וזה שיש לך כישרון ענק!

בחרת מילים מדהימות בעלות משלבב לשוני גבוהה

ונפלא שמוסיפים הרבה מאוד נופך לסיפור

ולשיר בכלל.

חריזה נפלאה! בתים יפים!

אך מנגד מבנה השורות אינו אחד מה שקצת מעיב

על היצירה המדהימה הזאת.

את רק צריכה להתאמן יותר ולהשתפר בהתאם

אני צופה לך גדולות!

תפילה אמיתית. ונכונה.

אני חושבת שהם ישמחו בשיר הזה

משורר מדורות תודה על התגובה, אשתדל לעבוד על זה...

קצת מורכב לי הדימויים של 'שדים' וכו'.. אשמח להבין יותר

אך השיר מדהים, מבטא מאוד את הרגשות שמלווים אותו.

נהניתי לקרוא.

עובר אורח-אם ברצונך בכך מוזמנת לאישי.

בכללי אומר שאני עובד על פרויקט

שלוקח נושא מסויים ובוחן אותו מהיבטים שונים

על כל צדדיו, וזה תוצר מוגמר של אחד הצדדים.

איך בדיוק נתתי לך רעיון?

כתבת איזה שיר בחד"ר

שהשלמתי אותו במילים שהמצאתי

ובדרך לא דרך משם התגלגל

השיר הזה...

שמחתי לשמח

(בכל זאת נכתב ב4 לפנות בוקר...)

בגלל שזה כתוב יפה אבל במילים אנושיות....

ורואים שזה בא מבפנים!!

..

לא יודעת מבחינה טכנית, לא שמתי לב אפילו.

התוכן מועבר היטב, וכואב..

יש כאב שאנשים אחרים לא מבינים.

ואת לא חייבת תירוצים על ההתנהגות שלך לאף אחד חוץ מלעצמך!!

תהיי חזקה, סיס

משתתף בצערך...

הבית הראשון מקסים,

על השאר יש עוד מה לעבוד.

בהצלחה רבה לך בהמשך!

כתוב טוב מאוד. לכן זה קשה... מכניס לאווירה.

הייתי מנסה להמעיט ב "היא" "הוא" "הם".

כתוב מדהים.

אוקע, הולך לקרוא.

וואו. איזה פחד... 

תעדכני את המתישהו!

כישרון מדהים וברוך
אבל אני חייב לדעת...

למה??

אודה על הסבר באישי...

לראות את האורך..לגלול עד למטה (ארוך..אין לי כח עכשיו...)

רגע, (לקרוא את השמות שלהם)

לגלול חזרה למעלה.

לבלוע את המילים. 

לתת להן להכות על הלב שקצת הגליד. 
לקלוט איך לאט לאט הפצע נפתח שוב...

והדמעות...הדמעות...

תודה שהבאת לכאן.

הקטע עצמו אינו בנוי בצורה מיוחדת,

ומבחינה תחבירית או אף בינוי למידי.

אבל אז שקוראים את השורה האחרונה

ופתאום... בבום אחד הכל מתחבר.

ושואג ובועט והדם שוצף בזעם, בבכי ודמעות

והמוח דורש נקמה,

והלב שואל אבא איך? ועד מתי?!

והשפתיים, השפתיים רק

שותקות...

תודה לך.

קטע מעולה.

למה???

למה בחרת לכתוב על נושא כל כך כאוב? קשה? ודואב?

זה מדהים! אין ספק בזה בכלל.

הכישרון שלך הוא משהו שמעטים זוכים לו.

מאחל לך שתזכי לכתוב איתו גם דברים משמחים.

הזדהית עמוקות, נגעת בי ממש!

בהצלחה לך...

אהבתי שהחלום הוא זה שמעיר...

כתבתי פעם שיר בסגנון אחר לגמרי, אבל גם שם הצגתי את ה'ניגוד' הזה- שהחלום מעיר אותך מהשינה.

חד. קפוא. כואב.

מהמם, כרגיל.

אם היתי רואה קודם היתי משתמשת בשיר המקסים הזה כסיפתח...

רון אין כמוך!!

אני מוכרח להגיב לשיר הזה!

היופי שטומן בו עוצר נשימה ממש!!

האמת הפנימית שנטועה בו,

כמה כולנו ברחנו והתרחקנו מהמקור

ממי שאנחנו באמת.

בתוך כל מירוץ החיים שכחנו לרגע

למצוא את עצמינו,

את אושרינו האמיתי!

לדעת מי אנחנו, ומה אנו רוצים מחיינו.

תודה לך על השיר היפיפה הזה שמציף 

זאת בבת אחת ובבום.

שיר מדהים ומקסים ממש!

מילים נהדרות שמשולבות בדייקנות מופלאה

בשימוש מושכל ברזי השפה העברית

כישרון ממוגג ממש!

תודה לך!

יפה,

אך לא הבנתי על מי את מדברת-

את צריכה מנוחה לעצמותיך,

או נפשו שמשתוקת לשינה...

יש כאן מעבר מגוף ראשון לשלישי,

סתם הערה אבל השיר יפה, תודה!

ישנם שירים שבהם

הבית האחרון הוא כמין סיכום לקטע

בשיר הזה ספציפית בחרתי

להתייחס ל"זקן" שבקטע כישות עצמאית

משל עצמו שעונה כהד לשאלתו הנישאת של הילד.

אפשר לראות את זה קורה.. להרגיש אותם.

מדהים! מרתק!

מעורר מחשבה!

רק סיפור אמיתי יכול להיכתב בדייקנות מופלאה שכזאת,

בכאב נובע שניבט מתוכו על כל צעד ושעל.

לא אוכל לכתוב לך את דברי כאן,

אם ברצונך בכך

אני באישי.

מוזמנים גם להגיב בשירשורים...

בס"ד

אלוקים אתה מוכשר

[לא אלוקים, אתה מוכשר..

גם הוא מוכשר כמובן, אבל..

בקיצור הבנת!]

אהבתי ממש!

ואתה מצייר יפה

את השלוש שורות

ואז את השורה האחרונה

זה יצר חשק לראות מה היא..

שנון!

גם הציור יפה מאוד. ה' יקום דמם.

ותמים כזה. כאילו נכנסת לראש של ילד מתנחל קטנצ'יק כזה. אני ממש מצליחה לדמיין את הילד הזה. (מנומש, אם שאלתם)

אתה יודע את מי אתה מזכיר לי בכתיבה?

את אורי אורבך (זו חתיכת מחמאה, אגב...). הפזמונים הקצרים והחמודים האלה הם ממש משהו שכיף לקרוא, ומזכירים את הספרים: "אולי בשבת יזרקו סוכריות" וכל האלה מהסגנון. אם אתה מצייר גם, ואפילו ממש יפה, אז יאללה, תכתוב ספר! אני מאוד אוהבת את הספרים המגזריים המשעשעים האלה.

בהצלחה! 

ממש תודה לך

חושב להוציא ספר, בעז"ה, שהקב"ה יתן לי כח.

תודה!

שם גאוני!! אני מאמץ

תודה רבה בכו"מ!

אני כותבת כאן את דעתי, אבל זו דעה שהיתה קיימת תמיד, ולא רק אצלי. היום פשוט בולט כמה שהיא צודקת.

נכון שהקמת המדינה הצילה חיים של יהודים רבים, אבל לגאול אותנו באמת, יכול רק הקב"ה. עובדה.

כך שהייאוש הוא לא משנאת יהודים, כי זה המאפיין של הגלות. הוא יהודי גולה וזה מה יש...

מילים מדויקות ממש!

חריזה מעולה!

ויותר מכך המסר והדרך שבה בחרת 

להעביר אותו...

פשוט ואוווו

ההקבלה בין אז לעכשיו

עבר ועתיד

והמציאות שזועקת מעל פני השטח.

תודה לך,

השיר הזה שלך מדהים, מקומם,

ומציף אינספור רגשות.

גורם לך לתהות מה השתנה מאז?!

אם אם זאת עלינו להתמקד בטוב.

יש לנו מדינה! סבי נאלץ "לבלות"

12 שנה בסיביר רק בגלל שהעיז להביע

בגלוי את רצונו לעלות לארץ ישראל!

וגם שם הוא לא נכנע ולא התלונן

בקור אימים של מינוס 40 מעלות

הוא בנה סוכה! וקיים את כל המצוות כמיטב יכולתו

שלא לדבר עם מאורעות השואה האיומה

שהותירו חותם בנפשו עד יומו האחרון.

אנו חיים במדינת ישראל! מדינת היהודים!

ויש לנו צבא חזק ומדינה משוכללת לתפארת!

אז נכון לא הכל מושלם אבל... סך כל החללים מאז קום המדינה

שווה ערך למספר היהודים שנרצחו באוושיץ ביום אחד...

את מוכשרת מאוד

מהימה

דלתות האלון הכבדות נפתחו זו הפעם השלישית ברציפות.

אלמנתו של הבק המנוח התרוממה מבין הכרים שריפדו את הכורסא עליה ישבה.

לאחר רגע, נעמדו על רגליהם גם פנרס, אחיו ובני דודיהם- הנסיכים.

המלך פסע פנימה מפטיר כלאחר יד ברכה שגרתית לחיילים העומדים בפתח. רנה והלה נותרו לרגע עומדות מאחריו, מהססות.

חיוך רחב ומעודד שנשלח אליהן מאת הוד מלכותו והן מצאו עצמן פוסעות אל תוך האולם.

מבטה של רנה מטושטש והיא מנסה להישיר אותו בכל זאת אל אחותה.

הלב עמוס, המוח מתפוצץ. אלפי חלקיקי זכרונות נלחמים על תשומת ליבה.

מיאל והיא בונות ארמון חול בחצר הארמון. רעואל בן העשר מרתק אותן בסיפור ואינו מבין מדוע הן מפחדות ומיבבות בבכי. אבא מרים את שלושתם יחד על הכתפיים. היא גוזרת בטעות את בד המשי היקר שנועד לשמלתה של מיאל. מיאל כועסת. רעואל מפייס. מיאל והיא מתחרות בטיפוס. היא נופלת ונפצעת. מיאל מגישה עזרה.

זהו? זה מה שיש לה לעשות עכשיו? אחותה עומדת ומחכה. 25 שנה היא חיכתה!

רנה פוסעת עוד מספר צעדים. הן עומדות זו מול זו. בוחנות את תווי הפנים, מחפשות שם את האחות אליה התגעגעו. 
הדמעות הגואלות מגיעות סוף סוף.

הידיים נפתחות. הן עוטפות זו את זו בחיבוק חזק. חזק כל כך, כאילו מנסות לדאוג שאף אחד לא יפריד ביניהן עוד לעולם.

עוד רגע, עוד אחד. המלך מכחכח בגרונו. בעוד כחמשה עשר רגעים עליו להיפגש עם שר המלחמה, האביר מקאן, והנוכחים בחדר עוד לא ערכו הכרות עם רעייתו הצעירה, בת דודתם.

אח"כ עוד תוכלנה הנשים לשוחח יחדיו שעה ארוכה.

רנה ומיאל מתיישבות זו לצד זו.

מיאל מביטה סביב. ילדיה שלה, טור ובעלה, מיכאל, יקוואל, אונמר, בנימין, ליסיה. כולם כאן.

לא, לא כולם. "הוא כל כך חסר עכשיו!".

העיניים כולם מבינות, מזדהות. הוא חסר לכולם.

"לא פגשתי אותו, אבל אני מחותנת שלו, מיאל. תכירי את ביתי הלה".

"את הלה אשתי"- מוסיף אסתרק.

מיאל שותקת.

הלה שולחת חיוך קטן ומושיטה יד עדינה אל עבר דודתה.

היד נשארת באוויר.

אסתרק מנסה לשווא להסתיר את שפתיו הרועדות מתחת לשפמו.

הוא מנסה לדלות מידע מבין ריסיו של פנרס.

פנרס מאשר בניד ראש את חששותיו.

רנה לא זקוקה לאישור.

"זו הבת שלי, מיאל. בת יהודיה כשרה. כוזרית בת דת משה".

שתיקה.

רק עתה נוחתת ידה של הלה חזרה למקומה. פניה היפות חיוורות והעלבון ניכר בכל תו בהן.

"הי, טור, אתן דומות כמו תאומות"- ליסיה מרשה לעצמו לשבור סוף סוף את השתיקה.

אף אחד לא מחונן אותו במבט.

"כן, מיאל, היא דומה לטור". רנה מוכיחה כי על אף הכל, מישהו הקשיב לו.

"הן דומות כי הן בנות דודות. הלה היא ביתי היקרה יראת השמיים".

"היא ביתו של קאה הי" גם מיאל שוברת שתיקה בעקבותיו של ליסיה.

רק מבטו המצמית של אסתרק מזכיר לה מיהו בעלה של הלה ומונע ממנה להמשיך ולספר על הדם הקאוורי הזורם בעורקיה של המלכה.

רנה קמה בכבדות, מניחה יד אוהבת על כתף ביתה. "בואי הלה".

מבט קצר נוסף בין האחיות. כאב של פרידה מחודשת.

אסתרק חוכך בדעתו. וכיון שלא פנרס ולא רנה מתנדבים לעזור לו, הוא יוצא אחריהן מן האולם.

באמת לא שמתי לב שזה חסר.. אבל תכל'ס זה חסר.

אבל לדעתי כן הן צריכות בסוף להכיר בניהן..

אחרי הכל הן קרובות משפחה.והיחוס של הלה, אחרי שמתרגלים אליו, לא כזה נורא..

וגם קצת לא ברור באיזה הקשר זה מגיע.

אבל חוצמזה זה מהמם!!

וממש נכנסת לשפה של הסופרת..שזה חתיכת הישג

תודה!

בכל מקרה, חברות טובות זה הגיוני שהם כבר לא וזה מסביר את הבדידות שלה במהללאל.

והרקע אמור להיות הפגישה המשפחתית לאחר החזרה מהשבי. כל משפחת הביואר העניפה- בניו של רעואל, רנה וביתה, אחותה וילדיה.

תודה על הפרגון (-:

באמת הצלחת "להיכנס" לראש ולדרך כתיבה.

איזה כישרון!

מחכה לסצנה הבאה;)

תודה!

הגיוני מה שאת אומרת על הבדידות..אבל חסר לי בכ"ז כמה פרטים. אולי אנסה להשלים אותם באמת..נראה

כתבתי את זה שם בהתחלה.

אני נקראת שם כוזרית.

אם זה מעניין אותך, תוכלי לקרוא את הדיון על הקטע שכתבתי בתוך "פרוייקט מילואים". הוא נקא שם- פגישה שכזו

כתבת מקסים!

איזו שפה נהדרת..

נהניתי לקרא.

תודה

אני יקוואל... מכירה?

חמוד לראות פה מישהי ממלכה במבחן..

אולי אני יעלה לכאן גם את הקטעים שלי...

הקטעים שלך מוצלחים !!

תעלי!!!

אדום יש בתקופה האחרונה (גם פנים אדומות מדמעות).

חזק. ממש.

מדהים.

יאללה, שהאדום הבא יהיה האבני חן בכתר של המשיח....

איזה שיר מקסים וחזק!