בס"ד
אם כבר כתבתי, אז למה לא?
"עמדנו בשדה התעופה מחכים לעבור בביקורת הדרכונים. לא דיברנו והשתדלנו לא לפגוש האחד במבטו של השני.
הטיול הזה תוכנן לפני זמן רב, לפני שהכל קרה, לפני שאלישע מת.
מיום הרצח לא חזרנו לעצמנו, לא הצלחנו להשתקם.
החלטנו לצאת לטיול כי כולם אמרו שזה יעשה לנו טוב, שאנחנו צריכים לצאת קצת, בכל זאת, עברו כבר חמישה חודשים מהרצח..
אבל אנחנו הרגשנו שזה כבר לא ילך, שמשהו בתוכנו נשבר ולעולם לא ישוב להיות כשהיה.
עברנו את הביקורת ועלינו למטוס.
שנינו התיישבנו וישר שקענו כל אחד בענייניו- הוא במחשב, מארגן כל מיני דברים בעבודה, ואני שקעתי בקריאת ספר שהבאתי מהבית. לא החלפנו מילה.
המטוס המריא. הנחתי מידי את הספר והבטתי מבעד לחלון. המחשבות התרוצצו בראשי-
למה זה קרה?
איך לא הצלחנו להשתקם?
הייתה לנו זוגיות כל כך יפה לפני, חיים כל כך טובים. הכל היה הצגה?
ברגע שהגענו לכאב הכי גדול, נשברנו?
אז מה כל זה היה שווה?!
כשהמחשבות בראשי, נרדמתי.
התעוררתי לקולו של הטייס שהכריז "נא להדק חגורות לקראת נחיתה".
ירדנו מהמטוס.
ארץ זרה, חולות, שמיים, מראה יפהפה.
לקחנו את המזוודות ונסענו למלון.
בדרך החלפנו כמה מילים, בכל זאת, לא נעים לשתוק כל כך הרבה..
התארגנו במלון ותכננו לצאת לסיור הראשון של אותו יום- הסלאר, מדבר המלח.
יצאנו לשם עם מדריכים מקומיים בג'יפים.
כשהגענו, נפרש לפנינו מרבד לבן, מדהים ביופיו, שנמשך עד האופק ומעבר לו.
פתאום פרצתי בבכי ואמרתי לנהג "עצור!", הנהג נבהל ועצר את הג'יפ.
הוא, שישב לידי, הביט בי בתדהמה "מה יש לך?".
הבטתי בו בעיניים רטובות ולחשתי "רד איתי רגע". הוא משך בכתפיו וקפץ מהג'יפ, ירדתי אחריו ונעמדנו אל מול המדבר עם השביל.
אחזתי בידו, הוא נרתע קצת אך לא אמר מילה. כך עמדנו דקה ואז אמרתי-
"תראה, תראה איזה מדבר ענק, לא רואים את סופו. אנחנו הגענו עם ג'יפ אז לא קשה לנו, אך אולי היו פה פעם אנשים שהלכו ברגל והיה להם קשה וחלקם נשברו, אבל הם הלכו.
המדבר הזה הזכיר לי אותנו.
אני יודעת שהאבל על אלישע העיב על כל עולמנו, פרש לפנינו מדבר, שממה, פתח לנו חור ענק בלב. אבל תראה, יש שביל באמצע, ואולי, אולי אם נרצה נוכל ללכת בו יחד, יד ביד, ואז בטוח יהיה לנו קל יותר.
אני מתגעגעת אליך, אני רוצה שתהיה לצידי."
סיימתי את הנאום שנשאתי בעוד עיניי מפחדות לפגוש בעיניו, אך הרגשתי שיהיה הכי נכון להסתכל, הרמתי את מבטי והסתכלתי.
להפתעתי ראיתי דמעות בעיניו- "גם אני התגעגעתי אלייך" לחש.
הוא הביט במדבר ואז בי ואמר- "אלישע לא היה רוצה לראות אותנו כך".
שתקתי לרגע, ואז חיוך עלה על פניי.
לקחתי את ידו והסתובבנו כשפנינו לשביל.
"אתה יודע? המדבר הזה הוא מלח.
זה תמיד מזכיר לי את אשת לוט.
היא הפכה למלח כי הביטה אחור.
העבר צריך להיות בזכרון, אך לא כמשהו שכל הזמן רואים, אלא כמשהו שאיתו הולכים ומתקדמים.
בוא נהיה כמו לוט שהבין שעל מה שקרה כבר לא בוכים.
ננסה לא להיות אשת לוט שהביטה אל סדום ונתקעה במקום".
הוא הביט בי וחיוך מצא את דרכו גם אל פניו, על פניי כבר הסתמן חיוך קטן עוד קודם.
עמדנו עוד דקה אחת כשידי בתוך ידו, וחזרנו לג'יפ.
נסענו וחצינו את השביל.
בסופו הבטנו אליו אחור ופרצנו בצחוק. אנשים לא הבינו מה קורה לנו, אבל לא היה אכפת לנו כי רק אנחנו ידענו את הסוד.
הסוד של החיים.
השביל, שכשהולכים בו יחד, פחות נשברים ואחד על השני נשענים.
זה עדיף מללכת בנפרד ולהישבר לרסיסים.
שאר הטיול היה מדהים, תודה ששאלתם.
חזרנו ארצה עם חיים כמעט חדשים, שרק חוט דק מקשר ביניהם ובין העבר עם הכאבים".
נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת 
התבקשנו לבחור תמונה מתוך כמה וכמה תמונות שהציגו לפנינו, ולספר את הסיפור של התמונה..
התמונה שבחרתי בה הייתה תמונה של מדבר סלאר.
בתמונה ראו את המדבר משתרע, ענק, אין עליו כלום, פשוט מישור.
ובאמצע רואים שביל שסללו בו הג'יפים שעברו לפני..
הייתי שמה את התמונה אבל היא של הרכזת נוער שלי, ולא מצאתי תמונה דומה 
.
מקווה שיצא בסדר
]
) עם שירים מהזמן הזה.
) אלא יכולים להיות דיונים מעניינים ועמוקים בנוגע לכתיבה/להביא איזה משורר או סופר לדבר ואז לנהל דיון וכו', ותוך כדי כך לעשות השקה לחוברת.
למה זה כבר לא בא בקלות?