פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 53)

'טרר..טררר' - ותמיד שמה על נודניק..
ושוב- 'טרררטרררר' ובסוף אין ברירה..
ובסוף קמה - בום, נחיתה מהחלום ישר לקרקע של הבלטות ושל המציאות והיא רצה כל עוד נפשה בה, לא לאחר! לא לאחר!
מתלבשת, בום, רצה לתחנה,עולה על האוטובוס,ומתמלאת במחשבות - מתי אמצא יותר זמן לבנות? ומתי אספיק לנקות את הבית ברמה של ה' מבריק'? ומה הדרך הכי טובה לבשל ארוחות בפעם אחת הכי בקלות והכי טעים שיש והכי לחסוך כסף - לפחות לחודש- ולשמור במקפיא, או במקרה הגרוע - אפילו רק לשבוע ,במקרר....
האוטובוס מגיע לתחנה וגודע באחת את רצף המחשבות שלעולם אינן מסתיימות..
יורדת בתחנה, רצה אצה..
מגיעה לעבודה - יוצאת ומתפללת חיש חש, שהבוס לא יראה שוב שהיא לא נמצאת הרבה מול המחשב, חוזרת מהר,קפה ו...יאללה -
מנסה לעבוד, והמחשבות במוח שוב דופקות ומאיימות - בום,בום - את אמא או רק עבודה כל היום? מה יותר חשוב לך? מה הילדות יזכרו ממך? איזה מן אמא את.. בום בום, יוצאת שוב לקפה להרגיע קצת את המחשבות המאיימות להטביע, פוגשת ידידה מהקומה- 'מה שלומך? איך בצוות?' מנסה להסוות בחיוך ענק את המהומה הפנימית..
ושוב - חוזרת לעבוד....
בום נגמר היום, מעיפה את התיק לכתף ועפה במרוצה לתחנה
ושוב הן מחכות לה בסיבוב, השליליות והמאשימות...
המשך יבוא?

זה מצחיק, גם כשאני בבאסה ומתחשק לי לכתוב משהו פסימי, אני לא מצליח ואיכשהו יוצא לי לכתוב משהו אופטימי....

מה לדעתכם זה אומר?

חושך

מערה

ערפל

 

יוצא משם איש עם גלימה

ופתח את פיו עם קול בס עמוק

"לך, אדום". אדום מחטאים.

קולו הצרוד צרם באזניי

חדר את חדרי לבבי הרמוס

ופילח את חלל לבבי

 

ליבי חלל בקרבי

ריקנות, העדר, שזה באמת היצר הרע

השתכנעתי מאותו איש

אני אבוד

הכל שחור, כמו המעיל של האיש מהמערה

 

ודווקא כשכבר החלטתי לנכון את דברי האיש

ורציתי לשקוע ולצנוח ולא לראות עוד אור של תקווה

כי הוא מחייב, כי הוא מתעתע, ובעיקר, כי זה לא שייך

אני שומע בתוכי קול

לא קול צורם וחזק כמו של האיש מהמערה

קול דממה דקה.

 

ליבי התרוקן, נוצר חלל. ודווקא בחסרון, בדממה המוחלטת

שמעתי קול, שמעתי לחישה

"אתה טוב". אני? טוב?

אולי יש כמה אורות סביבי שנדבקו עליי

חשבו שאני משהו. אבל בפנים...

בפנים, בקרבי אין טוב, יש רק רע.

זה מה שאני חושב, זה מה שחשבתי לפחות.

 

הדמות המסתורית משמיעה עדין אך חזק יותר

"תסתכל על עצמך". תסתכל בפנים.

אני לא מצליח להסתכל בפנים יותר מדי, יש שם יותר מדי רע, אני פוחד להיכנס לעצמי

תתאמץ, תנסה להסתכל מה יש מבעד לחושך ולחלל, מה מסתתר מתחת כל זה, האם טוב או רע?

"אני לא מצליח, תקח אותי לסיור פנימי של עצמי...".

"טוב". פתאום צללתי לתוך ערפל, חושך, עננים, כוכבים, חלל, שחור.

אני ממשיך ליסוע. ופתאום, סופר נובה, פיצוץ אדיר של אור.

מה זה? שאלתי את הדמות שלא יכלתי לראות אותה.

זה כוח גדול שניתן לך, כשתעורר תוכל להשתמש בו.

נו, אמרתי לך שאין לי בעצמי כלום, רק דברים חיצוניים.

חכה, חכה, לא סיימנו את הסיור.

 

חוזרים לכדור הארץ, ופתאום מגיעים ליער, איזור מאוד מוכר. אני מנסה לחשוב מאיפה אני מכיר את המקום.

לאט לאט מתקרבים למקומות יותר אפלים וחשוכים, עד שלבסוף מגיעים לכניסה למערה חשוכה.

"אה, עכשיו הבנתי מאיפה המקום מוכר לי". "זו המערה שממנה יצא איש ואמר לי שאני רע, שאני מלא חטאים".

זה בדיוק מה שרציתי ללמד אותך, שהחטאים לא בהכרח אומרים שאתה רע. אתה פירשת את דבריו שהכוונה היא שאתה רע, אבל זה לא נכון. בכל מקרה, בוא ניכנס למערה.

 

נכנסים למערה, הכל חשוך, לא רואים כלום כמעט. במערה יש ציוצים של חיות. אני לא מבין מה החיות מנסות לומר. ברור, זו שפת החיות, למה שאכיר אותה? אבל משום מה יש לי תחושה שאני אמור להבין מה הן אומרות.

אני מקשיב לקול שלהן, ושומע בתוך כל הנהמות והרעשים קצת חוקיות, מנגינה כזאת.

אתה שומע את השירה שלהן? "איזו שירה?", השבתי. החיות מהללות את ה'.

הן? החיות האלו? הן לא של הסטרא אחרא? מה הקשר שלהן לטוב?

גם מהמקום הזה הן מהללות לה' על הטוב שנתן להם.

 

וואו, אם חיות כאלו מודות לה', אולי גם אני יכול. אבל לא, אני גרוע מבהמה, אני קיבלתי בחירה חופשית ובחרתי ברע. לא שייך שאני אהלל את ה', אני רע.

 

לא הבנת. דווקא בתוך החלל, הרע, ההעדר, החושך, ישנו טוב. ודווקא דרך זה אפשר להתחבר לאינסוף. הקב"ה משרה שכינתו על כלים שבורים. דווקא מי שאין לו כלל, לא יחשוב לרגע שמשהו מעצמו, אלא יבין שהכל מריבונו של עולם. ודווקא מתוך החלל והשחור, אנחנו מבינים כמה אור ישנו שצריך כ"כ הרבה צמצומים וחושך כדי להגן עלינו שלא נישרף מאור השמש הא-לוקית. "ליבי חלל בקרבי", דווקא יצה"ר שהוא ההעדר, הוא זה שנותן את האפשרות להתבטל לשכינה ולהופיע בקדושה את החיים, ולהאיר את מחשכי החיים.

 

קול ה' בדממה דקה. דווקא השתיקה, חוסר התיאור החיובי, חוסר המחשבה שאנחנו תופסים משהו, מואיד ומצמצם.

 

הבטתי אל עצמי, הפעם לא כיחדתי. ומתחת לכל החלל, לכל החושך. הטוב שבקרבי, אור גדול, שאני מבין שהוא נצחי, אני רוצה להתחבר אליו. רגע, אבל אני לא ראוי להתחבר אליו, חשבתי.

 

לא הבנת, חזר הקול. זו המטרה שהחושך בא, גם אם הוא בפנים, יותר בפנים יש רק טוב, שם אתה רק אוהב, שם אתה רק דבק. שם הכל יציב ואיתן. שם הנצח. זה אני? אני נצחי? שאלתי.

 

ופתאום הקול דמם. צעקתי, תענה לי! אל תעזוב אותי עכשיו. אני בשאלה.

אמרתי, אולי כי הקול רוצה שאני אדבר עם ה' בעצמי. טוב, בסדר.

פניתי אל ה' בתפילה, ה'! סלח לי אבי כי חטאתי. בוכה ומתחנן לפניו.

שוב אין קול. די עם השתיקה! אני רוצה קולות, אני רוצה דיבור!

 

ופתאום, קול חזק נשמע. ידעתי שעכשיו לא מדובר בקול הקודם. "אני יודע שבקולי אתה רוצה לשמוע".

אז למה אני רוצה דברים לא טובים? זה אני, שם נק' חיי.

לא! אינך מבין. דווקא הרצון שלך להידבק בי, גרם לך להיות רחוק.

הגעת לנק' שלא השתוקקת, לא חפצת בקרבה יותר גדולה, לא חיפשת, לא היית צמא.

לכן נפלת לשאול תחתיות. וזה מה שיגרום לך להבנה, "ואציעה שאול-הנך", כדי להבין שאין לך כלום מעצמך, ודווקא החיבור לה' הוא מה שייתן לך להתחבר לעצמך, שזה הטוב המוחלט.

"אה, בעצם עצמיותי קשורה לריבונו של עולם? לכן אני יכול להיות נצחי?". וואו.

 

שמחה מילאה אותי. תחושה של תקווה. הבנתי, זה אולי עניין של זמן, אבל האיש במערה יפסיד. הלכתי למערה. נכנסתי, ודווקא שם הרגשתי עוצמות, קרבת ה' גדולה. איזה כיף, גם המערה, גם היא טובה. נעזוב כרגע את שומר המערה בשקט.

 

נהנה מהשקט, נהנה מהחללים הפנויים, נהנה מהצמאון, נהנה מהעוצמות האלו, אולי נקפוץ לביקור במערה מדי פעם.

כי זה כבר לא כזה מפחיד.

מתי את תתבגרי?

מתי את תשתני?

מתי את עצמך בידיים את תקחי?

מתי את תשאלי ?

מתי את תלחמי?

על החלומות שלך

מתי לא תוותרי?

יש לך פוטנציאל מעורר קנאה

ואין כמעט שום דבר שאת לא יכולה

אבל אלף סיבות שאת לא מסבירה

והכי בולטת היא שאת פשוט לא רוצה

את אוהבת את הבית

כמעט תמיד ישנה

את לא לומדת

לא מתקדמת

מראש את מוותרת 

על הכל

את לא רוצה כי את אוהבת

ושגרה היא טובה

ואת אוהבת את עצמך פשוט כי כך את חופשיה

את אולי את מבולבלת אבל בזה את בטוחה

שאת אוהבת אותך פשוט כשאת ילדה רגילה

לא לא ביקשת להיות מיוחדת

ובאלך לקבל יום אחד נכשל 

כי ככה את אוהבת את עצמך

בלי אלף חוגים

ומליון שיעורים

בלי ללמוד עד השעות הקטנות

ולנסות להספיק עוד ים פעילויות

ולהחנק 

להחנק מרוב מטלות

את אוהבת את זה כי רק כך את שלמה

כי רק אז את מרגישה

חופשיה

רק כך את מספיק עצמך

כדי לקום בבוקר  ולחייך

ולכולם לומר שלא צריך להיות מושלמת כדי להיות שלמה

ושככה

פשוט ככה את הכי טובה

אבל זאת היתה סתם הפסקה

לחודש או חודשיים

ואמא כבר רשמה 

אותך למשו שאת לא רוצה

את ממשיכה ומרצה

האם אפשר לקרוא לשגרה כזאת שגרה ברוכה?

 

 

הפנים היפות האלה

שהולכות ונשחקות עם הזמן

בתוכך יש רגעים כאלה

שאת יודעת שתרצי לחזור לכאן

לכל הבחירות הכי קטנות

ששוב בחרת בטעויות

הבטחת להימנע מנפילות

ושוב ושוב את באותם בורות

של בדידות

את הבטחת לא לעשות שום שטות

אבל זה סכ"ה אבן קטנה, מציקה

בתוך הר של יציבות

חשבת שאם את תשלפי אותה 

 אם תעקרי מתוכך את האי שפיות

יהיה לך טוב

אבל הכל קרס וזה התחיל לכאוב

מתי תלמדי שהדרך הכי יפה

הכי טובה

היא הדרך שבה את מאושרת

גם אם את לא יציבה

גם אם את לא חזקה

גם אם את לא מושלמת את הכי יפה

תזכרי מעבר להרים

יש נופים נורא יפים

יש נהרות ואגמים

וימים כל כך גדולים

יש מדבר מלא חולות

ויש יער ושדות

וכולם כבר מחכים לך

שתבואי

גם אם את לא שפויה 

ואת טובה 

גם כשאת מפחדת 

יש נופים 

כה יפים 

והם רק מחכים

שתבואי ותגלי את החיים

החיים שלך

לא אלו שהכתיבו לך האחרים

הם לא יודעים

שלמרות שהם כל כך טובים

ואוהבים

הם שוברים אותך

הם הופכים אותך  לא מי שאינך

ובגלל זה הפנים שלך שחוקות

ולא צוחקות

אם תהי עצמך אני מבטיחה

את עוד תשובי לחייך

 

 

כשהייתי קטן,
הייתי מסתכל על העולם ורואה את העולם כולו צף
במין קוביה של קרח. אבל קרח מהסוג שגולשים עליו בהתלהבות עם חיוך ילדותי ועיניים חולמניות.
לא ראיתי את אלה שלא למדו לגלוש. לא ראיתי את אנשי האש. שלא יכלו להתקרב.
כשהייתי קטן, הייתי רואה אנשים מתלוננים שאין להם
עוד אופציה ולא הבנתי.
ההיצע היה רחב בחנויות. היה גם שוקולד לבן, גם תות, וגם קליק לאלה שאהבו צורות, ואפילו צ'יפס לאלה שלא אהבו מתוק.
לא ראיתי שחור ולבן. העולם קרץ לי בצבעוניות מהפנטת, רק קורא לי לגלוש בו.

כשהייתי קטן, לא הבנתי איך אדם יכול גם לנשום
וגם לא ואז גדלתי.
להרוג או להיהרג ילדונת? מה את בוחרת?
מה שלא תבחרי, את בקבר.

יֶשְׁנָם זְמַנִּים כָּאֵלּוּ, לְכֻלָּנוּ...
לֹא טוֹב לוֹ לָאָדָם, אֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּעַצְמוֹ. מְעַט טְרוּנְיָה יֵשׁ לוֹ בְּלִבּוֹ עַל עַצְמוֹ. מַשֶּׁהוּ לֹא זוֹרֵם, אִי שֶׁקֶט, אִי סֵדֶר פְּנִימִי, אֲפִלּוּ מְעַט נְפִילוֹת אוֹ כִּשְׁלוֹנוֹת. לֹא נוֹחַ לוֹ בְּעַצְמוֹ. וּבְצוּרָה סְמוּיָה – הָיָה רוֹצֶה לְהַחְלִיף אֶת הָעַצְמִי שֶׁלּוֹ כָּעֵת בְּעַצְמִי אַחֵר, מֻכָּר יוֹתֵר, שָׂמֵחַ, שָׁלֵו, כָּזֶה שֶׁנִּצְרָךְ הָיָה לְהִתְמוֹדֵד פָּחוֹת. הוּא מַרְגִּישׁ וְיוֹדֵעַ שֶׁהָיוּ יָמִים יָפִים מֵאֵלּוּ, הוּא זוֹכֵר, הוּא חָוָה... וְלִבּוֹ מִתְמַלֵּא בְּגַעְגּוּעַ מֵעִיק. קָשֶׁה לוֹ עִם מַצָּבוֹ כָּעֵת, קָשֶׁה לוֹ עִם עַצְמוֹ.
וּבִפְנִימִיּוּתוֹ הַכֹּל מָלֵא תְּסִיסָה. אָנָה אֵלֵךְ מִפָּנֶיךָ. רוֹצֶה הוּא לִבְרֹחַ לְיָמָיו הַטּוֹבִים, לְאוֹתָהּ נֶפֶשׁ נְקִיָּה וּצְלוּלָה הַזְּכוּרָה לוֹ בְּעֶרְגָּה. אֵינוֹ מוּכָן לִפְגֹּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ, אֶת עַצְמוֹ כְּפִי שֶׁהוּא כָּעֵת, הוּא מְפַחֵד מְעַט לְהַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ, מִתְמוֹדֵד וְלֹא שָׁלֵם שֶׁכָּזֶה. אֵינוֹ מוֹצֵא רָצוֹן וְכוֹחַ לִשְׁהוֹת בִּמְצִיאוּת שׁוֹמֵמָה וַחֲרֵבָה שֶׁכָּזוֹ.
וְכָעֵת הוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהוּא תָּלוּי מְעַט. מִתְמַקֵּם וְחַי בָּרֶוַח הַמַּכְאִיב שֶׁבֵּין הָרָצוּי לַמָּצוּי. אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ. אוֹחֵז בְּמָה שֶׁהָיָה, מְפַחֵד לְהַרְפּוֹת אֶת עַצְמוֹ מִשָּׁם. לֹא מְאַפְשֵׁר לְעַצְמוֹ מִפְגָּשׁ עִם מְצִיאוּת נַפְשׁוֹ הַמִּתְרַחֶשֶׁת לָהּ כְּפִי שֶׁהִיא כָּעֵת.

הַכְנָעָה. קַבָּלָה רָדִיקָלִית.
זֶהוּ הַתְּנַאי, הַשַּׁעַר לָבוֹא דַּרְכּוֹ אֶל הָעַצְמִי, וְאֶל הַחִדּוּשׁ שֶׁבָּעַצְמִי.
בְּעֵת שֶׁכָּזוֹ נִדְרָשׁ הָאָדָם לְשַׁחְרֵר אֶת כָּל הָאֲחִיזוֹת. לְהַסְכִּים. לְהִתְמַלֵּא בְּהַכְנָעָה אֶל מוּל הָאָבְדָן שֶׁל עַצְמוֹ הַיָּשָׁן. מְעַט בְּעָצְמָה, בְּרָדִיקָלִיּוּת. כָּכָה אֲנִי כָּעֵת. אַחֵר, מְבֻלְבָּל, תּוֹהֶה, מִתְמוֹדֵד, נוֹפֵל וְקָם, לֹא לְגַמְרֵי שָׁלֵם. לֹא מַמָּשׁ שָׁלֵו. וַאֲנִי מְקַבֵּל אֶת הִמָּצְאוּתָהּ שֶׁל נַפְשִׁי בַּמָּקוֹם הַזֶּה. מִשְׁתַּתֵּף עִם עַצְמִי, נִפְגָּשׁ עִם מְצִיאוּת שׁוֹנָה שֶׁל נַפְשִׁי, אוּלַי אֲפִלּוּ מִסְתַּקְרֵן. יוֹצֵר מַגָּע, מוּכָן לְהִתְקָרֵב, לִשְׁהוֹת קָרוֹב לְעַצְמִי וְעִם עַצְמִי. לְחַבֵּק וְלֶאֱהֹב אֶת עַצְמֵנוּ גַּם בַּמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ.

כְּשֶׁאֲנַחְנוּ אוֹחֲזִים, לֹא מִתְאַפְשֵׁר לָנוּ לְהִפָּגֵשׁ וְלִרְאוֹת אֶת הַמֶּרְחָב, אָנוּ מְעַט מְמֻקָּדִים מִדַּי.

וּבָאָה קַבָּלָה, וּבָאָה הַרְפָּיָה, וּמִתְגַּלִּים מֶרְחָבִים, מֶרְחֲבֵי חַיִּים חֲדָשִׁים.
וּבְתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ יָכוֹל לִבְקֹעַ אוֹר. מִמַּעֲמַקִּים תְּהוֹמִיִּים אֵלּוּ מִתְגַּלִּים גְּוָנִים שׁוֹנִים, מִפְגָּשׁ אַחֵר, וּפְעָמִים שֶׁגַּם אוֹצָרוֹת מְלֵאִים חִדּוּשׁ וְרַעֲנַנּוּת. פְּעָמִים רַבּוֹת כָּל הַדְּרָכִים הַחֲסוּמוֹת יִפָּתְחוּ לְפָנֵינוּ דַּוְקָא מִתּוֹךְ קַבָּלָה שֶׁל הַקֹּשִׁי, הַרְפָּיָה מִפִּתְרוֹן מֻחְלָט וּבָרוּר, מֵהַנִּסָּיוֹן לִפְרֹץ אֶת כָּל הַחֲסִימוֹת.
הַכְנָעָה עֲמֻקָּה הַמְּבִיאָה לְהַבְדָּלָה וְהַמְתָּקָה.
יֵשׁ מִקְרִים שֶׁאָדָם הִתְעַיֵּף מֵהִתְנַגְּדוּת, הוּא מֻתָּשׁ... וּפָשׁוּט מַרְפֶּה לְגַמְרֵי. וְשֶׁמָּא יֵשׁ בָּזֶה מֵעֵין 'יֵאוּשׁ דִּקְדֻשָּׁה'.

הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ עַל כָּל עֲמָקֶיהָ וּפִסְגוֹתֶיהָ, שִׂמְחָתָהּ וּכְאֵבֶיהָ, הִיא הִיא הַשַּׁעַר, הַגֶּשֶׁר הַמַּעֲבִיר אוֹתָנוּ מֵעוֹלָמֵנוּ שֶׁלָּנוּ הַסּוּבְּיֶקְטִיבִי, לְעוֹלָמוֹת גְּבוֹהִים, יָפִים וּמַקִּיפִים מִנַּפְשֵׁנוּ שֶׁלָּנוּ. הִיא הַגֶּשֶׁר הַיָּחִיד. דַּרְכָּהּ אֲנַחְנוּ רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם, נִפְגָּשִׁים בַּכֹּל. הִיא הַנּוֹתֶנֶת, הַמְּאַפְשֶׁרֶת אֶת הַמִּפְגָּשׁ. הַיְּחִידָה הַמְּסֻגֶּלֶת. אַל לָנוּ לִבְרֹחַ, לִקְפֹּץ מֵעַל נַפְשֵׁנוּ כְּפִי שֶׁהִיא כָּעֵת. הִיא הַפֶּתַח לְשִׁנּוּי, הִתְפַּתְּחוּת וְחִדּוּשׁ.
וְכָעֵת חֹדֶשׁ נִיסָן, וְכֻלָּנוּ מְבַקְּשִׁים הִתְחַדְּשׁוּת, חַיּוּת חֲדָשָׁה בעצמיותנו.
אֲנִי מְאַחֵל לָנוּ שֶׁנֵּדַע לִמְצֹא אוֹתָהּ מִתּוֹךְ הַ'יָּשָׁן', מִתּוֹךְ הַקַּיָּם, הַיֵּשׁ, הַמְּצִיאוּת וְהַנֶּפֶשׁ כְּפִי שֶׁהִיא כָּעֵת. הַחִדּוּשׁ יָצוּץ וְיִתְגַּלֶּה דַּוְקָא מִתּוֹךְ קַבָּלָה לְלֹא תְּנַאי שֶׁל הַמְּצִיאוּת שֶׁלָּנוּ כְּפִי שֶׁהִיא כָּעֵת. 'אִם שָׁמוֹעַ בְּיָשָׁן – תִּשְׁמַע בְּחָדָשׁ'.

דַּע אֶת עַצְמְךָ וְאֶת עוֹלָמְךָ, דַּע אֶת הַמְּצִיאוּת שֶׁאַתָּה חַי בָּהּ – מֻשְׁלָךְ בַּשָּׂדֶה, עֵרֹם וְעֶרְיָה... וְכָאַבְתָּ וּבָגַרְתָּ וְהֵבַנְתָּ דָּבָר אוֹ שְׁנַיִם וְאַט אַט גַּם כְּנָפַיִם צָמְחוּ לְךָ.

וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי,

בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

היום ההיתי בעוד הפגנה

סתם ככה בטעות

סתם כי ההיתי צריכה 7 אוטבוסים במקום 1 לאולפנה...

סטם כי עברתי שם ורציתי לראות

על מה אנחנו רבים????

כלומר השמולאנים הם אחים שלי , אני אוהבת אותם, אני חולה עליהם !!! באמת!

בדם שלי זורם לאהוב אותם, פשוט ככה,כי הם המשפחה שלי, הם העם שלי...

אני אוהבת אותם פשוט כי הם חלק ממני

חלק בלתי נפרד

וגם הם, אני בטוחה שכן.

אחרת אף אחד מהם לא היה מביא לי כוס מים....

הם הציעו לי דגל וחולצה עם גלופה נגד הרפורמה, לא לקחתי, כי אני ימנית, אבל גם לא הלכתי משם.

דיברתי עם קבוצת נערים ונערות בגילי. סתם ויכוח פוליטי מעניין שנגמר בצחוק ,החלפת מספרים

וכן גם בשוק שלהם מהעובדה שאני עם נוקיה , מבחירה.

וזהו הלכנו כל אחד לדרכו.

אף אחד לא צרח עלי ביזה אותי או פגע בי

ולמה?

פשוט כי אנחנו אחים!!!

גדלנו יחד!!

על אותה חלקת אדמה שהיא ביתנו

זאת המדינה שלנו , שהיא כל כך יפה וטובה

שפשוט נחרבת. נחרבת בגללנו

אם נמשיך ככה הדרך לחורבן בית שלישי תהיה קלה וקצרה

אבל אפשר לעצור , אפשר להפסיק את זה עכשיו.

בלי מעצרים,בלי מכות,בלי התעלמות, פשוט ככה, פשוט נשב ודבר

כי אנחנו אחים

ואני  לא רוצה שהסיפור שלנו יגמר כמו זה של קיין והבל

הגשם הוטח בחלוני, ואני פרצתי בריצה אל הרחוב,

מנסה לברוח מהכל, לברוח מעצמי,

הרגליים רצות ואני יחפה,

מדלגת בין השלוליות והקור חודר ומרטיט את כפות הרגליים,

ואני חייבת לנסות להתגבר על הכאב אז אני מגבירה את המהירות,

חושבת שאם אדלג בין השלוליות מהר יותר אז יכאב פחות,

אבל הם מחזירות לי מלחמה,

שלוליות, שלוליות,

מצטברות לאורך שביל העפר,

מכאיבות את העצמות, משפיעות על הנשמה

יושב לו גמד בתוך הלב,

יושב לו שם, חושב וכותב.

הוא מכוון כוונות ומותח ציפיות,

ויותר מהכל הוא מקווה לראות,

לראות בהתגשמות, הופעת הרצונות.

אבל מה נעשה והוא סגור לו בלב?

זה ממש, אבל ממש כואב.

איך שהוא מתאמץ ומזיע,

אבל בסוף ידו קצרה מלהושיע.

הוא מבחינתו נמצא בשחקים,

אבל הם מגיעים ביחד למעמקים.

אותו גמד מבין טוב טוב,

שכל המכתבים שהוא עמל לכתוב –

הם נתקעו בדרך,

לא מוצאים את הפתח אל הכרך.

ואותו גמד בנתיים למד לשחות,

כי הלב כבר הפך לבריכה מהדמעות,

הדמעות הרותחות שכל כך מתחננות,

רק רוצה להתחבר –

לא רוצה להיות חסר.

--

מקווה שהצלחתי להעביר קצת את התחושות.

אני רוצה להיות טובה, להגשים ציפיות

להצליח להיות

מי שחיפשתם בי

כי מה כבר שאר לי

כבר איבדתי תצמי

בתוך הניסיונות 

להיות זהה

להיות שונה 

זה אני מול החברה

שאלות ציפיות

מה ביקשתי להיות?

להגשים את היום

לעוף ולחלום

ולעשות רק מה שבאלי

אבל להייות גם טובה

להקשיב לחברה

לא להיןת מוזרה

לעבוד עם חוקה

התבלבלתי נורא 

והיום אני כבר לא מבדילה

בין מה שאני רוצה 

למה שאני מרצה

בגללכם

או אולי בגללי?

את עוד תיהי מאושרת

אני מבטיחה לך  בסוף זה יקרה

גם אם היום את צוחקת

את אותו צחוק מריר

ושותקת

לא מאמינה שהיום יאיר

והשיר שלך יהיה שמח 

תאמיני שאם את עוד קיימת 

כנראה שיש סיבה

תאמני כל נשימה שאת נושמת

הוא שלמעלה נתן לך מתנה

כדי שתחיי

שתשמחי

כדי שתקומי גם אם תפלי

שתצחקי 

שתצרחי

שתרקדי על שפת המים

שתעופי לשמיים

שתדעי שאת טובה

שאת יפה

ושגם שאת שבורה

את שלמה

ומאושרת

אם רק ההית חולמת

הכל היה מתקיים 

כי בתוכך יש עולם שלם

מלא בחושך

שחלומות 

הם המנורות 

בו

 

 

גַּם אַחֲרֵי הַשְּׁמָמָה
בְּקֵץ הַיֵּאוּשׁ
עוֹד תִּתְפַּתֵּחַ
אֲדָמָה
קַו
זָהֹב חָלוּשׁ
לְמַשַּׁב הָרוּחַ
וִיהִי מָה.

בתוך המיית בית המדרש,
רעש רקע של לימוד,
ניצבת לה נפש, מתעסקת בפלפול.
מחניק לה, רוצה למצוא טוב,
איזון ובחירה, הערכה עצמית, אהבה ללא תנאים.
מרגישה כי הכבוד מהסביבה נמחק,
והמעמד כבר לא כשהיה.
הזמנים מתחלפים,
מטלטלים אותה בחיפוש מתמיד.
כעלה נידף, המחפש את מקומו,
איפה ישכון הוא במנוחתו,
נע פעם ימינה, הרבה שמאלה, מתהפך,
חוזר ושונה, עד הנחיתה, בציפייה למצוא מקומו,
בתוך שאר העלים שנשרו. שמצאו את מקומם.
ואלו שעמה מטלטלים, ואלו התלויים,
מחפשת הנפש את מקומה,
היכן תשכון לבטח במנוחה.
בתוך המיית הבית מדרש,
רעש רקע של לימוד.

מי את,
המראה שבורה
גם היא לא יודעת
לזהות
אותך.

נולדת לבד לעולם שמסביבך

נולדת לעולם גדול יותר ממך

נולדת לשירים

לסיפורים

לאגדות 

לדיבורים

על דמויות ואנשים

שצריך להגשים

רק  לרצות

רק כדי להיות

מי שאינך  בלי לשאול שאלות

רק לנסות

לא לעשות 

כל כך הרבה פאשלות

וטעויות

וכולם נורמאליים

רק אתה המוזר

וכולם יודעים אתה קצת מיותר

ולא משנה כמה תנסה להגשים

אתה כישלון בלי תרופה בלי מילים

אתה מנסה רק להרשים

שיהאבו אותך בלי תנאים

זה כל מה שביקשת בכל החיים

אבל לא תמיד הכל מקבלים

אנשים אותך פשוט לא מבינים

ואתה כמו חייזר

נולדת לבד לעולם מפוזר

ואתה פוחד מלהתחיל ללכת

והכל אליך כה אכזר

אתה מרגיש בודד,מופקר

מיותר

יום אחד יום מואר

אתה תקלוט שהעולם מוזר

ושאתה בעצם הנורמאלי היחיד שעוד נשאר...

מנסה לקום, לאסוף עצמי. עצמות ובשר מרוסקים, מדלדלים כלואים בעורם. רוצה לחבר את כולם. שימצאו כל אחד את מקומו. וכשנראה כי כבר הגוף קם והתאחד - קורס הכל כמגדל קלפים. קובר תחתיו את אלו שרצו, שניסו לסייע.
זה אפשרי? זה הגיוני? יש לי סיכוי? יש לי תקווה?

יש לה מין במבט בעיינים שההית מתה לפענח. כזאת את,מכורה ללנתח אנשים.

יש בה משו שאת לא מסוגלת להבין

את!!!השרוטה הכי גדולה בכדור הארץ, זאת שעד שהיא לא בדיכאון אומרים שהיא מפתחת חרדות

לא מצליחה לקרוא,ואתם עוד אמורות להיות דומות...

היא מסוגלת לצחוק ולהיות שמחה ומאושרת,כשהעיינים שלה עוד אדומות מהבכי של לפני כמה דקות

כהיא תצרח, תקלל, תתעלם,תתנהג בצורה הכי מגעילה שאפשר כדי שלא תתקרבי אליה, שלא תדעי מה היא מרגישה , אבל בעיינים שלה ,הכחולות והגדולות  את תראי עד כמה היא מתחננת שתשארי

שתקשיבי לה , שתחזיקי לה ביד כדי שלא תיפול לתהום שהיא ממש לא רוצה להגיע אליה

זאת הדרך שנבחרה לה,מובילה ישר לשטן בכבודו ובעצמו

היא מכורה לנוחות הזאת,לעובדה שהיא תמיד יכולה להעמיד פנים שטוב לה גם כשזה ממש ממש רע

גם כשהיא יודעת שרע לה

גם כשהיא רוצה לברוח מהשביל הזה הכי רחוק שאפשר

היא פוחדת

כי היא לא מכירה מציאות שבה אנשים נחמדים

היא חיה לה להנאתה , היא והבדידות

והיא פוחדת שמחוץ לבועה שלה רע אפילו יותר

כאילו שלא נורא לה בתוכה

את מסתכלת עליה על העיינים הכחולות והעצובות שלה מנסה למצוא עוד משו, אפילו קצת,  טיפות קטנות של אושר

הם לא קיימות

את שומטת את המראה מיידיך,היא נופלת עלהרצפה ומתנפצת לרסיסים

הלאווי שההית מוצאת משו או לפחות לא מנסה

לחפש בך משו טוב

כי את לעולם לא תמצאי

לפחות לא בדרך הזאת.

אולי מחר בבוקר יהיה לך מספיק  כדי לנסות לצאת מכלוב הזהב

 

מתוך השבר

יהיה חבר

מתוך הבוץ

לא יצמח שוב קוץ

מתוך העמק יצאו מעיינות

מתוך הבערה יצאו יערות

הכל יעלה

ואם ירד זה יהיה מעולה

כי הכל חלק מהמעלה

החיים הם גרף

קוצני וכואב

ויהיו עליות, רבות

תקוות ושמחות

יהיה בסוף מרפא לדואב

הכל יעלה, ישירות מהלב

ציוץ הציפורים, בטונים שונים ממלאים את חלל האוויר.
קול פכפוך המים של ארץ ישראל נותן גם הוא את הטון שלו.
יש להם אמירה, רק תקשיב טוב טוב.
שום דבר בפוטנציאל לא יכול להפר את אותם הטונים המדוברים. מלבד הקב"ה.
אבל הוא מעדיף לא להתערב בחוקיות הטבע שהוא מקיים.
אתה הציפורים והמעיין.
מקשיב למוסיקת הטבע.
מסתכל על הציפור שנחה לה בשלווה על הסלע הסמוך למפל, שותה את מימיה.
מרגיש את גופך.
שומע את דפיקות הלב המתמזגות יחד עם שאר הקולות.
הדפיקות קצובות בקצב נינוח ואחיד.
משלימות את ההרמוניה שהיה קשה לשים לב אליה בחיים הסואנים.
יושב על הסלע הסמוך למפל.
משכשך את כפות ידיך במים הזורמים.
וכל רגע שעובר, הטבע מקלף מעליך את השכבות שנדבקו בך במהלך חייך.
זורק אותם למים הזורמים.
אלו מצדם מעבירים אותם הלאה.
לחילוף החומרים הטבעי שבעולם.
ומותיר אותך כפי שאתה, אל מול עצמך.
אל מול המים.

אז הפעם האתגר שלנו לא עמוק, אבל יכול להוציא דברים משעשעים.

 

אתגרו את עצמכם לכתוב שיר שבכל משפט (או שנים) יש מילה שכתובה אותו דבר (לאו דווקא מנוקדת כך) ובעלת משמעות אחרת. כמובן שהשיר צריך להיות בעל הגיון. 

 

כבר נהיתה לנו קביעות בכיתת הקלפי החמה

עושים משחק מהפתקים כמו בקלפי מלחמה

 

בהצלחה! 

 

נ.ב. - בונוס: שיהיה קשור לבחירות. לאו דווקא הפוליטיות...