פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 562)

כיסא ריק בשולחן השבת

של 3 משפחות כואבות

מקום פנוי בבתי המדרש

של 2 ישיבות

המון כריות רטובות

המון תהילים, תפילות ובקשות.

יותר משבוע של אי ודאות

מבצעים, מחשבות, ספקות.

אחינו הם,

ונתונים בצרה ובשביה.

ואני אומרת-

אלוקים, אייכה?

היינו כחולמים

ששבנו אל ציון.

כי לא האמנו

שיגיע זה היום.

 

אנו שרים, וצוחקים,

ומסתכלים בנו הגויים,ואומרים:

"הגדיל ה' לעשות עם אלה"?

וההד חוזר מין ההרים.

 

ואז אנו עוצמים עינינו,

ולהם משיבים:

"הגדיל ה' לעשות עמנו,

היינו שמחים".

 

 

 

 

(אני לא כ"כ מוכשרת כמו כולם כאן אבל לא נורא, תקבלו אותי ככה)

 

 

 

הוא דרך עלי.

חזק מאוד הוא דרך עלי.

והוא לא ידע כמה זה כאב לי.

בקושי הצלחתי

לדבר

ללכת

לזחול היה לי קשה

אני גוססת.

ברגעי האחרונים,

בשארית כוחותי

אני רושמת את המכתב הזה.

בני אדם,

שימו לב,

נמלים בדרך.

רציתי להגיד שבאמת זה מאד מיוחד בעייני מה שהולך פה,

הפירגון, והשיתוף, והשירים המקוריים והנועזים,

אני בטוחה שמכל אחד פה יכול לצאת סופר ומשורר נדיר ומוכשר,

ועם ישראל צריך סופרים ומשוררים, בדיוק כמוכם,

מוכשרים, חוד החנית.

לכתוב זה להעז, 

לסקר מנקודת מבט אחרת מציאות של יומיום,

להביט ולכתוב את שעל הלב

בתקווה שהדברים גם יגעו בלב האחר.

 

ואני חושבת שלקבוצה פה יש 

חלק חשוב מאד בעיצוב וליטוש

הכתיבה אחד של השני,

כשאדם אחר קורא הוא יכול

לדייק כל מיני נקודות שהכותב לא ראה

ולעזור לו להגיע לתוצר יותר מושלם,

גם כשהשירים מושלמים,

כל כותב מחכה לשמוע במי השיר נגע,

והאם החריזה טובה,

וכמה הוא מוכשר....

 

ואני חושבת שלא צריך לפחד להעיר ולהאיר,

כולנו כאן בסטאז',

סדנה בהלכות כתיבה,

ולכן העזרה ההדדית חשובה לכולנו.

ובזכות כל אחד ואחד פה יצמח משהו גדול,

תרבות יהודית מקורית משלנו.

 

אני ישמח מאד לשמוע האם אתם מסכימים איתי,

יישר כח!!!

 

לכבוד שבוע הספר: מה לדעתכם זה ספר טוב?

 

ספר טוב

זה כשאתה פותח את הספר וכולם העולם עוצר

זה כשאתה קורא עם העיניים 

האוזניים

עם הנשמה

כשכל השדים שמתחבאים בך

וכל הרעשים שמציקים לך

וכל השירים שלא עוזבים אותך

נעלמים

ואז הזמן עוצר

ומתעקם

חוזר אחורה

מסתובב

עגול כמו בייגלה

אבל אתה לא רואה

אתה קורא

חלון ראווה

 

היא יפה, איזה עיניים,
באמת שזה טבעי אצלה, הסומק בלחיים,
תסתכל, תבחן, תבחר לך,
היא מחכה רק למבט שלך,
תציץ מהמחיצה, תבחר לך עלמה,
אולי תביט על ההיא בשמלה האדומה,
אני ילך, אני יציע לה, היא בטח תתלהב,
לך תזרוק איזה מילה, תכבוש לה את הלב.

 

הי חמודה, בואי הביטי על ההוא ששם,
אדם מדהים, נדיר, הוא יהיה בעל מושלם,
קניתי כבר טבעת וסגרתי על אולם,
מה שם את ממלמלת, דברי בקול רם.
אין מצב כזה שאת לא מעוניינת,
בשביל לקבל החלטה, עדיין את קטנטונת,

הוא יהיה בעל מושלם, כפי שאת רוצה,

כבר חמש דקות אני צופה בכם מן המחיצה.

 

למה את מחכה, שערותינו מלבינות,

בכוונה את מחכה להתחתן עם האחרונות,

הוא אדם כה טוב, למה את שוב חותכת,

האם את בטוחה בכלל מה את מחפשת?!

 

וילדה קטנה ניסתה,

לרדת מחלון הראווה,

לחזור אל מתחת לשמיכה,

ולהמשיך עוד קצת לישון,

 

פעם אמרו לה, שבשינה גדלים....
 

היא תמיד פה,

היא מצילה אותי,

מרימה אותי מהרצפה.

 

היא תמיד פה,

היא נמצאת איתי,

שומרת מעוד נפילה.

 

היא תמיד פה,

לא עוזבת,

היא נשארת איתי.

 

היא תמיד פה,

לא מתייאשת,

גם כשאני מתייאשת מעצמי.

מוות

 

 

מוות
דממת ערפלים של שחר
עם שתיקה אינסופית של כפור
מתובלים במבט בלי דעת
שמנסה אך מתקשה כבר לחזור

והדרך ארוכה,נעלמת,מתפתלת
והנה הסוף כבר הגיע
בשלווה,בשינה,בצעקה וזעקה
הוא עומד על פתחי ומריע

והפחד שוב דופק,מזכיר נשכחות
על בריחה ללא תכלית או מניע
אך הנני כבר שם הרחק מהאות
נעלם בנבכי הפגיע

בס"ד

בתוך עולם מלא בארמונות
בתוך יקום מלא בדמיונות
סדקים מופיעים ומפוררים החומות.

עולם מלא בטוב ורע
עולם נע בין ייאוש לתקווה
עולם עם חומות מפוררות של אהבה.

ובתוך עולם קשיים
ובתוך קשיים נחבאים הכבישים
ובסוף הכבישים יש אלוקים.

קשיים מקיפים מכל עבר
קשיים שמעמיקים את השבר
קשיים שרק לאלוקים העזר.

וגדילה מתוך קושי
ובאהבה למצוא יופי
ובאמונה לקום בלי משי.

וזוהי דרך העולם
כך חיים כולם
וגם אני, איתם.

אז יצאנו, היא ואני.
ואיפשהו שם, בין מסלול למסלול, שכחתי את הפחד.
ואיפשהו שם, בין מסלול למסלול, היינו פשוט עוד תיכון שיוצא לטיול שנתי.
עליז, שמח.
ואף אחד לא שיער ולא ידע.
איך זה ייגמר.
עד שהיה מאוחר מדי
----
המלווה נשק שלנו והמנהל שינו תוכניות באופן ספונטני וקצת מעצבן. נעשה את המסלול הזה במקום זה, נישן שם ןלא פה.
בהתחלה התעצבנו.
אחר כך התרתחנו.
וכשהיינו קרובים לנקודת שבירה על כל הטרטורים האלה-
הבנו שהם כורח המציאות.
ואז הגיע הלילה.
התכנון היה שנישן בקרחת יער באזור מעלות, עיר עולים קטנה ליד צפת, אבל כמובן ששום דבר לא הלך לפי מה שתכננו.
אז הסיעו אותנו לבית ספר יסודי בתוך העיירה עצמה.
הבנות עלו לקומה השלישית לשים את התיקים, אנחנו הבנים התמקמנו בקומה השנייה.
ואז החגיגה התחילה.

---
לפנות ערב.
הם ניסו לעצור טרמפים לכיוון דרום הארץ, שם יוכלו לבצע פיגוע בהיקף נפגעים נרחב.
אף רכב לא עבר בכביש הנטוש כמה קילומטרים מהכניסה למעלות והם כבר חישבו להתייאש, עד שלפתע עברה משאית קטנה שהחזירה פועלות הביתה.
אחד מהם הושיט יד וסימן לנהג לעצור.
הנהג, שלא היע לו מקום ברכב, הניע בראשו לאות השתתפות והמשיך לנסוע.
בהתחלה הוא לא קלט, כשמטח כדורים ראשון פילח את הרכב.
אבל אז נשמעה צרחת "נפגעתי!" מקפיאת דם ובכי חסר שליטה של הפועלות מאחוריו.
הוא לא הצליח לשמור את עיניו על הכביש והביט אחורה. הרצפה החלה להתמלא דם.
ואז הגיע המטח השלישי.
והוא הרגיש כאב מפלח בגופו.
ואז כלום.
ורק הרכב המשיך להתדרדר כגוף חי.
כזה שלא ניתן להשמיד.

-המשך מתישהו-

בס"ד

והבדידות שמקיפה מכל עבר
עצבות ששוכנת בעת שבר
כאב שלא נראה בר חלוף
אהבה שאין לה סוף.

ותקווה שהכל יסתדר
אמונה שאתה מלמעלה שומר
תפילה שהכל יבוא על מקומו בשלום
קימה כי מגיע עוד יום.

לילה טוב.

אין דבר שלם יותר מלב שבור

לרסיסים...

 

לב יכול להישבר בגלל מילה
בגלל טון דיבור
לא צריך הרבה
והוא צריך מילה אחת
או אפילו מבט אוהב
כדי להרפא
לקבל צורה חדשה

 

ואז שוב נשבר
מתנפץ

 

תמיד הקרובים אלייך
פוגעים בך הכי חזק
ואז נמצאים שם בשבילך
כדי לרפא את הפצעים
להרכיב את הרסיסים
להדביק
לתקן

 

ושוב אותן דמעות
פעם של כאב
ופעם של נחמה
פעם של צער
ופעם של אהבה

 

אין דבר שלם יותר מלב שבור

לא רוצה שתראה, שתדע, שתבין
שתקרא כמו בספר פתוח
לא רוצה שתביט ובקלות כבר תבחין
רק רוצה להסתיר ולברוח

לא צריכה שיביטו עלי מרחוק
ירחמו ויציעו עזרה
לא צריכה נסיונות אומללים כדי לצחוק
וגם לא חיבוקים וחמלה

גיליתי, סיפרתי, חשפתי סודות
פיזרתי דמעות ושברים
עכשיו לא פוסקות מלהציק מחשבות
ופחדים מההם שיודעים

תשכחו. תנטשו. הניחו לי כבר!
אנא, תנו ללקק הפצעים
נפשי חופשיה וריקה מעבר
אך כבולה אליכם אכזרים

חלום העושר הוורוד המתוק
נשבר לרסיסים על המזח
ועשן סמיך מתערבל במזרח
מבעד לרסיסי הקרח

והאדם לא קולט כי חייו בתוגה
מרדפי הזיונות וצללים
אך לבטח ימשיך לחתור למגע
עד אינסוף הימים

אז עצור הכל ונשום
נשימה איטית אמיתית
תעצור ת'מרדף
תתרכז במשחק
תדום הגוויעה התמידית

מלאך לבן ממעל ירד
ואל ליבה חדר לו חרש
שמיים רעמו באש ועפר
עת ניצתו לבבות הרס

והאביר על הסוס
שינה את אורו
ולאלוף בשחור אז הפך

ומחלום מקיצה
אבודה וסתורה
מחפשת את שלהבת הפך

ימים עברו
ליבה כמו נדם
מנגינות חשיכה היא לוחשת

שגיונות ודמעות
רגעים זיכרונות
בדום סערות נתלשת

ושוב 
אני יושב וכותב,
שולף מנשמתי 
את אותם תווים,
אותם מראות.

שוב אני מטיח בדף
את אותם 
רגשות בוערים,
וכל שנוצר
היא אותה דמות דיוקן,
מזילה דמעת דיו נרגשת.

בסיעתא דשמיא.

 

 

היא ישבה בספסל מולי,

הסתכלי עליה.

זאת לא הפעם הראשונה שאותה אני רואה.

עיניה,כמו בכל פעם,

כבויות חשוכות וכואבות.

חשבתי לעצמי,

מה לה קרה?

רציתי כ"כ לתת לה חיבוק ונשיקה כ"כ גדולה.

היא הסתכלה עלי ואני עליה,

חשבתי שאולי רוצה אלי לגשת.

אך לא.

היא כזו שקטה מופנמת ומסוגרת.

אותה אני רוצה להכיר,

לדעת מה עליה עובר או אפילו סתם לשבת לדבר.

כי קשה לי לראות אנשים שבתוך עצמם הם כל כך שקועים.

.

.

.

אוהבת אותך ילדה.

אז הבאתי תשיר.
מתחבר אליו


אבא, אני רוצה לעמוד מולך
להאמין שאתה אבא טוב
אבא, אני צריך לדעת שאתה אוהב אותי
ככה סתם אבא טוב
אבא, אני רוצה להיות בטוח בכל ליבי
שלמסע הזה יהיה סוף טוב
שכל מה שאני עובר בדרך
יהפוך חולשה לעוצמה גדולה
אבא, אני רוצה לחזור אלי
למצוא אותך שם איתי
במקור שלי אני טוב גמור, אבא
ושם אני מאמין בעצמי
יונתי בחגווי הסלע
השמיעיני את קולך
תשירי לי שיר חדש, חדש
שיאיר ליבי ואת מיתרי.

צרחה אחת של כאב
ואחת של אושר
מגיעות בגלים, כמו מעורבבות זו בזו
מתחזקות ונחלשות

 

ואני שם
מתחברת לתחושות,
לפלא הזה שמתחולל בי,
שברגעים אלה ממש מגיע אל סיומו בשלום

 

וכמו שאמרו כבר קודם, לפני
דברים יקרי ערך מלווים בדם, יזע ודמעות.
ואמרו גם על דברים טובים,
שהם באים בחבילות קטנות...

 

מישהי חכמה אמרה לי פעם,
לידה היא כמו בליינד-דייט,
רק שאת בטוחה שתפגשי את אהבת חייך,

 

וצדקה.