פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 552)

לא רציתי
שירים בוהקים
מסוף העולם ועד סופו,
חרוזים מתנגנים 
מתנפצים על ראשי ההרים.

רק את אותה מילה בודדה,
שתרעיד 
שתיגע
שתמצא,
את המיתר שבין נשמותינו.

הנחשול הגואה
שבקשת להטביע
בקול זעקתך האילמת-
היה לרסיסי טל רענן
עלי דשא,
בעמקי חלומך.

וכשסר הענן
מעל עיני רוחך,
וחשת במגע
קרן נוקבת של שחר
על חופים לבנים-

אז ידעת ללא ספק
כי מסע החיפוש
בא אל סופו.

הם ישבו שם,
מול הגלים המתנפצים,
דוממים.
לא יכלו להביט זה בעיני זו, ולהגיד את האמת.
האמת הפשוטה והתמימה, ששניהם האמינו בה.
הוא קם,
התהלך קרוב לקו המים.
היא קמה והלכה לצידו, מפלסת דרכה בין האבנים החלקות.
הוא ידע שזאת ההזדמנות,
אם לא עכשיו הוא יפספס אותה.
הוא נשם עמוק,
הסתובב לעברה,
ואמר בקול רך,
'התנשאי לי?!'
רגע של שתיקה.
קול המים הזורמים נשמע למרחקים.
והיא, מסתכלת בו ועיניה מלאות דמעות.

אשמח מאוד להערות והארות.. יום נעים

 

פרח קמל

ריחו אותו נטש

בחור אבל

נופל על אם הדרך, חלש

 

פרח קמל

אם בוכייה

שרה שיר הלל

עינה צופיה

 

פרח יבש

זקן עצוב, בודד

הוא סופר פרפרים- חמש,

וליבו שוב נודד

 

פרח שרוף

נערה מתייפחת

רוצה רק לעוף

אבל המציאות מנצחת

 

פרח עבש

אישה אומללה, נובחת

בגרון יבש

את יגונה צורחת

 

פרח של עשן

זקנה ערירית, נזכרת בתוגה

באותו זיכרון ישן

הנה, היא שוב שוגה

 

פרח אדום, רענן,

שנשכח על המדרכה

על השמש מעיב ענן

הוא צועק, היא בוכה.

 

רקיעת עקב נעל

מחרידה את הדממה

מועכת את הפרח

מטביעה אותו באדמה

ודמעה או שתיים

זלגו לו בלי לשאול

כי אכזבה שכזאת

מי מסוגל לסבול?

 

על שפת השבת
אני ניצב
ומשקיף-

והצללים הניטים
מראש החרמון
מבדילים בין קודש לחול,

ובשבילים הנמתחים
אל שקיעה זהובה
מחפש אני את הנתיב
לדמותך הנסתרת,
וברוח הערביים המנגנת
אני מחפש
סימנים לרוחך.

בשעת לילה מאוחרת היא הגיעה אל הים,

עזובה,בודדה.

איש כבר לא אהב אותה יותר.

היא רצתה לרוץ לתוכו ולהיעלם בו.

לשקוע במצולות ולא לחזור.

דמעות התגלגלו במורד לחייה,

נושרות אט אט על שמלתה הכחולה.

נזכרת בכל מאורעות חייה,

ורוצה לשכוח.

לשכוח את הכאב והסבל שהצטבר במשך השנים.

מתהלכת על החוף,

אוספת את השברים.

השחר התחיל להפציע,

משתקף במיים הצלולים.

והיא עדין שם,

מרוסקת.כאובה.אבודה.

שיר שכתבתי בתשעה באב

 

 

לכל אדם בעולם יש תפקיד

מוגדר יותר, או פחות.

ברחובי גר האדם,

שתפקידו הוא-

איסוף הדמעות.

שני דליים לו,

וגם להם תפקיד-

לכל דלי צבע משלו

ותפקיד, חובק עבר הווה עתיד.

הדלי השחור מקבץ לתוכו

דמעות העצב, הייאוש, התסכול,

הזעם, הכעס, המרירות,

דמעות עכר שמימן לא צלול.

והשני- הסגול- בתוכו נשזרות זו לזו

דמעות של תקווה, נחמה, התרגשות,

אהבה, שמחה, אושר עילאי,

של ציפייה ופורקן ופדות.

הדמעות כולן נאגרות כאוסף בדלי

ומדי יום מרוקנים דליי המלח, וממיסים.

דמעות המלח שבסגול,

בכוחן להמס גזרות קשות, עבירות.

והשני-השחור, דמעותיו מנדפות

חלומות, אהבות, תקוות,

מרחיקות קץ גלויות...

 

לכל אדם בעולם יש תפקיד,

התפקיד שלי-למלא הדלי הסגול.

שיעלה על גדותיו,

יבנה את שנחרב.

וכשקורים לנו ניסים ונפלאות,

דעו-זה בזכותי, שלי הן הדמעות.

 

שוב זריחה

על שביל העפר - רק שנינו

רצים אל העתיד

עוד מעט תתני לי יד

ותלחשי שכלום לא יפריד

 

שוב פריחה

על הדשא הלח - רק שנינו

חולמים רק על היום ומחר

עוד מעט תתני לי יד

ותגידי שהאביב חזר

 

שוב בריחה

על קו האופק - רק את

נאבקת בזכרונות עבר

עוד מעט תרימי יד

מתישהו את תחזרי ותראי לי שהאור גבר.

השמעיני נא קולך-
מאפלת העתיד
ממעמקי ההווה.

ויהיו נא צלילי מיתריך-
כנגיעות הרוח
המפריחה את שירי,
שאני טווה
כל יום מחדש
למעננו.

רצון לגעגוע

 

געגוע הוא כמיהה,

רצון לחזור למה שהיה.

אך לכך דרושה ידיעה.

 

ללא זיכרון על תפארת הארמון,

ללא היכרות עם הודה של אדנות,

לא רוצה הלב את מה שכבר חרב.

 

שריד שנשאר זה אלפיים שנה,

מעורר אך במעט את התחושה.

אין בו די להפנים את האבדה.

 

ציורים על קירות מתארים הדר,

דולים מהדמיון את קורות העבר,

שאולי בעיננו נחזה עוד בהר.

 

אין בידנו ידיעה,

אך יש רצון לבנות חזרה.

געגוע הוא התחלה.

 

העיניים מתוך התמונה,
התמלאו בדמעות בינתיים.
לחיוך שנשקף במראה,
נשברו כל השיניים.
הצלילים שמילאו את הלב
עוד מהדהדים בזיכרון.
להרגיש כמה זה כואב
רק לעצור את השעון.

רגעים שלא ישובו
עברו, חלפו.
רגשות שהרגשנו
נפצעו, דיממו.
להתעלם מהעבר
למחוק הכל מהלב.
כי עכשיו לא נותר דבר
מלבד הכאב..

שנים הוא כתב
חיפש את האפיק-
את המיתר
המנגן אל נשמתה.
ומבלי משים-
היו המילים פורטות
ונוגעות בליבה

והיא הייתה יושבת
על שפת הנהר
ומנגת את השיר
שמבלי משים
התנגן אל רוחה.

כל שנה מחדש, כבר 9 שנים, כשמתקרב טז אב, התחושות האלה שמונחות בשאר הימים במקום שלהם ונאמרות בשקט, מתפרצות, מכאיבות, ולא נותנות לשכוח..

 

עצמונה שלי זה החול והים

עצמונה שלי זה הבית החם.

זה כל הילדות, זה שמחה, זה תמימות,

זה חיים מלאים ושלמים.

 

עצמונה שלי זה אמונה גדולה

עצמונה שלי זה תפילה שעולה.

זה חיים של שליחות, חיים של פשטות,

מין פיסת גן עדן כזאת.

 

עצמונה שלי זה רוגע, שלווה,

עצמונה שלי זה מנגינת אהבה.

זה המראות, זה הריח,

זה תחושה של שמח,

זה התגשמות של חלום וחזון.

 

עצמונה שלי זה געגוע עמוק

עצמונה שלי זה קרוב ורחוק.

זה פינה בלב, של צמיחה, של כאב,

זה המקום אותו אני אוהב.

על כף המאזניים-

שקולה כל השנה כולה

ליום האחד הזה,

שבשבילו הוא כראש השנה,

לפיו מחושבים ונספרים הימים,

החודשים, היובלות, שנים...

בארונו מקופלים בגדי לבן,

זהב תכלת וארגמן.

ובחצרו-

יושב על רבצו החמור הקטן;

כל השנה כולה נאגר הכסף

לערב זה היום,

אז נשלחים למכבסה בגדי הלבן

וחוזרים נקיים מגוהצים ומוכנים ללבישה.

אז איתם יוכל להופיע בחוצות העולם

להביט באנשי הדורות כולם שציפו לו עד אחרון ימיהם;

והנה גם השנה, הגיע היום.

הלב מלא בציפייה שנאגרה

לאורך השנה כולה

אולי היום, אולי השנה,

יקבל סוף סוף את ההזמנה החגיגית

שתוריד עמה גן עדן שתהא תחיית מתים,

ההזמנה שתגאל גם אותו,

מן הציפייה.

טוב קודם כל מי שרוצה/ביקש לדעת אני בת 18 ו-11חודשים ו-3שבועות פחות יום.....;)
ואני אוהבת לכתוב....
אז קבלו ותגיבו.....תודה
״פוסעת בצידי השביל
יפה צנועה בשמלה צחורה
הזו דמותך הולכת לה שם במרחק
כלה נאה צנועה וחסודה
גילוי באור כה נפלא
עולם הומה בזיו השכינה
תחת חופה מתקדשת עכשיו
לבניין עולם מתברכת מיד
אחותי שתתברכי באור תורה וטהרה
כי לעת הזו הגעת כן את אישה
ובידייך היא הזכות ואת מלא צניעות
כן ודאי את יכולה
כן הגיעה העת לפרוץ ולצאת אל העולם
לא כדאי לפחד
על הרבי להישען
את שליחה בכל נימה כי את כן מאמינה
זכרי את לא לבד
ויש שכר לפעולך
כן ודאי הרבי התגלה.....״
~סוף~
אשמח לתגובות...

ובחשכת ליל אפל
אמר אויב:"אריק חרבי!
להביא אסון על ישראל-
לזאת כמה ליבי."
דוב אורב הוא,ארי במסתרים
יינו חמת תנינים
ראשו ראש פתנים אכזרים
יצא לצוד יקרים מפנינים.
אתה ה', ראשי תנינים שברת
רוצצת ראשי לוויתן
מחה את זה שבעבורו אמרת:
"נעשה שטן".
חושה ה',אל תאחר!
יהיו נשיו אלמנות
פקודתו ייקח אחר
ולא יוסיף עוד לענות.
ברשת זו טמן ייכשל
ייפול לפי תהום שנפתחה
לאסוף כל שונאי ישראל.
קיוויתי ה' -לישועתך.


( מוקדש בתיעוב ובוז עמוק לכל המחבלים באשר הם)

שמש שוקעת,

מחשיכה את הרציף

ואת כתונת הפסים

הנצבעת ארגמן.

וקרונות חתומים

(מרכבות להבה, סוסי אש

עולים בסערה השמימה)

נעלמים מעבר לאופק

נושאים לאי שם את צלם האנוש

לוקחים את כל שנותר לי.

כאבתי. פחדתי.

ציפיתי. ייחלתי. קיוויתי.

האמנתי.

ואהבתי, אהבתי כל כך.

ולא עוד.

לא נותר בי דבר;

לא תוכלו להסתכל בקנקן,

הוא שבור.

ותוכנו ניגר על  אדמה ארורה

צובע את כתונת הפסים.

גוילים נשרפים, אותיות פורחות באוויר,

נוגעות בשמיים.

ואני עומדת, ורואה

 

(*הערה: תנסו לקרוא את השיר כמה פעמים ברצף.)