"תעמדו יפה בשורה" אני מסדרת אותם בהנאה.
נכון, אני כבר גדולה, ואסור לי לשחק עוד בבובות, אבל רק עוד פעם אחת אני מבקשת לנסות.

מביטה בהם דוממים, וליבי נמלא סיפוק. רק אני בוחרת מה יעלו בשפתותיהם,

אילו מילים יגידו ומתי יתנו גם לפרוק. הם מביטים בי תמיד בחיוך, כ"כ מתוק,

ובשקט. לעולם לא יאמרו דבר מיותר. ולא יאכזבו משאין כל ציפיות.

רגליהם נטועות, ולא יכולים הם לברוח החיילים שלי, ואולי לא יכולים גם לעזור.

כמה קל להאמין בהם, עד שנהיים הם כמעט אנושיים, כ"כ אנושיים עד שלפתע הם פועלים לבד

מקבלים חיות משל עצמם, משתחררים מכבלי העבדות, ובועטים בי חזק. רוצים להרוס.

גם בדמיונות הסוף לא טוב, הוא שקוע עמוק בבור האמת.

כמה אוכל להכחיש שגם כל דבר חי,

בסופו הוא מת.

 

--

אני יודעת שיצא מבולגן, ואולי עדיף כך.

חברותית ללא חברים.

בודדה בתוך כל האנשים.

עצובה בין החיוכים.

חיה ללא חיים.

 

ועוד אחד בנימה קצת יותר אופטימית:

 

שמחה ללא מעצורים.

אמיתית בין כל השקרים.

רגועה למרות כל הקשיים.

אהובה ללא תשלומים...

אחרי כל התפילות הלכת
השארת אותנו לבד
היית צעיר וברחת
אתה כבר לא אותו אחד

חמקת מבין ידינו

ילד צעיר בשנים

אתה עוד תשרוד בלעדינו

אבל אנו נישאר בודדים.

 

אנחנו לא מכירים

עליך התפללתי

אחד לשני זרים

כששמעתי נדמתי.

 

לע"נ שמשון אברהם בן איילת ברכה.

זה קורה? זה נגמר? זה כבר לא אהבה?
איך זה קרה שאני כבר לא מרגישה?
אולי זה לטוב? אולי זה לא רע...
סוף סוף אני קצת חופשיה

רק עכשיו העזתי .

תהנו ?

 

היי, ערפל. היא מקדמת אותו בברכה, נכנסת אליו ללא היסוס, צוחקת אליו ועליו.

את מפריעה לי, הוא נוהם אליה.

במה אני מפריעה לך? להשתלט על העולם? אתה גם ככה לא מסוגל.

הוא מכחכח בגרונו האפרורי, עד שמוצא את הטון הנכון.

בטח שאני יכול - אומר הערפל בקול סמכותי כל כך שהיא צוחקת - אני יכול, רק לא רוצה. נו באמת, מה כבר אעשה בכל העולם. ומיד הוא מסתלק לו, להחשיך מקום אחר.

פחדן - היא מצחקקת בינה לבין עצמה. ברח כשרק התחלתי לדבר. אין בעיה.

יומיים אחר כך הוא חוזר - בכל זאת, חורף - נוטף מים מרקדים. הוא חוסם כבישים, מניח לילדים להיאבד בתוכו וצוחק צחוק גדול ורועם על בני האדם הטיפשי שנשארים תמיד באותו מקום ---

היי, אתה! קורא אליו קול.

אני? הוא תוהה.

כן.

מה.

תסתכל עליי. תקשיב ותסתכל!

אוי לא, שוב את.

כן.

מה, הוא נאנח.

הפחדת את אחי הקטן עד מוות!

הוא מת?! נבהל הערפל. מצטער, לא התכוונתי.

טיפש, זה רק ביטוי.

אה, הוא מצחקק. השמים עונים לו כהד.

אתה יכול לצחקק, היא אומרת עם ידיים על המותניים, אבל אל תצחק כל כך בקול. יאללה ביי. והיא הולכת, רוקעת ברגליה רק כדי לעצבן.

וכך זה נמשך, לכל אורך החורף הזה, שהיה ארוך כל כך.

יום אחד היא פשוט מתיישבת על הבוץ שעוד לא התייבש, תולשת מתחת לסלע רקפת נחמדת מאוד, ושותקת.

מה העניינים. הוא אומר יותר משואל. יותר דורש תשובה.

היא כותשת לרקפת את כל עלי הכותרת לפני שהיא עונה לו: מה אתה חושב שאני?

סליחה? הוא שואל בזהירות. הוא כמעט אף פעם לא שאל.

איזה תכונות אתה רואה בי?

הוא מכחכח בגרונו. הממ... האמת היא ש... אני חייב לזוז. קוראים לי למקום אחר.

הערפל מתפוגג במהירות, מותיר אחריו ילדה-נערה מאוכזבת ורקפת מעוכה.

כשהוא חוזר, היא לא ניגשת אליו.

היי, את. הוא קורא לה מליון פעמים. בפעם המליון ואחת היא עונה סוף-סוף.

מה.

כלום, רק בדקתי שלא בלעת את הלשון.

אי אפשר לבלוע את הלשון, היא מתריסה.

טוב, אז מצטער על ההטרדה. רוצה לשחק? הוא מוסיף אחרי שתיקה קצרה.

לא.

טוב, אפשר לשיר שירים.

אפשר גם לשתוק - היא עונה בגסות.

אפשר, הוא עונה לה - אבל זה ממש לא נחמד.

לא אכפת לי, אני נהנת מזה.והוא שותק כמו ערפל טוב. נשאר שם לבדוק אם היא צריכה משהו.

תגידי - הוא פותח אחרי שעות של שתיקה - מה יש לך. בתור ערפל אפור ביותר אני אומר לך - זה לא טוב להיות אפורים כל הזמן.

אז אולי תשנה מקצוע, היא מציעה לו באדיבות שמכסה על הציניות.

אבל זה התפקיד שלי. זאתה אישיות שלי.

נו, גם שלי ככה - היא מתווכחת.

לא נכון. לך יש אישיות שמחה. צהובה-אדומה. כתומה בעצם.

אתה לא מבין כלום.

אני כן. פגשתי יותר דברים ממך. הוא מקיף אותה מכל עבר. כמעט חונק. את סתם לא יודעת מי את.

אני כן! - היא קופצת - אני רצינית אבל גם שובבה, אני רכלנית ארצית כמעט וגם עצלנית לפעמים, אבל אנימשתדלת להקשיב להורים שלי ולכבד את האנשים שסביבי. ולפעמים אני קוץ אבל בדרך-כלל אני פרח, ככה נראה לי -

היא עוצרת לנשום,

וקשה לי המון פעמים אבל אני מתגברת, אדון ערפל. באמת שאני מתגברת ואחר כך צוחקת על זה בהמון מאמץ. ואני משמחת ואני --

רגע רגע, הוא עוצר אותה פתאום. תגידי - עוצר אותה אדון ערפל בקול רך - למי את מנסה לשווק את עצמך?

היא צונחת חזרה למצע הבוץ הרך. לעצמי, היא עונה בשקט.

ושוב הוא שותק.

אני תמיד הייתי

ותמיד אשאר

ואתם לא תגידו לי

מה אני יותר

 

כי זו המציאות

אז תפסיקו לנסות לשנות

כי זאת אני

ואין מה לעשות

 

אז תלמדו כבר לשתוק

ואל תגיבו להכל

כי לפעמים זה סתם פוגע

וגורם לי רק ליפול

 

כי אני זאת אני

ואתם זה אתם

אז תקלטו את זה כבר

גם אם זה לא מוצא חן בעינכם

 

אז רק רציתי להגיד

עם כל כמה שזה נשמע קר

שאני זאת אני

סתם אורח מיותר..

 

----

לא יצא משו אבל לונורא..

השיר לא מכוון לאפחד מפה..

(אפשר לקרוא את זה במנגינה של השיר "יפה כלבנה" של אביתר בנאי, רק בלי הפזמון)

מביט ורואה תמונה
שתמיד חוזרת על עצמה
אומנים מדהימים כותבים שירה
ואני מגלה תופעה.

כותבים תמיד על עצבות
על קשיים שבאים מבית
אבל איכשהו בצלילים יש עוד תקווה
ואמונה גדולה ומיוחדת.

הצלילים מתנגנים באוזני
המילים מרחפות מול עיניי
ואני הקטן מתיישב בשקט
שומע את המנגינה מלחשת.

מנסה להבין את הגישה
שבגללה נכתבה השורה
מנסה לתפוס תמונה מושלמת
כדי לראות איזו אישיות מכובדת.

למה נכתבה השורה?
האם משמחה או דאגה?
האם נכתבה בנפש יוקדת
או שמא במחשבה ממוקדת?

מבקש רק לומר תודה
על כתיבה כל כך מדהימה
שאת נפשי מרגיעה ומיישבת
ומאליה השירה מתפרצת.

שנה ועוד שנה חולפת,
הרגליים ממשיכות ורק הנפש עוצרת מלכת.
מתוך חדוות השגרה המתבקשת
לא עצר ורק הגביר הליכה לריצה
והסיט כל מחשבה נדחפת.

בתוך מצבור הרגעים שבהם נזדמן לו לחשוב
העדיף גם אז להסיט כל מחשבה מאיימת
לתת לרוח לנשב ולצננו לקראת המשך הריצה
שמא לרגע יתעמק במחשבה מזדמנת
וישכח חלילה מהאושר שמצא לו בריצה המקודשת.

לרגע לא עצר, מזה שנים רבות, את מרוצת חייו.
הוא ידע לעצור לצנן את חום גופו
ידע לשתות ולאכול על מנת להזינו
ידע למתוח שריריו כשהיה נדרש לעצור
ידע אפילו להאט כשחש כאבים בגופו.
אולם, אפילו אז, כשכאבים פקדו את אבריו
מעולם לא הפסיק במרוצתו.

מעולם לא עצר
משום סיבה
פרט לאלו הקשורות בריצתו.

מעולם לא עצר לחשוב
על עצמו.
על מהותו.
על עתידו.

על עצמו היה אומר שהוא רץ.
ומהותו? פשוט לרוץ.
ועתידו? לרוץ עד יומו האחרון.

יש אומרים שהוא אצן מופלא
ימים יגידו שהוא איש קטן
איש קטן שמפחד לשאול שאלות גדולות.

אבל לא הספקתי להעלות..

ירו-שלם:

מתהלכת בין סמטאות העיר העתיקה.

מלטפת את האבנים הקדושות האלה,

שכבר שנים עומדות כאן-

סופגות בתוכן כ''כ הרבה.

אני מתקרבת עוד קצת,

מנסה להתחבר דרכן אל העבר, אל עצמי.

אני יורדת לאיטי במדרגות המובילות אל שריד מקדשינו.

המקום היחיד שגורם לנו להרגיש עם אחד,קשור.

אצבעותי ממשות את האבנים הלבנות,

ושפתי לוחשות תפילה.

תפילה מעומק הלב. ובקשה שנשוב כבר למצב השלם,

שעמ''י יהיה מאוחד בארצו.

שהקב''ה ישוב לביתו.

          ושהאור החדש יאיר על ציון. 

 

אשמח לתגובות

אור הבוקר מתקרב
אבל אני עוד מתעכב
חושב עליי ועל כאב
איך בלילות הוא מתערב

 

הדמעות כבר התייבשו
איך כולם התייאשו?
לבדידות איך אתרגל?
לא מאמין שאסתגל

 

מחשבות רבות בלב עוברות
אם יש עוד טוב, קצת לפחות
צריך למצוא כוחות לחיות
לקום בבוקר, לא לבכות

 

(הערה: חבל שזה מתפרסם בערב, אבל השיר אותנטי, בערך מ4:50 לפנות בוקר)

 

עוד לילה כבר עבר
ועוד מעט יבוא מחר
את הסוף איני יודע
מפחד שאשתגע

 

אין ודאות, יש בלאגן
איך אפשר לצאת מכאן?
ואם ארצה להשתנות
מה אעשה עם הלילות?

 

השאלות לא נגמרות
והשעות לא מחכות
בוקר טוב לך עולם
בוקר טוב לכם כולם

רגעים

 

החיים הם רצף של רגעים.

רגעים קצרים ורגעים ארוכים.

 

רגעים של שתיקה,

רגעים של קרבה.

רגעים של דאגה,

רגעים של אהבה.

 

רגעים של כאב,

רגעים של הלב.

רגעים של חיזוק,

רגעים של חיבוק.

 

רגעים של שיתוף,

רגעים של כיסוף.

רגעים של שאלה,

רגעים של השלמה.

 

רגעים קטנים ורגעים גדולים,

רגעים שמוסיפים צבע לחיים.

כבר יבשו עיני מדמעות
נדמו מיתרי ליבי
כבר איבדתי כל תקוה
לשוב להיות עצמי

ובחשיכת הליל
בינות למקלטי ההזיה
חיפשתי מרגוע
לנפש עייפה

וכמין הד לקולי
נדדתי נשנק
כאילם אעלה על יצועיי

ורומן חיי
כמו נגדע באחת
מוקף חומות לבדי

טיפות מלחשות בעיניי
זולגות כמו גשם רטוב
נהמת האריה באזניי
בטלפיו- פרוותי ועטוף

גן חיות בראשי מתגלה
קול ציפור, קול מקור בין ערביים
מתוכו שוב חוזר ועולה
הכאב בגלל שאהבה היא

גן חיות. ארץ עד פראית
בה אין זכר לכל שנכון
ורוח איומה, נוראית
תולשת עצי בטחון.

לביאות מחפשות את הטרף
מבעד לגשם הקר
את ליבי הפועם ללא הרף-
דמעותיי נשפכות אל הכר

ואין אשמים פה בטבע
כל אחד מוליכנו ליבו
אהבה, רעב, צבע
המח נופל על חרבו.

גן חיות, ארץ עד נוראית
בה אין זכר לכל שנכון
אהבה איומה, נוראית
תולשת עצי ביטחון.

ואפשר לחשוב,

שהכל בסדר גמור

אך אם פוקחים עיניים 

רואים אדם שבור

 

אולי זה לא אדם

אולי בכלל חלון

צבעוני ומווטראז'

בקיר של בית מלון

 

מלא רסיסים פזורים,

סביב בכל פינה

אם תאסוף אותם,

תוכל לראות תמונה

 

אחת כזו מטושטשת

של נוף עמום וקר

ובה אותו אדם מופיע

עם רגש עקר.

על מערכות ארצו יצא
בחרוף חיים ומולדת
על שבילי השכול שם נטע
את זרעי תחיית השלכת

את שלהבת ארץ קודש נשא
בניתוץ חילולי תפארת
במבטו העז,המצמית,הנורא
הניף חזון ארץ אחרת

על זאת תקונן ארץ
בנפול גיבור עדריה
את דמו החשיב כמים
לשיחרור כבלי שבייה

מתארגנת קבוצה לפנות לבית אצ"ג ולבקש נופשיר נפרד לבנות, מי רוצה להצטרף?

כבר הרבה זמן שאני בפורום ורציתי להגיד -

שיש הרבה שרושמים ופשוט לא מתייחסים לדברים שהם רושמים!

זה מאוד מתסכל ...

ובאמת שיש פה כתיבות ממש ממש יפות!!

אז בבקשה שכול אחד יפתח יותר את העיניים  ויגיב יותר ..

זה יהיה פורום יותר טוב לטעמי

המשך יומנעיים!!

א. מתחשק לי לכתוב שיר מתוך הלב.

שיהיה שמח, ולא עצוב או כואב.

שיר שמעלה חיוך, שיר שגורם לצחוק.

שיר עם טעם טוב כזה, כמו שוקולד מתוק.

ב. שיר שמתגלגל לו, מסתלסל על הלשון,

שיר שדורש כפיים, ולא נותן לישון.

שיר שרוצה שיצעקו אותו בקול!

שיצרחו אותו, שיזייפו ובגדול!

פ.ז: כי חיוך טוב לבריאות

גם אם יש חורים בשיניים

והצחוק מקבל משמעות,

תצחקו עד לב השמים.

וכשאתה שמח

אתה מדביק גם אחרים

באושר שפותח

את השערים, הכי נסתרים.

ג. למה להיות עצובים, להתחפר בשמיכה.

לכסות אז את הראש, ולא לשמוע איזו בדיחה!

נכון יש מצבים עצובים, ויש מקרים כואבים,

אבל אם רק נצחיק אותם, הם יהיו ילדים טובים!

פ.ז:

ד. בין אושר למחלה, יש קצת דמיון,

למרות שאחד גורם לצחוק, והשני לדיכאון,

ממחלה כדאי להתרחק, שרק לא נידבק,

ואילו לאושר רוצים להצטרף, כי זה כל הכיף!

פ.ז:

ה. אז תחייכו חיוך רחב, ואם זה לא הולך,

תמתחו את השפתיים, לא משנה אז איך

ותנסו לצחוק גם אם, לא שמעתם שום בדיחה,

ואז תראו איך אתם פתאום, מתמלאים כבר בשמחה.

פ.ז:

ו. אבל שמחה לבד היא לא, היא עדיין לא הסוף,

כי לשמוח לבד זה קצת עצוב, ואנחנו רוצים כאן סוף טוב.

אז נשמח אחרים, נצרף לחגיגה.

ואז באמת חברים! לא תהיה סיבה לדאגה!

פ.ז:

ז. אז אם ראיתם מישהו, עם פרצוף עצוב, חמוץ.

אל תשאירו אותו בצד, גם אם המצב לחוץ.

תנסו אותו אז לעודד, לשמח, להצחיק.

ובמחלת הצחוק, תצליחו אותו להדביק!

שעת חשיכה
ילדים חוזרים מן הגן
דמעות זולגות על לחיים יבשות
נדנדות מנשבות ברוח העזה
הסער לא נדם
ירח בשמיים
מאיר ילדה יפה עם שתי צמות
מחסום יורד
מכשול בדרך
רכבת מתקרבת
דממת מוות
דום
שתיקה
עולם נעצר
ונמוג בלחישה
ערפל מבליח מן האין
ושב אל מעונו
חיוך עצוב מתערבל
מבעד לעיינים
אני.

המילים נגמרו
השפתיים יבשו
הגרון ניחר

אין עוד מילה
רק זעקה
על המחר

מה רצונך
תפקידי בעולמך
מהי דרכיך

מביט אליך בערגה
מבקש תשובה
הדריכיני בנתיבותך!