פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 568)

מה היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם?
איזה מהם יצליח להביע יותר טוב מה שהכותב רוצה להביע?
מה יותר נח לכתוב?

מוזמנים להוסיף שאלות ולענות כרצונכם..

‏~דיון פורה~

אולי השמש תיבש את הביצה
לפני שהכל יגמר
אולי מחר אלמד לתת קפיצה
לנסות ולהמר

חיה פצועה
מלוכלכת
ישנה
וטוב לה כך
וקר כל כך---

אבל פעם עוד אבריא ואתנקה
יום יבוא ואני אפתח עניים.
עד אז אני מחבקת חזק,
וצובטת הרבה שלא יהיה טוב
ולומדת לקרוא כדי שיהיה לי איך לכתוב

התחיל) חג שמח 

 

 

בס"ד

 

שביעי של פסח ואין מתח,

קצת מוזר הייתי אומר.

אך אם לא פותחים

איך יכנס?

איך יפרוץ ויעלה כשאת

הבריח אתה סוגר?

והדלת בחוזקה נועל,

כ"כ בחוזקה מאיפה "הכוח" הזה בא?

מהיכן "הכוח" הנעלם ?

והיכן כנפיך הגדולות שהיטבת לתאר ?

האם מילותיך הן ככתובת על קרח ?

שאפילו טיפת שמש ממיסה אותם?

אולי זה כי אין לך כנפים גדולות כמו שאתה מתאר?

אולי זה כי מעצמך אתה מחזיק ולכולם אדיש,

 אולי כי  כנפיך במתנה קיבלת

ואם בהם שימוש לא נכון עשית עפות הן בחזרה למעלה

אבל תמיד אליהם תוכל להגיע

אם באלוהיך תפגיע ותפציר

חסדו מאיתך לא יסיר 

אני לא סגור על מה זה בדיוק

אולי סוג של קטע

 

בחיים.

אני גורר מאחורי קופסה.

לא גדולה מידי ולא קטנה מידי, 

בינונית, כמו כל מה שאני עושה.

היא מקרטון, רק נראה יצב אבל נקרע בקלות.

כל כך הרבה אנשים מסבבי,

המון אנשים, המון אפשרויות.

אפשרויות, שאני לעולם לא מנצל.

אני פותח את הקופסה בזהירות ונכנס עליה.

רגל אחרי רגל מתקפל לתוכה וסוגר אותה מעלי.

עכשיו טוב.

לא באמת טוב, אני זז בחוסר נוחות מנסה להתמקם,

עוד שקר לעולם לא היה לי נוח בשום מקום.

אני מפסיק לנסות.

עוד יש רעש, אז אני שם את הידיים על האוזניים.

כשאני מרגיש מספיק לבד אני צורח,

וכשגם הגרון נגמר אני עובר לבכי.

עד שבשלב מסוים ההכרה נגמרת ואני נכנס לשינה עמוקה.

כל כאב צריך הפסקה.

כשאני קם, אני שומע רחשים.

בזהירות אני פותח את הקופסה,

כדי לגלות הרבה אנשים חכמים מסביבי מנסים לנתח את התופעה.

אני יוצא בזריזות,

ונגרר אחרי הקופסה למקום אחר.

אם יש את נפשך לדעת
מה זו ידידות
אם יש את נפשך לגעת
בעומק כאב הבדידות
הכר נא:יום אחד נצחק יחדו
נדבר מלב אל לב
ואז שבוע-ממני תתעלם,אני אכאב
והיא תתמה (לכן לא אומר) שאעלב
אני כולי כואבת ,מיוסרת,
האם פגעתי בה בבלי דעת?
מדוע נפשי כה מתמסרת
ושלה-כלל לא נפגעת?
הן את דמעותיה שפכה עלי כמים
וגם שלי נטפו עליה
לא פעם ולא פעמיים
ונפשי יוצאת אליה.
לא זכיתי,כך נראה,בחיבור הדדי
מרגישה עתה מעין 'חברה לעת צרה'
אל עוזר וסומך,מגן בעדי
סייע לידידות ותיקה-שלא תהא אחריתה מרה.

אז אני שוב מנסה את מזלי..

קשה לי להגיד שאני מרוצה במיוחד אבל אני מניחה שהוא בסדר פחות או יותר..

 

 

זה יהיה הפסח הראשון שלי לבד, זאת אומרת, גם בשנה שעברה הוא לא היה, אבל בשנה שעברה גם אני לא הייתי. הייתי במקומות רחוקים, הייתי אתו, זה לא שהייתי רוח רפאים או משהו (למרות שנראיתי ככה), ישבתי עם כולם מסביב לשולחן, עושה מה שכולם עושים. אבל הראש שלי היה אתו, בכעס עליו, בהשלמה עם האובדן. איך זה התאים לו, ללכת לי יומיים לפני פסח, להשאיר לי יומיים בקושי להתאבל ואז לחגוג, אם אפשר לקרוא לחג הזה שהיה לי "חגיגה".

 

דוד, חבר שלו, הרגע היה כאן, בא לעזור לי עם הניקיונות. מאז אותו רגע מקולל, הוא לא מפסיק לבוא לכאן, לעזור לי, ואני לא מבינה את זה. בטח איזה השבעה של רגע לפני המוות, של- "תשמור על אשתי, תבטיח לי שתעזור לה" או משהו כזה, ואז החבר נשאר כלוא למשך כל חייו עם איזה שבועה לחבר.

 

אז הוא היה כאן, עזר לי להוריד את כל הכלים של פסח. סידרתי הכל ואז גיליתי שחסר לסיר אחד מכסה, זכרתי את הסיר הזה, היו לו שני מכסים, אחד אבד שנה שעברה. והשני? איפה הוא?! הוא היה אמור להיות ממש כאן. רציתי לבכות, לא שהסיר הזה היה יקר לי במיוחד, זה פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל, לא היה לי כח יותר, חיכיתי שדוד ילך, ואז התפרקתי. לחתיכות. שברים של שאריות חיים.

 

איך הימים שעוברים לא מקלים, רק מכבידים עליי יותר. טוב, זה לא לגמרי נכון, זה לא שאני באמת מי שהייתי לפני שנה, התקדמתי קצת, אני מסוגלת לחייך יותר משלוש שניות ברצף. שיא עולמי. נזכרתי בתחרויות שהיינו עושים, מי מצליח לחייך יותר זמן בלי להפסיק, תמיד ניצחתי. היום אפילו אדם מת ינצח אותי.

 

אני קמה להכין לי איזה משהו לארוחת ערב ומוצאת על המקרר פתק מדוד, משהו על זה שהוא יבוא שוב מחר או משהו. מחר אני אדבר אתו, אני אגיד לו שהוא לא חייב, שאני מסתדרת, ושלא משנה מה הוא אמר לו בשנייה האחרונה לחייו, הוא בטוח יסלח לו.

 

אני בדיוק מסיימת להכין ארוחת בוקר כשהוא דופק בדלת.

 

"פתוח"

 

"בוקר טוב, מה נשמע?" הוא שואל בחיוך, ואני תוהה לעצמי מאיפה האנרגיות על הבוקר.

 

"ב"ה, אתה יודע".

 

הוא מתיישב ליד השולחן, "תראי, אני.. אני רציתי לדבר איתך על משהו". הוא אומר ואני קוטעת אותו.

 

"אתה יודע שאתה לא חייב, זאת אומרת, לבוא אליי כל הזמן, ולעזור ו.."

 

"אני יודע".

 

" כאילו, באמת, אתה יודע, לא משנה מה הוא השביע אותך לפני והכל.. אני בטוחה שהוא לא באמת התכוון".

 

והוא מחייך, מתעלם ממני ועולה על כסא, לארון למעלה. "פשוט נזכרתי אתמול ששכחתי להוריד איזה ארגז", הוא מתנצל. ואז אני רואה שהוא מוציא מכסה מהארון ותוך כדי אומר לי, "את יודעת מה היה המשפט האחרון שלו?" לא מחכה לי וממשיך, "אז לא הבנתי את זה, אבל הוא אמר- יש סירים שיש להם שני מכסים, ולפעמים, לפעמים מגיע תורו של המכסה השני."

הי,
אני יודעת. זה לא משו..
אבל נסתי. תודה על הבמה. אני נהנת לקרוא כאן.


"זהו. עכשיו חושבים. רגעים קטנים, רגעים דלים ו.. שקט. שוב שיטוט חסר תועלת ובהיה ממושכת במכשיר הנייד. אנחנו בתחרות מי יתרוקן ראשון.. מעניין אם הפעם זאת תהיה אני או שהוא כרגיל יראה לי שהוא הקובע כאן- עם התרוץ הקבוע;
"הסוללה חלשה" ~

מה, אני לא חלשה לפעמים? באיזה זכות וחוסר נימוס אתה נגמר פתאום. מה עם למען האחר,להיות שם. לנה אתה סתם מסך מרובע חסר התחשבות.

אבל הוא  מת סופית. ובכדי לזכות להמשך שרותו ה'נאמן' אני צריכה לזכור את יחסי הכוחות. הוא לחשמל ואני עמוק עמוק לשמיכה. אפילו שאביב וכבר חם בחוץ.
עכשיו לא רואים, לא חושבים, לא מרגישים. די. אין בי כוח להתמלאות ולהטען בכל מה שאני מאכילה אחרים.
שטוב. ושהכל בסוף יגמר.
ועכשיו שתיים שלוש ; חסל רגשות, להתראות מחשבות הידד~
רק דבר אחד שכחתי, המחשבות יותר חזקות ממני. והן מוצאות לעצמן תמיד עיתוי לא מתאים.
והפעם, עוגת תפוחים.. אני זוכרת. בצק פריך. כרם. סוכר. תפוחים מקולפים וישר לתנור.. עוגה טעימה. ההיא המושלמת. או כמו שאני אוהבת להגיד-משתלמת..כי אין מושלם.תמיד יש לאן לעלות,או לחלופין לשקוע.. כמה מאמץ היה צריך להשקיע החקלאי בגידול מטע של תפוחים.. זרע,השקע,צמח,לא צמח. ואז הגיעו לעוגה שלי שלושה תפוחים ירוקים, חמוצים. האלה שמרוב שהם חמוצים זה כבר נהיה מתוק. וסוכר.. בהרים גבוהים הרחק.. בתוך קנים. ואז הם הגיעו למפעל המתוק. המתוק מידי כי יותר מדיי סוכר זה לא טעים.. עובדה, לאכול סוכר בכפית זה לא טעים. זה משמין. וכמובן..החיטה שצומחת שוב.
בשביל זה כולם עבדו.. וקשה. כל אחד בנפרד. ואז,הם נפגשו- אצלי בעוגה. והרסתי אותם.. בלבלתי לגמרי. קמח עם סוכר, עם מים. זה כאב. לא פשוט להתאחד. להפוך לבצק. וזה לא סתם.. הם כבר גדלו, השתלמו בנפרד.. ועכשיו למי יש כוח ל'יחד' הכפוי הזה. ועוד להפוך לעיסה טובענית..
ואז,המכה ה11- חום אימים. 180 מעלות. חמשים דקות בול בתנור ויצאה עוגה לתפארת.

אז הי את, צאי מהשמיכה. הולכים לאכול עוגת תפוחים.

רשות לחלום

 

שתיקה ארוכה מעלה תהייה.

שיר שמושמע מראה על כמיהה.

רגש שמובע חושף ציפייה.

שכל חושב ושואל שאלה.

 

האם יש לנו זכות לחלום,

רשות לתת לדמיון מקום?

 

לחלום על בית,

לדמיין חיי נצח,

לשיר בכמיהה,

ולחבק באהבה.

 

להיות יחד,

עד אין סוף,

ולאהוב,

בלי פחד.

 

 (בכוונה לא הקפדתי על משקל קבוע, אז לא לטרוח להעיר על זה )

כבר לא היה לי כח לעמוד שם, אבל לא היתה לי ברירה, ולא יכולתי לשבת בצד לנוח, אני היחיד שעמדתי בטרמפיאדה, ואם אני לא יעמוד- אף אחד לא יעצור. הרמתי שוב היד, בתקווה שמישהו יראה.

סובארו ישנה וחבוטה עצרה לידי בחריקה. "צריך טרמפ?" שאל קול מוכר. מוכר מדי.

נכנסתי פנימה, מנסה להדחיק את בליל הרגשות שעלה בי. לא הייתי צריך לשאול לאן היא נוסעת; ידעתי בוודאות.

נטע, נטע של מושיקו. כמה זמן לא ראיתי אותה? שנה. שנה בדיוק. אותו שיער ערמוני וחלק, אותן עיניים ירוקות. עכשיו נוסף להן גם נופך של עצב עמוק.

היא נהגה בשתיקה, ולא היה דבר שיעצור את מבול הזיכרונות ששטף אותי.

טיולים עם מושיקו. בדיחות וצחוקים עם מושיקו. שיחות נפש עם מושיקו. לימוד עם מושיקו. התמונות רצו, כמו בסרט- נע.

מושיקו, החיוך הענקי שלו מרוח על הפרצוף. מושיקו, עם תיק טיולים ענק, נעלי הרים, כובע שק נס החזיק אתו מעל לרעמת התלתלים השחורה והקופצנית ומשקפי שמש. מושיקו, יושב על הדשא ומקשיב בשקט לפריקות. מושיקו, שעון על הסטנדר. מושיקו, הגיטרה.

ומאוחר יותר: מושיקו, על מדים בפעם הראשונה. מושיקו, במסיבת ההפתעה שארגן לנער יתום מהשכבה. מושיקו, סוף מסע כומתה.

ולבסוף: מושיקו, האירוסין.

בשלב הזה הריאות שלי כמעט קורסות, והלב שלי מתפקד רק בקושי. זרימת החמצן למוח נפסקת כמעט לגמרי. 

"הגענו", מפר קולה של נטע את השתיקה, ועוזר לי להתאפס על עצמי.

היא חונה, ואני פותח את הדלת. "תודה." נטע לא עונה, והעיניים שלה נוצצות באופן מחשיד.

"תעלה", היא אומרת. "אני תכף מגיעה." הקול שלה חנוק ממש, אז אני לא מתווכח.

אני עולה, לאט לאט. הלובן האפרפר הזה בעיניים, כ"כ מכאיב. ריבוע של אבן, ועוד אחד, ועוד אחד. אלפים.

אני תולש עלה של עץ שנטוע שם, בצד אחד השבילים שבין החלקות. האביב חדל להיות אצלי סמל לפריחה, לבלוב והתחדשות. בדיוק לפני שנה. כאילו שכל העצים והפרחים האלה הופכים את המקום הזה ליותר נעים, אני מהרהר. בית קברות זה בית קברות. ולא משנה כמה צמחים ישימו פה.

אני מגיע לקבר. קבוצת אנשים מצטופפת סביבו. אני מתקרב, ומושך אלי לחיבוק את עידו, אחיו של מושיקו. הוא נראה כאילו עוד רגע הוא קורס, ולא מתנגד כשאני מושך אותו הצידה, לספסל. 

אנחנו יושבים שם, ושותקים. עוד מוקדם מדי להעלות זיכרונות. הפצע עוד פתוח ושותת דם.

"אליה", פונה אלי עידו לבסוף. "תודה שבאת." אני מהנהן. אין לי מה להגיד לו. הוא קם. "אני צריך לחזור." אני מנסה לחייך אליו בעידוד, ומשום מה יש לי הגשה שלא כ"כ הולך לי, אז אני מוותר מיד.

כשאני רואה שוב את נטע, עם עיניים אדומות ועקבות ברורים של בכי, אני שוב לא יכול לעצור את הזיכרונות.

מושיקו ונטע התארסו בסוף שבט, לפני קצת יותר משנה וחודש. הם יצאו לפני כן ארבעה חודשים, והיה ברור לכולם שזה רק עניין של זמן עד שהם יכריזו רשמית על החתונה. מושיקו עמד לצאת לחפש"ש בערב פסח.

המשפחה שלו קמה מהשבעה יומיים לפני ליל הסדר.

נטע מתיישבת בקצה הספסל, בגבה אלי. "אני לא מסוגלת", היא לוחשת, ואני לא יודע אם היא מדברת לעצמה, לאוויר, לעצים, או למושיקו. או לי. למקרה שהיא אכן מדברת אלי, אני מחליט לענות לה. "את כן."

היא מנענעת בראשה. "אני לא יודעת למה באתי, ידעתי שזה יהיה לי קשה מדי."

"באת כי את אוהבת את מושיקו, וכי עמוק בלב ידעת שאת חזקה ושאת מסוגלת", אני 'מזכיר' לה.

אני מסתכל על אחת המצבות, ופתאום אני יודע למה שמו פה את כל העצים והפרחים האלה. אני קם. "בואי, תראי", אני אומר לנטע. 

היא באה, לא כ"כ מבינה מה אני רוצה ממנה. אני מתכופף ליד המצבה. יש שם גבעול ירוק ודקיק שנובט ממש צמוד למצבה, כמעט מתחתיה. בקצה שלו יש ניצן קטן. נטע חופנת אותו בכפות ידיה בעדינות, ומחייכת. 

הלב שלי נרגע פתאום, מין שלווה מוזרה שכזו. אני מחזיר לנטע חיוך, והאביב חוזר להיות בשבילי סמל להתחדשות, לבלוב ופריחה, והרבה יותר מזה.

שיניתי משפט מהקע המקורי ומשפט אחד הורדתי. אבל... נשרוד

אוטובוס ארוך וירוק של אגד עבר למולי, משום מה הסתכלתי פנימה, הייתי בשוק, קצת אחרי באמצע- מיטל ישבה.
היא, העיינים העמוקות, החיוך המשגע, ו ...הכובע החורפי. היא ישבה שם לבד.
האוטובוס כבר כמעט חלף,אך פתאום- כאילו מישהו לחש לה באוזן שאני שם- והיא הסתובבה. היא קלטה אותי.
נפלתי אל תוך עייניה, היא אל תוך עייני. האוטובוס חלף.
מזל שהיה ספסל מאחורי, אם הוא לא היה שם הייתי עכשיו בדרך לבית חולים, פשוט התמוטטתי.
הכל חזר אלי, כל מה שכ"כ ניסיתי לשכוח.

זה היה דרור. ..כן, דרור. ..
הוא הציע שניפגש.
" אתה במקרה רועי? "
" ואת מיטל. "
" שלום! " ואז החיוך, אותו חיוך משגע, חיוך שהיה שייך אז רק לשני אנשים בעולם.
הכל רץ לנו, טס. היינו מאושרים. שנינו כבר ידענו שזה זה.
ואז. ..אז הגיע אותו אסון. ..באסון בנורא ההוא. ..

" הלו, רועי? "
" כן, אמא. מה נשמע? איך בבית?"
" רועי, בוא הביתה. "
"מה? אמא, באמת?! היום רק יום שני, השבת אני חוזר ו ..."
" בוא הביתה עכשיו. ומהר. "
" אמא? ?? הכל בסדר???"
" בוא הביתה. "
נשמעתי לקול התקיף. ארזתי, ויצאתי מהישיבה. תוך שעה וחצי הייתי בבית.
" רועי" היא פתחה, הסתכלתי עליה, ראיתי שקשה לה. היא הפנתה אותי אל המחשב, על המסך הייתה פתוחה כתבה: " חילופי אש בגבול עזה, שני חיילים נפצעו. חייל נוסף נהרג. "
ואז היא הפכה למילים את מה שכבר הבנתי.
" דרור. דרור- חבר שלך. נהרג. "
המחשבות טסו לי בראש. מהרגע הראשון שזכרתי אותו, מהרגע הראשון שהיינו יחד.
דרור בגן. ..דרור בבית ספר. ..דרור בבר מצוה. ..דרור בחטיבה...דרור בתיכון. ..ואז הפרידה- אני לישיבה. הוא לצבא...
דרור. דרור האמיץ, דרור ששום דבר לא מרתיע אותו, דרור שמקשיב תמיד, דרור החבר הטוב,דרור האוהב והאהוב, דרור המבין, דרור המסור, דרור הכל יכול, דרור הבילתי מנוצח. ודרור עם החיוך המשגע, דרור עם העיינים העמוקות. דרור. ..סרבתי להאמין.
ואז בהר הרצל, ההלויה.
עמדתי שם ליד מיטל. הייתי אדיש להכל.
ואז הצעקות שלה שם, מול הקבר הפתוח. .. " דרור! דרור! אח שלי! אל תלך..."והיד המושטת אל החלל...
נשברתי אז סופית.
השיבעה.
אז היא התחילה עם הכובעים. הכובעים החורפיים האלו בשיא הקיץ. היה לה קר, קר מבפנים.
ואני...אני לא יכלתי. לא עודדתי, לא ניחמתי.
הפרידה הראשונה, זה היה אני. ישבנו בגן סאקר. הבטתי בעיינים, בעיינים של דרור. ו ...בכובע החורפי.
" מיטל, אני חושב שאנחנו צריכים הפסקה. .."
כאב לי לראות את העיינים האלו נשברות, אבל לא יכלתי יותר. הייתי חייב להתנתק, לא העזתי להתמודד.
אחרי חודשיים היא התקשרה. היא רצתה שניפגש שוב, ליד התחנה המרכזית בירושלים.הסכמתי.
נפגשנו שם,היא הובילה אותנו להר הרצל,אל דרור.
" אתה רואה" היא אמרה. " הקבר פורח, דרור רומז לנו! דיי! " שמתי לב שהכובע החורפי נעלם.
היא התגברה,אפילו החיוך חזר. אבל לי עדיין היה קשה.

" רועי? אתה יכול היום? "
"לא."

"רועי, יום שלישי שבוע הבא? "
"לא"

"רועי? אולי מחר? "
"לא"

הפרידה השניה.
היא הבינה את הרמז, את הרמז שכ" כ לא רציתי שהיא תבין. רציתי שהיא תמשיך לנדנק לי, ו ...אולי, אולי זה יעזור לי ובסוף אני אתגבר.
הפסקנו לדבר. זאת הייתה תקופה קשה.
אבל מזל שהיה לי עסק עם מיטל, עם אחת מהזן של דרור, אחרי חודש וחצי היא שוב התקשרה. חזרנו להיפגש.
כמה דיבורים היו לנו אז,כמה חלומות. כבר כמעט החלטנו.
אבל אז- הרסתי.
" מיטל, אני צריך הפסקה. ו ...אל תחכי לי. .."
מה לעשות, אני לא מהזן של דרור, לא מתאושש כ"כ מהר. היה לי קשה להמשיך, העדפתי לברוח...

והפעם האחרונה שראיתי אותה- בהזכרה. היא שוב חבשה את הכובע החורפי. ידעתי שהפעם זה בגללי.
שברתי אותה. שברתי את הפרח האחרון מהזן הנדיר הזה.

הייתי צריך לתקן, כבר מזמן. אבל פחדתי, לא העזתי. רציתי פשוט לשכוח מהכל, לא רציתי שוב להיפגש עם הכאב, עם הגעגוע, עם החסר.
עברו מאז כמעט שנתיים.
העיינים של דרור הביטו בי לפני כמה דקות.
העיינים העמוקות האלו, העייניםמהישרות.
דרור דיבר מתוכם. הוא אמר לי לעשות מה שצריך, מה שאני יודע שצריך. אפילו רק בישבילו... רק בשבילו. כמו שהוא אמר תמיד...
חייגתי.
תווווו. .. תוווווו. ..
" הלו? ".

טוב, נכתב בזמן קצר ואינלי כ"כ זמן לשפץ. וזה גם פעם ראשונה נראלי של סיפור... אז מקווה שזה בסדר

 

"אז מי אומר דבר תורה?" הרב חזר על השאלה-דרישה שלו, אף אחד מחמישים הנוכחים לא זז.  פתאום ערן חייך את החיוך ההזוי שלו, הסתובב אל הרב וצעק "ליוני יש דבר תורה!" "מה?! הוא דפוק? ,"תהיה בשקט!" לחשתי לו, מאוחר מדי, הרב שם לב. "נו, יוני, בכבוד!" אמר וחייך. הלב שלי הלם בפראות.

טוב, הרבה ברירות האידיוט הזה לא השאיר. אני נעמד, בעוד גלגלי המוח מנסים להמציא איזה רצף הגיוני של מילים שישאיר אותי בקטגוריית האדם השפוי.

"אז כמו שאתם יודעים, פרשת השבוע שלנו היא----" אזעקה עולה ויורדת נשמעת בחלל. בליל צעקות באוויר, ותוך כדי זינוק אני רואה את כל החברה קמים על הרגליים ורצים למרחב המוגן. "צבע אדום, צבע אדום". אני מתבונן סביבי, מנסה לספור את הנמצאים. הרב סוגר את הדלת בטריקה, כשלפתע אני שומע את עצמי צורח. "ערן!!!!"

הרגליים שלי נעמדות כאילו מעצמן, ואני רץ במהירות במעלה המדרגות. צלילי האזעקה עוד מהדהדים במוחי, ואני מדמה לשמוע פיצוצים מכל עבר. רגליי מגיעות לחדר האוכל של הישיבה. ערן יושב שם על כיסא, בוהה באוויר. "ערן!!" אני זועק. "קום!! רוץ! אזעקה!" אין תגובה. אני מנסה את כוחי שוב, אך מהר מאוד קולט שאין עם מי לדבר. פיצוץ עמום נושא את קולו באוויר, אני נרעד. ידי מורמות כאילו מעצמן, אני תופס את גופו הצנום וכמעט מחליק במורד המדרגות. החברה מקבלים את פנינו בתשואות, מגישים לי ולערן כוס מים צוננים. אני מעביר את הכוס לערן, אך הוא אינו מושיט את היד. "ערן, הכל בסדר?" שואל הרב. ערן מרים את מבטו הבוהה, ומוריד אותו חזרה. צפירת ארגעה נשמעת, והחברה מתפזרים לחדריהם בצהלה. ערן אינו מתרומם. הרב מקים אותו בעדינות, מוליך אותו אל מיטתו. הוא עוצם בכבדות את עיניו, מניח לשינה לגאול אותו. אני יוצא על קצות אצבעותיי מהחדר, ממלמל פרקי תהילים.

השעות עוברות, וערן אינו יוצא ממיטתו. ערן החברמן, ה'היפר' והזורם, שמארגן את כל השטויות בשיעור. ערן שאחיו נהרג מפצצת מרגמה בביתו בגוש. ערן שתמיד שמח למרות הכל, למרות הגעגועים. ערן שוכב עכשיו, ובוהה בתקרה.

מוצאי שבת, הוריו של ערן לוקחים אותו לביתו.

ערן חוזר אלינו אחרי שבועיים, מרוסק ומרוחק. החברה מקבלים את פניו בתמיהה, מחפשים את הבחור האהוב שהכירו. שקט. ערן פותח את פיו, ולאט, בקול מקוטע, אומר לנו "שש--ל--ום".

מאז, ערן בקושי מסכים לפתוח את פיו. הטראומה מהחוויה שעבר גרמה לו לגמגום עמוק. הבחור שתמיד היה מלך הבדיחות והסיפורים, שתק.

חצי שנה עוברת, וערן ממשיך לשתוק. בתור חבר קרוב, אני מבחין כי הגמגום הולך ומתמוסס לאיטו, אך הפחד מפני הדיבור עוד חוסם אותו מלדבר. הוא יושב ושותק, לומד ושותק, אוכל ושותק. אני לוחץ עליו לדבר, להתשחרר, לחזור לחברה. אך הוא בשלו, שותק.

שבת ישיבה נוספת מגיעה, והחברה מתאספים בביתו של הרב לעונג שבת קצר. אוכל, בדיחות, דיבורים, והנה משתרר שקט. "אז מי אומר דבר תורה?" הרב חוזר על השאלה-דרישה שלו, אך אף אחד מחמישים הנוכחים לא זז.  פתאום אני מחייך.  חיוך הזוי, כמעט כמו החיוך ההזוי של ערן, מפעם. אני מסתובב אל הרב וצועק  "לערן יש דבר תורה!" אני שומע את מחשבותיו של ערן "מה?! הוא דפוק?" "תהיה בשקט!" הוא לוחש לי. מאוחר מדי, הרב שם לב. "נו, ערן, בכבוד!" אומר ומחייך.

ערן מתרומם, ובקול מהסס פותח את פיו. "אז כמו שאתם יודעים, פרשת השבוע שלנו היא---"

בס"ד

 

היא התכופפה לעבר התנור באנחה והתחילה לנקות בין המסיר שומנים למטלית המטונפת היא נאנחת למה תמיד אני עושה לבד? אני צריכה לעבוד שעות בשביל שכולם ישבו רגל על רגל? אם זה היה תלוי בה היא הייתה הולכת אבל יש לה אחריות אז היא ממשיכה לקרצף ואת כל זעמה מוציאה על התנור

יאללה בואו נשחק מחבואים יש צועקת תמר בחדווה כן מחבואים והם מתחילים להתפזר בכל הבית לא משנה שאחותם ניקתה כבר הם מתפזרים רצים אצים לכל עבר עוד רגע הם היו במטבח אבל היא כבר פיזרה אותם משם בצעקות  123 מצאתי אותך צווח אורי וכבר יוצאת שרה מהמחבוא 123 אורי עקפתי אותך הוא רץ לחפש את האחרים ויהושוע קופץ מהאורן ומפיל אחריו מבול של בגדים רץ כמעט משיג את אורי רק שבדרך הוא הספיק להתנגש בערמת סירים שעמדו להכניס אותם לארון  לפני פסח הם רצים וצוהלים והיא במטבח נאנחת עיניה מתמלאות דמעות אבא אמא היכן אתם כ"כ קשה לה כל הזמן אפ' לשרוד אבל עכשיו פסח בפתח הציעו לה לשמור עליהם אבל לא היה לה נעים כבר לקבל טובות כל הזמן מביאים לה מספיק היא לא רוצה להיות נזקקת

ובסלון נשמעים לחשושים צחקוקים היא כבר לא ידעה מה לעשות אין רגע מנוחה רק מגיעים הביתה כל מה שהיא עשתה נעלם מי יודע מה הם מתכננים עכשיו היא שומעת סירים זזים עטיפות אוי לא רק לא חמץ רק לא חמץ זה יגמור עליה היא הסבירה להם מליון פעמים כמה אפ' ה' כמה אחרי הכול גם הם כמוה רק שהיא יותר גדולה...   

היא כבר יוצאת מהמטבח להניס אותם זו הדרך היחידה הם לא מקשיבים לכלום ואז היא רואה אותם : יהושוע עומד ליפול עם ערמת בגדים ענקית בדרך לארון אחר היא באה להרים את קולה אבל היא עצרה אורי ניגש לסירים מנסה לסדר תמר אוספת עטיפות ומנסה לתטא בידה הקטנה ללא הצלחה ואז הם רואים אותה כולם הם עוזבים את הכול רצים אליה ראינו שאת בוכה אז רצינו לעזור היא מרימה עיניה אל השמים דמעות חמות נוטפות אל תבכי אנחנו נעזור לך הם אומרים והיא בוכה תודה אבא תודה, תודה אבא ואמא...

נכתב בפרץ רגעי (לכן מאוד גולמי)

 

הנה זה בא, שוב מזדחל

הורס שובר ובכללי מנטרל

הנה זה הולך, משאיר שביל

של דמעות ושל כאב, מרעיל

 

הנה זה נמצא, תופס מקום

מעביר את כל הרגשות לדום

הנה זה נעלם, אין כאן דבר

אז אולי תפסיק לדמיין כבר??

 

זה כאן? זה שם? זה קיים?

בכל מקום כל הזמן מסעיר ת'ים

שוב מוצא את עצמי גמור מותש

אחרי מאבק באין, בלא מוחש

על שפת הנחל

שוכבים תינוק ותינוקת

לא יודעים הם מצרות העולם

מה משמעותה של המחלוקת

 

על שפת המים

יושבים ילד וילדה

משחקים הם בינהם

ונהנים בלי גבול או מידה

 

על שפת הנהר

עומדים נער ונערה

מסתכלים הם בעיניים

ומדברים על אהבה

 

על שפת האגם

רצים איש ואישה

מחזיקים הם בידיים

ומתכוננים לשעה הקשה

 

על שפת הנחל

שוכבים זקן וזקנה

יודעים הם צרות ומחלוקת

אך אצלם, כלום לא השתנה

בס"ד

 

הלכת ככה פתאום,

השארת אותי בודד,

עזוב, חשוף פגיע,

הרבה גשם ורוחות עברו עלי,

גם סערות לא חסכו ממני שבטם,

ללא קורת גג ומחסה השארתני,

אבל גם בחוץ בקור העז,

וגם כשהשמש מעלי כתנור תבער,

אני אאמין בך עד כלותי,

גם אם תטשני בשדה קרב עקוב מדם,

אלחם עד טיפת דמי האחרונה למענך,

כי בלעדיך,

מי אני?  

 

 

 

וזה הכול בשבילך

 

 

לב חולם על עיר אחרת

עיניים רואות נוף שונה

מבט מעל, מבט מתחת

לא משנה

 

ותן לי יד, אבא

ואל תעזוב

הנשמה רוצה רק הבייתה

 

 

מחפשת בין אלפי צבעים

את הצבע שלי

בוחנת אלפי מילים

איזו מילה שלי

חוקרת אלפי ימים

היכן היום שלי

דורשת אלפי שאלות

מהי התשובה שלי

 

ואין שרף ואין מלאך

רק רוח נושבת, רק חלל ריק

והצמא עודנו כאן,

 

וגעגוע שלא מרפה

אבא!

היכן אתה?

למה

השארת אותי

לבד?

 

ואין קול ואין עונה

ורוח קרירה עוברת בעלים

ושמש שוקעת במרחקים

ועולם כמנהגו נוהג.

 

 

 

 

יושבת בחושך.

אומרים שבסוף הלילה, בשעה הכי חשוכה, הוא יבוא.

עכשיו! כ"כ חשוך עכשיו! למה הוא לא בא?

הנה, עוד שתי דקות הוא מגיע.

אבל בסוף לא.

 

הגיעה שעה יותר חשוכה. תנים מתחילים ליילל. פחד חודר ללב.

עכשיו! הוא חייב להגיע עכשיו!

עוד דקה הוא מגיע. אני בטוחה.

אבל גם הפעם לא.

 

והגיעה שעה עוד יותר חשוכה. התנים ממשיכים ליילל, ואני כבר לא רואה מטר מהמקום שבו אני יושבת.

איפה הוא? למה הוא מחכה? שיבוא כבר!

אני לא יודעת בודאות מתי סוף הלילה, אבל כ"כ חשוך, ועבר כ"כ הרבה זמן!

בטח עוד חצי דקה הוא יגיע!

אבל גם הפעם לא.

 

הכוכבים נעלמים, התנים לא מפסיקים ליילל, ואני כבר לא רואה אפילו את עצמי.

רבש"ע! מה עושים? שיגיע, שיגיע כבר! שיבוא לגאול אותי!

 

יושבת בחושך, מחכה.

לא יודעת מה בדיוק השעה, לא יודעת באיזו שעה בדיוק הוא יגיע, אבל הוא חייב להגיע להציל אותי.

אני ערה וליבי ישן, בינתיים אני חולמת עליו.

 

האביר על החמור הלבן.

 

האור.

המילים שחוצבות את דרכן
בסלע החשוף,
ותווי הדיו שמחלחלים
אט- אט
לתוך נשמתך-

גורמים לך
לעצור ולחשוב,
כמה יפה הוא 
אותו השיר
שגדל כמו צמח בר,
בלב מדבר

ואז

 

אמת אבדה ביום שני, בשעה חמש אחר הצהריים.

אמון עמד שם, עטוף במעיל הכבד שלו, המשקפיים העגולות שלו על פניו הלבנות, מעל זוג עיניים מזוגגות. הוא אף פעם לא ציפה שזה יקרה.

הוא תמד אהב את המעיל הזה, מתעטף בו גם בימים החמים של הקיץ, אז הפוני השחור שלו היה נדבק אל המצח ומשווה לו מראה של משהו בין פרופסור לקבצן. למען האמת, זה היה המראה התמידי של אמון. למען האמת אמון היה משהו בין פרופסור לקבצן.

זה שאמת מתה לא היה אמור לשנות לא, הוא חשב, מכניס את הידיים לכיסים. הגשם טפטף, הוא עמד בתחנת האוטובוס מחוץ להדסה, מחכה לאוטובוס הבא. שלושה אוטובוסים כבר עברו והוא חיכה לאוטובוס הבא.

מכונית נעצרה לידו, זו הייתה טיפשות, ידידה ותיקה. פתחה את החלון. זה לא זמן להיות בו לבד, היא אומרת, היא כנראה צודקת. אמון נכנס, לפחות לכמה תחנות הבאות.

טיפשות מדברת הרבה, תמיד דברה. כשהם היו ביחד הוא נתן לה לעשות את הדיבורים. היא לא באמת הכירה את אמת, אתה יודע, אבל היא הייתה מאוד עצובה לשמוע שהיא הלכה. אתה צריך הביתה? אבל גשם בחוץ! בסדר.

הוא ירד, מסתובב בין הסמטאות, מתגעגע.

אמת אהבה לשבת סתם כך, להתכרבל ביחד איתו על הספה בתוך הפוך, לשמוע קצת מוזיקה קלאסית. הם היו יושבים שם, המעיל שלו זרוק בצד. לא מדברים על משהו ספציפי לא שותקים על משהו ספציפי. יושבים.

אמון לא באמת ידע מה הוא יעשה בלי אמת. הוא חשב שאולי זה הסוף. הוא חשב שהגשם המטפטף היה די ראוי. אמת שנאה גשם כי הוא צמצם את שדה הראייה.

הוא המשיך ללכת, מסתובב בין הסמטאות.

בסוף הוא פגש את אהבה, בין הסמטאות, מבעד לפינות.

הוא הופתע שהן נראו בדיוק אותו הדבר.

בס"ד

הי כולם

אני חדשה כאן בפורום וזה השיר הראשון שאני מפרסמת...

כתבתי אותו כבר לפני כמה חודשים, אך לאור הטרגדיה שהתחוללה בערב פסח (והמו"מ המדובר בתקופה האחרונה), הרגשתי צורך לחזור אליו...

אשמח לקבל תגובות שונות ובונות תודה!

(אגב, הבית הראשון בכוונה לא מנוקד...)

 

זיכרון או-במה למחבל:

 

עם הנץ החמה

טס נץ

להתמוסס

להתבוסס

להתנוסס

בחמה

באקט טורף מטורף

סגר על חיות השדה בין שיניו

הוא צווח ממקור הדממה

מי לא ישמע???

כל דמי גוזלי מטעמיו

שגזל מאחיו

צועקים אליו מן האדמה

עליה ניקה קיבתו

ושארית הפליטה מלועו

 

על הנץ

רחמי העשבים השוטים,

הבניינים הנוטים,

בני האדם המדמים,

 נכמרו;

איך שפוצץ עצמו בלהט

חימתו.

אתם מכסים עינכם מלהט

השמש הגדול

ומוליכים עצמכם שולל כעיוורים בפני מכשול,

במצמוץ דומעים ומזילים נהרות

מעיניים סומות מסרבות לראות,

על מעופו שניצנץ באור יקרות;

כך מוטב לזוכרו

גיבור דורו.

 

לעת ערב, על אדמת הדם

נחת עורב

נחוש להתערב

להתארב,

כמי שעליו מוטל

להשלים את משימת ה"מנצנץ",

ולחטוף ולגזול ולטמון היד בשלל

(אותו לא הספיק לחטוף העט להתפוצץ).

 

והאדמה

ד מ מ ה .

אך

כֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ,

 וְכָל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִצְמָח,

כי לא תשכח

הארץ דמעת אמת אדומה.

ורק האדם

מלא בדם,

חית השד, הוא

נוצר

אפר

מן האדמה.

21:00 אתמול

 

עולה על טרמפ, מנסה לסחוט עוד כמה דקות שינה

וברקע הרדיו פתוח: כביש 6 חסום לתנועה עקב תאונת דרכים...

בטח עוד איזה שיכור שחזר מפאב, מפטיר לעצמי בלחש

ושב לדימדומי השינה...

 

15:00 היום

הווטספ הסניפי מסמן שהתקבלה הודעה חדשה,

אני מביט בחצי עין תוהה מה כבר התעדכן מהפעם הקודמת שהבטתי בו,

וקופא באחת.

"בבקשה להתפלל לרפואת אסף בן אביה שנפצע אתמול בתאונת דרכים"

וכעבור כמה דקות הפרטים מתחילים להתעדכן:
"נסעו ברכב שלשה בוגרים מהישיבה, אפי אריאל נהרג"

אפי אריאל?? 

השם מצלצל מוכר

רגע אפי???

א-פ-י!!!??

לא!!! לא יכול שזה הוא!!!

אין סיכוי!!! אני לא מאמין לזה!!!

אבל בעבור כמה רגעים כבר מעלים תמונה ואין מקום לספק

אפי הילד שכולו אור ושמחה,הבוגר המחושב, המדריך הנערץ

נהרג אתמול בתאונת דרכים קשה בסמוך לאלעד...

 

ברגע אחד הכל קופא, הלב ממאן להאמין

עוד ציפצוף בווטספ ב2 יוצאים מאלעד ב3 הלוויה בסגולה

מביט בשעון 15:30 ובהחלטה של רגע

אני יודע שאני חייב להיות שם!

עולה על אוטובוס ומתחיל אט אט לעכל את הבשורה

הדמעות מגיעות בדיוק בזמן ואני אפילו לא מנסה למנוע מהם לזלוג

יושבי האוטובוס מביטים בי בתימהון

לא בכל יום יוצא להם לראות חייל בוכה...

מגיע פוגש פרצופים שכבר שנים לא ראיתי, חלק מתענינים לגבי הגיוס

חלק נזכרים לומר מזל טוב.

שאני מגיע אני רואה אותם כבר שבים מהקב,

התלבטות קצרה האם ללכת לקבר או לא

ובמחשבה שניה העדפתי לתת לחברים הקרובים והמשפחה קצת פרטיות

מה גם שלא ידעתי אם אחזיק מעמד אל מול הקבר...

וככה ברגע אחד תם לו פרק חייו של יציר אלוהים, ילד שכולו מחמדים

שעלה לגנזי מרומים בסערה,

נזכר בפעם האחרונה שראיתי אותו

אני מדריך את חניכי במסע סוכות והוא מדריך את חניכיו

נפגשים, מחייכים מתענינים איש ברעהו

וממשיכים הלאה איש בדרכו

מי היה מאמין שזאת תהיה פגישתנו האחרונה?

 

מתגעגע אליך חבר יקר...