פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 546)

 לחיי
פסגה לבנה טובלת
בים של עננים,
יער עבות צבוע
באדום של שקיעה,
מדבר של שקט
מהדהד.

לחיי
השיר המתגלגל
כמפל שוצף,
כרוח מנגנת,
כמיתר הנרעד
בנקודת המפגש.

עומדת בצד וממתינה
כמו חמה שולחת את קרנה
מחכה שיביט לכיוונה
יודעת שתגיע שעתה

מבקשת שיחזור לאיתנו
יתפקח, יסיר את יינו
וגם כאשר סר לבבו
בטוחה שלא יתמיד בעיוורונו

ומאיפה בא לה הבטחון
שישוב לגנו הראשון
שלא יתמיד הוא בהזנחתה
ויעזבה בודדה וגלמודה?

הלא כבר הוכרז בטרם נברא
שהיא מראש אליו נועדה
וכל הדרכים אליה מובילות
גם אם בנתיבות עקלקלות

בקלות יוכל לשוב אליה
אך בקושי רב לחזור לכולה
הלא היא:
התשובה

אני הולך
במשעול המשקיף
על הבית הבודד
בלב שדות החיטה,

אני רואה
עמוד ענן
העולה מארובת האבן
ושומע
את הרוח המנגנת
בצמרות עצי הגן.

אני כושל וקם,
שומע את קולך
הקורא לי להגיע
לסופו של המסע.

כפרחים כן אנו האנשים,

יש המשלבים בין עליהם גוונים שונים,

ויש הסוגרים עליהם בפני אחרים.

יש הפורחים בין דשאות ועצים,

ויש שבדד שם לגדול הם רוצים.

יש המפיצים ריחם בכל זמן ועת,

ויש השומרים לעצמם ולא רוצים הם לתת.

יש המנצלים תנאיהם בכדי לגדול,

ויש החושבים שגורלם רע מכל,

כפרחים כן אנו האנשים...

אני ממש ממש מבקש שאם יש מישו/י שפגעתי

בו/ה בבקשה שי/תבוא לדבר איתי בשיחה אישית

על מנת שאוכל ליישב את ההדורים.

למפחדים/ות למינהם אני מבטיח בהתחייבות

שלפונים אלי אין מה לחשוש

הבנתי שהיו בעבר א/נשים שנפגעו ממני ואני מצטער על כך

אודה לכם/ן את תוכלו לתת לי הזדמנות לתקן את שהיה

 

אני פה בעז"ה עד מוצ"ש

בתומ"ר

כפיר גולן

 

יומקסימלאושרוחני

שמות

 

שם לתינוק/ת זה מהות והתפקיד שלו בעולם הזה.

לכן ההורים בוחרים את השם סמוך ללידה או מיד לאחרי.

בעת הלידה יש מעיין מעמד רוחני כזה , רוח הקודש.

 

כל תינוק/ת שנבראה יש לו כבר נשמה ומהות .

שבהמשך חיו הוא צריך לגלות אותה ואת הכוחות שטמונים בו.

במשך תשעה חודשים שהוא היה בתוך הרחם ,

הוא נקרא עובר. עובר מלשון עובר ,עובר דרך .

הוא עובר מעולם נשמתי רוחני לעולם גשמי ומעשי (פרקטי).

 

 

איך תביני מחר

עת יקיץ עלי יום

של חמה מלטפת

ושקט איום

כשהקץ לא יבהיל

ירפרף הוא בלאט

ואם שם לא תיהיי

לא נוכל שוב לגעת

אם תדעי שנגמר

פן אפוץ למנוחות

תאספיני בחום

אל שברי זכוכיות

רק תסכימי שאז

נדלג בין שעות

ועולם של דממה

יתנפץ לדמעות

 

 

[אזהרה!!! לא לבעלי/ות לב חלש!!!]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אל תבכי ילדתי:

 

אל תבכי
אני בוכה בשבילך
אל תדעי
ברחי אל תוך עצמך

ילדה קטנה
מזמן היית
קטנה נשארת
עת בחושך בכית

כה לבד נשארת
ואין שום מרגוע
עיינך ששטן ראו
נוצרות את הרוע

שבילי חיים נעלמים
לקחו גם את חייך
עתה רחוק נודדת
מחפשת את אחיך

עיינים משוטטות
רעב שאין לו שובע
רוצח אכזר
גופך החליט לגדוע

וליבך שנדם
עוד ישוב ויפרח
וקולך שאבד
בדם ליבך יזרח

 

 

 

 

 

 

טללים נובלים:

 

 

טללים נופלים
עצים נובלים
עודך בין הצלילים

רצים ודחופים
יגעים מתרפסים
מנתצים שברי אלילים

שדים מן העבר
בקרקע שחורה
פורצים בעלטה מן הבקיע

שירים מושרים
בעמק, בהרים
מחפשים ולא יודעים מרגוע

ועייניך שהביטו וראו
בעין המוות חזו
מחפשים טיפה של מפלט

אך האושר חמק,
נגמר ואבד
ואיש, שום איש לא קלט

מבעד לשאול הערות
עייניך נפקחות בבעתה
חלומך לוט בערפל

וגופך שנלקח
נשאר מפוחד
אי שם בצד האפל

 

 

 

 

 

זהויות:

 

זהויות
שונות חיות בתוכך
את רוצה לחשוף
לגלות את אישיותך

רצונות ותחושת
רגעים,דמיונות
מבול של צבעים מסחררים

נסיונות,נפילות
תשוקות ודמעות
זה הכל משחק של חיים

והזרע שהרקיב
עוד ישוב ויפרוץ
ילבב בצבעים מרהיבים

והלב שנדם
עוד ישוב ויפרח
ירטיט מיתרים רדומים

וניגון אז יושר
ינפץ היגון
 שלכת החורף יגדע
ומנגד ישיב,
האויב הידיד
את אש האהבה

 

 

 

 

 

את:

 

כמגדלור נישא בחשיכה
את עמדת שם יחפה
כעלי שלכת נופלים
עייניך צופות למרחקים

והרוח לחשה לך
אז ברכות
על ילדות שחלף כבר זמנה

הילדה שהיית
עתה לא תשוב
נשארה בדודה וזנוחה

 

 

 

 

 

 

אמת:

 

ראיתי את כתפיה רוטטות בבכי,שמעתי את לחישותיה הרכות

בכיותיה הרכות, הקטועות, חדרו לתוך נבכי נשמתי

רכנתי קרוב אליה ועטפתי אותה במילותיי

לחשתי לה מילים, מילים של רוח

הם לא מבינים אמרתי לה

זה לא שהם רעים הם פשוט לא מסוגלים להכיל

וכדי לפצות על בורותם, הם מפנים את חציהם כלפייך

קל להם יותר לתלות את האשמה בך

נוח להם לטאטא את האמת אל מתחת לשטיח

אל תאמיני להם לחשתי-התחננתי

הם לא רואים את שאני ראיתי ועודני רואה

את הזוהר, את היופי שקורן ממך מתוכך

את האושר שמאיר את פני כל מי שמסביבך

את העומק שבך, את קווי הנפש שבוקעים מעייניך

היא הרימה את פניה, שתי עיניה הכבויות ניבטו למולי

האם אתה באמת מאמין בכך?

האם רואה אתה את שהם אינם רואים?

שאלה-זעקה

מילותיה נישאו ברוח, הרחק הרחק ממעל

חצו הרים ואגמים הרים ועננים

דבר לא עצר את מעופם של מילותיה

וקולה כמו צבר עוצמה מרגע לרגע

העוצמה שכה חסרה לה עצמה

ועד עתה מוסיף קולה להלך בעולם

נושא את שאלתה

בזעקה אילמת.

 

 

 

 

 

היי שקטה:

 

היי שקטה

היי לוחשת

היי בוכה

היי צוחקת

 

ילדה יפה ויחפה

הולכת, צוחקת

אל סוף יומה

 

התכסי בשמיכה

כסי ערוותך

מערומי גופך הביטי

חלף עוונך

 

בין רגע כחול

הפך לאדום

כניפוץ שברי כנפייך

כמו מקיץ מחלום

 

מי יתן לאדם עיינים

מי יסתכל ללבב

יבחין יחקור וינתח

את אושרך שאבד

 

דם ואש ותמרות עשן

עתידך לוטה בערפל

נחנקת מעשן חייך

נחנקת מאורו האפל

בורחת:

 

 

 

 

 

היא רצה בשדות
בורחת לא בורחת
בגיא, בנהרות
מצלילי הפחד

הצל שמתקרב
רוצה לחשוף לגעת
את נשמתה לערטל
ואת גופה לקחת

והחשיכה סוגרת
והדמעות חונקות
בחדר הסגור
היא קודחת

ונהימות הזאבים
שמתקרבים וטורפים
בעיינים רעבות
מביטים בצלחת

וברגע זה נגמר
אך בליבה נשאר לנצח
זיכרונות מאותו היום

וצלקות מדממות
נחרטו בדעת
הזיות, הזיות רק לחלום

 

 

 

 

 

 

מכניס ולוקח

בזרוע בכוח

חודר וצורח

מקלל ובורח

 

 

 

 

 

משאיר אותה יתומה

זעקותיה קורעות הדממה

עיניה מביטות ניכוחה

כבויות מתות באימה

 

צל לחישות

נדמה כסופה

מבקש לדעת

קץ לסבלה

 

רוצה למות

לברוח אל עצמה

להעלם ולאבד

את טיפת הגיונה

 

 

 

 

 

ועוד שתי שירים שאני חושב שקשורים:

 

המציאות השבורה לקחה אותה רחוק
הרבה ימים של בכי, מעט ימים של צחוק
תמונות ילדות של קיץ תלויות לה על הקיר
מדהים כמה חיוך יכול להסתיר

והיא הבטיחה לעצמה: גם אלוהים לא יעזור
כלום כבר לא ישבור אותי, כלום כבר לא ישבור
ואישה אחת אמרה לה, אבל היא לא הבינה
את לא אישה פלדה, את אישה חרסינה

והיה לה מן מבט עם כוח לא מוסבר
היא פיזרה הרבה שקרים אבל לא את השיער
עם צרידות כזאת כהה גם בצחוק הכי בהיר
מדהים איך שכוח יכול להיות שביר

והיא הבטיחה לעצמה...

ושנים היא לא חשפה בפניו את הקלפים
רק בחושך הסודות שלה הפכו להיות שקופים
והוא ראה אותה עמוק גם בלי לדבר
מדהים כמה שתיקה יכולה לספר

והיא הבטיחה לעצמה...

אתה ניצב
על פרשת דרכים,
שמים זרועים
מנקדים את דרכיך
בנקודות של אור-
עוטפות את צלליתך 
הקטנה,
התוהה.

אתה ניצב
על פרשת דרכים,
אגדות אדירות
קוראות לך
מן העבר, 
סיפורים עתיקים
לוחשים את שמך.

אתה ניצב 
על פרשת דרכים,
הרים לבנים
מתנשאים מהאופק,
מפלים שואגים
מתנפצים אל השקט,
אתה מלטף ברגליך
מצע של עשב רענן,

ומתחיל ללכת.

חיפשתי אותך
בין שברי זכוכית
שניפצת במחי יד,
בגשם של דמעות דיו
שהמטרת.

 

קראתי בשמך,

מנגן ברוחי

את השיר שלנו

 

שאפתי אדי זיכרונות,
וכל שמצאתי
הן פיסות מילים.

הדמעות הנובעות ממעיין החיים

נקוות אט אט לרסיסי לבבות,

נטוות לנימים האורגים חלקי נשמות,

נשפכות אל האור הלבן.

 

וכשתיגע בהן האש הלבנה,

יתאחדו הרסיסים והנימים

ומארבע רוחות תבוא הרוח

ותחיֵים,

והיו לבשר אחד.

 

לסבתא .....

 

התברכת בראיית נכדים .

יש לך שני נכדים .

בריאים ושלמים .

מניתוח חייך וכפתורים .

עד לניתוח הצלת חיים .

 

הודיה חנה ,הילדה המתוקה .

היא כמו אמא צעירה.

עוזרת לכולם בשמחה רבה .

 

יוסף אליהו הקטן .

הוא פעיל כמעט כול הזמן .

ללכת ולרוץ הוא מוכן ,ומזומן .

 

לכל אחד מן השתיים .

יש כתרים ,כמעט עד שמיים.

יוסף לומד מאחותו הגדולה .

והיא לומדת מהסביבה כולה .

 

שוב.. אשמח לדעת מה מבינים מהצד של הקורא..תודה רבה!

 

 

רשפיה רשפי עבות.

חורכת עד כלות.

לופתת מלהבות.

מחבלת בכרמים,

שלעת רינה מתאווים.

ממאנת לכבות,

בעוד שרצונה להתהוות.

ליד השולחן

על דף חלק,

היד שופכת אותיות 

שמתחברות למילים.

צלילים ותווים

מתנגנים ברקע,

מלחינים שיר בראשי.

המילים מתחברות לשורות.

מתאימות,

אבל לא תואמות.

כמו סותרות אחת את השניה.

קלות להבנה,

קשות להכלה.

שלום אני חדשה כאן בפורמים .

נכנסתי לכאן כי אני אוהבת וכותב המון , בעיקר לקלסר ....

אז חשבתי אולי לכתוב גם כאן ,

 

אז הינה שיר : שיר קיץ  (אשמח לשם אחר ....)

 

 

אנחנו נמצאים באמצע חודש סיון.

וסוף שנת הלימודים כבר  כאן .

עוד כחודש יוצאים לחופש כל ילדי הגן .

 

 

דיבורים, טלפונים והכנות מרובות.

שירים , הפתעות , מסיבות ומתנות.

שלום ולהתראות ,עצב וקצת שמחה .

אולי נפגש כולנו ,גם בשנה הבאה .

 

חלמתי הלילה חלום.

בחלום הלכתי על שפת ים.

על שפת הים שלי.

 

ובחלום צחקתי

והתרגשתי,

ובחלום בכיתי.

בכיתי מהתרגשות,

בכיתי מפורקן,

מגעגוע שהגיע לסופו,

בכיתי מאהבה לים שלי.

 

ובחלום נכנסתי ונתתי

ללב שלי לשחרר את כל

מה שהיה בו מאז עזבנו את הים שלי..

את כל מה שהיה בו בגלל

הגעגועים לים שלי..

 

ובחלום היה לי כ"כ טוב,

כ"כ רגוע ואמיתי

כמו שמאז שעזבתי את הים שלי לא הרגשתי.

הרגשתי כ"כ שלמה, 

כ"כ קרובה לאלוקים, 

כ"כ קרובה לאדמה.

כ"כ קרובה לעצמי..

 

ואז, כמו בפעם הקודמת, נעלם לי הים שלי.

עוד פעם נעלם החול,

עוד פעם נעלמו הצדפים

ושוב התמלא הלב מהגעגועים לים שלי.

ושוב, נסדק משהו בטוב שבחיים שלי.

התעוררתי..

 

ריבונו של עולם-

אני הרי כ"כ רוצה לחזור אליו,

אל הים שלי.

אל תחושת הקירבה אליך

שאני מרגישה הכי חזק שם, בים שלי.

אל הרגשת האהבה,

כלפי הארץ הזו, העם הזה,

שאני מרגישה יותר מכל מקום אחר,

דווקא בים שלי.

אל הבית, אל המקום הטבעי, הים שלי.

אל חלק ממני שנשאר שם... בים שלי.

לא בחלום, אבא, אני רוצה לחזור.

לא בהזיה.

פשוט לחזור.

באמת לחזור.

לחזור אל הים שלי.

 

 

 

 

שיר חורף (1)

 

המזג אוויר נפלא ונהדר .

וכבר יש בשוק פרות הדר .

עוד זמן די קצר .

ונחגוג את חודש אדר .

 

חודש אדר הוא חודש של שמחה .

והנה השנה השמחה כפולה .

עוד מעט ונחגוג את יום המשפחה .

וגם אצלנו השמחה כפולה .

 

יום הולדתי מתקרב ובא .

עוד שבועיים חוגגים ת 'מאורע .

בנוסף לכל ,זהו יום המשפחה .

לכן החגיגה שלנו גדולה ומרובע.

 

האביב מתקרב ובא.

ואנחנו נגשים ישר למלאכה .

לסדר ת' ארון הבגדים והחדרים .

את המשחקים וגם את הספרים .

 

 

 

 

 

 

כושל ונופל.
לא מאמין ולא מצליח.
פוחד לנסות.
ליפול לייאוש.
פוחד מהעתיד.
מהלא נודע.
מנסה לחשוב אחרת.
לשנות גישה.
אבל העובדות מפריעות.
החיים מקשים.
כאילו בכוונה.
הרצון לא חזק כדי לשבור אותם.
והלב חלש כדי לשרוד אותם.

עליהם נגזר למות.

עלינו נגזר לחיות.

לחיות בלעדיהם.

עליהם נורה אש,

עלינו נותרו הכוויות.

זמן ייסוריהם,

קטן משל משפחותיהם.

כולנו בני אבות ואימהות, האומה.

כואבים בייסורם.

ומבכים את אובדנם.

הגדולים עם הקטנים.

גדולים הם החיים.

יקר שלי.
אני אוהבת אותך.
באמת שאני אוהבת אותך!!
כל יום אני חושבת עליך.
מתגעגעת וכואבת.
מאוד כואבת.
הכאב עשה לי פצעים בגוף.
הפצעים מדממים כל פעם שאני נזכרת בך.
וזה קורה הרבה.
אני לא מצליחה לזוז מרוב כאב.
הפצע הכי כואב הוא בלב.
זה הפצע הכי גדול.
וכשהוא מדממם אני שוטטת דם.
בדכ אני גם בוכה.
אני משתדלת שלא יראו.
אבל לא תמיד אני מצליחה להסתיר.
זה קשה.
אמא שלי יודעת כל פעם שאני עצובה.
ככה זה אמא.
אני לא רוצה שהיא תדע,
לא רוצה להעציב אותה.
אבל היא תמיד מגלה.
וגם אם היא לא שואלת אותי,
אני רואה עליה שהיא זיהתה בי את העצב..
אני מתגעגת אליך.
הפצעים מדממים.
כואב לי.
אבל מה שבאמת כואב לי,
שאתה לא פה איתי.

~פריקה~
נכתב על מישו שחי, ולא על מישו שנפטר ח"ו.