עת נפלנו בצחוק מתגלגל
בשדה החיטה
הסתירו שיבולים זהובות מעיני
את העולם כולו,
וגם אותך -
כמעט.
וידי אחזה בידך -
נוגעת- לא נוגעת,
מניחה לך לנפשך
ואתה לנפשי.
והשמש ליטפה את פניך
ועיניך ננעצו בעיני,
מציצות בין השיבולים.
לו היה הזיק המרצד בעיניך
מבעיר אש יוקדת בליבך
ומחטא אותו מן הכאב,
לו יכולתי לנקות את פצעיך
ולחבוש אותם,
לו רק יכולתי לגעת
בליבך.
אהבת נעורים בטבע , פסטורלי , פשוט מקסים .
מזכיר לי את סיפור רות המואבית .....
ציירת כאן תמונה יפה ופסטורלית. יש כאן איזו אווירה שלווה ורגועה כזאת המסווה את מה שמתרחש מבפנים ומתבטא בבית האחרון שצובע את כל השיר בגוון קצת אחר....
יפה!
התחושה מועברת כ"כ טוב! הכתיבה שלך ממש יפה ומדוייקת.
תודה לך!
בס"ד
שנינו לא בבית יותר מדי אז לוקח זמן לענות 
.
בחוברת לא מושמעים צלילים...
כל סגנון מבורך ואנחנו נבדוק מה להכניס ומה לא.
אבל בתור התחלה כל שיר יתקבל בברכה ממש .
מה הולך? זקוקים לעוד שירים?
חוברת פרוזהבס"ד
בעז"ה בתקופה הקרובה נעבוד על ההמשך.
תודה לכל השולחים עד כה!!
כל אחד/ת יתחיל במשפט (שלמעלה ) וימשיך אותו ל קטע /שיר /וכל מה שבא לו/ה .
להפעיל קצת את הראש והיצירתיות (שראיתי כאן ....) שלכם .
בהצלחה !
נשמה בוערת
מוקפת ברוחות של סתיו.
המייתרים
כבר חדלו לנגן
הם עלו בלהבות
נשמתך,
אתה מחפש את עתידך
מראש ההר
וכעיוור אתה הולך
בחיפוש אחר שלווה,
אחר דמותה.
עם אותו שם בדיוק...
אולי גם בגלל זה התחברתי אליו.
שיר יפה, בכול אופן.
הטעם שלך הוא כמו שוקולד.
מתמוסס בפה ומשכר אותי מהמתוק הזה.
אבא ואמא תמיד אמרו לי שהרבה שוקולד זה לא בריא, ידעתי שהם צודקים.
אבל זה היה כל כך מתוק, אז הייתי אוכלת בסתר.
אבא ואמא אמרו גם עליך, שאתה לא תעשה לי טוב. לא האמנתי להם.
ואתה היית כל כך מתוק, אז אהבתי אותך בסתר.
יש בשוקולד חומרים שמשתחררים בגוף וגורמים לו להתמכר.
אז מה? גם בך יש.
כשאתה נוגע, למשל.
זה ממכר.
ואפילו שאסור הרבה שוקולד
ואפילו שאסור הרבה ממך
אני תמיד נגעתי.
בסתר, כי אבא ואמא לא רצו.
את השוקולד אני מוצאת תמיד מתחבא במגירה ההיא של אבא. גם אבא אוהב שוקולד. אבל אותך הוא לא אוהב.
ואני תמיד גונבת לאבא מהשוקולד, כי גם אני רוצה, אפילו שמותר רק לגדולים. אז מה? גם אני גדולה.
אתמול הקאתי. אמא נבהלה ואמרה שאני חולה.
אמא לא יודעת שבלילה שלפני אני הלכתי לארון של אבא וגנבתי את כל השוקולד שהיה לו.
אכלתי את כל השוקולד בלילה אחד, אז מה הפלא שבבוקר הקאתי?
את הטעם שלך הרגשתי יום יום, במשך חודשיים. זה המון.
אני לא יודעת איך לא הקאתי.
אני עדיין לא מקיאה, וזה מפחיד אותי.
אתה כל כך מתוק, לך תדע
מה השארת בגוף שלי.
אהבתי את האסור שהוא מותר עם מגבלות מסוימות.
שוקולד -אסור (לא בריא /לא טוב ...) יותר מדי.
לעומת חבר וחברה - אסור לגעת ולהיות ביחד עד ש....
מאוד אהבתי את ההשוואה בין שוקולד לבין לנער ונערה .... מתאים.
קטע יפה לגיל התבגרות , שמה שההורים אומרים עושים את ההפך ....
המילים שלך.
הם כמו...
כמו חץ ללב שלי.
זה מדהים אותי, בכל פעם מחדש.
תודה.
אבל בחרת בשם יפה
(לילדה)
צחורת כנףאחרונה
בעוד כמה שנים תוקם המדינה האסלמאית
הם ינתצו פסלים ישרפו כנסיות ויערפו עובדי אלילים
עוד נראה עוד נראה כמה דם יהיה בשנה בשנה הבאה
עוד נראה עוד נראה מי ישלוט בזה בשנה בשנה הבאה
ארה"ב, דעא"ש, ישחקו תופסת בין עיראק לדרום סודן..
עוד נראה עוד נראה מי ישלוט בזה בשנה בשנה הבאה
עוד נראה עוד נראה מי ישלוט בזה בשנה בשנה הבאה..
אחווש770המבט על פניה אומר את הדברים
את התקווה, והייאוש
והפגיעה בתוך, בפנים
הכול נאמר בפניה הלבנים
העלבון, המחייה
של הדמעה על הפנים
פניה מספרות ברגעים קטנים
על העצב, הדעיכה
והרגשות שמודחקים
חסר לי סיום... רעיונות?
דוד ה.ריעותמנסה, רק מנסה...
פניה מספרות רגשות סותרים
על מלחמה, קרבות ומאבקים
פניה מספרות את החיים.
מכיוון שאני לא יודעת באיזה כיוון ורגש השיר נבע ונכתב, אני לא יכולה בדיוק לכוון את ההמשך אבל ניסיתי.
מקווה שזה לא יותר מדי לא קשור
ריעותתודה
החיים הם קשים .
החיים לא ורודים הם שחורים .
בחיים (שלנו) לפעמים(גם) סובלים .
* טוב זה מה שעלה לי מקווה שעזרתי
פניה מספרות על רגשות סותרים
על מלחמה, קרבות
והפסדים
תודה ל'איזה טוב ה'!' על העזרה 
איזה טוב ה'איזה טוב ה'!אחרונההפסקת אש
קני תותחים בעין הסערה,
עומדים ומחכים להתפרץ.
צבאות צועדים מפה לשם,
שומרים על גבולות.
אנשי סייבר עובדים ללא הרף,
מחזקים הגנות.
הכל רוחש וגועש בציפייה,
מחכים לקריאה.
לפתע האזעקה נשמעת,
הלב נשבר.
החומות והביצורים התערערו,
הכאב גבר.
מפקדים נואשים צועקים פקודות,
דמעה סוררת.
הסדר הושב על כנו במאמץ,
הכל בשליטה.
הצבא חוזר לעמדותיו המקוריות,
הפסקת אש.
אשמח לתגובות
אהבתי שהפכת את מציאות המלחמה לציורית כזאת .
את השורה האחרונה , פחות אהבתי ולא ממש התחברתי .
שהצבע חוזר לעמדות המקורית הפסקת אש ....
Blue Birdהכל חוזר להתחלה, כאילו כלום לא קרה.
וזה קצת ביאס אותי . חוץ מזה אחלה שיר .
זאת רק דעתי .
מישהי=)תיארת מקסים. יפה מאוד
הצלחת לקלוע לעצם העניין.
בעז"ה...
תודה על התגובה
מילים יבשות כתבת
מדם לבך שהשחיר.
אור הנר כבר גווע,
אתה כלוא לשווא
בעליית גג חשוכה
בראש המגדל
הנה קריאת השחפים
איך לא תשמע?
הבער את מילותיך
לקטורת של דיו
ופתח צוהר לשחר-
חלון אל הים.
תודה!
שנה בה נדע לדבר, להקשיב, להעניק ולהכיל
שנה בה נוכל לנצל את האתר לצרכים טובים
שנה בה נכיר חברים חדשים ונעמיק קשרים קיימים
שנה בה יתגשמו כל משאלותינו לטובה.
אני מסכימה איתך לגבי התיאור של המצב, הפחדים וכו'. אבל אני חייבת להגיד לך שנעלבתי בשביל ראש הממשלה. באמת! כי מה שרואים משם לא רואים מפה. את יכולה לתאר לעצמך כמה סמכות מוטלת עליו, וכמה זרמים בעם הוא צריך לרצות עם ההחלטות שלו? ולא, הוא בכלל לא פחדן. הוא אחלה ראש ממשלה שמודע למצב מצוין, אל תדאגי, אבל יש לו את השיקולים שלו. והוא יודע יותר טוב ממנו מה נכון. מצטערת אם יצא תוקפני.. לא בכוונה לפגוע בכלללל!!! ושוב, המכתב בכללי יפה, הזדהיתי עם חלקים מסויימים..
סליחה אם הפכתי את זה לפוליטיקה.
שנה טובה!
אהבתי מאוד את השיר ומסכימה עם כל מילה!
חוברת פרוזהבמעמקים אני שוכנת
למרחקים אני משקיפה,
בניתי מסביבי חומה וכל יום
היא קצת נסדקת.
כל אבן שנופלת משאירה שריטה
הלב כואב והנשמה נשרפת.
הלב לא נשבר הנשימה נעצרת
זוג עניים שמביטות על הכל
והמון שאלות שאי אפשר לשאול
לפעמים זה נראה לי קצת יותר מידי
איך הכל פשוט חולף מעלי.
מתאבקת כבר למצוא את השמחה
ואולי זה סתם העולם כזה
שנראה פתאום שונה כזה
רק לשלוח געגוע דרך המחשבה,
לא מרשה לעמי להישבר
להמשיך עד הסוף ולא לוותר
למצוא את האהבה למצוא את הגעגוע
את מה שמתחבא בפנים
להיות עצמי ולא אחר
גם שאתה חושב על דבר אחר
הלב שלי עף גבוה ויוצא ממעמקים
לחזור ולשוב למקום מימנו באת
ולא ללכת למקום שאתה לא מסוגל להשקיף מימנו
©ירדן אמויאל
ית א: כל אבקה שנוספת
מביאה איתה עוד שנה תוספת
מצרפת עוד חרוז למחרוזת
ממחזרים עוד ועוד שנים
מה שאספנו כל החיים
פזמון: שעון חול שלא עוצר
אני כבר לא פוחד
צריך להתמודד עם הקשיים
כשלונות שמתרוצצים, בקרבי
מחפש את המקום שיעזור
למצוא את הדרך לחזור
בית ב: עוד מעט החול נגמר
ולא עשיתי שום דבר
חייב למהר לחזור בזמן
שאספיק אולי משהו קטן
לא כל אחד מסוגל
לראות אותו עולה על גל
מפחד לטבוע עמוק
בסופו של דבר יעלה על צוק
פזמון...
בית א: כל אבקה שנוספת
מביאה איתה עוד שנה תוספת
עובר אורחיעלזה עניין יחסי לדעתי.. בכל אופן אני כלום לעומת היוצרים המוכשרים כאן.
אולי תפרטי יותר מה את מגדירה ש'ירים טובים מספיק'?
ד.א
רעיון מהמםםםםם!!!!!!!
.ארמונות בחולחוברת פרוזהמושמושית אהבתי מאוד את הרעיון של חוברת שירים .
אני אכתוב ואצרף בהמשיך שירים שלי .
שאלה כללית :
יש נושא מסוים ,שצריך לכתוב עליו ?
או כל נושא שבא לי ....
בהצלחה בחוברת
ולובנתי.. החוברת היא רק בשבילנו? איך נקבל אותה?
בס"ד
וכן, החוברת היא רק בשבילנו..
דרך הקבלה עדיין בדיונים.
הכיוון הוא מפגש ואם מישהו לא מעוניין תמיד יש אפשרות של דואר\חברים\אחר.
חוברת פרוזהמה אם קטעים אחרים ....
נ.ב
אהבתי את הרעיון לחוברת .
ענבלבס"ד
ניתן גם להציע שירים שאהבתם של אנשים אחרים.
אנחנו נדאג לשאול אותם..]
איזה גודל של חוברת אתם רוצים ?
כמה שירים הוי שם ?
יש נושאים , שלפי זה אתם מכנסים /לא מכניסים ?
צריך עזרה?
בס"ד
זה עוד בבירורים.
כמה שירים- ראי תשובה לשאלה הראשונה
יש נושאים- גם ראי תשובה לשאלה הראשונה.
[כן, אנחנו מקוריים 
].
צריך עזרה? כרגע זה הנושא עוד בחיתוליו אז לא ממש..
בעז"ה אם נצטרך נבקש.
תודה
צפיתי בך
עת ארגת את חלומנו
באלפי גוונים
הבטתי בך
כשפרמת ותיקנת שוב ושוב
וכשעלה השחר
ויכולתי להבדיל בין תכלת ללבן-
הצלחתי סוף סוף
לראותך.
בס"ד.
מושלם !!
אומנם מיעטת במילים אבל דווקא אל המעט הזה התחברתי
יפה מאוד!
שרו'שחייל ומשורראחרונההאור השחור
הפותח שער לנשמתך
מתנפץ בלחישה רועמת,
מפיל אותי אל אגם הדיו הכהה.
וכמו אבן היוצרת אדוות
הסעירה רוחי את האותיות והמילים
וצבעה את שירך הלבן
בדם.
ובחושך הלבן
נפקחות עיניך
כשני אגמים תכולים,
מבעירות את ליבי הנשפך על גדותיו,
ושוטפות אותו
אל תוך רסיסי הצלילים השקטים
של סוף הלילה
הלבן.
איזה כתיבה יפה ומדויקת!!
לפי מה שהבנתי- התהפכות היוצרות זה מה שהביא לאור.
יפה מאוד!!! בהצלחה
מחוללת בכרמיםבבית הראשון אכן התכוונתי לחווית הקריאה,
לא חשבתי על התהפכות היוצרות שמביאה לאור אבל גם זה רעיון...
!!!הדובדבן שבקצפתאחרונההאור השחור/החושך הלבן
וההקבלה בין שני הבתים
והדיוק של צירופי המילים
זה פשוט מדהים!!
בבית הראשון (נראלי)- נדנוד עדין על גבול קריאת השיר וחלום-ערות, נפילה ולכלוך ובלגן של מה שהיה פעם טהור, אולי לא רצוני.
ובבית השני התעוררות מוחלטת והרגשות מציפים ונשפכים אל תוך הנגינה של לקראת האור...
מקסים!
ואגב ממש אהבתי את השם...
הראש שלי מלא בכל מיני דברים, הן טובים והן פחות טובים.
האזעקות והדיבורים על ה"מלחמה", החדשות והאירועים האחרונים.
הכול בלגן אחד,כמו סלט ירקות או פירות, סלט של החיים.
עקב המצב המדיני והביטחוני כולם קצת מלחיצים.
המשפחות שלנו מבררים שאלים ותעניינים.
מה אתנו ,ואיך אצלנו,למרות שאנחנו בשטחים,מחוץ למטבחים.
כמעט כול המדינה שלנו, מהצפון הרחוק ועד הדרום על גלגלים.
המדינה הקטנה שלנו, היא כמו עגלה שנוסעת למרחקים גדולים.
(המדינה שלנו ,היא כמו סירה ששטה בים למרחקים עצומים.)
המדינה שלנו קרובה מאוד לים.
וכאילו שהיא עשויה מגלים גלים.
הכול זורם וזז עולה ויורד כמו הרוח בשמיים.
(הכול זורם וזז והאנשים שלנו צמאים להיכנס, להוציא להם המון דם .....)
מחשבות?
זה אולי לא מי יודע מה מקורי, אבל זה נראה לי קולע....
פנים עגולות
אף קטן
פה דקיק
ועיניים גדולות
תמצית הווייתך
הסקרנית והשותקת
משתדלת להיות
מה שאינך
וכואבת
את מה שאת.
אל תדאגי, ילדה
זה יעבור
העתיד שלך קרוב
והוא יבוא
לאט לאט
וימלא אותך באושר.
אני יודעת ילדתי,
אני.
פעם.
אפשר לקרוא לזה :
* בעתיד
* כאב /צער בילדות
מה שעלה בראשי אחרי קראה של הקטע/שיר ....
הסוף הוא סוף פתוח . האמת הסוף לא ממש מובן לי .... אשמח להסבר קל .
"אני יודעת ,
אני .
פעם .
מה זה?
עובר אורח
ילדות זה: תמימות ,חוכמת חיים פשוטה (בלי "פוליטיקה" ושקרים לבנים .....)
שימחת חיים והמון כייף .
משית כתיבה :
לכתוב משהו שפותח ב: כתיבה היא כמו .... או שהמשפט הזה מופיע בכתיבה שלכם .....
מה שבא לכם לכתוב שיר /קטע .....
נ.ב
אפשר בפעם הבאה לבחור משפט או שתיים אחרים ....
יללה יוצרים צאו לדרך ! 
מה...
היום אמא ואני הלכנו למכולת לקנות לחם וחלב. אמא קנתה לי סוכריה אדומה ענקית! בדרך פגשנו את מר כהן, השכן המבוגר שלנו. קצת פחדתי ממנו. יש לו שיער לבן ומשקפיים ענקיות!
היום הלכתי לסופר, לקנות מצרכים להכנת עוגה. חטיף שוקולד קטן הציץ אליי מהמדף, וכמעט התפתיתי לקחת אותו, אבל כשחשבתי על המשקל והכסף, וויתרתי. בדרך לדירה פגשתי גברת לוי, השכנה הקשישה שלי. היא באמת אישה טובה, ואני שמחה שהכרתי אותה.
היום היה יום רע בבית הספר. המורה נתנה המונים של שיעורי בית מעצבנים, והמורה חילקה את המבחנים בתורה. קיבלתי רק שמונים וחמש! אני מפחדת לספר לאמא, מה היא תגיד? היא בטח תיתן לי עונש.
היום היה לי קצת קשה באוניברסיטה. המרצה הציגה בפנינו את פרטי העבודה שאנחנו צריכים להגיש בעוד חודשיים. קיבלתי את התוצאות של הטסט. אוי, זה נורא. אני אפילו לא אכתוב עד כמה אני גרועה.
טוב, ברור שזו טעימה. אני יכולה להמשיך עוד מלא, אבל לאף אחד לא יהיה כוח לקרוא
יכולתי לראות אותו מרחוק, רץ על הדשא, מצחקק באושר. הוא דמה לי כל כך, ממש אני קטן כזה, מלבד החיוך. רציתי לדבר איתו, ולא ידעתי אם יצליח לשמוע אותי, ממרחק השנים שחלפו. אבל ניסיתי.
'למה אתה שמח ילד?' ניסיתי לשאול אותו.
'כיף לי', ענה הצחוק בפשטות,'והדשא כל כך יפה, אני ממש אוהב אותו'.
'אבל למה כיף לך, ילד?' לא הצלחתי להבין.
הוא לא ענה לי, הפרפר שעבר שם בדיוק משך את תשומת ליבו. 'הי! פרפר!' דילג הילדון, 'בא אלי פרפר נחמד...'
'ילד', ניסיתי להסביר, 'העולם הזה גדול כל כך. הוא פשוט ענק עליך, אתה מבין?'
הילדון לא ניסה אף להקשיב, הוא רץ אחרי הפרפר, משחק איתו תופסת.
'מה זה פרפר, ילד? ולמה הוא משמח אותך?', המשכתי לתמוה, 'הוא לא יכול לרפא כשלונות, או לזרוע הצלחות. הוא לא יכול לנחם על אובדן, וגם לא להעניק חיים חדשים.'
נאנחתי משראיתי שהוא אינו מביט לעברי. אני צריך להזהיר אותו, את האני הקטן. הוא חושב שהכל ורוד כל כך. האכזבה תמוטט אותו, כשיבין לאיזה עולם הגיע.
'העולם הזה קשה מדי, ילדון, אתה מבין?'
פתאום הוא רץ לעברי, החיוך לא מש מפניו. הוא התיישב על ברכי, מתעלם מתחושת הרתיעה שלי. בידו אחז פרח אדום, וקירב אותו אל אפי. הריח דגדג את נחירי, מעלה זכרונות נושנים.
'למה אתה עצוב, איש?' הוא שאל אותי, והקול התמים שלו המיס חומות אבק שצברתי במהלך השנים, אבל לא עניתי.
'אתה רוצה לשחק איתי, איש?'
לא רציתי. הרבה יותר רציתי להמשיך לשבת, לבהות בציפורים ולקנא בהן. רציתי שקט, שקט כזה שלא נותן לך לברוח, ומכריח אותך להשאר עמוק עמוק בתחושת הכאב המטלטלת. לא רציתי להפסיד את החוויה העמוקה, את שירי הדיכאון שזמזם הלב. אין לי טיפת כח. כל הגוף כבד, הראש כבד, הידיים כבידות, הגב כבד.
'נו, איש, בא כבר! אני רוצה לשחק תופסת!'
פחדתי. פחדתי שאשקע כל כך במשחק, עד שאשכח שבעצם העולם הזה קשה מדי, וגדול עלי. פחדתי לשגות באשליות, פחדתי להתאכזב שוב.
אבל הוא לא ויתר לי. הוא משך אותי בכח, ולא היתה לי ברירה. הוא רץ, ואני מדדה אחריו בקושי. שכחתי איך לרוץ.
'אני ילמד אותך', הוא אומר בטון חשוב, וסוחב אותי עימו.
אחר כך הוא גם לימד אותי לקפוץ- על שתי רגליים ועל אחת, להתחבא מאחורי העץ, להתגלגל.
אחר כך הוא נעלם פתאום, ולא מצאתי אותו שוב.
הרגשתי תחושה מוזרה בזוויות הפה, ואז הבנתי להפתעתי שאני מחייך. השמש היתה יפה כל כך, והדשא ירוק כל כך.
קרוב אלי זרם נהר תכול, מימיו השמיעו רחש נפלא.
משום מה, משכו המים את תשומת ליבי. הבטתי בהם, ואז ראיתי אותו. זה היה הוא גדול כזה, עם חיוך.
'הי, ילד!' נופפתי לעברו לשלום, וצחוק קטן הצליח להתגלגל בגרוני, 'אתה רוצה לבא איתי?'
והוא בא ונשאר. לתמיד.
התחברתי עליו ממש , הרגשתי שאני בתוך ה"סיפור /קטע " הזה .
נכנסתי ונשאבתי לסיפור קטע הזה .
כמו שאמרים " בכל מבוגר יש חצי ילד "
שתיל שנטעתיטוב נו מי שלא מכיר אותי אז אולי לא מבין .
אני אמנם גדולה יחסית (כבר אמא צעירה ....)
ובתוך תוכי אני קצת ילדה ....
נ.ב
לפעמים בעלי מעיר לי שאני כמו ילדה ....ואז אני אומרת :
"בכל אדם הבוגר יש ילד .... אצל אחד זה 10% אצל שני זה 15% ואצל השלישי זה 40% ....
ואצילי זה בערך 50% + ....מה לעשות כך אני ."
שמלה אדומה ושני סרטים מתעופפת בחולות.
שמלה אדומה ושני סרטים בונה מגדל בקוביות.
שמלה אדומה אוהבת לחיות
ושני סרטים עוזרים לה לאהוב
יצא מזעזע ואני יודעת את זה... הראש שלי ריק, וזה מה שקורה כשאין לי מצברוח...
כנראה את מושפעת מהמלחמה /צוק איתן ....
שמלה אדומה - ילדות בצל המלחמה .
שרו'שאחרונההבטחות של ילדות
על טיסה במטוס
על כדור שפורח
על בית מעץ
על מכונית ממונעת
על גלידה בשלושה טעמים
על נסיכות
ועל פיות
ועל חיים באגדות
הבטחות של ילדות
תשתית לבניית מציאות
המציאות של החיים שלי,
כאדם בוגר
שילד קטן,
חי בתוכו
