פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 544)

ב"ה

הם אמרו, ואני שתקתי.

הם שאלו, ואני שתקתי.

הם דובבו, ואני שתקתי.

הם התייאשו והלכו,

ורק אז דברתי.

 

אני אמרתי,

והם כבר לא שמעו.

אני הטחתי,

והם לא נפגעו.

אני פרקתי,

והם לא קבלו.

הוצאתי הכל,

וחזרתי ושתקתי.

 

אחר כך התפלאתי

כשהכל הסתבך

לרגע לא הבנתי

מה קרה ואיך

 

רציתי לברוח

הכל מבולבל

בהיתי בתקרה

מה קורה פה בכלל?

 

וכמעט שוב שתקתי

אבל היא הפעם לא נתנה

ואולי רק בזכותה

יש עוד תקוה

טרי ממש. עדין לא עבר ליטוש.. פשוט הוא מתאים לזמן.

***
פירוז מבקשים
מהנשק שבאוסלו חילקנו.

ומשגרי טילים הורסים
משטחים שנמסרו בגירוש.

הפסקת אש מתקיימת
ועדיין לשלום לא הגענו.

חיילים שהגנו על מולדת
אלו אותם שגורשו מן הגוש.

ניסיון הוא המורה
הטוב ביותר.
אך מה יהיה היום בחצות?
האם על מסקנות
ירצו לוותר?
האם ירקדו לשק הבטחות?

אז דעו שהיום,
עוד לפני זמן חצות,
לא ידכם את גורלנו תבחר.
יד אלוקים-
לעולם לא תשקוט,
היא זו שתשמור גם מחר.

לחיות את הרגעים,
עם כל הפחדים.
לרגע לקום,
וליפול מחדש.
להרגיש את אהבה המבעבעת,
הפורצת גבולות.
את הגעגוע,
שחותך את הלב כמו סכין חדה.

עכשיו שבירה.

לנדוד בין שני עולמות,
בלי לדעת איפה להשאר.
הרצון להעלם פתאום מהעולם ככ חזק,
שקשה לא לוותר.
הכח לנעוץ ציפורניים ולהשאר במקום,
נגמר.

עכשיו בריחה.

החיים ממשיכים לעתיד,
תוך שהם מעלים זכרונות מהעבר.
הראש מבולבל, קשה לדבר.
כמו השקט שאחרי הסערה,
הלב פתאום נודם.
הכל רגוע, אבל לא שלם.
הפצעים כבר הגלידו,
אבל ממשיכים לדמם.

עכשיו שתיקה.


אשמח להערות,הארות ותגובות(:

מוישה נעמד לתפילה. כנראה האחרונה בחייו. מי היה מאמין שנגיע למצב כזה, כשהם יורדים יורדים על עפר, נזכר בדברי הגמרא, שנראו עתה מוחשים מתמיד, כאן, בעמק הבכא, מדבר העמים, אל מול המקלחות שכבר כולם ידעו למה הן משמשות. הם כבר היו אמורים להיות בפנים, המאות האחרונים מבני העיירה, שעתה שהגיע שעתם, אך לפתע חל עיכוב לא ברור והם מתעכבים בכניסה לתחנה האחרונה, ממנה עולים אל כנפי השכינה. לא מתאים לסדר הגרמני, מהרהר מוישה בהומור שחור, שפיתח המוח היהודי בזמן הגלות. אך אם נשארו עוד כמה דקות לחייו, החליט לנצלם לתפילת המנחה, התפילה הנאמרת כשנוטים צללי ערב, כשנראה שאין עוד תקווה, כשהחושך מאיים לשלוט בכיפה. רצה ה' אלקינו בעמך ישראל, לואט מוישה, ולנגד עיניו חולפים התמונות הנוראות. הנה רב העיירה, נרמס לרגלי הכלבים, ודמו ניגר על הכיכר הגדול. הנה השוחט, נשחט ע"י מלאך המוות. הנה יוס'ל, השמש, שלא ההין לגלח את זקנו, ונרצח במכות המגלב. הוי טאטע, זועק מוישה ללא קול, הנה מליוני הטבוחים על קידוש שמך, הנה עמך ישראל. רצה בהם, ריבונו של עולם. איפה יש עוד עם כזה, שנשאר נאמן לך גם כשמובל להריגה. רצה, רצה בעמך. השריקה נשמעה. צווחות הקלגסים התערבו בזעקות הרמוסים, ומוישלה נדחף לתאי הגזים, נכנס ולא יצא.

 

*    *

*

מנוחה, אומר המפקד. הם נכנסים לבית עזתי נטוש, שיושביו ברחו דרומה, הרחק מאזור הלחימה. לתפוס כמה שעות של מנוחה לפני הפעילות הבאה. אמנם השמש עוד בטהרה של רקיע, אך כדאי כבר להתפלל עכשיו, מי יודע איפה נהיה עוד היום, מהרהר משה. מי יחיה ומי ימות, הוא נזכר בקולו של החזן, בתפילת הימים הנוראים בישיבה. הוא נעמד להתפלל, עליו, על הפלוגה, ועל כל עם ישראל. רצה ה' אלקינו בעמך ישראל, הוא לוחש, ולנגד עיניו עוברות התמונות. הנה אורן, המ"פ, שנפגע כבר בכניסה ופונה במסוק. הנה יוסי, מהצוות, שנפגע ממטען ונהרג. הנה ארונו של חיים, מובל למנוחת עולמים. הנופלים עוברים לנגד עיניו. רבון העולמים, ראה את בניך, נלחמים כאריות, במחללים את שם קדשיך, במגדפים מערכות אלקים חיים. ראה את החיילים, את צבא ישראל, שמוכנים למסור את נפשם למען העם והארץ. ה' יתברך איפה יש כאלו בנים, ששמים נפשם בכפם, למען הכלל. רצה, ה' אלקינו, רצה.

 

 

נ.ב. אשמח מאוד לקבל הערות, הארות וביקורות!!! שבת שלום!

מיליון כוכבים מעלי

מחכים שאותם אשחרר,

מיליון כוכבים בשמיים

יודעים מה טוב יותר.

 

 מיליון כוכבים ללא הרף

נוצצים כל הזמן,

על עוד חיה המשחרת לטרף

מיליון כוכבים משגיחים

 

אני יודעת שזה דפוק,כתבתי את זה בפחות מחמש דקות בלי שום השקעה,זה מה יש~

איזה ילדה יפה לירוני הנסיכה שלי, אני כל כך אוהבת אותה. היא הדבר שהכי שחשוב לי בעולם הזה.

היא לא מספרת לי הכל, אני יודעת, אבל את הנסיכה שלי אני מכירה הכי טוב מכולם,

 את הכאב בעיניים שלה אני מכירה הכי טוב.

 

איזה ילדה מוכשרת לירוני הנסיכה שלי, הכל היא עושה לבד. היא כזאת עצמאית, כזאת חכמה. היא

מסתירה ממני דברים, אני יודעת,  אבל היא עושה את זה כי היא יודעת להתמודד לבד,

אז אני לא מפריעה לה, אפילו שקשה לי.

 

איזה ילדה מיוחדת לירוני הנסיכה שלי, איך שהיא רגישה לכולם מסביבה! זה מדהים אותי כל פעם

מחדש. גם אני מזהה כאב, אבל רק כשזה כאב שלה, של הילדה שלי. והיא? רואה את הכאב של

אחרים ממרחקים של זמן ומקום.

 

איזה ילדה יפה לירוני הנסיכה שלי. היא כל כך חשובה לי, והיא מסתירה ממני דברים,  ולא תמיד אני

מבינה אותה. היא עצמאית אז אני נותנת לה חופש, היא חכמה אז היא בוחרת נכון, אבל לירוני, נסיכה

שלי- דבר אחד אני לא מבינה-  

 

תראי איזה ילדה חכמה את

אז למה הם אומרים שהטעויות הרגו אותך?

ילדה אהובה שלי, תראי איזה עצמאית את

אז למה לא הצלחת להתמודד לבד?

תראי איזה ילדה יפה את,

אז למה כל הדם הזה על הקירות בחדר שלך?

 

איזו ילדה יפה היא הייתה, לירוני הנסיכה שלי.

לא. אני לא בוכה. לא. אני לא נבהלת. לא, אני גם לא הולכת לברוח, לצרוח, לשבור את הכלים.

זה סתם, סתם הלב שלי שמדמם לו בשקט,

סתם הלב שלי שמציף אותי בכאב וגעגוע,

סתם הדבר הזה שנקרא תקווה ששורף לי את הלב,

אבל זה באמת שום דבר.

זה באמת סתם.

כי אף אחד לא רואה את הדם שזולג לי, ואף אחד לא רואה את הכאב ששורף,

ואף אחד לא רואה את הכעס, המרירות, הכאב, השאלות הלא פתורות שמבעבעות לי על אש גבוהה.

ולאף אחד גם לא אכפת.

כי אני סתם.

אני סתם עוד איזה אחת שכואב לה.

 סתם אחת מתוך מיליונים. וסתם עוד איזה שבר כלי שזרוק לו, אי שם ברחבי העולם.

סתם.

באמת סתם.

עוד אחת מתוך המון שברים.

-----------------------------------------------------------------

יהיה נחמד לקבל הערות והארות.

שבוע טוב..

גיבור שלי- אני מבטיחה. אם הדרכים יהיו ארוכות מדי, אקח אותך למקום בו תתפרק עליי, תישבר לרסיסים.
ואני אהיה שם, עם השתיקה שלי, כדי לנקות את דמך מהרצפה ולאסוף בעדינות את שברי גופך.
אני אחבר אותך מחדש, אדביק את זכרונות חייך בזהירות.
אני אכין לך מגן שעשוי מאהבתי הטהורה אליך, מגן שמותאם בדיוק למידות גופך
שמותאמות בדיוק למידות גופי.
ואז אשלח אותך בחזרה- שוב כמעט בלתי מנוצח.
ואאחל לך הצלחה, גיבור שלי
בדרכים הארוכות מדי.

היו המון דיונים כאן על איך זה שהכתיבה הכי טובה באה מתוך הכאב..

זו התשובה שלי. היא קצת ארוכה, אבל תנסו לקרוא עד הסוף.

 

בתוך ליבי ישנה ליבה.

ליבה הכולאת בתוכה את נשמתי.

היא משתוקקת לפרוץ החוצה,

אך כוח הכבידה גדול ממנה.

והמעטפת עבה.

ואטומה.

 

להבות מתערבלות סביב הליבה,

בפראות, בלוחמניות.

כמו שומרת לבל תעז להציץ.

 

ומעל פני השטח

כולם טסים.

כולם מרחפים.

אם רק היו עוצרים שניה

ונוחתים על הקרקע,

היו יכולים להרגיש

את הזעזועים.

 

היא עמוקה.

ובעומק נאבקת.

לאחר זמן מה מתעייפת, ונרדמת.

ונתעטפת האטומה-

עוד יותר נאטמת.

 

לעיתים,

כשהמערבולות מבחוץ מתגברים

היא מתעוררת.

וצועקת.

אולי יגיע הד קלוש אל מעבר למעטפת.

 

הסערות המזדמנות הופכות לקבועות.

ומתמשכות.

עד שכוחן חזק דיו.

חזק דיו לפרוץ סדק.

 

סדק, אשר נהפך לשבר.

אותו שבר

הסוחף איתו את כל הלהבות

ומאפשר לנשמתי

להתגלות.

 

בס"ד

 

תשקיף פנייך את רואה,
שלולית כמראה.

בשטף החיים להירטב

מזרם של לב אוהב.

מחלחל לתוכך

מתמוסס בפנימיותך,

ממעשים קטנים

ממאור פנים.

כשלוליות לים,

מאדם לאדם

הולך וגובר

כמעיין המתגבר. 

האזיני
לרוח הערביים 
הפורטת על
כינור נשמתך,
לקול הזכרון הקורא
מתהומות העבר.
האזיני
 לקריאתי האילמת
ועני לי

האופק שבלילה

הוא לא תמיד נראה

אך משהו גורם לי

להמשיך בהליכה

 

וגשם עם הרוח

מכים שם בחוזקה

כוכב קטן מורה בי

להתחיל מהתחלה

 

כי יש בי אמונה,

זרעים עוד יפרחו

ויונים צחורות כטל

יעופו איתנו

החנות האחרונה נסגרת בתריס נעול
עוד קבצן רחוב אחרון סופר מטבעות
סוגר נרתיק, מבט חלול
הולך לישון בחדר מדרגות

ילדה קטנה, הכביש רחב
חצי סמטה, חתול נמלט.
חזרה הביתה, פרצוף נלהב
חזרה הביתה, אל המקלט.

החיים בחוץ הם, ממשיכים
דוד התגייס, עפרי עוד נואם על שלום
ולפעמים הוא משתתק, זורק מבטים דרוכים
ברגעים של
צבע
אדום

ובכלל הכל בסדר, מחר נוסעים לצפון
ואמא עוד דואגת, וגם קצת מעיקה
יושבים במכונית, הכל מוכן כבר ונכון,
ואז שמענו
אזעקה.

לא אשכח את ערפול הדמיון הנורא,

את המילים שפוגעות ישר בלב החשוף,

הנשפך לאיטו מעיני האדומות.

שעות דוממות ושקטות ובתוכי הכל גואש.

לראותך שוכב שקט ונינוח, כל כך לא אתה.

מול עיני הורי הבוכות פתחת עיניך לראות

שעודך פה איתנו בעולם של קרבות, של שיקום, של תקווה.

ומרים מבטי אל מעבר לרגע,

אל חיים שלמים מוארים ושלבים,

ומודה לך אלוקי, על חיים.

כה קרוב הוא היה, גיבור וצעיר אל קירות זיכרון,

ודמעות של אושר את חיבוקך מבשרות, אותך כאן איתנו

לצד מיטתו.

"שְׁלשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: 
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר
דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה:"
(משלי ל', י"ח-י"ט)

 

האמת?
נפלאו גם ממני..
אבל שלמה המלך אמר את זה אז זו זכותי המלאה לא להבין.
אני יודעת שלא לזה הוא התכוון,
אבל מה לעשות, אני בחורה והלך המחשבות שלי טיפה שונה משלו.
----------------------
דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם

 

נו, הבחור הרחפן...
באמת שלא ברור לי איך הם בסוף מצליחים לנחות בשלום אל המציאות
האם הם מוצאים בסוף בחורה שהיא בבחינת "חבל",
שתחבר אותם לקרקע?
או שגם הם מוצאים לעצמם איזו מעופפת ומקימים יחד קן של רחפנים.
נו, תעלומה...
----------------------
דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר

 

בהיעדר מילה טובה יותר, הבחור הנחש
מאלה תמיד הזהירו אותי...
חלקי לשון, ערמומיים (?), בעיקר אופורטוניסטים.
קראתי פעם, שהנחשים שצריך להזהר מהם הכי הרבה הם "נחשי העניבה",
ושהם נפוצים בעיקר במשרדי עורכי דין ומקומות עם אקלים דומה.
טוב, נחזור אליהם בהמשך...
----------------------
דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם

 

הבחור היציב, מושא החלומות של כל אשה.
הם יודעים לנווט גם במים סוערים ובחושך מוחלט.
תמיד יש להם את המילים הנכונות כדי להשקיט את סערות ליבי.
תמיד נמצאים במקום הנכון בדיוק בזמן הנכון כדי לשמש עוגן.
רק למצוא אחד כזה, לפתוח מפרשים ולהפליג יחד אל השקיעה.
ההה... (עם חיוך חולמני בעיניים)
----------------------
וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה

 

ואולי בעצם כל בחור מורכב משלושת אלה יחד?
איזה מתכון סודי שצריך אפיה מדוייקת ומינון חומרים ספציפי,
ככה שלכל אחת עם המורכבות שלה יש את הבחור המיוחד.
הבחור שגם ישמש עוגן בעיתות סערה
שגם יידע לצאת ממצבים קשים בעזרת חלקלקות לשונו
ושגם יוכל לתת לדמיונו לעוף אל מחוזות אחרים, חדשים.

 

רק מה זה אומר עלי?

שאני גם חבל, גם לוכדת נחשים וגם מגדלור?
ואולי בכלל זו מחמאה כל התיאורים האלה?

 

לשלמה המלך הפתרונים...

בס"ד

יהודי קדוש,

זה קרה שם. זה לא יכול לקרות לכול אחד.

רק למי שנזהר באמת זה קורה.

אני מבקש ממך לא להזהר שם כי לא צריך.

הוא עצר אותי ברחוב. פניו היו נפוחות ואדומות מדמעות.

הוא חפש עזרה. ואז ראה אותי. בחור עם כיפה.

הוא הלך לכיווני והביט בי והתחיל למלמל דברים ולבכות.

ראיתי מישהו לבוש סחבות שהולך נורא וזה נורא מפחיד אז הלכתי. מהר. ועוד שומע אני את הזעקות שלו קורעות הלב שאומרות לי לבוא, לשמוע, לעזור. ואני בורח.

באותו יום אחי משם, נעלם ההוא. 

ונעלמו עיקבותיו. כולם מנסים לעזר לי, לנקות המצפון. "אתה לא אשם! אתה לא!"

אבל יודע אני שכן. אני אשם. 

ועכשיו כשאני עצוב. אני מבקש עזרה.

תחזיר את האיש חזרה.

עכשיו אני פונה עליך ויש לי גם עוד בקשה,

אח יקר,

צריך לדבר עם זרים. 

יהודי אינו זר לעולם! 

אסור להתעלם מאחיך! הוא אחיך אל תשכח זאת!

צריך לחבק, לתת אהבה, להפתח.

לעזור לכול יהודי לכול אחיך לעזור לכולם.

לא להזהר יותר מידי.

אם אתה רואה מישהו שצריך עזרה, אל תעמוד בצד אחי האהוב!

לך תעזור לו! לך תאהב אותו. אל תפחד. אל תפחד מאחיך. הוא אח שלך, אל תשכח את זה!!

אל תברח אחורה, כשיהודי מבקש עזרה, ואפילו אינו מבקש, עזור לו! אל תעמוד בצד.

עזור לו בכול הכוח. אז מה האם הוא נראה קצת שונה וקצת מפחיד? אז מה אם אתה לא מכיר אותו? אז מה אם זה נמצא ברחוב שמסתובבים בו הרבה 'משוגעים' אז מה? אז מהאם זה קשה? אז מה אם זה 'פדיחה'? אז מה?

זה שגעון לא לעזור ליהודי! זה שגעון!
תעלה אותו לבית שלך, תביא לו תה, תדבר איתו, תעזור לו, והכי חשוב - תאהב אותו, באמת באמת, הוא צריך את זה. את זה הוא הכי צריך.

עשה חסד! חסד!

בברת אהבת אחים ואין יאוש,

אחיך, אל תשכח זאת.

אוהב אותך בכול ליבי.

 

בדרכי הרב קרליבך נלך!

 

 

 

 

 

הכמיהה שהציפה לבי על גדותיו

ניסתה לעלות על תרשים ועל כתב

בציור של עיניים

או של תכלת שמיים

חיפשה את עצמה, הכמיהה

בשירי געגועיה

באלף אלפי מילותיה

חיפשה, ולא מצאה

 

הכמיהה שהציפה לבי על גדותיו

ניסתה לעלות על תרשים ועל כתב

ציורה רק עופרת

וגם אם בתכלת

הוא לא יותר משכבה על הדף

לא ירדו שיריה

לסוף רגשותיה

ניסו לפרשה בתרגום מסולף

 

הכמיהה שהציפה לבי על גדותיו

ניסתה לעלות על תרשים ועל כתב

יציבה מעופרת

יפה היא מתכלת

עמוקה היא מאוד משכבה על הדף

גבוהה ממילים

ענוגה משירים

ואיך יתרגמוה ולא תסולף?

 

קצת מבולבל..סתם נהניתי לשבת בבייביסיטר משעמם ולכתוב בפלאפון מילים שהתחברו למשו...

 

 

הבוקר עולה ושוב מתפשטת

תחושת כישלון וכאב

קרני השמש עודן מנסות

להמתיק זיכרון שצורב

 

 

עד אמש ידעתי כיוון בחיי

וסורטט לי השביל בבירור

ענן מעיב לפתע כיסה על עיניי

לא הבדלתי בין אדם לתמרור

 

 

איכה אורי? כה גדול הוא חשכי

מאיים ונראה במוחש

עד אנא יוסתר הטוב מליבי

רק חלל שחור שם מורגש

 

 

אמא אז שבה,בידיה סלים

סוחבת גבה השפוף

פניה זקנו,חרושי קמטים,

אך ביתנו בשמחתה אפוף

 

אתנחתא בים מחשבות הסוער

מאפשרת לקרן לחדור

לכבות את הכעס המבעבע,הבוער

כמו לבה הפורצת מבור

 

מחשבות חדשות ממלאות החלל

התקווה אז קרובה מתמיד

לא לשווא היה עד כה העמל

הוא יסביר עוד את פניו בעתיד...

אומרים שמחר
המקצב ישתנה
ומנגינות חדשות
ישמיעו קולן.

צלילים עם בוקר
יכסו על כאב
שבליבנו עדין
השאיר החותם.

אומרים שבפתח
עומדים התווים
מחכים לזמנם-
כבר שינו סולמם.

אך גם ללא פעימות
והרמוניית צלילים,
לא אפסיק לשיר.
שפתיי עוד יניעו מילים.

כשהבטת שנייה לחלון הפונה
אל הנוף הצפוף של בניין רב קומות
אז ראית את הקיר וצבעו משונה
של דם ועצבות ומילים אלימות
הסתכלת שם מעבר לסכין שחתכה
עוד חריץ במלט שמזמן התיישן
וראית את הקיר בכל שעות חשכה
ובכי, וילד ישן
סימנים אדומים שנמחקו אז מכבר
ורצית להצטרף
לאנשים נשכחים שנשארו בעבר
גוועו שם, בגשם
שוטף
והרמת את היד
ובתוכה הסכין
והשלחת אל מעבר לאותו החלון
כי בסופו של דבר
את בחרת בחיים
ונתת
ניסיון
אחרון.

כל שבוע כמעט,
דבר אחד מבקשת, לאט.
שנצליח לפרוח,
שנצליח לצמוח,
שנציח לאהוב בכל הכוח.

שנצליח לפתוח,
את הלב והמוח,
שנצליח עם, בגלל, ובזכות הכל-
לשמוח!!