פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 552)

כתבתי בשניה.. קחו בחשבון

 

שאהבתי

 

שאהבתי

הילד ההוא

 

השיער השחור

העיניים החולמות

 

שאהבתי

הנער ההוא

 

הידיים החזקות

העינים המחפשות

 

שאהבתי

הגבר ההוא

 

הכתפיים הרחבות

העינים האוהבות

 

שאהבתי-

הילד,

הנער,

הגבר.

 

האיש

שאהבתי.

גולני,

גולני שלי

 

כמו אבן בזלת

חזקה

יציבה

עמדת מול האויב

בגבורה

 

כמו הר געש

פעיל

מתפרץ

ענית לרוע בשפתו

באש

 

כמו הנוף הירוק

הטהור

עוצר הנשימה

עלתה נשמתך השמימה

בסערה

מנסה להירדם,
השעות מאוחרות.
לא ישנתי כבר ימים,
זה הופך לשבועות.

פזמון:
נלחמת,
לא מסכימה עוד לוותר.
נלחמת,
לא מוכנה להישבר.

מתגעגעת וחולמת
12 שנה עברו מהר.
בשמיים,אתם שומרים שם,
רק שזה לא יגמר.

פזמון...

רק בקשה אחת נותרה,
תחזרו לפה בחזרה.
רוצה לראות ולחבק,
ושעולם הנשמות יהיה ריק.

פזמון...

שוב לילות בלי שינה,
אך עם בכי וכאב.
רוצה להיות רעננה,
די,כבר נשבר לי הלב!

פזמון...

צבע אדום
ופתאום
העולם קופא
אבל רק לרגע
מבט מחפש
את הנתיב המהיר
לרוץ אל התינוק
ומשם אל הממ"ד
מחכים כולם יחד
דרוכים
מקשיבים
לאזעקה
לנפילה
ליירוט
לא פשוט...
ואז יוצאים
כאילו לא קרה דבר
כל אחד לעיסוקיו
התינוק אל הצעצועים
אני אל הקפה של הבוקר

שגרה,
עד האזעקה הבאה

אם כשהגעת מול ההר

רצית לסגת

סימן שאתה עדיין קטן.

 

אם כשהעפלת אל פסגתו

חשבת שגמרת

סימן שאתה עדיין קטן.

 

אם מול הר חדש חשבת

שהפעם אין סיכוי

סימן שאתה עדיין קטן.

 

כשתבין שלכל יום

יש הר משלו

אולי כבר אינך כה קטן

 

ועם יד שנשלחת

תמיד מלמעלה

לא, אתה בכלל לא קטן

מילים אבודות התנפצו,
נשטפו מתוך אפיקי הזמן.

הוא צפה בהם מרוחק,
דמעתו מתערבבת 
עם העט הנוטף,
מחכה למילה שתמצא
אותה ואת ליבה,
תתגנב דרך הסדק
ותכה בו שורש.

העולם שייך לאדם 
אלוקים ברא אותו בשבילנו
הוא ברא את השמים ואת הארץ
ואת האדמה פרחים ועצים.
ויכולו השים והארץ 
והארץ נתן לבני אדם 
לא המתים יהללויה
ולא כל יורדי דומה 
כל הנשמה תהלליה הלוליה
ויחל אלוקים ביום השביעי מכל מלכתו 
ה' צבאות עימנו ובורא את כל החיים 
החיים הם מתנה מהבורא וצריך לשמוח
ה' שומר מכל פגע רע 
ואנחנו בשם ה' אלוקינו נצליח 
ה' שומר עלינו מלמעלה ולעולם לא עוזב אותנו 
עם עוז והרבה רצון תוכל לעשות מה שאתה יכול

 

כה רחוקה ממך,

אני מרגישה את זה.

חודר

משתלט

נאחז.

כחדר ריק כך ליבי

קודר ושקט.

 

כה רחוקה ממך,

אני מרגישה את זה.

געגוע

כאב

אימה.

כגוף מת כך גופי

חלוש ורפוי.

 

ואתה כה קרוב

אני מרגישה את זה,

לסכנה

לפציעה

למוות.

חדור שליחות אתה

מקריב עצמך.

 

עכשיו אתה רחוק באמת.

ואני לבד.

טשטוש, עייפות
יום ועוד יום עובר
מחפשת כאובדת, עצמי
רודפת

השקט רחוק
עייפות וכואב
בלי פשר
כאב מן הלב

הצל נפשי
מנמיכות הקומה
לזלוג בין חריצי הרצפה
לשוב לאדמה

רוצה לרוץ, לצעוק
רוצה להיות
חיה

להרגיש טוב
לפרוץ
לשיר
לחשוב
להבין
לרוץ
להרגיש,
טוב

אמונה, חיוך זורח
מהעומק, מהטוב
שאכיר ואזדכך
כגן רטוב

נשימה חדשה
נשמה ישנה, חרישית
תחיה
חדש כמבראשית

בואי אחותי כלה
ממצולות העבר
ואכירך
אהיה כמכבר

רד עליי כטל חרמון
רענן
ינבטו הזרעים
שקמלו, מצפות לענן

כמהה לגן עדן
שיבקע בי
ויצוף, יפעפע
כמחייך ישטוף הכל

כבתחילה
להוולד
לחיות
ללמוד
לחשוב
לטבוע שוב בדבש,
הטוב

שבוע טוב..
אז ככה- אמנם נצפיתי פה בפורום רק בתגובות לאחרונה (אתם חברה' מוכשרים באופן יוצא מן הכלל, אגב), אבל אני גם בהחלט מחזיקה בתחביב רציני לכתוב.

סיפור שהתחלתי לכתוב לפני שנתיים ובשנה שעברה והשנה לא מצאתי זמן להמשיך אותו, זועק אליי מהמגירה.
הבעיה היא שאני תקועה. הן מבחינת ההשראה והן מבחינת העלילה. סיפורי עבר הם גם דבר שלפעמים מתגחך קצת עם הזמן.
בקיצור,
למישהו יש רעיון איך אפשר להפגיש לזמן מסויים שיצור תקשורת, 2 קבוצות, של בנים ובנות דתיים (ממקומות ורקעים שונים) שהמשותף לכולם שהם ילדים להורים גרושים? (זה הקונספט של המפגש מבחינת הסיפור)
יש קטע שכתבתי על החיים שלהם הפרטיים, וכרגע רוצה להתקדם.
(אם מעניין מישהו הרעיון המקורי, אם אני זוכרת נכון, היה שהם מוזמנים לאיזשהו מחנה משותף ממשלתי לילדים ממשפחות כאלו, הם נבחרים לזה באופן אקראי. זה מעין מחנה ניסויי, מתוך רצון של המדינה לתת יחס גם לילדים שכאלו.
הקטע שהרעיון די ל-א מקורי, קצת חסר מעוף ודי בנאלי)

מישהו רוצה להעיר, להוסיף, להציע רעיון?
הכל יתקבל בברכה!

בית א: השמיים מראים את האמת
עוד מעט והכול הולך לצאת 
אני לא מאמינה איך פתאום אני קרה 
כשאתה בתוך תוכי נמצא 

פזמון: אני רואה את העולם במשקפיים ורודות
זה כל מה שצריך לקרות 
אין שכל ואין דאגות
מתי זה יתחיל להיות 

בית ב : מסתכלים למעלה במרומים 
על הכוכבים
מושיטים ידיים ומספרים געגועים
הדרך של שנינו מובילה לאותו מקום 
אסור להיפרד באמצע הדרך 
שלא נלך לאיבוד

 

מישהו אולי יכול לצלם ולהעלות/להעתיק את הקטע שצריך להיות הפתיחה??

תודה!

המלחמה הלא מנצחת

שי חזר הביתה לאחר שבועיים שלא ראה את אבא ואימא. 

גופו היה רזה וצנום מפאת כך, שלא אכל שבועיים מאז חזר לצבא. ראשו חשב כל הזמן על עידית חברתו שנפצע שבוע לפני כן, בקטטה שנפרצה בין כוחות צה"ל למחבלים. היא נפצעה לאחר ירי של החמאס לכיוונם.

הוא חשב על כך שלא יכל ללכת לשבת לידה, לדבר על הדברים שרצה לומר לה. לומר לה שהוא אוהב אותה, מעודד אותה. היא תיהייה בסדר,חשב. אך, טעה. יומיים אח"כ המצב שלה רק החמיר, ובגלל זה התירו לו לחזור לביתו כדי לבקרה ולעודדה, עד כמה שיכל. ראשו כאב. הוא חזר עכשיו לבית תשוש ועייף רצה לחזור למיטה, לישון. אך לא יכל. כאב לו שלא הגן עליה מספיק. כאב לו שלא אמר לה את מה שרצה. הוא היה מרוסק. המשפחה תמכה בו והוא, שהיה מרוסק מהרגע הראשון שנודע שהמצב הדרדר. ובסופו של דבר התחזק וקם על רגליו לכיוון ביה"ח איכילוב. 

היא שכבה שם, לא כאתמול או כשילשום. לא כשבוע שבועיים אלא כחיה פצועה המבקשת עזרה. גופה היה מכוסה תחבושות, ועל גופה חוברו הרבה צינורים. היה שם צינור אחד, צינור הנשמה. גופה היה קודר. פניה מכוסות תחבושות, שערה הארוך והיפה ,נקצץ. 

שי חיבק  אותה, ליטף את שערה עם הדם הקרוש, והביט בעיניה העצומות. "את גיבורה" לחש לה באוזן וחיבק אותה בעדינות "אני מתגעגע לצחוקך הנעים. את יקרה לי. תפקחי את עינייך. גם אורי פה. נמצא לידי וגם הוא מתגעגע" גופו רעד ומעיניו פרצו נהרי דמעות עזים "אימא שלך חזקה,אך אני שבור ככלי חרס השרוע על הריצפה. כשתתעוררי אני כבר יהיה שקום." הבטיח 

הרופא הראשי נכנס ואמר בכל יציב "תצא בבקשה. אני צריך לטפל בה. לבדוק אותה" אמר והורה לשי לצאת. שי ביקש רק משהו קטן. הוא דחף לידיה של רוי פתק צהוב שבו היה רשום באותיות גדולות ומטושטשות  'I-♥-U' ובקטן היה רשום 'אני איתך' 

 

שבועיים עברו ומצבה התדרדר. שי רק נחלש ונחלש, וןהמשפחה רק התחזקה. שי שאל אותם מאיפה הם שואבים כוחות. והם שלא האמינו במוסר ושי גבר עליהם בידיעתו במוסר וביהדותו, ענו לו והצביעו למעלה. "הכל משם" אמרה האם וחיוך ראשון עלה על פניה. "אני מאמינה על ידו הגדולה שהיא בדר. היא עוד מעט תקום ותומר שישנה פשוט טוב. זה הכל" שי כבר נבר בכל העיניין הזה וידע שמשם לא יצא יותר מדי דבש. "אני לא חושב שמהאמונה הזאת תצא דבש. יצא רק רע." אמר בפנים מזלזלות. האם של רוי חייכה אליו אך זיק של עצב ניזק בעיניה, "אני יודעת שקשה. תאמין לי שאתה אומר את זה מיאוש. ברור לי שרוי תקום. אני יודעת שלא הספקת לומר לה שאתה אוהב אותה. אז מה?" "אני נורא סגור ופחות פתוח להצעות מסגנון זה אבל היה ברוי הזאת משהו מדהים. כלומר יש בה" אמר שי ועיניו מחפשות את מיקומן "שלום, מה נישמע?" שאלה אהובה חברה של רוי אשר כפרה בהלכה מאז נודע פציעתה. "ידעתי שיקר משהו." אמרה לשי שבישרה לו שחזרה בשאלה "אז מה?? בגלל זה את נוטשת אותו?" שאל שי בחשדנות. "לא, פשוט יש לי קושי בלעשות את מצוותיו. בלקיים אותן. אני מתכוונת" אמרה אהובה בהסבר 

"האמונה חזקה. תאמיני לי. אנחנו רק צריכים האמין שהוא איתנו,ונצליח על כולם. וגם על הערבים ימ"ש" אמרה אימה של רוי. ובאמת  לאחר כשבועיים התקבלה ההודעה והופצה השמועה: רוי לוי קמה לתחייה. אושר עצום פקד את שי באותה שעה. הוא לא האמין שהבלתי יאומן קורה.

הנה זה קרה. היא קמה. האמונה של משפחתה של רוי רק גדלה. ושי, החזיר את רוי בתשובה. ועכשיו, זאת אומרת עוד שלוש שבועות יקימו בית כשר בישראל.

האושר הגדול פקד את בני המשפחה.

הסיפור מוקדש לרפואתו השלימה והמהירה של החייל היקר: מרדכי חי בן ברכה יהודית. המסר ברור: רק האמונה בה' והתפילות הרבות יעזרו לרפויו של מרדכי היקר. בע"ה עוד היום נישמע בשורות טובות.

 

 

הסיפור הוא כזה -
חרגתי מחבילת הגלישה שלי, ובעקבות זאת הכל זז לאט. ממש ממש לאט.
ברמות הזויות. לדוג- קיבלתי בווטסאפ סרטון בגודל 1.2M, התחלתי להוריד.... אחרי רבע שעה (!!!) שהוא טרח, והתאמץ נורא להוריד אותו... הוא התייאש, וההורדה בוטלה..

אז איך זה נוגע לסיפוש? ככה:
האינטרנט כל כך איטי, שאני לא יכול לפתוח שרשור חדש דרך המחשב. (שם נמצאים הסיפורים, וגם, רק שם אפשר לערוך את הקוד של הסיפור).
מה שאומר.. שכשאני אהיה במקום עם wifi, אני אעלה מקבץ נוסף של אפיזודות.
תודה על ההבנה והתמיכה הגלויה.

מחפש שירים להלחנה.

שירים של משוררים מיתולוגים אני לא מתחבר, ובד"כ אין להם משקל.

אני יודע שיש משהו כזה משוררים שחיים, שכותבים בשפה שלנו. מכירים? יודעים להמליץ?

     

   היטב הודקה

    כבמדוקה

---

   הודקה היטב

    בהתקרב

---

 בהשמע הקול

 הגדול

---

 קול יללתה

 המרטיטה

---

  המדקת היטב,

את הלב.

 ואותו הלב                    מנחתו קרב,

 כקטורת דמים על המזבח לו לעד ערב,

  שכל מנחה התיר לעצמו האדם החי ליתן,

  מדמה עצמו במקדש קל חי משמש ככהן,

   היותן לו גם כן,            לחזות בעיניו כן?

  לכשיִבנה ביתו,              ויעמוד על מכונו.

 

 

 

(נכתב ביום בו נהרג משה עמי מרקטה בא' מרחשוון התשע"ב...לא רחוק ממה מהביא עימו גם היום הזה...)

רציתי לומר

רציתי לצעוק

רציתי כל כך

אבל הייתי בשוק

 

אחר כך אמרתי

התחלתי לצעוק

אך הם שתקו כל כך

שהייתי בשוק

 

ועוד רוצה לומר

ועוד רוצה לצעוק

אבל זה כל כך נדוש

שכבר עבר לי השוק

הקדמה לכל הכותבים המוכשרים: אני לא כתבת מדופלמת וכפי שתכף תשימו לב בכלל לא מוכשרת אבל מנסה את מזלי

בקטע הזה ניסיתי לתאר את תחושותיה של אם יהודיה שבגלל המצב אינה מסכימה לילדתה ללכת לברכה. אשמח להערות והארות (למרות שהארות אין הרבה)

 

היא הסתכלה עליי במבט מתחנן כאילו אני אחראית למצב היום.. ניסיתי להסביר לה היא הזעיפה אלי פנים 'אין מה לעשות, זה מסוכן ואני בסך הכל דואגת לך..' ניסיתי להסביר את עצמי שוב אבל זה לא עזר , עכשיו היא בטח חושבת שאני אמא רשעה  שלוקחת ממנה את האפשרות ללכת עם חברותיה לברכה, היא כנראה לא מבינה שאם תהיה אזעקה אני לא אהיה שם לעזור לה, שמעתי מהחדר שלה אנחות רציתי ללכת לשם ולחבק אותה, את הילדה שלי אבל משהו עצר אותי ואמר לי לתת לה זמן להרגע....

בערב עברתי בין החדרים לנשק את ילדיי ולברכם חלומות נעימים כשהגעתי אליה היא דחתה אותי לא חפצה לראות אותי ואני הלכתי משם דחויה. 2:00 בלילה גמרתי את כל משימותיי גמורה מעייפות נגשתי למיטה שלי ואז נזכתי בה הלכתי אליה בשקט ונישקתי אותה ואז.. ראיתי חיוך קטן מפציע בפניה 

אשמח לכותרת... זה אולי קצת ארוך, אבל לדעתי מרגש ומיוחד. בבקשה תקראו עד הסוף ותגיבו. מאמינה באמונה שלימה שיבוא כל יום. בשבילו אצום כל השנה, רק שיבוא!

_ _ _ _ _ _

יורדות הדמעות,

אם אשכחך- תדבק לשוני.

 

אליך כספתי,

היה מזור לנפשי הכואבת

לנפשי הבוכה,

לנפשי האוהבת.

 

"ועשו לי מקדש"

שכון בתוכנו,

רפא את פצעינו,

את לבי השותת על דבר

שהיה ולא הכרתי.

 

הדמעות יורדות,

לא- מילים אין,

למרות שהיה לפני אלפים בשנים.

מוזר לחשוב,

מוזר גם לשאול-

לא הכרתיו, לא ידעתיו. עליו התאבלתי?

האמנם? אכן, הכרתי, בלבי הייתי איתו.

בקבלת עול תורה מסיני,

בבנייתו,

בחורבנו, בגלות.

איתם חזרתי, איתם פיללתי לבית לאבי.

הו, מלכי ואלוקי,

בנה ביתך והשב שכינתך בינינו!

_ _ _ _ _ _

יהי רצון מלפני אבי, מלכי ואלוקי, שייבנה המקדש. אני רצינית, אני מקווה שלא היחידה, הוא פשוט חסר! ממש מעניין אותי לדעת- זה רק אני שבוכה בלילות...?

הוא היה שם,

כמו תמיד אך קצת שונה.

 

הוא היה שם,

עמד,בצד

ואותי הוא אינו מזהה?

 

כמו תמיד מתבוננת ,

את עצמי גם שואלת, מחפשת.

ומדוע?

 

אצל כולם הוא נמצא ,

לפעמים מתערב.

 

אצל כולם הוא נמצא,

אך לעיתים -עמוק בלב...