פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 548)

שקרים

זולגים ממני החוצה

מציפים אותי, מונעים לאהוב

שקרים

בוקעים ממני ופנימה

מציפים אותי, חותכים מקרוב

שקרים

מלאים בכל עולמי

מציפים אותי, מסרבים לעזוב

שקרים, עומדים לפי התור

ומחכים שאבחר, שרק יהיה לי טוב

אשמח לדעת מה מבינים מהצד של הקורא בלי לדעת מה הכוונה.

תודה!

ככוס מלאה עד שפתה,

אם תועבר יישפך תוכנה.

ידיי המכניסים יטמאו,

יעכירו ויחבלו.

ייהפכו המים ארורים.

בקרבו יהיו חלולים.

על כן- איש,

את יינו יקדש,

בכדי שלא תיהפך למוקש. 

רב הכלא: ועכשיו לחדרי הייסורים המוראעים מחכים לכם שם.. |צחוק מרושע| לא לדאוג נתחיל רק מחר...  החדר אוכל שלנו בקשר טוב עם משרד התעבורה הם מעבירים לנו את הציוד להכנת המזון שלכם |צחוק מפחיד ומרושע עם שיינים גדולות| המורעא של מדעים יודע לעשות טיפול למי שיקבל קלקולא מהאוכל כלומר מהזבל שמגישים לכם.. זבל זה לא מילה טובה זה מעליב אותו |צחוק רשע| כול יום בבוקר ובכול שעת למעואד מאסער יש מפקד אסירים חסר למי שלא בא|צחוקוק הסתובבות ומסתובב עוד פעם| לחדרי מאסר! ע-כ-ש-י-ו

בהחטף נער

הלטרף נהיה תמיד?
הלנצח יפליאו בנו הגויים מכות?
שונאי אל, שונאי עמו, שונאי אמיתות.
שמו להם מטרה בנו לפגוע 
ומדוע את חובתיהם לא לפרוע?

ולשוני חדה ככל שתהיה לא תפגע,
יען כי אינה הנשק, שהרי רק נותנת חשק.
במזוודות עופרת, בחרבות, באש תופת.
 

אהה לכם! כך יאה לחיות טרף,
לא בכדי להמשיך לחיות בשקט.

אתכם נזכור לוחמי שחור
לוחמים של אש גהינם
לכו לגיא בן הינום.

הלנצח נשתוק נשיב צוררינו ריקם?
מתי נשיב נקם?
מתי תקום החרב?

יקום העם
יתן צו ישתיק הבוקק
ויסתום צר.

ישלפו איש חרבו ואמיתו
יגלוהה ישלהבוה.

בחרבות שלופות
בפיות ממלמלים
נסיר כל צר ומשטין.

בחרבות שלופות- במלחמה עד חורמה.
בפיות ממלמלים- תורה היא משגבינו היא צורינו. 
       

           עם ישראל קום וחיה, בפיך תורת אל
           בידך אש צורב- אש אוכלה אשר במוצא פיו ברא.
 

לשיר,

להוציא את הנשמה דרך הפה,

להראות לכל העולם שגם אתה רוצה,

להגיד את המילים, ללטף את המנגינה,

לגעת לא לגעת במיתרי הנשמה,

לרגש ולהרגיש, לשמוע ולאהוב,

לחבב ולבכות, באותה הנימה והנשימה.

להגיע לנקודת השיא,

להעלות את הטון,

להרגיש את העולם רוטט לפי הקצב,

ולקוות לטוב.

בס"ד

אם כבר כתבתי, אז למה לא?

"עמדנו בשדה התעופה מחכים לעבור בביקורת הדרכונים. לא דיברנו והשתדלנו לא לפגוש האחד במבטו של השני.

הטיול הזה תוכנן לפני זמן רב, לפני שהכל קרה, לפני שאלישע מת.

מיום הרצח לא חזרנו לעצמנו, לא הצלחנו להשתקם.

החלטנו לצאת לטיול כי כולם אמרו שזה יעשה לנו טוב, שאנחנו צריכים לצאת קצת, בכל זאת, עברו כבר חמישה חודשים מהרצח.. 

אבל אנחנו הרגשנו שזה כבר לא ילך, שמשהו בתוכנו נשבר ולעולם לא ישוב להיות כשהיה.

עברנו את הביקורת ועלינו למטוס.

שנינו התיישבנו וישר שקענו כל אחד בענייניו- הוא במחשב, מארגן כל מיני דברים בעבודה, ואני שקעתי בקריאת ספר שהבאתי מהבית. לא החלפנו מילה.

המטוס המריא. הנחתי מידי את הספר והבטתי מבעד לחלון. המחשבות התרוצצו בראשי-

למה זה קרה?

איך לא הצלחנו להשתקם?

הייתה לנו זוגיות כל כך יפה לפני, חיים כל כך טובים. הכל היה הצגה?

ברגע שהגענו לכאב הכי גדול, נשברנו? 

אז מה כל זה היה שווה?!

כשהמחשבות בראשי, נרדמתי.

התעוררתי לקולו של הטייס שהכריז "נא להדק חגורות לקראת נחיתה".

ירדנו מהמטוס.

ארץ זרה, חולות, שמיים, מראה יפהפה.

לקחנו את המזוודות ונסענו למלון.

בדרך החלפנו כמה מילים, בכל זאת, לא נעים לשתוק כל כך הרבה..

התארגנו במלון ותכננו לצאת לסיור הראשון של אותו יום- הסלאר, מדבר המלח.

יצאנו לשם עם מדריכים מקומיים בג'יפים.

כשהגענו, נפרש לפנינו מרבד לבן, מדהים ביופיו, שנמשך עד האופק ומעבר לו.

פתאום פרצתי בבכי ואמרתי לנהג "עצור!", הנהג נבהל ועצר את הג'יפ.

הוא, שישב לידי, הביט בי בתדהמה "מה יש לך?".

הבטתי בו בעיניים רטובות ולחשתי "רד איתי רגע". הוא משך בכתפיו וקפץ מהג'יפ, ירדתי אחריו ונעמדנו אל מול המדבר עם השביל.

אחזתי בידו, הוא נרתע קצת אך לא אמר מילה. כך עמדנו דקה ואז אמרתי- 

"תראה, תראה איזה מדבר ענק, לא רואים את סופו. אנחנו הגענו עם ג'יפ אז לא קשה לנו, אך אולי היו פה פעם אנשים שהלכו ברגל והיה להם קשה וחלקם נשברו, אבל הם הלכו.

המדבר הזה הזכיר לי אותנו. 

אני יודעת שהאבל על אלישע העיב על כל עולמנו, פרש לפנינו מדבר, שממה, פתח לנו חור ענק בלב. אבל תראה, יש שביל באמצע, ואולי, אולי אם נרצה נוכל ללכת בו יחד, יד ביד, ואז בטוח יהיה לנו קל יותר.

אני מתגעגעת אליך, אני רוצה שתהיה לצידי."

סיימתי את הנאום שנשאתי בעוד עיניי מפחדות לפגוש בעיניו, אך הרגשתי שיהיה הכי נכון להסתכל, הרמתי את מבטי והסתכלתי.

להפתעתי ראיתי דמעות בעיניו- "גם אני התגעגעתי אלייך" לחש.

הוא הביט במדבר ואז בי ואמר- "אלישע לא היה רוצה לראות אותנו כך".

שתקתי לרגע, ואז חיוך עלה על פניי.

לקחתי את ידו והסתובבנו כשפנינו לשביל.

"אתה יודע? המדבר הזה הוא מלח.

זה תמיד מזכיר לי את אשת לוט.

היא הפכה למלח כי הביטה אחור.

העבר צריך להיות בזכרון, אך לא כמשהו שכל הזמן רואים, אלא כמשהו שאיתו הולכים ומתקדמים.

בוא נהיה כמו לוט שהבין שעל מה שקרה כבר לא בוכים.

ננסה לא להיות אשת לוט שהביטה אל סדום ונתקעה במקום".

הוא הביט בי וחיוך מצא את דרכו גם אל פניו, על פניי כבר הסתמן חיוך קטן עוד קודם.

עמדנו עוד דקה אחת כשידי בתוך ידו, וחזרנו לג'יפ.

נסענו וחצינו את השביל.

בסופו הבטנו אליו אחור ופרצנו בצחוק. אנשים לא הבינו מה קורה לנו, אבל לא היה אכפת לנו כי רק אנחנו ידענו את הסוד.

הסוד של החיים.

השביל, שכשהולכים בו יחד, פחות נשברים ואחד על השני נשענים.

זה עדיף מללכת בנפרד ולהישבר לרסיסים.

שאר הטיול היה מדהים, תודה ששאלתם.

חזרנו ארצה עם חיים כמעט חדשים, שרק חוט דק מקשר ביניהם ובין העבר עם הכאבים".

נכתב במסגרת סדנת כתיבה יוצרת

התבקשנו לבחור תמונה מתוך כמה וכמה תמונות שהציגו לפנינו, ולספר את הסיפור של התמונה..

התמונה שבחרתי בה הייתה תמונה של מדבר סלאר.

בתמונה ראו את המדבר משתרע, ענק, אין עליו כלום, פשוט מישור.

ובאמצע רואים שביל שסללו בו הג'יפים שעברו לפני..

הייתי שמה את התמונה אבל היא של הרכזת נוער שלי, ולא מצאתי תמונה דומה .

מקווה שיצא בסדר

מתמכרת לעתיד,

מתמכרת לעבר.

לא מישירה מבט

אל מה שנשאר.

מתמכרת לעתיד,

מתמכרת לעבר.

מפספסת

כל מה

שבין אתמול למחר.

מתמכרת לעתיד,

מתמכרת לעבר.

משהוא בתוכי

מחליק...

ונשבר.

כי בינתיים

אני שוכחת,

שוכחת

פשוט לחיות את חיי.

טוב, אז ככה: במהלך המלחמה שהייתה גם בשלושת השבועות והוחרפה בתשעת הימים, נכתבו פה שירים מהממים ישר מהלב.
המלחמה והתקופה התאגדו ביחד ויצרו מרקם של שירים כואבים, טובים ואיכותיים. וכמובן הקשר בין שתי דברים אלו.
לכן חשבתי שאולי כדאי להוציא איזה חוברת (כבר יש רעיון לשם, "חורבן ומלחמה" או ההפך אבל אפשר לשנות חופשי ) עם שירים מהזמן הזה.

בכללי נראה לי שכדאי להוציא דברים של אנשים כי זה נותן חשק לעוד וגם להנות מפרותינו זה נחמד.

לעניות דעתי גם חשוב כלפי חוץ, להראות שיש אנשים שמוכנים לים את הלב שלהם על השולחן ושיש עדיין אנשים עם רגש בעולם הזה. 

מה אומרים?

פרגוד תלוי ועומד לו

מפריד בין הלבבות;

מסתיר הפרגוד את ההמיה,

את האהבה,

את הגעגוע,

התמודדות של יחידים

שחיים בלבטים.

מה כתוב בחוק?!

האם מותר להסיר את הפרגוד?!

מה נסתר מאחוריו?!

ותשובה לא תינתן

ללבבות חלשים

שמפחדים לקבל פתרונים;

מפחדים להסיר את הפרגוד.

נסעתי למרחקים

כדי להביא לך אושר

שימלא בורות.

הקזתי דם

כדי לקנות לך פלסטר

שיחבש השריטות.

שילמתי מעות

כדי להביא לך מזון

שישביע רעבונך.

אז מדוע עינייך

עודם עצובות?

מהו ענן הגשם

שמסתיר פנייך היפות?

אני אוהב אותך!

את יודעת?!

ואולי בעצם...

זה בלבד מה שהיית צריכה לדעת תמיד?!

אם תסיט את מבטך
לרגע
ממשק כנפי ההיסטוריה-
מקריאתם המצטלצלת
של דפי האגדה,
אולי תזכה ותשמע
את רחש תפילתה 
השקט,
המכה בלבך שורש-

דרך ערפילי חלומותיך. 

לכל הדואגים- לא עברתי אונס ולא שום דבר, רק אומרת מראש. זה נכתב על בסיס דברים ששמעתי מאחרים.

'תסיט את המבט שלך, אין לי מה לתת וגם לא ביקשתי!' אני חושבת ומפנה את מבטי ממנו בשתיקה. סתם איש מוזר.
אני ממשיכה לבחון את שאר האנשים בחוף, כל אחד מהם עם הכאב שלו. מעניין, ים זה דבר משמח, למה כולם פה עצובים?
החול בלע את צעדיו, אולי לכן לא שמעתי אותו מתקרב. "יש לך כל כך הרבה מה לתת לי, ילדה יפה" הוא לוחש באוזניי. אני נבהלת וממהרת לקום. למה ישבתי דווקא במקום מרוחק כזה? גאונה שכמותי. תמיד בורחת מכולם. יד מושכת אותי חזרה אל החול. "בואי, בואי, לאן את הולכת?" הוא אומר בקול משועשע. אני קופאת במקומי. "עזוב אותי!" ניסיתי לצעוק, והוא צחק ומשך אותי אליו. "בואי לכאן, ילדה יפה, תגרמי לי להיות שמח."
ואני רק שתקתי, קפואה.

מצאתי את עצמי כושלת על החוף, בבגד ים עם קשר רופף, מחפשת מישהו מוכר. בחנתי את האנשים מסביבי, כל אחד עם הכאב שלו.
'ים זה אמור להיות מקום משמח, למה כולם פה עצובים?' חשבתי.
'אולי גם להם לא היה מה לתת'.

איך זה שמתמיד הגיבורים המופלאים,

דווקא הם בקרב נופלים?

האלה שסיפורים עליהם אפשר לספר,

מקצה העולם - בחזרה ואפילו יותר.

סיפורים על עזרה לזולת ודאגה,

לכול הסובב ושנקלע לצרה.

סיפורים של גבורה במלחמות,

שסיכנו את חייהם בכדי שעוד אחד יוכל לחיות.

ואני מסתכלת את דמעתי מסתירה,

ואני מבקשת ומחפשת תשובה.

לא יודעת מה זה, ואין לי מושג על מה זה מדבר. פשוט יצא. אני אשמח אם תגידו מה זה מעלה לכם.

זכרתי רק לחישתך האחרונה

עם רוח של ערב,

והדיה המצלצלים.

המילים שאז זרמו בנהר המחשבות אל האבדון

חזרו בכוחות אחרונים

והצליפו בי כשוט

והביאו מזור לליבי.

תראה, אני פחדתי להישאר לבד. לא יודעת, אולי עדיין מפחדת.
חיכיתי לרגע שאפול, שאשבר, שאתרסק אל תוך החשיכה שלנו ואתבוסס בדמי, כואבת.
אבל פחדתי להישאר לבד.
אז לקחתי אותך איתי, בוא נאבד, נעלם, נשכח ונכאב יחד. הבטת לתוך עיניי ואיני יודעת מה ראית בי, אך הסכמת ליפול.
אבל פחדתי להישאר לבד.
אז סחטתי ממך הבטחה שבעת הנפילה לעולם לא תרפה ממני עד שנגיע למטה, שתחזיק אותי חזק חזק, קרובה אליך. כמעט נגעת, כשהבטחת לי.
אבל פחדתי להישאר לבד.
אז נתתי לך את כל כולי, כובלת אותך אליי כמו מכשפה, יודעת שהאהבה לעולם לא תיתן לך ללכת. אתה לקחת את מה שנתתי. ונגעת בי.
אבל פחדתי להישאר לבד.

והנה, תראה איך הגענו יותר מדי למטה, 
ואין כניסה לאף אחד,
ותראה איך פרצתי בכוח גופי והצלחתי להגיע, מדממת
וגופינו נפרדו
ואתה נשארת מאחור.
ותראה איך נפלתי לחשיכה שלנו, 
ונשארתי לבד.

​ותראה איך אני עדיין מפחדת

נכתב אחרי קריאה ב"ותכתבו: אהובתנו" (מומלץ ביותר!), אז אני מניחה שזה סתם יישמע מוזר למי שלא קרא...

סיפרו לה את ימיה

ימיה הספורים

בלי קול ספרו חייה

בלי כל ייפויים

קירות בית גופתה

לטפו בשקט טוב

ורק את נשמתה

אל תעלו באוב

אין צורך בכשפים

לשוחח עם הרוחות

ורק אם לא הודפים

מדברים במחשבות

היא סלחה לכם מזמן

ולא תנטור טינה

באהבה קשרו לכאן

את אותה שכבר אינה

כתבתי את זה מצוץ מקצה הציפורן, ברמת כיתה א'. אבל למה באמת זה ככה?

-ירוק בעיניים-

להסתובב בכפר

ולהריח את האדמה המתוקה והרטובה.

להסתובב במושב

ולחוש את העלים הצהובים והמפצפצים.

להסתובב ביישוב

ולגעת בעצים החומים והלחים.

להסתובב בעיר

ולהריח את הפחם המחניק

להסתובב בעיר

ולחוש באבק הצורב את המדרך

להסתובב בעיר

ולגעת בגגון המטפטף,

להסתובב שם ולתהות לאן נעלם הירוק המלבב.