פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 531)

זורקת עוד אבן לתוך האגם הנקי

מעגלים נפרשים בתוכו בהדרגה

משארים את חותמם על המים רק לרגע לפני שנעלמים שוב

אביגיל בוהה במים לעוד רגע אחד

מעניין היא מהרהרת

איך גם אבן יפה וחלקה שתמיד נחה על שפת האגם בשלווה

יכולה להעלם בלי שאיש ישים לב לחסרונה

ואפילו סימן היא לא משאירה

קצה של מחשבה עולה בה והיא מתכווצת

מנענעת את הראש לפני שקמה וממשיכה ללכת לאורך האגם

 

שוב רוח חזקה נושבת

והעלים שרק נפלו בשלכת מתגלגלים על פני באדמה

אחרי הושלכו מהעץ כבר לא נשאר להם מקום משלהם אז הם התגלגלו

היא זכרה איך הוא תמיד החזיק לה את היד חזק

צוחק שהוא ישמור שהרוח לא תעיף אותה

'רזונת' הוא היה קורה לה ומעיף אותה באוויר

והיא הייתה צוחקת צחוק משוחרר של מי שלא ידעה סבל מעולם

 

אנחה קטנה חומקת מפיה כשהיא מסתובבת וחוזרת לביתה

בית 4 קומות פרטי ומפואר

בתחילה כשרק עברו לכאן קראו לה 'הרזה מהבית מאחורי האגם'

עכשיו קראו 'היתומה הרזה'

ובפנים היא תהתה מה עוד צריך לקרות כדי שפשוט יקראו לה אביגיל

לפעמים אפילו כעסה הרי היא לא הייתה יתומה

אבל מה שידעו והיא לא טרחה לתקן

היא לא צריכה שידעו

שהאיש שתמיד חייך לה עזב אותה לבד עם אמא

 

אמא הייתה העצבנית אבא היה הפייסן

זה תמיד היה חלוקת התפקידים

ופעם בכמה חודשים אמא הייתה אוספת את הכל ונעלמת

עד שאבא היה לוקח את אביגיל על הטנדר הגדול ומחזיר אותה הביתה

כשהוא אחרי אחת המריבות נעלם התבנית איבדה יציבות

בשום מקום שחיפשה היא לא מצאה אותו

לא באגם לא במסעדת דגים של יום שישי

אפילו פעם לקחה באישון לילה את הטנדר שלו התניעה ויצאה לחפש אותו

כל הדרך רעדה מהמחשבה שיתפסו אותה

וכשחזרה בידיים ריקות הבינה שהוא נעלם

אז היא חזרה לשבת מול האגם ולזרוק אבנים כמו שהיו עושים פעם

מניחה לדמעות לשטוף אותה

 

היא נכנסת הביתה בזהירות

אמא עומדת בפתח בסינר וניראת כועסת

היא אומרת שלא ראתה אותה כבר מהבוקר

האמת שהיא לא הייתה ארבע ימים

אבל אביגיל מושכת בכתפיו ופונה להיכנס לחדר שלה

אבל אז היא מרגישה את ידה של אמא עליה

בטח שמת לב שאבא נעלם היא אומרת

אביגיל מהנהנת בהתרגשות

הינה סוף סוף יסבירו לה מה קורה

התגרשנו אמא מפטירה והולכת חזרה למטבח

אביגיל פוערת עיניים

ובלי הרבה מחשבה רצה חזרה לאגם

פושטת את בגדיה

ונזרקת לתוכו

מעניין

היא חושבת בעודה צוללת

איך ילדה שתמיד ישבה על שפת האגם בנחת

יכולה פתאום להעלם בלי שאף אחד ישים לב לחסרונה

 

___

אשמח להערות

מרגיש לי שאני מתחילה לחזור על עצמי

ואני צריכה להתרענן יש לכם רעיונות איך לעשות את זה?

היא רצתה לבכות.

המחשבות רצו בראש, הלוך חזור,

וליבה לא נתן אף רגע מנוח.

היא רצתה לבכות, היא רצתה לדמוע,

אבל סערת ליבה כמו גמרה את הדמעות.

היא רצתה לדעת איך בוכים,

איך יגון הופך לכאב מלוח.

היא לא ידעה,

היא לא הצליחה.

והכאב גבר

עלה על גדותיו

ויבש.

 

רציתי לומר לה

נשמה אבודה

שתלך למדבר

ואולי היא תחזה

בפלא גדול

בנשימה מטושטשת

איך רסיסים של כאב

נשברים

על חופו

של ים המלח

 

ים הדמעות.

השתיקות שלי
עפות ברוח
ונמסות במטר של קולות.
הרצונות שלי
נשמטים אחד אחד
ונמעכים על ידי רגליים
שרומסות אותם בלי לשים לב.
הדמעות שלי
מתערבבות עם הגשם השוטף
ומתמזגות עם הנהרות שזורמים אל הלא נודע.
ואני,
מתבוננת בכל אלה
ובלי לשים לב
הולכת לאיבוד.

אמא

מחבקת, מלטפת וצוחקת

אמא

משתתקת, נאלמת וזועמת

 

איך פתע פתאום שינתה פניה?!

מפלצת!

היא מסננת מבין שיניה.

 

ואני?!

רק חיבוק ביקשתי

רק קול לחישה

אך כעס עצור נהיה

ומקומם פינה.

 

קורבן דמים אני לעצמי

זר לעצמי

זר לאימי ולנפשי.

 

בעיינים דומעות

פותח בתחינה

לוקח תהילים

ושם מוצא מזור לנפש עייפה.

 

מתוך הכתב ניבט למולי

"מוזר הייתי לאחיי

ונוכרי לבני אימי"

 

אנה הלך דודך?

אבקשהו ולא מצאתי.

 

אנה פנה דודך--

דודי ירד לגנו.

 

ירד דודי מגני

ללקוט שושנים השאירני,

בערוגות השכול.

 

אני לדודי

ולבי איננו עמי

 

ודודי לי?

 

אך מדוע השאירני כאן,

 

כואבת, לבדי?

מזהירה אתכם- עוד מעט האזכרה של דוד שלי, וזה לא יעבור בשתיקה

לכן הגיוני שאני אעלה יותר שירים עצובים, ואתם לא חייבים להגיב, זה רק פריקת רגשות..

מספיק שלאזכרה אני לא הולכת כי אני צריכה לשמור על אחים שלי..

לכן הזהרתי אתכם- כי אין לי מקום אחר לדבר על זה ולבכות על זה.

עמכם הסליחה.

אחותי,

את אני.

 

אחותי,

התעוררי.

 

בא אורך,

גלה כבודי.

 

אחותי,

קומי

והצטערי.

_ _ _

 

אחותי

היפה בנשים,

 

אחותי,

חן שזור

ברקמה

התלויה על הקיר,

 

שמפריד ביני

לבין אחותי.

_ _ _

אחותי

קומי והיי לאישה

 

אחותי,

אלייך אהבתי.

 

תהיי איתי

ואל תלכי,

אחותי.

_ _ _

מוקדש בהמון אהבה לאחותי שהתחתנה ופרחה מהקן!

גווילים מתגוללים

נשמות פורחות

סידורים פתוחים

טליתות ספוגות

 

רחמים מתגוללים

ערומים על הרצפה

בנים זועקים

"יתקדש שמיא רבא"

 

עומדים בתפילה

קורעים שמים

דמים נשפכים

דמעות כמו מים

 

עד מתי, אלוקי

נטבחים בנים על תורה?

ונענתי-

גזירה היא מלפני.

ואין לשנותה.

(אומרת מראש שזה לא סיפור קצר קלאסי.)

 

היא הכינה לה תה וישבה ליד השולחן.

תה זה דבר מנחם, ככה אומרים. המתיקות שלו, והחום שעובר לאורך הבטן. משרה שם קצת חמימות ונחמה. חוץ מזה, חורף הוא זמן טוב לשתות תה. היא שתתה אותו בלגימות קטנות, אוחזת בספל בשתי כפות ידיה, סופגת מחומו. נשמה נשימה עמוקה ולקחה את העט ליד.

אם תכתבי תרגישי טוב יותר, אמרה לעצמה. לכתוב זה לא פשוט- לפעמים זה קולח ולפעמים לא. עכשיו זה קלח מתוכה בזרם של מחשבות על מה שהיה.

למה החורף חייב להביא איתו תוגה? שאלה את עצמה. למה בחורף אני עירומה יותר, כמו העצים? הלב שלי כמו אפרוח בלי נוצות, רך, חשוף, פגיע. הכל מותיר חותמו שם, על לוח ליבי.

על הבדידות שלה היא כותבת, על השאלות. עליהם.

מבעד לזגוגיות החלון הרוח נושבת בפראות, אך הקולות המנחמים בבית פנימה מותירים לדרמה בחוץ להראות כמו סרט אילם בשחור לבן, בלתי מזיק. היא מרימה ראשה מן המחברת ומתבוננת.

מחוץ לבית באמת סוער עכשיו. העץ החשוף בחוץ נחבט מן הרוח, נדחף ימינה ואז נדחף שמאלה. הרוחות עכשיו חזקות כל כך- מטיחות בעץ, מחוללות בעלים שעל הכביש, מאיצות בילד קטן וכלבו, מרעידות את מיתרי הלב.

היא מרגישה בו בעץ הבודד, כי גם בו נכנסות מחשבות ייאוש. רוצה להשבר. את העט היא שומטת ופונה אל החלון, פותחת אותו לרווחה ונהדפת קלות מפרץ הרוח. הריח הסמיך והמתוק של החורף חודר לנחיריה, והרוח שוקטת לרגע בחוץ. היא עוצמת עיניה.

ריח האדמה והגשם מפנה מקומו לריח אחר, לא שייך. 

איך זה ייתכן?, היא מתפלאת. השמש זורחת כעת בחוץ, והעץ זקוף קומה מלא בעלים ובפירות יפים כל כך.

היא מטלטלת את ראשה ופוקחת עיניים. החורף חזר לשרור בכל. העץ עודנו כפוף, מרכין ענפיו. הרוח שבה לשלוט בטבע- מכה ללא רחמים, דוחפת ושורקת.

היא סוגרת את החלון ומתיישבת ליד השולחן, אוחזת בידה האחת בעט ובידה השניה בכוס התה שעוד נותר חמים. כותבת היא כעת את סיפורו של העץ, חלומותיו האבודים. 

הרוח, היא חושבת. מי יספר את הסיפור שלה? ומי מבין השניים ינצח בקרב בסופו של דבר- העץ או הרוח?

היא לגמה לגימה אחרונה מהתה, וסגרה את המחברת. היא נשמה נשימה עמוקה ויצאה החוצה.

ובחרת בחיים

ויבחר בך ה'

להיות לו לאוהב

לחלות לו בימים

 

ועזבת הכאב

ויתמוך בך כאב

הוא ממש שלך עכשיו

ויהיה לך אוהב

 

ועזבת את המוות

ובחרת בחיים

ועזבת את המוות

ויבחרך אלוקים

יש בפומביות הזו, העירומה,
מן שמץ ערמומי של
מוניטין;
שם שמהדהד
לקול מחיאות כפיים.

הזוועה שבקיטש מתחלפת
בנצנוץ התאהבות:
קטנונית, חיננית.
ילדיו של אדם
משחקים בנרות.

אעבור נר אחר נר
ואשרוף הפתקים,
כי הסוד הוא רק כלי
כה חסר משמעות.

כלומר, אתם רואים עכשיו
שני קצוות של חוט,
שני צידי מלכודת
ורגלו של שועל.

כלומר, עיניכן הרואות,
המוכות בסנוורים,
החושבות שהבנתן,
ולו פעם אחת.
הן הן הפיונים עכשיו.
הן, הרואות,
הנותנות לי
מוניטין.

הדמעות שלי
מטפטפות על החולצה שלך,
ולך זה לא מפריע.
אתה אוהב את הדמעות שלי,
כי הם התודה שלי.
ואת התודה שלי אתה בחיים לא תמחק.
כשאני בוכה אתה מחבק אותי בחום ושותק.
ואני תמיד מנסה לנחש על מה אתה חושב.
וכמעט אף פעם אני לא מצליחה. כי אני עסוקה בלהגיד את התודה שלי, שמטפטפת לך על החולצה.
כשאתה מחבק אותי
אני מנסה להוציא את כל הכאבים שלי
כי רק אתה יודע לסלק אותם ממני.
אבל תמיד הם נשארים בתוכי ולא מוכנים לצאת.
ואז התודה שלי
שמטפטפת על החולצה שלך,
היא כבר לא התודה שאני רוצה להגיד לך,
היא פשוט הדמעות שלי. x

על מה חשבת
שקראת את השיר
שנשזר בחייך?
האם עמדה
לנגד עינייך
אותה מטוטלת
המניעה את ידי?

דעי-

בין רוח לאבן
בין קרח לאש
נעה נשמתי-
מחפשת מפלט,
וצינת הפלדה שבנשמתך
חוסמת
את הברזל שבחלומותי-

ואת
בדמותך הערפילית
שוב ושוב מתיכה אותו,
צורפת את האור שבתוכו-
יוצקת לחיים חדשים.
 

הגלגל

 

הנקודה על הגלגל עולה ויורדת,

ממשיכה בכוח התמדתה, מסתובבת.

 

הגלגל מתקדם לו אט אט,

לפעמים נתקע או קצת נקרע,

נע לאורך מסלול בלתי נשלט.

 

החישוק נשחק ומתלכלך,

מאבד את זוהרו הראשוני.

 

זוהר אחר מופיע,

צבעו משונה ולא מוכר.

 

הצמיג החיצוני נשר כולו,

והפנימית נגלתה תחתיו,

נדמית פגיעה וחשופה.

 

הנקודה על הגלגל עולה ויורדת,

אך לאותו מקום לעולם לא חוזרת.

 

למרות הכל הלכתי
בלי להסתכל לאחור.
למרות כל מה שאמרת לי
ולמרות שאני שונאת שאתה עצוב

ואתה אפילו בכית
אני מצטערת
זה כבר לא התפקיד שלי לשמור עליך.

אני יודעת שביקשת,

אבל אני חושבת שמספיק זמן עבר

כדי שתלמד ללכת לבד.
ואני חושבת שהדמעות

שהלב שלי השפריץ עליך

היו אמורות להסביר כל מה שלא אמרתי.
ואני חושבת שאתה חושב רק על עצמך,

ולכן אתה כזה נקי, ורק אני

מלוכלכת בשטויות שלך.
ואני חושבת שאתה הבן אדם

הכי ריקני שהכרתי,

דווקא כי המשמעות עוטפת אותך.

ואני חושבת שאתה ילד קטן,

למרות שכולם מסתכלים עליך

כמו ילד גדול שיודע הכל.
ואני חושבת שזה לא התפקיד שלי

לזכור אותך, כי מספיק אנשים

אוהבים אותך איך שאתה.

ואני חושבת עוד המון דברים,

אבל אני לא אטרח לומר לך

כי אתה גם ככה לא מקשיב.

למרות הכל הלכתי,

כשסוף סוף גם לי

יש את האומץ לעזוב.
אל תהיה מופתע, אתה יודע

שלא יכולתי להישאר.
ותפסיק לבכות.

אתה יודע שאני שונאת שאתה עצוב.

כתבתי כבר ארבע, אבל הן הראשונות שלי, אז תסלחו לי אם הן לא יצאו יפות במיוחד... אני אוהבת אותן.

 

חלום שהתנפץ- הסונטה הראשונה.

 

בתו לא ידעה מעולם

עד כמה יעציבו דבריו

היא הסבירה עד כמה כאב

איך כל הרגש נעלם

 

הוא הנהן לה בשקט בראש

הוא הבין והסכים ואמר

הוא הבטיח שעוד לא נגמר

ובכל זאת אין לה לחשוש

 

החלום התנפץ לרסיסים

היא סגרה את סגור התריסים

של הלב הכואב, הדואב

 

ואולי זה לא משמח

אולי הלב רק צורח

והוא לא, הוא גם כן אוהב

היא שרכה את התיק בשתיקה צייתנית וצורמת, לא אופיינית. נדמה היה שכל כלי חרס בכפר וכל קווצת עשב בשטחי המרעה ביכו את לכתה.
"אברם" קולה, שדמה יותר מתמיד לאוושת הרוח במדבר, סדק בקלות את מעטה האדישות שעטף את הגבר העייף. "אינך זקוק לזרות הזו. הרי בין כה וכה אין לסגת. גזרה היא מלפניך, ואנכי ידעתי..." עכשיו הצטערה שהנער לא בא. עזיבה כיחיד פירושה עמידה משפילה וחסרת הגנות אל מול הווה תלוש בידיעה שבקרוב ידהה לעבר רגיש ומדמם.
"רק הבטח לי" המשיכה, מגייסת כל שביב תקיפות שעוד פעם בקרבה "בתפילותיך, אל נא תתכחש לדמך השוטף בעורקיו. לדמי שלי".
עיניו הכהות כמו זעקו לעברה בתחינה מיואשת. שפתיו הסדוקות נפתחו קמעה, כאילו התהדקו דפנות האוהל וקשתה עליו מלאכת הנשימה. בהירה היתה לה הידיעה שגם כל רוחות כנען כולן לא יוכלו לפרוץ ולנשב בבור שפערה עוצמת האמת בגבר הזה. באיש האלהים.

י-ה אכסוף

 

מהדהדות המילים

בחדרי לבך

וניצוצות של שלווה

נופלות כטל

על נפש עייפה.

 

שורשים קטועים

מצמיחים שוב

את עץ החיים

אור לשישי,

והעולם מתמלא בתווים הקוראים:

 

הו משורר!

השאר עוד שורה פנויה

בתחתית הדף

הנה נשמתך היתרה

מגישה לך

שיר שכולו שבת.