פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 561)

 בית 1: האור שלך מקרין בתוכי מלא שמחה
אור חזק כמו בזריחה
אתה שורף את החושך ואת הרע
אני מגיעה הביתה ורואה אותך
אושר שמעולם לא היה מגיע איתך
 
 
 
פזמון: אני רואה בחלום שלי שרפה
שרפה כל כך חזקה שלא נכבית
אתה מדליק אותה בשנייה
רק אתה יכול לכבות אותה בעצמך
בך יש את הכוח את המים שיוכלו לכבות אותה
 
 
 
בית 2: אני נשרפת בתוכך בתוך חלומך
אני רואה אותך מתקרב ומתרחק
אתה בא להציל אותי למרות החום מהשרפה
אתה אומר לי שאתה אוהב אותי ואתה תעשה הכל
כי רק בשבילך אני ילחם על הכל.
 
 
© ירדן אמויאל

שירה מודרנית

שירה מודרנית

זה

לכתוב את מה

שעובר

לך בראש

להוסיף מילה גרנדיוזית

כמו

גרזדיוזית

ולפסק שורות באופן

שרירותי.

 

 

 

אל תגידו לא גאון

הבכי,

כבר לא מבטא את הכאב.

גוש של דמעות בגרון שמתעקש.

לא רוצה לצאת.

לא רוצה להיפגש עם המציאות הכואבת.

 

אילו רק יכולתי.

הייתי נרדמת לכמה שבועות.

שנים.

ומתעוררת למציאות אחרת של חיים.

 

כמה כבא אפשר לקבל מכות?

אמה אני יכולה לעשות?

אני רק בנאדם.

שחי עם כולם.

שוב משהו ארוך מהרגיל פה... מקווה שיהיה לכם כח, נכתב מזמן למעשה...

**********************************************************************************************************************************

עכשיו, אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותו, הייתי ילד בן שש והוא נכנס אל הבר של אבי.           
מעיל בצבע בז', עבה, כיסה את כולו, פרווה אפורה הייתה בצדו הפנימי של המעיל.

"בירה בבקשה, מהחבית." הוא אמר, חיוך קטן על שפתיו, כשהוא מחזיק בכסף בידו. שני אקדחים, "משכיני שלום", נחו מבהיקים על
מותניו, את כל כספו השקיע בשני אלו, הכסף הבהיק באפלולית הבר. מספר מטבעות הונחו על השולחן כשהונחה הכוס המלאה, ואבי
לקח אותן, נושך אותן בהיסח הדעת, כמתוך הרגל. בזמן ששהיתי בבר, שיחקתי עם כדור מתכת, הוא היה יפיפה, המתכת הבוהקת
הייתה בצורת עיגול מושלם וחלק, פיתוח כסף עדין היה עליו, אך הוא היה חלקלק כשם שהיה יפה. איבדתי את אחיזתי לשנייה והכדור
נפל והתגלגל עד אליו, והוא, התכופף והרים אותו, מושיט אליי את הכדור.
"קח אותו, הוא שלך" הוא אמר, פניו הצעירות מחייכות אליי. לא חשבתי על דבר, ברחתי אל מאחורי הדלפק, החוק הראשון

שלמדתי בבר היה ברור- אל תדבר עם זרים.

"אתה!" נשמעה הצעקה לפתע, הבטתי אל צדו השני של הדלפק, שני אנשים עמדו בדלת, הם החזיקו את אקדחיהם והסתכלו לכיוונו

של אבי, מסמנים אותו במבטם, "עכשיו, בר-מן, תן לנו את הכסף. את כל הכסף!"
אבי נשאר קר רוח, כשעבר אל מאחורי הדלפק והוציא את הכסף. הם התקרבו לאיטם.

לפתע נשמע קולו של הבחור שוב "יש לכם בעיה רבותיי?" הוא שאל, כאילו כדי לפתוח שיחה,

"לא. אבל לך תהיה אם לא תהיה בשקט" ענה אחד מהם, שני רעמים חזקים נשמעו, לא הצלחתי להסיט את מבטי מהמחזה,
שתי הדמויות נפלו לרצפה, אקדחיו של הצעיר היו בידיו, עשן דק עלה מהם.

באותה תקופה למדתי לראשונה, שכאן, זו היא המשמעות של שלום.

 

הפעם השנייה שראיתי אותו הייתה לאחר שנים. הייתי צעיר, מאסתי בחיי הקטנים ורציתי לצאת לחפש את מזלי בעולם.
את רוב חסכונותיי הוצאתי על שני אקדחיי 0.38 של סמית' וסון, ובכסף שנשאר לי קניתי את כרטיס היציאה שלי מהעיירה הקטנה.
כשישבתי בבר בעיר הגדולה, לוגם את הנוזל החם לאחר רכיבה ממושכת, הוא נכנס. מעילו היה דהוי, הפרווה התכהתה, שני "משכיני
השלום" נחו על מותניו והברק שלהם כבר נאבד ממזמן, אך דבר אחד צד את עיני, כדור כסף חלקלק שהקפיץ בידו, כמתוך הרגל ישן.

"בירה. מהחבית" הוא אמר, קולו עמוק וחסר סבלנות, אקדחיו מונחים על ירכיו כמו אזהרה, אזכור למה שיכל לעשות במידה והיה

רוצה. הגבר שאייש את הבר מיהר להביא לו את הכוס, האחת הגדולה והנקייה ביותר שנמצאה המטבח, מלאה עד קצה בבירה

מהבילה. הכסף הונח על הדלפק, ונלקח במהירות, הייתה זו הפעם הראשונה שלא ראיתי אדם נושך את המטבעות שקיבל.

הוא לגם לאיטו, מתענג על המשקה, הבטתי בו שוב ושוב ועם כל פעם הרגשתי בטוח יותר בכך שזיהיתי אותו. כשהכוס שלו התרוקנה

לחלוטין הוא קם, הסתובב וצעק לאוויר "אני צריך אדם שיכול לירות באקדח. עבודה קלה."  ידעתי שזו ההזדמנות שלי להשיג עבודה

ולכן נעמדתי ועניתי "אני, יכול לירות באקדח", הוא הסתכל עלי בחצי מבט, "אם אתה רוצה, זו העבודה שלך." וכך זה היה- זו הייתה

העבודה הראשונה שלי, רכבתי עם שיירה של חיות משא לכיוון ההרים וחזרה, ללא שום תקרית, ללא שום ירייה. לא קיבלתי כסף רב,

אך השגתי שם ולא חסרה לי עבודה. במשך השנים שלאחר מכן, השמועות אודותיו התרוצצו, אך כולן שיבחו את מזלו. הוא תפס את

אחד הפושעים הגדולים ביותר.

 

לאחר שנים בבר אפל, לאחר שכבר הספקתי להביט בעיניו של המוות כמה פעמים, הוא נכנס שוב, מעילו חסר צבע ופרוותו שחורה,

המעיל כיסה את כולו. הסתכלתי עליו בחצי מבט, זיהיתי אותו כמו שכולם זיהו אותו- המעיל  והקפצת הכדור. לא הבנתי אותו, מסיבה

שהייתה ידועה רק לו, הוא הסתובב עם המעיל הזה, תמיד. גם עכשיו, באמצע הקיץ, המעיל הדוהה הקיף אותו. הוא נכנס לבר,

צולע,כסף קטן בידו, זקנו לא מגולח ושערו פרוע, אקדחיו נראו שחורים כמעט, אך מאיימים כמו שני נחשים קטלניים. שתי דמויות נכנסו,

אקדחיהן שלופים, "את הכסף! עכשיו!" הדמות הגבוה יותר צעקה, הבר-מן כבר הוציא את הכסף והניח אותו על הדלפק כשהוא מתחבא

מאחוריו. האיש בשחור הסתובב, אקדחיו נשלפים אחד אחרי השני, שלוש יריות הרעידו ושלוש דמויות נפלו.

ניגשתי אליו, אקדחיי מעלים עשן מהכדורים שנורו מהם, אחד מכל אחד. מעילו השחור נספג בדם סביב חור הכניסה. "אין מנוחה

לרודפי הצדק" הוא לחש לי בשניות האחרונות לחייו, כשהוא מניח בידי את "משכיני השלום".

כך ישבתי שם, מחזיק בידי שני "משכיני שלום", שולח רודף צדק למנוחת עולם ובוכה.

בוכה על כך- שכבר אין לנו ברירה, ובשבילנו זו משמעותו של שלום.

תדע כל אם עבריה

שבנה נמצא בידי בוגדים מגואלות בדם,

שלא יהססו לשלוח אותו למות-

גם אם לא יהיה צורך בכך.

 

תדע כל אם עבריה

שמסרה גורל חיי בנה

בידי

מרצחים.

 

הלא תבוש?

בוגד, בן עוולה!

הן ידיך האוחזות בדוכן- 

ידי רוצחים הן, מגואלות בדם,

והדוכן- לדוכן נאשמים יהיה,

הלא תבוש?

 

קול דמי אחיך

צועקים מן האדמה,

ואיך זה תאמר-

"ידינו לא שפכו את הדם הזה"?...

זה שיר שכבר העלתי לפה פשוט לאור המצב אני מוסיפה בית, אשמח לתגובות

 

הם נחטפו

נעלמו ואינם

אין זכר על פני האדמה .

בחיים הם!

עוד לא יודעים היכן,

הם ימצאו עם בוא השחר.

את תחושותיהם- איננו יודעים,

אפשר להרגיש בלחץ.

לעם- עוצמות הם נותנים,

איחוד ותקווה לא נשכחת.

 

הם יחזרו

וקולם ישמע

כולם יראו שהם פה.

בריאים ושלמים,

כולם כבר ידעו,

אט אט תרד הלבנה.

תחושותיהם- משתפים עם כולם

רוגע, שלווה וגם נחת.

לעם- נוספה אמונה,

איחוד ותקווה לא נשכחת.

 

הם הוחזרו

וקולם נדם,

נקברו בבטן האדמה.

הם אינם עוד,

כולם כבר יודעים,

אך אור גדול פה בא.

תחושותיהם- לא נדע לעולם,

הם נרצחו שהיו עוד ברכב.

לעם- נוספה אמונה,

איחוד אך התקווה כבר נגמרת.

 

הצגה
לא הכי טובה בעיר
וגם לא הכי מעניינת

הצגה של שני שחקנים
ובלי קהל בכלל
לא כרגע, בכל אופן

הוא מציג
והיא מציגה
והיא מתרשמת ומחווה דעה

והיא שואלת
והוא עונה
ובכל מערכה הנוף משתנה

וההצגה נמשכת
ויורדים המסכים
ולתפאורה מצטרפים גם שוקולד ופרחים

אחרי ההצגה
יוצאים לדרך
והנה הוא נעצר וכורע ברך

המחזה נמשך
והתלבושת משתנה
וכעת הגיבורה בשמלה לבנה

לתסריט מצטרפים
עוד שחקנים
בנות ובנים גדולים וקטנים

והם כבר עצמאיים
להצגות הם יוצאים
משחקים בעצמם את משחק החיים

יש מישהו שתמיד חושב עליך

מישהו שחש בכל כאב

מרגיש אותך בכל ניע פניך

ואת נמצאת אצלו עמוק בלב

 

מישהו הולך אתך את כל הדרך

אתך בתהומות, אתך בהר

נמצא גם כשעצוב, גם כשאת מיואשת

מחבק אותך בעיניו כשאת לבד

 

יש מישהו שתמיד רוצה אותך

ומתפלל שיהיה לך רק טוב

מישהו מסכים להוריד לך ת'ירח

ולהקריב בשבילך הכל

 

מישהו יאהב אותך לנצח

ותמיד תהיי לו חשובה

יש מישהו שימחו את דמעותיך

וילחם אתך בכל מערכה

 

אז רק תזכרי אותו.

מישהו. 

 

 

כבר די הרבה שלא יצא לי להגיב כאן על השירים המדהימים שלכם/ן
אני מצטער אבל אני יוצא בקרוב לקורס של חודש
וכנראה שלא יהיה לי יותר מידי זמן פנוי,
אשתדל לפצותכם בהקדם

ביי בנתיים

זה לא אחד שנהרג,

זה שלושה בנים.

אלו לא שלושה זרים,

אלו אחים!

והדמעות זולגות,

והעיניים שורפות

ואין מילים,

יש רק תחושות.

יש אמונה

ואכזבה

ותקוה ותפילה

ולא מוותרים

ולא נכנעים.

אי אפשר.

ואי אפשר להמשיך.

ואי אפשר לעצור.

וחייבים לזכור-

 

עם ישראל חי.

בדמו הוא חי,

צולע ומרוטש,

אבל חי! חי! חי!

מעבר לקשת

מעבר לאור הוורוד

מעבר לענני הזהב

ולסוס המכונף הענוג

מעבר לתקוות, לחלומות,

מעבר לעולם הרוח,

הוא יושב.

הוא בוכה, הוא צופה

בבני האדם, שנאחזים בתקווה נואשת

להגיע לכאן, אל מעבר לקשת,

למקום שרק נראה טוב יותר,

למקום שמבטיח הבטחות שווא

מעבר לקשת

דמעותיו זולגות

את ידיהם מרטיבות,

מרפות,

הם מחליקים ובוכים,

אבל הם לא מבינים,

שאם יתאמצו,

שאם ימשיכו,

זה יהיה סופם,

מרוב אכזבה,

הם ימותו.

 

 

קריאות שובו אחים נשמעו בכל הארץ,

קריאות מעומק הלב ממש.

תפילות לשובם של הבנים הרקיעו שחקים,

תפילות של איחוד,של תקווה גם יחד.

הקב"ה לא חייב לנו כלום, כך נשמעה קריאה של אחת האימהות

ובאמת הוא לא חייב לנו מאומה, במיוחד לא הסברים על שקרה.

ואנשים זועקים אבל למה? אבל למה?

ואנו לא יכולים להבין על מה שאירע.

אבל דבר אחד אפשר לדעת,

הבנים שלנו כן שבו, רק למקום שלא ציפינו אליו הם יחזרו.

הבנים שלנו שבו אל אבינו שבשמיים ואולי לא מבינים אנו,

הבנים שבו אל אבינו שבשמיים ואת זה לא נבין לעולם.

 

אני יודעת שמי שמת, זה בעצם מי שסיים את השליחות שלו בשלימות.
אני יודעת שהדרך שאדם מת היא חלק מהשליחות שלו.
אני יודעת שיש לנו מסר משמים.
שבגללו לא צריך להשבר.
צריך לצמוח
צריך לגדול
אני יודעת שיש סיבה שבגללה מצאו אותם רק עכשיו ולא מיד, כי רצו משמים שנתאחד.

וְאַתְּ הֲיִי לִי לְפֶה,יַלְדָּתִי,
בְּעֵת אֲשֶׁר יֵאָלֵם קוֹלִי מִדִּמְעָה.
וְגוּפֵךְ הַקָּטן יִשָּׂא זַעֲקָתִי
עֵת יַרְוֶה בְּדָמֵךְ רִגְבֵי אֲדָמָה.

וְעֵינַיִךְ,אֲשֶׁר לֹא הֶאֱרִיכוּ לִרְאוֹת,
הִנֵּה בָּם נִשְׁקַף כְּאֵבִי.
ופעיותייך,הָרַכּוֹת,הַקְּטוּעוֹת,
הִנֵּה בָּם תִּבְכִּי אַתְּ בִּכְיִי.

וְקוֹלֵךְ שֶׁנָּדַם,שֶׁנִּגְדַּע,
לְעוֹלָם יְהֵא הוּא קוֹלִי.
וּבִכְיֵךְ,יַלְדָּתִי,שֶׁגָּוַע,
לְעוֹלָם יְהֵא אוֹת אֶבְלִי.

וְעֵת עָלִית לַמָּרוֹם,יַלְדָּתִי,
ותעל עִמָּךְ שַׁוְעָתִי.
וְכַאֲשֶׁר מוּל אֵל עֶלְיוֹן הִתְיַצַּבְתְּ,
וְאֶתְיַצֵּב שָׁם אִתָּךְ גַּם אֲנִי.

וְהִנֵּה יַלְדָּתִי, אֶלְחַשׁ לָךְ עַכְשָׁו,
כִּי תִּגְּשִׁי נָא אֵלָיו לְלֹא פָּחַד.
וּלְמִשְׁמָע קוֹלֵךְ אֲזַי שׁוּב אֶכְאַב,
וְשֵׁנִית יֹאחֲזֵנִי הָרַעַד.

וְאִמְרִי לְפָנָיו־ הֵן הַכֹּל נָתַתִּי
וְלִכְבוֹדְךָ אֱלֹקַי, הִקְרַבְתִּי חַיַּי.
הִנֵּה, אֲבִי,עַל מִזְבַּחֲךָ נעקדתי,
וְאַתָּה אֱלֹקַי־עַד מָתַי?! עַד מָתַי?!

את השלישי הפסקתי באמצע.. נתקעתי.. וגם ממש התחלתי לבכות חזק..

קבלו אחד-

שקט, שקט, שקט
מוות
דממה.
אמא בקול עליך בוכה,
אבא מעליך נושא תפילה,
אחיך מרימים קולם בצעקה.
ואתה...
אתה בשקט.
שקט, שקט, שקט
מוות
דממה.
תצעק! תצעק!
תתחנן!
עם ישראל מחכה לגואל..

קבלי אותך
לשתי זרועותייך
שמרי עליך מנקיפות ליבך
מותר גם לך לכאוב
ולקבל את תמיכתך
מהאחת שיודעת לעשות זאת
יותר טוב מכולם.

חבקי אותך
אם אין מי שיתן לך
הקדישי לך שירים של נחמה
מותר גם לך לבכות
ולפייס את עצבונך
ואין אחד שידע לעשות זאת
יותר טוב ממך

קבלי אותך
עם איך שאת נשארת
ספרי לך רק על החיוב שבך
מותר גם לך לשמוע
על הטוב שבתוכך
מהאחת שיודעת עליך
יותר טוב מכולם.

חבקי אותך
כי אין מי שיתן לך
הקדישי לך שירים של אהבה
מותר גם לך לגעת
בנסתר ובגלוי
של האחת שלא תוכל
לברוח ממך.

תני ליבך
לכל מה שרואים בך
לא את לא חכמה מהם
כדאי גם לך לדעת
להאמין בסביבתך
בדעתם המאירה
על ההיא שהיא עצמך.

אני פה פעם ראשונה ויש פה שירים ממש יפים..

אני רוצה להלחין אותם..

אפשר??

זה לא יגיע לשום מקום מלבד לי...

אני נורא ישמח

מי שמוכן\נה אני ישמח שתפנה אליי באישי..

או שתפרסם פה

תודה רבה

כתבתי את שמך על החול, וציירתי בקטן לב גדול.
לזכר ימים יפים שלא אשכח,
ימים עם שמחה וצחוק על הפנים.

שמות על החול עד שמגיע גל גדול.

לפעמים אני מלא ולפעמים חסר. עובר יום ועוד יום בהם על התקווה אני שומר.

שמות על החול עד שמגיע גל גדול.

זיכרונות

 

זמן מה לאחר פרידה,

מופנמת לבסוף המסקנה.

שלושה סיפורים שסופם אחד,

שלושה אנשים, כל אחד מיוחד.

 

זיכרון ראשון הוא מבט,

שהיווה תחילה לסיפור על שלט.

הטל נצנץ מרחוק בכמיהה,

אך בסופו מילה יחידה.

 

זיכרון שני כולו לילה,

הנאה צרופה ורוח קרה.

מלאך וצל טיפסו על הר,

וכך הביאו לסוף המר.

 

זיכרון אחרון מלא שתיקה,

שלובה ברגעים של קרבה.

כשלבסוף נאמר "אהובה",

באה פרידה בצל תקופה. 

 

תיכף אשוב

 

אל מסע ארוך יצאתי,

בארץ לא לי.

בבורות רבים נפלתי,

קודם זמני.

 

מטרתך כעת היא אחרת,

אמר לי אהוב.

על-כן תליתי שלט,

"תיכף אשוב".

במעמקים אני שוכנת 
למרחקים אני משקיפה,
בניתי מסביבי חומה וכל יום
היא קצת נסדקת.
כל אבן שנופלת משאירה שריטה
הלב כואב והנשמה נשרפת.
 
 
 
הלב לא נשבר הנשימה נעצרת 
זוג עניים שמביטות על הכל
והמון שאלות שאי אפשר לשאול
לפעמים זה נראה לי קצת יותר מידי
איך הכל פשוט חולף מעלי.
 
 
 
 
 
 
 
מתאבקת כבר למצוא את השמחה
ואולי זה סתם העולם כזה 
שנראה פתאום שונה כזה
רק לשלוח געגוע דרך המחשבה,
לא מרשה לעמי להישבר
להמשיך עד הסוף ולא לוותר
 
 
 
 
 
למצוא את האהבה למצוא את הגעגוע
את מה שמתחבא בפנים
להיות עצמי ולא אחר 
גם שאתה חושב על דבר אחר
הלב שלי עף גבוה ויוצא ממעמקים
לחזור ולשוב למקום מימנו באת
ולא ללכת למקום שאתה לא מסוגל להשקיף מימנו
 
©ירדן אמויאל