פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 545)

כתבתי לך על המבט הראשון, שבו הכל נודע,
כי הנשמות שקופות אחת לשניה.
חכמתי האמיתית היא,לספר לך זאת ללא עצב וטינה , כך 
שיהיה מובן עד כמה יקרת לי.
אין מילים להגיד מה המילים האלה אומרות לי,
אבל אני חייבת לנסות.
יש פה את הנגיעה הראשונה, נגיעה של חיים.
תמיד החיים זורמים דרך נגיעות,דרך מגע.
אנו מבינים מדוע הזעקה כה "שתקנית".
יש כאן התגברות עצומה,על צער הלב,מאמץ אמיתי.
להגיע לתובנה עמוקה,חושבת שעוד מעט זה יגיע.
מנסה להמשיך לכתוב אך ללא הצלחה.
הנגיעה הראשונה עוד זכורה,והמבט המסתכל נכנס פנימה.
הבהירות הפנימית,צמרמורות שעוברות לי בגוף,רואה שחור בעניים שחושבת עלייך.
עולם מטושטש,מרגישה קרובה,אך מנסה להיות חזקה ולא להיפגע.
עוברות שנים ועדיין זה חזק,שמחה בכל ליבי לא רצה שזה יעזוב אותי.
כמו לחון ראווה מסתכלת,מביטה לראות הטעם מתוק והמר.
עכשיו מה שנשאר לי לחכות בסבלנות למגע הבא,לחום ואהבה.
המגע הוא בראש ובלב והגוף הוא רק משל,
רק מוליך לאנרגיה של הנשמה.
חושבת איך לסיים את זה,אך אין לזה סוף.
מחשבותי בעבר אומרות לי עצרי,אך אני מרגישה שזהו לא הזמן וזה אמיתי.
הרגעים שאני עוברת דוחקים בי את העצב.
מפלסת עוד דרכים לעבור,מקווה שהבנתי את עומק חיי לאור.

וכף רגל יחפה
ריפרפה על החול והצדפים.
ופעם היה שם רק זוג אחד,
היום יש שניים.
וטביעות רגלים סוללות
שביל אל חיים נרקמים
וזוהר הזריחה
ואודם השקיעה
מעידים על הנצח
וניפוץ הגלים על החוף
לא הצליח לעמעם את הסוד
וגם הירח שתק
ומליון כוכבים זרחו דוממים
ורק העיניים דיברו
את שהלב זעק
על פרפרים צבעוניים,
ועל עוד כל מיני...
אבל זה כבר,
סוד.

להתחרז עם הרוח

להשתלב בה לאט

לעוף אל אינסוף

שמתגלה כמו שאת

 

לשיר לה בקול

את שירם של חייך

להתמזג עם הרוח

שנושבת עלייך

 

להצליח לגעת

בישותך הקטנה

וכמו הרוח לחדור

אל רוחך האיתנה

יצירת פרפרים
זהו סוד
שנלחש ליחידים.
תורה בעל פה
שעוברת
כבר מאות בדורות

הוראות הכנה:
טול את איזמל הכסף
ופסול פרפר מחומר
צבע אותו בדיו מזוקק
בצבע אותו צריך לייעודו
והמתן
ובשעת בין שמשות
נפח בו נשמת חיים
ופתח את ידיך החובקות
לחש לו ייעודו
והבט בו בפעם האחרונה
טרם שיפרח הרחק
בנשיפת אויר אחת
שלך

מילים מילים, מה אתן מחוללות.

בליל של סערות.

כשה תמים כתובות,

אות וסימן מותירות.

פורטות על מיתרים,

נימים זעירים.

 

שיחה כתפילה,

במהות היא טבועה.

הסרת מחיצות לנפש כוספות.

 

והשתיקה,

כצלילה למרחבים. נביעה לזרמים.

כשבעים פנים.

מציירת לפני דרך מפותחת
יש אורות מהבהבים
לי בלי ערך

אולי היום אני אבין הכל
בדרך קדימה עד אין סוף

אז תן לי יד
לאורך כל הדרך
רק תסביר את האורות
המהבהבים
תן לי יד

מצולמת לפני דרך מאושרת
יש אורות מסנורים
לאורך כל הדרך
אולי בהמשך אני אבין הכל
בדרך קדימה עד אין סוף

אז תן לי יד
לאורך כל הדרך
רק תסביר את האורות המסנוורים
תן לי יד

השחר האיר,

קרניים ראשונות

צובעות בזהב

את המרחבים שתחתיך.

 

את עומדת ומשקיפה

כלואה במרפסת

ממרום מושבך,

מביטה על שובל ססגוני

העושה את דרכו

לקו האופק.

 

השמש שוקעת.

את נשארת עומדת

חיוורת כפסל שיש,

דמעות קרות נוטפות

ומשקות את העץ הלבן

הפורח.

 

(נכתב בהשראת קטע מאחד הספרים האהובים עלי) 

מתי הכאב בי יהפוך לאמת

ואתם תצפו בי דועכת

ראשי אז על הכרית יישמט

ואראה כמתה מהלכת

 

זר פרחים אז לי תשזורו

מורדים וחרציות

ואז כולכם עליי תעמודו

בתחנונים של הלב ובתפילות

ב"ה

 

חם בחוץ חם בפנים

 

הילדים חולים.

ומצב הרוח שלהם "על הפנים."

אנחנו לא תמיד יודעים.

מה בדיויק הם מתכנינים ורוצים.

 

תינוקות וילדים קטנים.

צריכים השגחה כל היממה.

וכשיש כמה אחים.

נוספת עוד משימה.

 

צריך לדאוג שלא ידביקו אחד את השני במלחה.

ושיהיה בבית שקט ודממה ,שיכלו לנח במיטה.

בחוץ הילדים רצים וצוחקים.

והקולות והצעקות נשמעים עד למרחקים.

 

אחר הצהריים זה מעיין שמחת נעורים.

אין הפרדה וחלוקה לפי גילאים.

שכונות שכונות נאספים.

באים יחד לדשא ולגן המשחקים.

 

 

 

 

חדר ריק 1

 

 חדר ריק , מזכיר לי משהו חסר, לא שלם ולא גמור.

כמו כיסא ריק כאשר מחכים ומצפים ,למשהו שישב עילוי והוא לא באה.

ריק זה משהו מעורפל ולא ברור כמו אוויר וחלל.

זאת תחושה מוזרה כזאת של פחד מהלא נודע ,מהעתיד משהו מרוחק.

כאילו שיש משהו פגום וחסר כל.

החדר הריק הזה מזכיר גם משהו  שלו ונקי.מעיין זרימה של אוויר חדש ומרענן .

 

 

חדר ריק 2

אני יושבת בחדר ריק ומתה משעמום, מסתכלת מן החלון הקטן.

וחושבת על חופש ופריחה , לי ולנפש שבתוכי.

אני כאן לבד בחושך ובקור , אין מי שיבוא לבקר ,אני בחור.

לפעמים זה טוב ,כי יש זמן למחשבות, של עצמי.

אני בחדר ריק שאין בו מיטה ושולחן.

רק ריצפה קרה וקשה, קירות לבנים עם חלון קטן.

שמינו אפשר להשקיף ולצפות על העולם.

החדר שבו אני נמצאת קטן יחסית ,הוא מעיין מקלט ומקום מוגן .

כמו איזה בודקה של שומר (במחסום או שומר בבית ספר.

בקרוב מאוד אני אשתחרר מכאן.

ונראה לאן אלך

כי בית ומשפחה כבר אין

רק חבורת רחוב …..

 

 

 

 

 

 

 

 

ילדי הקט

השיר

שעשוי מעצמי וממילותיי

חומק לו לאט מבין אצבעותיי

הכותבות

ועובר לו לאדם אחר.

זהו גם שירו,

העשוי ממילותיו שלו עצמו

וזהו גם ילדו,

אך גם ילדי

שלא הצלחתי להוציאו החוצה

ולכן הוא חמק

ברח

אל אדם אחר,

שיוציא אותו החוצה

ויכתוב אותו.

בס"ד

 

הרי את מגויסת לי מולדת,

כדת משעל ודף.

הרי את מדממת לי מולדת,

כדת חמאס.

הרי את שוב שותקת, מולדת,

כדת גולה ומאס.

הרי את מתנקמת, מולדת,

כדת העם והמקדש. 

יושב ליד שולחן מרגיש כמו תייר,
עובר משהו על לבי ורוצה אני לפרוק.
רוצה אני לכתוב לשתף את הנייר,
אני אני לא מצליח ואת שיני מתחיל לחרוק.

מנסה, מתקרב, לוקח את העט,
כותב איזו טיוטה אך יודע שזה לא זה.
די, אני אומר, לא אוכל עוד שאת,
אקבור את צרותיי באדמה, ולמושלם אתחזה.

 

ופתאום עולה לי רעיון מזחיח,
במקום לכתוב ולבזבז את הדיו,
את לבי על השולחן פשוט אניח,
וכך כל אחד ייחשף לסודי ויחשוף לפני את סודו.

 

 

 

האביב בעיצומו והקיץ מתקרב אלנו .

מרגשים את החום ואת המזגן .

הסנדלים וחולצות קצרות ,

כבר יצאו מזמן מהארון .

 

הקיץ כבר כאן ,

והחופש עוד מעט מתחיל.

מרגישים את סוף השנה,

מסיבות סיום,

הרשמות לקייטנות השונות.

 

הקייטנות , הים והבריכה ,

החברה עוד מעט בדלת .

איך אפשר לשכוח את הקניונים,

סרטים ,הצגות וכל הבלויים,

סבא סבתא וחברים.

המון שמחה וכייף נעורים.

 

 

השמש צהובה וקופחת,

חלצה קצרה או גופיה ,

מכנס-תחתון או טיטול .

להזיע בחוץ ולהחזיק ארטיק,

או פלח אבטיח אדום ומתוק .

 

הלב גדוש מכף רגל ועד ראש.

להתפרק ולשמח עד לב השמיים.

על זה שגדלנו ובגרנו בעוד שנה או שנתיים.

השמחה והצהלה מו בגרות ואחרות .

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ב"ה

 

 

שיר : סבתא בשמלה לבנה ומטפחת כחולה .

 

כמו משפחה מאוד גדולה וענפה .

שיש בה כמה אחים ולא כולם שווים .

כך גם במדינתנו "הקטנה" והיפה .

יש אנשים שונים , בערכים ובהשקפת החיים .

 

יש המון זרמים ותתי זרמים .

יהודים ודרוזים .

מתנחלים וערבים .

צברים ותיקים ועולים חדשים .

 

דתיים וחילונים .

מסורתיים וחרדים .

אשכנזים וספרדים .

תימנים ,מרוקאיים ואתיופים .

 

יש בה אקדמאים ומשכלים .

אנשי עסקים ורופאים .

אנשי רוח וחקלאים .

בעלי מלאכה ותלמדי חכמים .

 

כמו שלבני המשפחה ישנם תפקידים שונים .

סבא וסבתא , אמא ואבא , ילדים ונכדים .....

גם במדינה שלנו ישנם תפקידים רבים ומגוונים .

 

המדינה שלנו היא כבר לא עלמה ולא בחורה .

היא " סבתא צעירה " בת 66 שנה .

אוספת את כולם ,לחיקה .

ומחבקת באהבה רבה .

מה מי שלא כותב על טבע .

כמו שקיעה , זריחה , ים וחול ,דרכים ושבילים ....

ועוד מושגים כאלה ואחרים שמזכירים נוף וטבע .

אז לא קוראים את הדברים שלו .... 

 

אני יחסית חדשה וכמעט ולא קוראים דברים שכתבתי .

רובכם כבר המון זמן יחד ולכן (אולי)  אתם עונים לחברים שלכם יותר ...

כך זה נראה לפחות מהעניים שלי .

 

אני כן קוראת ומגיבה מדי פעם .... מנסה להשתלב אבל זה לא הולך .

מקווה שזה רק התחלת שנה ולכן הרבה אנשים לא כאן פנימיות , אולפנות  וכאלה ....

 

 

 

כמו צבעים
שלכל צבע גוון שרק לו מיוחד
ושילובם ביחד יוצר ציור אחד

כמו צבעים
שעירבובם ביחד רק בצורה מאוזנת
שאם אחד יותר מדי התמונה כולה מתקלקלת.

כמו צבעים
שצריך את כולם בשביל ליצור ציור
ושחסרון אחד מבליט את הכיעור

כמו צבעים
שבין שחור בין לבן המשקל שלו
ואין אחד מבטל או מחליף את חבירו

כמו צבעים, כמו צבעים... כן אנשים!!
(היה אפשר לכתוב את זה גם על צלילים)

[קרדיט ל"בת!" שמהשיר שלה היה לי ההשראה לשיר הזה]

כוספת אליך

להווייתך המתוקה

המלאה באורות

בניחוחות, בצלילים

כוספת אליך

לנשמתך הטובה

המלאה בעומקים

שלא ידעתי שקיימים

כוספת אליך

למראך המיוחד

המלא ברוך

ובעיניים החומות

כוספת אליך

למגעך הנעים

המלא בנועם

ובידיך הגדולות

כוספת אליך

לדמותך התמירה

המלאה וקורנת

בך

שקט כאן.
בתוך הנקודה האדומה הפועמת הזאת.
היא פועמת בלי היסוס, חזקה ומהירה.
אבל בשקט.
אני בוהה בה. פינה של חיים. לכל הנקודות שלי יש סיפור, מעניין מה שלה.
ולמה היא שקטה.
היא מחזירה לי מבט, זה כואב לי בעיניים. אני לא מעיזה להסתכל שוב, אבל אני שומעת מרחוק
את השקט שלה.
אני מרגישה אותה, בום, בום, פועמת בקצב המהיר והשקט הזה.
הנה, הנה היא-
נקודה אדומה פועמת,
פינה של חיים,
טיפה של דם.