פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 566)

מילה:

 

מילה אחת קטנה,פשוטה,תמימה.

לכאורה היא סתם חסרת משמעות.

נזרקת לחלל האוויר וחודרת פנימה-עמוק עמוק לתוכי.

ושוברת.

מנפצת את כל מה שחשבתי שהצלחתי להקים מחדש,

לבנות.

אותה הרגשה רעה.

נפילה.

צניחה לתוך אותו בור עמוק, שכבר הצלחתי לצאת ממנו.

אך אני מאמינה בכוחות הטמונים בי,

ומתגברת מחדש על הכל,

אוספת את שברי ליבי,

וממשיכה קדימה.

 

--זה נשמע שאני ממש בנאדם מסכן,אבל אני ב''ה ממש לא..!!סתם כתבתי אתזה בלי קשר לכלום..

 

"סבא שלי, ניצול שואה, תמיד שאל איפה אלוקים היה בשואה.

סבא אדם דתי, לפי ההגדרה, אך אני- נכדתו- יודעת שהוא אף פעם לא היה שלם באמונתו.

בצל ילדותי זה היה שם, אני זוכרת. סבא וסבתא היו בשואה. לא שהבנתי מה זה אומר, אבל זה היה. סבתא ברחה מהגטו, סבא ברח לארץ, סבא וסבתא היו בשואה.

וגדלתי. וקראתי. וראיתי, והקשבתי וחשבתי.

אבל לא הייתי.

ובכל זאת חשבתי שהבנתי..

רק היום זכיתי להבין- כמה אני בכלל לא מבינה. כמה אני לא יודעת.

ופתאום הכאב שלי הוא לא עליי, הוא על אחרים. על משפחה ענפה ועל שישה מיליון יהודים. על יבשת שלמה בעולם בו אני גדלה, יבשת ספוגה בדם. דם ואפר, ורכבות.

גדלתי בצל הידיעה שסבא וסבתא ניצולי שואה, ובכל זאת אף פעם לא הבנתי את השאלה.

אז איך זה שפתאום גם אני שואלת?

איך זה פתאום שגם אני בוכה..

איפה אלוקים היה בשואה."

מבעד לחלון נשקפה מולי, השקיעה
לא ידעתי לאן לא ידעתי היכן, רק שתיקה
כה בודד כך מרגיש מיואש, ונפחד
כי בעצם הכל הוא רק שקר גדול, מיוחד

לא יודע הכל לא מנסה כבר לשאול, מדוכדך
ומין גוויעה איטית ללא סיבה תכליתית, מאידך
וממשיך שוב ליפול בלי תקוה ובלי חום, מבואס
החיים פה קשים וכולם שקרנים, כבר נמאס

ופתאום כמו משום מקום, היא באה
מביאה אהבה מביאה הגנה, כך היא שרה
ואני שוב מוצא עצמי, שם למטה
מתבונן בעצמי מסתכל מי אני, הלאה הלאה

אך גם בעודי כאן נמצא, ליבי יודע
גם בחושך העמוק ביותר, אור יפציע
מבלי פחד בלי מורא אהבה שוב אדע, במפתיע
לא אביט לאחור שוב אדע לחזור, שוב אגיע

ורק תפילה אחת אז נישאת, על שפתי
שלא אפול שוב שלא אשכח, מי מעלי
ואתה ילדי הקט, אל תירא
עוד יבוא יום עוד תצליח לישון, בשלווה


שיר די ישן שלי
הוא השיר השני שסימן את הפריצה
משומה התחשק לי לפרסם אותו עכשיו...

עת שתיקות
ואת עומדת בצד
מביטה בי שוב
ואני מכסה את פניי
ואת נואשת
מחכה להפוגה

עת שתיקות
ואני שוב בורח
ענן אפור מתקרב במזרח
עיינים עייפות, לב רוטט
ואת עודך כאן
לבד

עת שתיקות
ואת עוד מחכה
מאמינה בי גם ששכחתי
מה היא אהבה
יודעת שעוד אחזור
אל חיקך בלחישה

עת נשיקות
כנפי מלאך מחפים
חוף מול חוף
יד ביד מחזיקים

תודה רבה למי שהגיב עד עכשיו, זה ממש מעודד להמשיך הלאה  

 

פרק שני

 

 

לאון ראה את דני יורדת במדרגות האחוזה ויוצאת החוצה, תוך רגע עלתה בו ההחלטה, הוא ילך אחריה, הוא יצא החוצה וניסה לאתר אותה במבטו, היא נכנסה לתוך היער. לאון התקדם לשביל המוביל ליער והסתכל לבפנים, זה לא היה נראה הכי בטוח שם, הוא הביט פנימה וניסה למצוא תירוצים למה לא כדאי לו להיכנס, אך הסקרנות גברה עליו.

לאון נכנס ליער, לעומת האור שבחוץ היה חושך מוחלט בפנים. הוא התחיל להרגיש איך תחושת הביטחון שהייתה לו עם כניסתו למקום האפל הזה מתפוגגת עם כל צעד וצעד. עיניו הסתגלו לחשכה ששררה שם. הודות לחריצים שבין העצים שנתנו לקרניים מעטות של אור להיכנס הוא הצליח לראות בצורה סבירה את דרכו, כשלפתע נשמע קול פיצוח חד שהקפיץ את לאון למצב הגנה.

"מי שם?" שאל, כשעיניו היו פקוחות לרווחה ונעמד מכופף כחיה המתכוננת לקפוץ על הטרף. "אל, זו את? אם כן זה לא מצחיק, טוב?" הייתה דממה, אף אחד לא התקדם, כשלפתע שמע שוב את הקול המוזר הזה אך הפעם הוא הבין שזה בא מעליו. לאון הרים את ראשו בפחד והסתכל על העץ שממנו בא הרעש והרגיש שמישהו מחזיר לו מבט. "מ-מי שם?" גמגם, הוא אינו היה יכול לזוז.

הענפים זזו, הרעש של התזוזה בקע מלמעלה ואז ללא התרעה קפצה מול לאון דמות מראש העץ ולאון שמרוב בהלה נסוג לאחור, הספיק להרגיש לפני שעיניו נעצמו את ראשו נחבט בחוזקה בגזע עץ שמאחוריו.

"היי, קום כבר." לאון שמע קול נשי מהדהד בראשו.

"אני כבר קם אמא-"

"טיפש, אני לא אמא שלך," דני הסתכלה עליו מתחילה להתעצבן.

לאון מצמץ בעיניו ורק לאחר זמן מסוים הבין שהדמות שעומדת מעליו זוהי אלכס. הוא נעמד במהירות, אך כנראה הוא נעמד מהר מידי כיוון שהרגיש סחרחורת וראה הכל שחור, הוא נתמך בגזע העץ וכחכח בגרונו במבוכה, 'כמה בת הוא עוד יכול לצאת היום?' שאל את עצמו.

"אז?" שאלה דני מרימה את גבותיה.

"אז מה?" לאון להבין מה היא רוצה ממנו, הוא ניסה למקד את מבטו על אלכס אחת מתוך השלושה שהיו מולו.

"אז מה אתה עושה פה? אתה עוקב אחרי?"

האמירה האחרונה של אלכס החזירה אותו לשפיות, הוא ראה אותה עכשיו אחת בלבד וברורה מידי לטעמו.

"מה פתאום, אני… אני…" לאון ניסה למצוא תירוץ למה הוא עושה שם.

"אתה?!" דני חיכה קצרת רוח לתשובה, היא נבהלה מעט מהמצב, היא הבינה שאם הוא באמת הלך אחריה היא צריכה להיזהר יותר.

לאון לא מצא תירוץ, הוא השפיל את ראשו. "טוב, אני הלכתי אחריך, מרוצה עכשיו?"

"לא."

לאון הרים את ראשו וסקר במבטו את אלכס, לפי הבעת פניה ורגלה הרוקעת ברצפה שוב ושוב הוא הבין שהיא ממש לא מרוצה, אה, כן וגם לפי ה'לא' הגדול והברור שאמרה לו לפני רגע.

היא השתנתה, חודש אחד עבר והיא הפכה לאלכס אחרת, "אל, את שונה, מה קרה לך בבית בחודש הזה שלא הייתי שם?"

דני נבהלה ממה הוא אמר ונסוגה שתי צעדים לאחור. "שונה? אני? תפסיק לדבר שטויות, טוב? זה שאתה לא מכיר את כל הצדדים שלי, לא אומר שהשתנתי. אם קיבלת אותי עד עכשיו בשקט, אני מקווה שתקבל גם את הצד הזה."

"מה היה הנאום הזה עכשיו?" לאון הביט בה בתימהון.

דני הסתכלה על ידיה שסובבו את הטבעת שהייתה על אצבעה, היא הבינה שעדיף לשתוק,  שהיא דיברה יותר מידי, כמו שאומרים 'שתיקה יפה לחכמים'.

הוא הבין שהיא לא הולכת לענות לו. "יש לי רעיון, מצאתי מקום שאני חושב שממש ימצא חן בעינך, רוצה שאני אקח אותך אליו?"

"איפה הוא?" דני ענתה במהרה קופצת על ההזדמנות של השינוי נושא.

"ממש ליד האחוזה, בחודש שהיינו פה, יצא לי הרבה להעביר דברים ולסדר אך סיימנו מוקדם מהצפוי ולכן היו לנו גם כמה ימים חופש, אז היה לי זמן להסתכל פה מסביב ומצאתי את אותו הגן."

דני הנהנה בראשה לאישור. "קדימה, תוביל."

לאון החל ללכת ודני הלכה אחריו מנסה להדביק את עקבותיו. "יש מצב, אבל מצב קטן שאתה הולך קצת יותר לאט?" שאלה מתנשפת מהמצב הליכה ריצה שהייתה נתונה בו ברגע זה.

"אופס, שכחתי עד כמה את איטית," צחק, תוך כדי שמאט קצב הליכתו.

דני נשמה עמוק, 'אלכס היא ילדה אלגנטית, עברתי את הגבול היום, צריך להירגע ומהר. לנשום עמוק, העלבון הזה היה מכוון אל אלכס, לא אלי…" היא ניסתה להרגיע את עצמה, היא לא רצתה שיקרה עוד משהו שיגרום ללאון להחזיר את הנושא של השוני חזרה למסלול.

"הגענו." לאון פתח מן שער קטן וחורק.

מול עיניה של דני עמד גן עדן בכבודו ובעצמו, היא לא יכלה לתאר במילים את היופי שהיה מולה, הכל היה נשמע פשוט מידי, עלוב. היא התקרבה למזרקה שהייתה באמצע הגן, באמצע המזרקה עמד פסל של אישה עם כנפיים מגוננת על משהו אשר מוחבא בין ידיה, בעיני דני זה היה נראה כתינוק.

"מוצא חן בעיניך?" דני שמעה את לאון שואל אותה. היא התיישבה בקצה המזרקה, ליטפה את השיש הלבן והנהנה בראשה.

"ידעתי שתאהבי את המקום הזה." לאון התקרב והתיישב לידה. "מותר לי לשאול אותך משהו?"

דני סובבה את ראשו כלפיו, לאון ראה את עיניה של אלכס מביטות בו. " את קפצת מהעץ שם ביער? את טיפסת על עץ?" הוא הרגיש שהשאלה הייתה ממש לא קשורה לרגע והוא ראה זאת גם על פי מבטה המופתע של אלכס.

דני הסתכלה עליו מופתעת, היא החליטה להתעלם מהשאלה. "כמו מה הפסל נראה לך?" שאלה. "מה האישה מחזיקה בידיה?"

לאון מצמץ בעיניו, "אבל… השאלה… לא משנה." הוא ויתר לה הפעם, לא היה לו כוח להתווכח איתה. הוא הרים את ראשו כלפי מעלה והסתכל.

"לא יודע, המ… היא בכלל מחזיקה שם משהו?" שאל, תוהה לעצמו אם זוהי שאלה מכשילה.

"כן, אתה לא רואה? היא מחזיקה שם תינוק."

"תינוק?"

"כן, היא מגנה עליו, שומרת עליו, בדיוק כמו שאני יעשה, ההפך הגמור ממה שאמא שלי עשתה."

לאון הביט ברחמים באלכס, הוא ידע שאדוארד לא מתייחס אליה כאל ביתו, אך הוא לא ידע שהיא מרגישה זאת גם מכיוון ליאורה.

דני חשבה במעט, היא רצתה להמשיך לדבר, הוא הקשיב לה, לא היה לה כבר הרבה זמן מישהו שיקשיב לה כך, אך היא פחדה שהיא תומר משהו שיסגיר אותה.

"אני בטוח שתהיי אמא נהדרת בבוא הזמן," אמר לפתע לאון.

דני הסתכלה עליו בהפתעה. "המ…. תודה?"

הוא חייך כלפיה. "יום אחד את תראי תהיה לך משפחה משלך, הכל יהיה שונה. אבל אלכס את צריכה לזכור שלא משנה איך אדוארד וליאורה מתנהגים כלפייך אל תעזבי אותם, תהיי שם בשבילם, כי בכל זאת הם גם המשפחה שלך."

דני השפילה את מבטה חזרה לשיש הלבן וגרדה לכלוך שחור. היא לא הרגישה בנוח להסתכל עליו, הוא באמת הקשיב לה, נכון שהוא הגיע ודיבר על משהו שונה לגמרי ממה שהיא דיברה עליו, זה הגיוני, במיוחד במצב שהוא חושב שהיא מישהי אחרת לגמרי.

"לאון?" אמרה דני בלחש. "אני אשתדל לזכור את זה."

"החיים לא פשוטים, אה?"

"אם היו פשוטים אתה לא חושב שהם היו סתם משעממים?"

"עדיין אלכס, תחשבי כמה טובים היו החיים יכולים להיות בלי כל הצרות האלו שקיימות מסביב, בלי כל הפשע, הרצח…"

"לאון אתה מדבר שטויות," דני חתכה אותו בחדות.

"אלכס, אני לא מדבר שטויות. תחשבי על זה, אם אנשים לא היו גונבים, מתמכרים לסמים, רוצ-"

"היה לנו עולם משעמם וחסר אקשן," אמרה דני במהירות.

"אל, מה יש לך? לא מתאים לך לחשוב ככה."

 דני נאנחה, "אני יודעת, פשוט..." היא לא ידעה איך להשלים את המשפט, מה היא יכולה להגיד עכשיו? 'פשוט הייתי שותפה ברצח של אלכס האמתית, לכן קשה לשמוע שמדברים על רצח וכזה?!' זה נשמע לה כל כך פתטי, והיא גם לא רצתה להרוס את המשימה שאליה היא נכנסה. "קר לי, אני נכנסת הביתה." הודיעה לפתע, מנסה להתחמק מהנושא אליו נכנסה, 'לאון הזה מביא אתו רק צרות, בכל פעם שאני איתו הוא גורם לי לדבר יותר מידי,' חשבה.

לאון הביט בגבה של אלכס, "כבר את הולכת?"

"כן, אמרתי לך שקר לי." דני לא עצרה כדי להגיד לו את זה, היא פשוט המשיכה ללכת, היא ידעה שהיא עוד עלולה לרצות ולהישאר בגן.

לאון משך בכתפיו. "לא כזה קר." אך את זה הוא כבר אמר לעצמו, כי בדיוק באותה שנייה הוא ראה את אלכס נעלמת מעבר לפינת הגן.

לאון נעמד והחל ללכת בשביל ממנו יצאה אלכס, תחושה משונה עברה בו כשהוא היה לידה מהרגע הראשון שהביט בה במכונית, הייתה לו תחושת בטן שאלכס מסתירה ממנו משהו, משהו שהוא לא יודע. הוא חשב אם ללחוץ עליה לספר, אך הוא הגיע למסקנה שאם היא תרצה היא תספר לו בעצמה, ללחוץ רק  יבריח אותה ממנו.

דני הביטה לאחור וראתה את לאון יוצא בעקבותיה מהגן, היא מהירה והגבירה את קצב הליכתה, היא לא רצתה להיתקל בו שוב, לא עכשיו.

דני נכנסה לחדרה, החדר שהיה אמור להיות של אלכס, אותה אלכס שהיא הייתה קשורה ברצח שלה, אפשר אפילו להגיד רצחה. רעד עבר בגבה של דני, היא הרגישה כל כך מלוכלכת, במיוחד אחרי היום הזה שעבר עליה, היא לא חשבה שזה יהיה קשה להחליף זהות.

דני ראתה על המיטה את הפיג'מה שלה מקופלת בצד, היא לקחה אותה ונכנסה להתקלח וכשיצאה היא חשבה שהיא תרגיש הרבה יותר טוב, אך הרגשתה רק נהייתה גרועה יותר.  היא נעמדה מעל הכיור ושטפה את פניה. "מה את מסתכלת?" היא שאלה את הדמות שנשקפה לה מהמראה. "לא הייתה לי ברירה, אני הייתי זקוקה לכסף הזה!" צעקה.

הדמות במראה הביטה בה בזוג עיניים פעורות לרווחה ושתקה.

"מה את שותקת, אה?" דני החזיקה בשיש הקר של הכיור משני צדדיו שראשה מורכן כלפי מטה, היא הרגישה את הדמעות זולגות במורד פניה ומתרכזות בפיה, היא הרגישה את טעמם המלוח של הדמעות בקצה שפתיה. היא הייתה מודעת לכך שהיא מדברת לבבואה של עצמה, אבל לא הייתה לה ברירה, זה היה הדבר היחידי שאליו יכלה לדבר.

דני הרימה את ראשה והסתכלה במראה. "את בסדר דני, את תהיי בסדר. את צריכה להיות חזקה. תהיי חזקה ותגמרי עם זה כמה שיותר מהר." היא ניגבה את פניה  במגבת, יצאה מחדר המקלחת והתיישבה על המיטה. היא שלחה יד לשמיכה שהייתה עליה, השמיכה הכי נעימה שהיא אי פעם נגעה בה. היא נשענה לאחור ונשכבה על המיטה שרגליה עוד נוגעות בקרקע, היא הרגישה איך היא שוקעת לתוך המזרון, היא לא יכלה לבקש דבר יותר טוב מזה. כל הטוב הזה, הפינוק, זה לא הגיע לה.

דני הביטה למעלה, מחשבות התרוצצו בראשה הלוך ושוב. יש לה יומיים להתאקלם בבית ולהבין מי נגד מי, ביום הרביעי שלה באחוזה היא כבר חייבת להתחיל לעבוד, אין לה אפשרות אחרת.

סרט נע של כל היום רץ לה בראש, לפתע עלתה בה המחשבה על ליאורה, היא נזכרה במה שהיא אמרה, דני עדיין הייתה מסוקרנת. היא מאוד הייתה רוצה לדעת למה היא התכוונה.

יש משהו בטוח שהם מסתירים ממנה, היא רק צריכה לגלות מה זה והיא תהיה בכיוון הנכון.

אירועי היום השפיעו עליה נורא, היא ראתה את היחס המשפיל של אדוארד כלפי ליאורה, זה העלה לה שאלות; היא תהתה אם אביה גם היה מתייחס כך לאמא שלה. דני כל החיים הייתה עסוקה להאשים ולכעוס על כל העולם בחיים שניתנו לה, באופן בו היא נזרקה כך לבית יתומים ואף אחד לא יודע אפילו על ידי מי היא הונחה שם, פשוט מצאו אותה בפתח הדלת ממש כמו בסרטים, תינוקת בת כמה ימים בתוך עגלה.

לרגע העלתה בדני המחשבה שאולי החיים בבית האמיתי שלה גם לא היו קלים, אולי אפילו לא היה להם בית כדי לגדל אותה ולכן הניחו אותה שם, עם האם בית המכשפה הזו והילדים המגעילים שחוץ מלהתעלל בה כל שבע עשרה השנים האלו שהייתה בתוך החורבה הזו לא עשו כלום, אך מהר מאוד נמחקה המחשבה הזו מראשה. אם זו הייתה הסיבה והוריה או לפחות אחד מהם עדיין היה אוהב אותה הוא היה יוצר איתה קשר ולא משאיר אותה ככה להירקב במקום הנורא הזה.

'מעניין אם מחפשים אותי, אם שמו לב שנעלמתי," חשבה לעצמה, אך היא ידעה שאף אחד לא מחפש אחריה והיא לא המקרה הראשון שנעלם ככה מהמקום הזה, היו עוד הרבה ילדים שברחו, הלכו אחרי הסמים או נעלמו פשוט יום אחד עם חבר'ה מפוקפקים. היא הבינה אותם, כל מקום עדיף על פני הגועל נפש הזה אפילו התמכרות לסמים.

דני הייתה שקועה במחשבותיה כשדפיקה קטנה בדלת קטעה אותם.

"כן?" דני לא קמה ממקומה אלא רק הפנתה את ראשה לכיוון הדלת.

הדלת נפתחה מעט וראש הציץ מבין החריץ שנוצר, זה היה הראש של ליאורה. "אשר להיכנס? הבאתי לך אוכל, חשבתי שתהיי רעבה במיוחד לאחר שלא אכלת צהריים ולא הגעת לארוחת הערב."

דני מופתעת הזדקפה לישיבה והנהנה בראשה לאישור. "בטח, בטח. כנסי ליא… אה, אמא."

ליאורה נכנסה והניחה את המגש ליד דני, "אפשר?" ליאורה שאלה בעודה מסמנת לדני אם היא יכולה להתיישב על המיטה לידה.

ליאורה הסתכלה על אלכס מחכה לאישורה, היא הבחינה שדני שוקלת את העניין ולבסוף סימנה לה להתיישב, ליאורה קיפלה במעט את שולי שמלתה פנימה כדי שהיה לה נוח לשבת והתיישבה.

דני הסתכלה בצלחות שהיו מולה, פירה ושניצל טריים, סלט קצוץ, לחמנייה קטנה וכוס מיץ. היא לקחה את המזלג ותקעה אותו ישר בשניצל, היא שכחה כמה היא רעבה וכשהאוכל עמד מולה כך, היא נזכרה. היא נתנה ביס בשניצל וניסתה לשמר את הרגע.

"אמרתי להם שיכינו את המנה הזו במיוחד, ידעתי שאת אוהבת את הדברים הפשוטים יותר מאשר את האוכל הפנסי שאני ואביך אוכלים בדרך כלל."

דני הנהנה בראשה ולסמן כאילו היא מקשיבה לה, היא לא באמת הקשיבה לה, כשהיא עסוקה בלאכול היא לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מזה.

"אני רק רציתי להגיד לך שהחלטתי. את זוכרת את מה שפלטתי היום יותר מוקדם?"

זה תפס את דני, היא נעצרה והביטה בליאורה.

"החלטתי שביום הולדת השבע עשרה שלך אני אספר לך הכל, אני אגיד לך את האמת."

דני בלעה את גוש הפירה שהיה בפיה בהתרגשות. "את האמת?"

ליאורה הנהנה בראשה, "כן."

"ומתי יום ההולדת שלי תהיה?"

"סוף שבוע הזה, בתאריך שלך," ליאורה גיחכה.

דני כמעט נחנקה מהרוק של עצמה, "סוף שבוע? אבל זה באמת היום הולדת שלי!"

ליאורה הביטה בה לא מבינה, "זה מה שאמרתי."

"מממ… סיימתי לאכול," הודיעה דני דוחפת את המגש עם האוכל ממנה.

"אבל בקושי אכלת משהו."

"אני פשוט מתרגשת, אני לא יכולה להכניס עוד משהו אחד לפה שלי, אחרת אני מרגישה שאקיא הכל ביחד עם הפרפרים." זו לא הייתה האמת, היא לא באמת התרגשה, היו לה פרפרים בבטן אבל ממשהו אחר, משהו שהתחיל לפמפם אצלה בראש. היא ראתה את ליאורה לוקחת את המגש ופותחת את דלת חדרה.

"לילה טוב מתוקה," אמרה ליאורה בחיוך.

אך דני לא יכלה לענות לה, היא רק הסתכלה עליה מהנהנת בראשה, היא התחילה להבין משהו והמשהו הזה לא מצא חן בעיניה, הוא לא מצא חן בעיניה בכלל. 

נשמע יפה והכל

אבל תכלס לא אומר הרבה.

הסוף לא קשור.

נראה מה תומרו.

 

ויברא אלוקים את האור

וירא כי טוב

ויבדל אלוקים בין האור

ובין החושך.

והחושך, כבר שם

לא צריך שיבראו אותו

לא זקוק לאיש

פוגע בהפרדה, נכנס

אל האור

ומחשיך.

והאור שנברא כי טוב

מנסה

להתדפק בין דלתיו

אך עד מהרה נסוג

לאחור

מפחד להכנס.

והחושך מסתובב כבשלו

בתוכי

שלי.

ויקרא אלוקים לאור יום

ולחוך קרא

לילה.

לילה.

החושך לא צריך הזמנה

הוא כבר היה שם.

ויבדל לוקים

עד אור יום.

הייי, אני די חדשה פה וגם בעניין של כתיבה אך אני מאוד אוהבת לכתוב. אשמח אם תוכל/י לקרוא את הפרק הראשון של הסיפור שלי ולהחזיר לי תגובה כדי שאדע במה לשפר אותו.

נ.ב אשמח גם מאוד לרעיונות לכותרת...

תודה רבה. 

 

הקדמה

"לא, זה לא עובד ככה. את צריכה לדעת את זה יותר טוב מכולם."

"אבל כבר אמרתי לך, זה לא באחריותי."

"סבתא שלי לא באחריותך, נמאס לי כבר לשמוע את כל השטויות שיוצאות לך מהפה. אני נתתי לך את המשימה מכיוון שחשבתי שתוכלי לבצע אותה באופן הטוב ביותר, אבל עכשיו כשאני מסתכלת עלייך, אני רואה מה את שווה באמת-גוש זבל אחד גדול."

"תורידי את זה, בבקשה, אני מצטערת. באמת. רק תורידי את זה," אמרה אלכס בחרדה מהחפץ השחור שמחזיקה הדמות עם הברדס בידיה.

"אל תדאגי, זה יהיה מהיר," אמרה הדמות שמולה בקול חלש, מאיים.

"תחשבי רגע בהיגיון. אני הבת של אדוארד, ה-אדוארד. את באמת חושבת שלא ישלחו צוות חיפוש אחרי? וכשימצאו את הגופה שלי, את באמת חושבת שלא יגיעו אלייך?"

הדמות החלה לצחוק צחוק קר, "ואת באמת חושבת שבאתי לא מוכנה? דני בואי לפה, עכשיו!"

אלכס הפנתה את מבטה לכיוון הצד היותר חשוך של המחסן, היא ראתה צל עמום מתקרב לכיוונם. אלכס ניסתה לחדד את מבטה, ככל שהצל התקרב היא ראתה יותר פרטים; הצל לבש מכנסי ג'ינס משופשפים וסוודר, הכובע שעל הסוודר כיסה את ראשו כך שלא ראו את פניו.

הצל המשיך ללכת ולבסוף נעצר מול אלכס.

"דני, תורידי בבקשה את הכובע מהראש," הדמות ציוותה בטון תקיף.

הצל החליקה את הכובע מראשה, עיניה של אלכס נפתחו וכמעט יצאו מחוריהן.

"דני, תכירי את אלכס. אלכס תכירי את הכפילה שלך דני," הדמות הרימה את האקדח מול פניה של אלכס. "ועכשיו יש לך שלוש שניות לברוח ואני יורה, מעכשיו."

אלכס החלה לברוח שומעת מאחוריה את הספירה של שלושת השניות ואז את רעש האקדח מהדהד באוזניה.

 

 

פרק ראשון:

 

 

דני הסתכלה דרך החלון של הלימוזינה, אנשים לא יכלו לדעת שהיא מסתכלת, אך היא יכלה לראות הכל; אנשים אשר יושבים בבית קפה, שותים מהספל וקוראים את העיתון של הבוקר, נשים  שאוחזות בידי ילדיהם, היא ראתה איך אותן נשים גוררות את ילדיהן לבית ספר. היא החליטה שהיא לא תעשה את זה לילדיה, אם הם לא ירצו ללכת לבית ספר הם לא ילכו , אותה הכריחו ללכת לבית ספר והיא סבלה שם, אנשים בבתי הספר הם רעים. אנשים מהטבע שלהם הם רעים ואנוכיים, ככה היא חשבה והיא הייתה בטוחה באותה מחשבה.

לפתע דני ראתה את השביל המבודד, השביל שמוביל לביתה החדש. השביל נראה בדיוק כמו שתיארו  לה אותו ובאמת הלימוזינה עלתה על אותו השביל. היא החלה לראות את אותו הבית, הרגשה של התרגשות עברה לה בעורקים, היא לא ידעה עם זוהי התרגשות של ציפייה או התרגשות של פחד.

דני הפנתה את ראשה קדימה, כלפי המושב הקדמי. 'לי קוראים אלכס,  אלכס גריי, אני עכשיו מגיעה לבית  החדש שלי בפעם הראשונה. לאמא  שלי קוראים ליאורה, ליאורה גריי, אשתו של אדוארד גריי.

ההורים קנו את הדירה החדשה כי אבא שלי, אדוארד עבר מקום עבודה, פתח מפעל חדש, בתוספת לכל המפעלים שכבר יש לו. אין לי אחים או אחיות וכולם משרתים אותי, כי אני הבת של אדוני הבית.' דני הזכירה לעצמה, ושיננה אט אט את החומר שהוראו לה לזכור.

הלימוזינה נעצרה, והדלת שלידה נפתחה. דני הפנתה את ראשה לכיוון הדלת; היא ראתה שם רגלים של בחור, היא לא ראתה את פניו, אך גבוהו לפי רגליו היה כגבוה עמוד חשמל.

"מיס, את מתכוונת לצאת החוצה עוד היום?" הבחור התכופף ופניו הציצו מבעד לפתח הדלת, הוא היה בגיל שלה לפי תווי פניו.

"כן, כן... סליחה," דני אמרה במהירות ונעמדה על האספלט, היא נעמדה מהר מידי והחליקה הבחור תפס אותה.

"מיס, היזהרי בבקשה," הבחור אמר תוך כדי שאעמיד אותה בעדינות.

דני סידרה את השמלה שלה במהירות, היא לא הייתה רגילה לשמלות, וגם לא לכל הרשמיות הזו. "יודע מה, מעכשיו אתה יכול לקרוא לי דנ.. אה, אלכס ."

הבחור התכופף אליה והסתכל לה בעיניים, עיניו היו שחורות וחמות. "אני חושב שכבר דיברנו על זה אל.. מיס, למה את חוזרת לנושא הזה שוב ועוד בפומבי?" לחש, תוך כדי שהו מסובב את ראשו לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא שומע.

"אבל אני לא מבינה מה הבעיה," אמרה דני מבולבלת. "אני נתתי לך את אישורי."

"את נתת לי את אישורך, אבל אדוארד, אביך לא. את יודעת כשאנחנו לא נמצאים תחת כל השומרים אני לא מתנהג אלייך ברשמיות, אבל כשאנחנו נמצאים בפורום מסוכן כמו עכשיו אני דואג לנו מיס," ענה לה הבחור מהר ובלחישות.

"מה כבר אבא יכול לעשות?" במילה אבא עברה בה מן צמרמורת, היא במעולם לא זכתה להגיד את המילה הזו ולהתכוון לבן אדם שהוא באמת אביה.

"מיס, את יודעת טוב מאוד מה יכול לקרות, לאון כבר לא יהיה יותר, מה שיישאר ממני יהיה זה פוחלץ בסלון שלכם."

דני סוף, סוף ידעה את שמו, לאון. היא הבינה זאת ממה שהוא אמר קודם.

"אתה לא חושב שאתה מגזים?" שאלה בלחש.

לאון פתח את הפה כדי לענות לה, אבל אחד מהשומרים האחרים התקרב, "לאון, אתה לא מתכוון ללוות את מיס אלכסנדרה לתוך הבית החדש שלה? הוריה מחכים לה באולם האוכל."

"כן, אני בדיוק אמרתי לה את ההוראות שאמרו לי לתת לה."

"יופי, כי אתה יודע שהוריה לא אוהבים לחכות. לכן תכניס אותה. עכשיו!" השומר אמר בכעס, דני שמה לב שעיניו מביעות חשש.

לאון הפנה את מבטו כלפי דני, "יופי, תראי למה גרמת," אמר והחל להתקדם לכיוון הבית.

דני נשארה במקומה, היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה ללכת אחרי הבן אדם הזה.

"נו, מיס בואי כבר." לאון אפילו לא היה צריך להסתובב כדי לדעת שהיא לא הולכת אחריו, הוא הכיר את אלכס יותר מידי טוב, כבר הרבה שנים וכשהיא עצבנית היא תעשה הכל דווקא.

דני הסתכלה על לאון מתקדם, הוא אפילו לא טרח להסתובב כדי לוודא שזה באמת נכון שהיא לא הולכת אחריו. היא הבינה שאין לה טעם להמשיך ולנסות להיות ברוגז, והחלה ללכת אחריו.

לאון פתח את הדלתות ונכנס לתוך הבית, דני נכנסה אחריו אך בשנייה שרגלה דרכה בתוך המבנה כל גופה קפא, היא לא ראתה בחיים כזה פאר; כל המסדרון היה עטוף בתמונות, מהתקרה ירדה נברשת  זכוכית שהפיצה אור בלתי רגיל- לפחות בעיניה.

לאון הסתובב כלפיה, "מיס, אם תועילי להעביר אלי את המעיל שלך בבקשה?"

דני התעוררה מקיפאון ששרר בה ונזכרה שניתן לה גם מעיל, אך הוראו לה לא ללבוש אותו כיוון שאלכס תמיד החזיקה אותו, ביד שמאל כמובן, אלכס הייתה שמאלית.

לאון הביט באלכס מגישה לו את המעיל, היא החזיקה את המעיל כרגיל. הוא לא ראה אותו אף פעם כמעט לובשת אותו, למרות שהכל היה נראה כרגיל הוא הרגיש שיש בה משהו שונה הוא לא יכל להצביע על משהו ספציפי אבל הייתה לו תחושה שהחודש הזה שהוא היה פה לארגן את הבית לבואם שינה במעט את אלכס.

אלכס  ראתה את השומר שעמד בכניסה מסכל עליהם "תודה, המ… לאון."  היא אמרה מהר מחשש שההתנהגות שלה נראת להם חשודה מידי.

 "אין בעד מה מיס." לאון תלה את המעיל על המתלה המפואר שהיה ליד הדלת כניסה והמשיך להוביל את אלכס לאולם אוכל, הוא שמע את הצעדים של אלכס מאחוריו כך שהוא ידע שהיא לא נשארה במקום שוב.

"לאון, גם הבית הקודם היה פואר כל כך ככה?"

לאון נעצר מופתע  לפני הדלתות הסגורות של אולם האוכל, "סליחה?" אמר והסתובב אליה, "את לא זוכרת את הבית הקודם שלך?" לאון הרים גבה כלפיה.

"אני זוכרת, רק שאני כבר מלידה רגילה לכל הכסף הזה, פשוט רציתי לדעת איך זה נראה מנקודת המבט שלך." אמרה דני במהרה מנסה לחפות על מה שאמרה.

פניו של לאון חזרו למצבם הרגיל. "אה, ממ… להגיד לך את האמת, אני חושב שהוא פחות מפואר ממה שהיה קודם. מה שהיה אז היה נראה כמו ארמון, עכשיו זה נראה סתם כמו אחוזה."

דני הייתה בשוק אם זה פחות ממה שהיה להם שם, מה היה להם שם? היא לא הייתה בטוחה שהיא רצתה לדעת, היא לא האמינה שתצליח להחזיק מעמד בידיעה שיש אנשים שיכלו לאמץ עוד תריסר ילדים מאיפה שהיא באה והעדיפו להוציא את זה על בתים.

"ועכשיו מיס, הגיע הזמן לארוחת הצהריים." לאון פתח את דלתות אולם חדר האוכל, דני הסתכלה סביב עצורת נשימה.

"אלכסנדרה, אלכסנדרה יקירה." דני סובבה את ראשה למקור הקול וראתה את ליאורה מתקדמת לכיוונה, היא ידעה מי זו ליאורה, הראו לה תמונות לפני כן כדי שלא תיווצר אי הבנה במיוחד בנושא רגיש כמו ליאורה ובמיוחד כמו- אדוארד.

ליאורה התקרבה לדני וחיבקה ונישקה אותה. " איך עברה עלייך הנסיעה מתוקה?"

"הנסיעה?" דני לרגע הייתה מבולבלת, היא הייתה באופוריה מהאהבה שהרעיפה עליה ליאורה, לדני לא הייתה אמא שתרעיף עליה כזו אהבה, לא הייתה לה אמא או הורים הם נטשו אותה, זרקו אותה בבית יתומים מסכן.

"כן, מותק. הנסיעה." ליאורה החזירה אותה למציאות.

"אה, המ… הייתה בס…"

"אוי, אלכסנדרה הבגדים שלך כל כך מקומטים, מה חשבת לעצמך שקימטת אותם ככה? למה לא לבשת את הבגדי נסיעות שלך? מה יגיד אביך על זה?" ליאורה הפסיקה את דני באמצע בזעזוע.

"המ…" דני לא ידעה מה לענות, אך לפתע הדלתות של האולם נפתחו ברעש גדול, דני סובבה את ראשה אדוארד נכנס לאולם האוכל.

"ליאורה," אמר אדוארד בהנהון ראש כלפי אשתו, "אלכסנדרה, ידעתי שתאחרי מזל שלא הגעתי לכאן מהשנייה שאמרו לי, כל דקה חשובה לי ואני לא מוכן לזבז אפילו אחת על חוסר אחריות מטומטם."

"טוב לראות אותך גם, אבא."

אדוארד חלף על פני דני בהתעלמות חדה מברכת השלום, לרגע הוא עצר מול דני הסתכל על הבגדים שלה, משם עינוי עברו על ליאורה הוא פתח את פיו, אך חזר בו ממה שהיה לו לומר והתקדם לליד השולחן.  "ועכשיו, איפה  המשרתים האלו? אני רעב, אם הם לא מגיעים תוך עשרים שניות אני מפטר את כולם!"

בשנייה שאדוארד סיים לומר את המשפט נפתחה דלת קטנה בקצה האולם ושלושה משרתים נכנסו פנימה לכיוון שולחן האוכל, כל משרת משך כיסא וחיכה, דני הביטה לראות מה קורה, כדי לדעת איך לנהוג.

אדוארד התקדם והתיישב בראש השולחן, ליאורה הלכה אחריו משפילה את ראשה מתיישבת בצד ימינו של אדוארד, דני הבינה שמקומה נמצא משמאלו של אדוארד.

לאחר שהתיישבו המלצרים יצאו ולאחר כמה שניות חזרו עם סלטים וקנקני מיץ.

"אדוני האם אוכל למזוג לך יין?" אחד המלצרים פנה לאדוארד, אדוארד בתגובה הרים את גביעו, אולם הגביע לא היה בכלל קרוב למלצר אלא ממש מעל רגליו של אדוארד.

"תביא לי אני אמזוג לו." ליאורה שלחה את ידה ולקחה מהמלצר את בקבוק היין, אדוארד גיחך בתגובה למעשיה של ליאורה, דני יכלה לראות בעיניו שמץ של זלזול.

ליאורה קירבה את בקבוק היין לגביע ומזגה לתוכה, לפתע נשמע רעש חזק של בום מכיוון המטבח, דני קפצה מקומה וליאורה בתגובה הפנה את ראשה בבהלה ושפכה מחצית מהבקבוק על בגדיו של אדוארד.

עיניו של אדוארד נפתחו, דני יכלה לראות את הוריד בולט במצחו של אדורארד מרוב עצבים, הוא נעמד והתקרב לליאורה, ליאורה בתגובה השפילה את מבטה והתרחקה צעד אחד אחורה, דני הבחינה ברעדים קלים אשר עברו בגופה. "חתיכת לא יוצלחית שכמותך! טיפשה! אינך יודעת לעשות כלום כמו שצריך, גם לחנך בשר מבשרך אינך יודעת, את צריכה להתבייש מטומ…"

"אבא, תעזוב אותה היא לא עשתה את זה בכוונה, למה את מלכלך את הפה שלך ככה על אמא? מי אתה חושב שאתה, אה? שאתה מרשה לעצמך…" דני לא סיימה את הנאום שלה, כשהרגישה את כף ידו של אדוארד נוחתת על לחייה.

דני הסתכלה עליו המומה, שקט שרר באולם, היא התקרבה לשולחן ונעמדה ליד אדוארד, היא הסתכלה על כולם והבחינה במבטים המופתעים של המלצרים ואת המבט השואל של ליאורה שמנסה לנחש מה שדני תעשה הלאה ובתגובה משכה דני את המפה עם כל הדברים מטה, כל הצלחות עם האוכל והכוסות, הכל נופץ לרגליו של אדוארד.

אדוארד הנה את מבטו לדני בעיניו היה מבט רצחני, מפחיד, "מה את חושבת שאת עושה?!" צעק.

דני לא פחדה, היא לא יכלה להכיל יותר את מה שקורה פה, היא ידעה שאם היא תישאר עוד דקה כולם יצטערו על זה, אז היא רק אמרה, "אתה אוהב שכל הדברים נכנעים לרגליך, נכון? אז את כל האנשים כבר הצלחת עכשיו אני עזרתי לך עם הכלים." ויצאה בכעס מאולם.

לאון ראה את כל זה הוא היה המום, הוא בחיים לא ראה או צפה את אלכס מתקוממת ככה מול אביה, זה היה משהו חדש הוא ידע שמשהו השתנה באלכס מהרגע הראשון שהוא ראה אותה, אך הוא לא ידע מה גרם לשינוי הזה.

הוא הסתכל מסביב אדוארד עמד קפוא ומבט של רוצח היה בעיניו המלצרים לאחר שעיכלו את מה שקרה שם החלו לחוג סביב אדון הבית כדי לנקותו ולסדר סביבו את כל הבלגן שיצרה אלכס אבל הכי מוזר בסרט הנע שהיה מולו היה זה החיוך, הגיחוך הקטן שהוא ראה על הפנים של ליאורה, זה היה גיחוך מרושע, גיחוך שלא התאים לה. עיניו של לאון קפאו על ליאורה לזמן מה כשלפתע בפתאומיות היא הרימה את ראשה ומבטיהם הצטלבו לאון תוך שנייה הסיט את עיניו ממנה, כלפי מטה.

לאחר דקה הוא שמע כל נשי מכחכח בגרון, הוא הרים את ראשו, זאת הייתה ליאורה, היא באה לכיוונו.

"כן, במה אני יכול לעזור?" לאון שאל במהירות.

"ממ... אני מחפשת את אלכסנדרה, ראית במקרה לאן היא הלכה? שמתי לב שאתה עומד פה כבר זמן מה מתחילת הארוחה," אמרה והביטה שנייה מאחוריה והוסיפה, "אם אפשר לקרוא לזה ככה."

לאון הרים את ידו והצביע לכיוון המדרגות, "היא עלתה למעלה, אני מאמין שהיא נכנסה לאחד מהחדרים."

"תודה." ליאורה עלתה במדרגות ונעלמה במסדרון.

לאון הביט חזרה לתוך האולם ונכנס לבפנים כדי לעזור לנקות את הבלגן.

ליאורה עברה במסדרון נכנסת דלת, דלת מחפשת אחר אלכס, היא ראתה משהוא זז בקצה המסדרון היא התקרבה לאט ואז היא ראתה אותה, את אלכס יושבת בפינת המסדרון מצונפת כראשה בין רגליה, ליאורה הניחה את ידה על כתפה של אלכס.

"מה שעשית  שם היה יוצא דופן. תודה, אלכס עשית את זה למרות שלא היית חייבת. הפתעת את כולנו."

דני הרימה את ראשה לאט והביטה בפניה של ליאורה, ליאורה חייכה אליה חיוך עדין ואוהב.

"תמיד הוא התנהג אלייך ככה? ואף פעם לא עשיתי כלום?"

ליאורה הביטה בעיניה, דני ראתה שוקלת מה לענות, לבסוף ליאורה הנהנה בראשה.

דני פתחה את עיניה בתדהמה, איך אלכס לא הייתה עושה כלום? איך היא נתנה לאביה להתייחס לליאורה ככה?

"סליחה," אמרה דני בשם אלכס, היא הרגישה חובה לעשות את זה. "מעכשיו אני יהיה פה אמא, אני אעזור לך, אעשה כל מה שאוכל."

החיוך של ליאורה גדל, היא שלחה את ידה וליטפה את ראשה של דני. דני הרגישה חמימות שעוטפת אותה, במקום מגנה היא הרגישה מוגנת.

"אלכס, מתוקה שלי.  בואי ואני אראה לך איפה החדר שלך, אני בטוח השאת סקרנית לגביו נכון?"

דני התרוממה מהריצפה וליאורה הלכה חזרה מהכיוון שממנו היא באה, דני הלכה אחריה, ולקראת תחילת המדרגות שמהם עלתה דני לקומה השנייה ליאורה נעצרה ופתחה את אחת הדלתות, היא נתנה לדני להיכנס ראשונה. דני נכנסה לחדר ונשימתה נעצרה, אילו עוד הפתעות יכולת להיות במקום הזה, כל אזור יותר מרשים מהאזור הקודם לו.

החדר היה כולו בגווני כחול, ואפילו קיר אחד היה מלא צדפים, דני התקרבה אליו והעבירה את ידה עליהם.

"את מזהה את הצדפים האלו אלכס?" שאלה ליאורה.

"המ..." דני לא ידעה מה לענות, היא ניסתה לחשוב על תשובה שתעזור לה להתחמק, היא לא מצאה אז היא פשוט הנהנה בראשה מן הנהון נטרלי שכזה.

"את זוכרת אלכס, את הטיול הזה? כשיצאנו כשהיית בת עשר בערך, פעם ראשונה ואחרונה שיצאנו בתור משפחה, פעם ראשונה שאבא שלך התנהג אליך כאילו הוא אביך, כל כך נהנתי לצפות בכם מהצד אוספים את הצדפים האלו יחד."

דני השפילה את מבטה היא לא ידעה מה היא אמורה להגיב. "מה קרה לו אמא? הוא ככה מאז שהתחתנתם?"

ליאורה התיישבה על המיטה של דני ושיחקה באצבעותיה, דני ידע שזהו סימן למתח או חוסר נוחות.

"הוא לא תמיד היה כך, פעם הוא היה אדוארד, פשוט אדוארד. אבל בתקופה האחרונה של הריון שלי, הוא השתגע הכסף עלה לו לראש, הוא אמר שהוא לא תכנן שהשפחה תגדל פי שתיים ואז לאחר הלידה הוא פשוט אמר לי לבחור אחת ו..."

ליאורה נעצרה בבת אחת והרימה את ראשה במהירות, היא הסתכלה על אלכס לראות מה היא קלטה, היא הבינה משהו שהיא לא הייתה אמורה להבין.

"לבחור אחת?" שאלה דני בהרמת גבה.

היא קלטה, ליאורה נעמדה במהירות ופתחה את הדלת של החדר. "סליחה, אמרתי יותר מידי." היא יצאה מחוץ לחדר, אך אלכס לא עזבה את זה והחזיקה בידה של ליאורה.

"אמא, את יכולה בקשה לספר לי למה התכוונת?"

ליאורה משכה את ידה חזרה, "יבוא יום ואת תדעי את כל האמת, אלכס, את הכל." אמרה וירדה במדרגות.

דני נשארה נטוע במקומה, במוחה רץ הקטע האחרון, הסיפור על אדוארד שוב ושוב.

זה סיפור ראשון שלי אי פעם אז תהיו נחמדים

 

הוא רץ בשדה, הוא כלל לא הביט לאחור, הוא לא יכל, ריח השרפה בער באפו וזעקות האנשים - זעקות המוות הדהדו באוזניו, הוא הרגיש כאילו סכין חדה חודרת ונתקעת עמוק בגבו, הוא צנח על הרצפה- כוחותיו תמו.

עבר שבוע, אולי חודש, אולי אפילו שנה, הוא התעורר משנתו ממש כמו היפיפייה הנרדמת, אך משהו בסיפור היה  שונה, בסיפורינו לא עברו מאות שנים אפילו לא שנה אחת, עברה לה רק שעה, הוא לא זכר מה קרה- כל הזוועה נשכחה ממנו- הוא פשוט נולד מחדש. זוג איכרים זקנים מצאו אותו בשדה, למזלו לפני שברח מהמחנה הוא תלש את הטלאי הצהוב מבגדיו, הם לא ידעו שהוא יהודי!

הזוג לקח את הילדון תחת חסותם והילד שעברו נשכח גדל כנוצרי קתולי- להוריו החדשים זה ככל לא הפריע, העבר לא משנה כעת הוא נוצרי וזה העיקר!

הילד גדל בשלווה ונחת בכפר מבודד הרחק מקולות המלחמה, הוא לא ידע מה קורה שם בחוץ- הוא לא זכר כלום!

הייתה לו ילדות רגילה ככל שיכלה להיות, הוא הלך לבית הספר בשעות הבוקר ובצהריים עשה שיעורי בית ושיחק עם חברים, בימי ראשון היה הולך דרך קבע לכנסייה. כיוון שהיה ילד גדול הוא ידע להתקלח לבד והוא מעולם לא רחץ עם חבריו בנהר, לכן לא היה אדם שידע שהוא נימול, אפילו לא הוא עצמו.

הילד גדל והפך לנער ולעלם, הוא סיים את לימודיו התיכוניים והאקדמאיים בהצלחה, בכפר הקטן שבו הוא גדל אף אחד לא דיבר על כך שנסתיימה המלחמה, הוא לא ידע שמשפחתו שרדה ומחפשת אחר עקבותיו.

ערב אחד כשהוא ישב עם אשתו הטרייה בסלון ביתו אירע דבר, שניהם יחדיו הסתכלו באלבום תמונות ישן של אשתו מימי ילדותה, הייתה שם תמונה על רקע של בית, לבית הייתה ארובה וממנה יצא עשן, באותו הרגע הכול חזר אליו, הזעקות שוב הדהדו באוזניו וריח השרפה שב ובער באפו, הכול חזר כאילו היה שם תמיד. הוא נזכר בזוועות, הוא גם נזכר שהפשיטו את חבריו לפני המקלחת והוא הצליח לחמוק מבין רגלי כולם, הוא טיפס על אחד מגגות המבנים וברח אל החופש, הוא פחד שיתפסו אותו אז הוא רץ ורץ ורץ הוא לא הפסיק לרוץ, אך הוא היה חלש מידי, הוא התמוטט. הילד הקטן מפעם הבין לפתע שהוא יהודי, הוא עזב את הכול והלך לחפש את בית ילדותו ואת משפחתו, הוא חזר לעמו ושב אל משפחתו, הוא הבין שהוא יהודי וזה כל מה שהוא היה צריך לדעת!

 

אני יודעת שהסוף קצת מאכזב, אשמח לביקורות בונות

 

כולך

עם כל הגשמים

את הכי יפה

מגרות סגורות

נפתחות בחריקה

מפזרות עלי אבק של זיכרונות.

עיני מסתמאות

 

באיזה יום בראת את החושך

אבא

קול המזגן מרגיע
נותן למחשבות לצוף
הנה הבית האנשים
זה המזגן או הים?

אלה אותם המדים בדיוק
רק הפעם אני בתוכם
לא רוצה להיות כמותם
האם גם אלי זה יגיע?

והנה היא אותה הפקודה
תרגול בצאלים וליישובים
המסלול דומה אך הכיוון שונה
הפעם אין בתוכנית בכי והרס

נבוא לשמור לחייך ולשמח
להגן לתת לדבר ולהתחבר
שישאר כך תמיד בלב מתפלל
או בעצם, שהאוייב הוא שישמור על הגדר

שוכב בחדר לפני שבוע לש"ב (לוחמה בשטח בנוי) ואחריו שבוע של שמירות ביישובים. נזכר בגוש ומשם הכל זורם לבד.
כל שורה באופן הסוציאטיבי (או איך שלא כותבים את זה)

"עוד תעברי, עוד תצליחי" היא אמרה לי.
אני לא אוהבת את צורת הדיבור של רחל, צורת דיבור שחצנית, מתנשאת, מנסה להראות לכולם שהיא יודעת הכי טוב.
בטעות נפלה לידיה פיסת נייר, בה כתבתי על הרגשתי, על הכאב.
היא מצאה אותי רכונה, בוכיה, באחת הכיתות הריקות. יושבת על השלחן, ראשי בין ברכי, ובוכה, כן, על מה שכתוב בפתק.
"ובכלל, ההרגשה שלך טפשית, איך הצלחת בכלל להרגיש ככה? מה את, תינוקת?" קול צחוקה קטע לי את חוט המחשבה.
לא עניתי, לא רציתי לענות, לרדת לרמה שלה.
הסחתי את דעתי ממנה והמשכתי במחשבותי.
ברגע שהבנתי שרחל עומדת לידי- רציתי לנגב את הדמעות, כדי שלא אהיה ללעג וקלס בעיניה, אך לאחר שניה-התחרטתי על המחשבה, היו אלו דמעות כנות, של כאב, ואל לי להתבייש בהן.
תהיתי לעצמי, הכיצד השיגה רחל את הנייר? הרי דאגתי להטמינו עמוק בתיקי, כדי שלא יתגלה, אני לא מעוניינת שכולם ידעו על מה אני כאובה.
יד שהתעופפה לעברי ונחתה בעוצמה על לחיי-העירה אותי ממחשבותי, היתה זו רחל שסטרה לי.
כאן נגמר לי הכח.
תפסתי את ידה, לפני שהספיקה להגיע ללחי השניה, ואמרתי בתקיפות "רחל, עד כאן! האלימות היא לא במקום!"
רחל הביטה בי מופתעת, כמו שואלת מאין הכוח, הרי לפני רגע היית כל-כך חלשה, בוכה.
שחררתי את ידה בעדינות, והיא מופתעת מכך שלא פגעתי בה- חזרה ללעוג לי בזמן שיצאה מהחדר והלכה לספר לכולן שאני בוכה.
ואני-נשכבתי על אחד השלחנות, דומעת מכאב, אך שמחה על ההתגברות.
מרגישה שדווקא המקום שהראה אותי כחלשה לעיניה- הוא זה שנתן לי את העוצמה.
המשכתי למלמל בעיניים עצומות ודומעות "אבא, תן לי את הכח לעבוד אותך משמחה, ולכאוב את הגלות וההשפלה, ותודה על כח ההתגברות שנתת לי עכשיו".

שלום, קוראים לי נועה ואני רוצה לבקש כמה דקות מזמנכם.
מצורף סקר קליל ומעניין שניתן למלא בפחות מ-10 דקות. תוצאותיו ישמשו אותנו לצורכי מחקר שנערך באוניברסיטת בן גוריון, והשתתפותכם תעזור לנו מאוד. כמו כן זו הזדמנות מצויינת לתרום למחקר ועל ידי כך להשפיע גם על קובעי המדיניות.
אשמח מאוד אם תוכלו להקדיש כמה דקות ולהשתתף במחקר. 
תודה מראש
נועה,

הקישור לסקר
http://bgumanagement.qualtrics.com/SE/?SID=SV_2fq8aoqoQx204h7

 

זה שם.

בס"ד

כאן על הים  

הגלים מתחזקים

על המזח יושב

וקצת מתרטב, 

אך למי אכפת 

שהלב כה מרוגש 

ונפשי צוהלת

כביום מקודש

אור חדש יבקע 

:ומילבי תצא תורה

זכה, נקיה, טהורה,

עוצמתית ועדינה

שיטפו אותי גלים,

 זכוני, טהרוני 

מכל סיג ופגם

 כאן על הים .

אני הולך 

הולך כן 

אולי אשוב,

אבל הולך 

הולך להתמאלות 

להתחדש ,

להתחזק ,

להתאמץ ,

ושאשוב 

אגדל ואפרח בעוז!

ואחרי ככלות הכל

 

 

ואחרי ככלות הכל
לבדי אמלוך,נורא
נורא הוד,מלא תפארה
רודה בנתינים תחת שבט המלוכה

את אשלוט אנתץ גילולי עגלה
אז אבוא משכני,רוממה
עת אשן על משכבי בשלווה
אז אדע ייסורי כאב השכחה

את האהבה אוריד,אפגיע
למען שם משאלתי האחרונה
למען דור אשר ישכון לבטח
מבעד לשאול עמק האלה

 

הקדמה-

אולי אני לא צריכה לפרסם את זה פה, כי זה לא מתאים או משהו..

אבל זה קטע חזק בעיניי, ולא נורא שהוא מדבר על נושא שנעשה נורא רגיש בציבור שלנו...

תהנו.

 

"את דלוקה עליו.." היא שאלה-קבעה עובדה.
"מה פתאום?" החלטתי להשאיר את הרגשות שלי לעצמי.
ושתקנו לרגע.
"את רוצה להתנשק? א.. איתו?" היא שאלה. בלי להסתכל עליי.
"לא.." זרקתי. אני הרי בטוחה שלשתינו אין כח לשמוע על
ההרצאות שלי על שמירת נגיעה כשאני בעצמי לא מאמינה בשום מילה.
"ו.. קרה לך פעם שרצית חיבוק ממישהו?" היא הגניבה אליי מבט.
"כן, לפעמים.." אמרתי בטון לא מחייב. אוהו, כמה פעמים שרציתי. אבל היא לא
צריכה לדעת את זה.
"קרה לי מלא פעמים שרציתי," היא המשיכה, מדברת כאילו לעצמה. "אבל אז אח'כ
שמחתי שלא נכנעתי לדחפים שלי."
"אהה." זרקתי שוב. שתינו ידענו שזה לא מה שאני אמורה להגיד, אבל בכל זאת
אמרתי-"אני אף פעם לא שמחתי."
ושתינו שתקנו.

אני עומדת רחוק

קרוב מאי פעם

ליבי הולם בעוז

קרובה אני לדעת

 

אני מושיטה את ידי

מגששת באפילה

ורק רגע קט

מפריד בין סוף להתחלה

 

אני תופסת חזק

אך ידי כמו נשמטת

ואצבעותיי רועדות

כשהמטרה מאותתת

 

ושוב גדל המרחק

ואין דמעה ואין טוב

אני רחוקה מאי פעם

אך עומדת קרוב.

בס"ד


וזה בא, בגלים.
הייאוש, הכעס, ולבסוף כמה דמעות מלוחות.
ואסור!
ומהר!
לנגב דמעה סוררת
שלא
ייראו!
מהר!
ואסור לכעוס, לבכות
כי הכול מושלם
והכוכבים, הירח והשמיים השחורים
מתערבבים
שרואות
אלפי יחידות בטון
על כל עץ שהיה
מאות מכונות מתכת
על כל חיית יער
פיח וערפל מלוכלך
במקום
ירח, כוכב וחלקת שחור שמימי צח

ולבכות אסור
כי הכול בסדר
ולכעוס אסור
כי הכול מושלם

והעולם סוגר עלייך
אי אפשר לבכות, כי ישמעו
אסור לכעוס, כי מה יחשבו?

והכול סוגר עלייך
אין לאן ללכת
ולבכות
בלי שישפטו ויסתכלו וישאלו וישמעו ויחפרו
ולכעוס, ולצעוק אל ה' ולבקש ולהתחנן על נפשי וליפול
כי הכול מלא אנשים

ואין יער, להתבודד
ואין מקום שקט לחשוב
ואין פינה
שתסתיר אותי
רק לרגע

כמו חיה לכודה בגן חיות.

על חומות שהצבת בדרך,
דלגתי מעל - כי נתת לי יד.
אך על החומה שמולי כאן נצבת
ידי התקצרה, התשאירני לבד?

עד חצי המלכות-לאסתר נאמר
לדמותה אליי אייני מתיימרת.
אך אב לי אתה. ואני היא ביתך.
הושט לי יד מקרבת.

לא ביד חזקה הראה קיומך.
לא במוות, צער, ייסורים.
שלח חסדך. שלך עולמך
אנא הבא גואל עולמים.

שבת שלום(: