פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 569)

לדחוף את כל הזכרונות, לדחוף את כל האנשים
כדי שלא יגע בי אף אחד משם.
לדחוף ידיים מחבקות, המבטיחות את אמונם
לשבת עם פופקורן, לצפות שוב בשקרם.
לדחוף את כל החוויות, הרגשות שעוד חמים,
העט המתענג על דף שכבר הצהיב.
לדחוף את נטע העבר, התמימות והשירים
לצחוק על לב שלא ידע איך להכאיב.
לדחוף את כל הזכרונות, לדחוף את כל האנשים
כדי שלא יגע בי אף אחד משם.
לדחוף כל מי שעוד סביבי, ולהשאיר שם רק אותי
להיות עדות לכל תוהה על קיומם.

#הערה
זהו קטע ראשון שאני כותבת את הפעלים בגוף ראשון כ"שמות פועל" (והאמת שיש סיבה למה בחרתי בזה).
אשמח לשמוע מה דעתכם על העניין 

היא הביטה בשירים
שנחו זרוקים
על השולחן,
ועת נגעה בדעתה
בנשמת המילים-
בין השורות
חשה את שארית הרוח-
עיני רוחו.

ועיניה ראו
בעיני רוחה
את תמונת החלום
מאופק אל אופק.

ועיני רוחו-
רוחו של השיר
הביטו בעיניה,

ועיניה דמעו

אחותי, לאלפי רבבה היי

בית חדש את מקימה

בית חדש,

ישן

בית תורה, אחותי

בית תפילה ואמונה.

ייתן ה' את האשה

הבאה אל ביתך,

גיסי,

כרחל וכלאה.

אחותי, דודי ירד לגנו

ולגנך, לעדנך בערוגות הבושם

וללקוט לאירוסייך שושנים.

חיו במזל,

חיו בטוב,

חיו באהבה.

היו לאלפי רבבה.

מהאחות\גיסה הקטנה והאוהבת.

 

עינים קרועות. מבט מעורפל.

מנותקת. מחוללת. דוממת.

 

 

ריקה.

 

לאחרונה, בשל סיבות כאלו ואחרות (רמז- מאותה הסיבה שלא הגבתי פה בתקופה האחרונה)

אבדו לי כל השירים שכתבתי ושהיו שמורים לי.

הצלחתי לשחזר רבים מהם דרך הערוץ ומקומות אחרים, אך רבים אחרים כנראה אבדו.

יכול מאוד להיות ששיתפתי אנשים פה באופן אישי בשירים שלא פורסמו בערוץת

אם ברשות אחד מהנמצאים (או הנמצאות) יש אחד כזה- אשמח מאוד אם הוא יישלח לי את זה במסר או בשיחה אישית.

 

תודה רבה

מקווה להמשיך ליצור ולהיות פעיל פה

כבר בערך חצי שנה שאני לא כותבת כלום. לא שירה, לא סיפורים, שומדבר.

התחושה שלי היא כאילו היצירתיות שלי נעלמה בן רגע. אני יושבת מול הדף ואין לי, פשוט אין לי מה לכתוב.

אני כותבת מגיל מאוד צעיר ואף פעם לא קרה לי דבר כזה, ועוד לתקופה ארוכה כל כך.

יש דבר כזה, שיכולת כתיבה נעלמת במהלך גיל ההתבגרות? ואם כן, האם היא תחזור אי פעם?

אני ממש מיואשת 

עזרה, בבקשה!

 

מוזר, שונה,

לשום דבר זה לא דומה,

דרכו להסתכל,

הדרך שלו לעכל.

 

את ההיגיון בדבר את מנסה למצוא,

אך אינך מצליחה להבין את דרכו,

דרך מוזרה, מלאה פיתולים,

סיבובים ועוד סיבובים, הם לא נגמרים.

 

יפה, עדין,

אותו את מתחילה להבין,

את המבט, החיוך,

הצחוק, הגיחוך.

 

את ההיגיון בדבר את מצליחה למצוא,

אך עדיין לא מצליחה ממש להבין את דרכו.

הפיתולים ממשיכים, הסיבובים לא מפסיקים,

את כבר רוצה לראות את הסוף,

מה שעומד מאחורי אותם פנים.

 

 

דמעה אחת זולגת.

אחריה עוד כמה דמעות מתגלגלות.

מתחרות.

והעין כבר כואבת.

 

הדמעות חונקות את גרוני,

כאילו מושכות בחוט.

ומגיעות לפי.

הוי,כמה מליחות...

 

מה אומרים?

את יושבת מסתכלת, 

את יושבת ולך חושבת.

את יושבת ובוחנת,

את מה שאת חווה את לא מעכלת.

 

אנשים הלוך ושוב מולך עוברים,

רצים, ממהרים, נראים עסוקים.

אך במוחך הכל לאט עובד, 

מחפשת את התשובה שאותך תספק,

שאותך תעודד.

 

הם צוחקים, מגחכים,

כה חכמים הם נראים.

ואת מרגישה כה בודדה,

עד שמצאת את התקווה...

היא חומקת, בורחת, נאבקת בך,

לא רוצה להיות שלך.

 

את רוצה אליו ללכת,

את רוצה אליו לגשת.

את רוצה לומר ולדעת את האמת שאצלו שוכנת.

 

הם רצים, את עומדת,

את נבלעת, את דועכת.

אותך הם מקיפים,

אויר הם לא נותנים.

ועוד פרצוף חדש עוטף את הפנים.

 

הם צוחקים, מגכחים,

כה חכמים הם נראים.

ואת מרגישה כה בודדה,

עד שמצאת את התקווה...

היא חומקת, בורחת, נאבקת בך,

לא רוצה להיות שלך.

 

את רוצה ליצור, את רוצה לראות, לדעת לקוות.

ללמוד לפקוח את העיניים, להצליח את התקווה לאחוז חזק בידיים.

 

בסיעתא דשמיא!

האור שמעבר לחושך.
איפה הוא נמצא?
האור הזה נמצא מאחורי 
הרים, גבעות, פסגות, עמקים, תהומות וצוקים.

אבל איך מגיעים לאור הזה?
בכדי להגיע אליו צריך לטפס על 
הפסגות ההרים והגבעות.
ולרדת בזהירות על ידי חבלים וסולמות
בצוקים בתהומות ובעמקים.
 

אך תוך כדי הדרך הקשה הזאת
נאסוף לעצמנו מזכרות מהמסע הארוך,
אבנים יפות טובות ומאירות.
 

וכאשר נגיע אל הסוף,
נבנה לנו מזכרת אחת גדולה ויפה.
שהיא תזכיר לנו שהנה-
סוף סוף הגענו אל האור.

 

וגם אם לא מוצאים את האבנים הטובות והמאירות.
אל יאוש!
הן מתחבאות,
וצריך לחפשם טוב טוב.
עד שבסוף נמצא אותם ונראה רק רק אוווור!

1.

פותחת את פי,

וסוגרת.

רוצה לצעוק,

אך שותקת.

נגמרו לי המילים,

כבר לא אוהבת...

 

 

2.

אני חוזרת לפינה,

מצטנפת.

לא רוצה לראות,

אך רוצה שמישו ישמיע את קולי.

לא רוצה להראות,

אך רוצה שמישו יבין לליבי...

 

ממש אשמח להערות!! תודה..

שירים רבים יצר
אותו משורר
 מקצה הרחוב,
מנגינה ושורות הוא שזר
אחת -באחת
באחת,
לאחת.

אך הוא לא רצה מילים,
ולא אומנות,
רק לנענע את אמות הסיפים
של אותה דמות אגדה 
שבדמיונו יצר,
וליצור מחייה
חיים חדשים.

הלילה ירד
על דמותה הכפופה,
רכונה על השולחן
תחת משא הצללים.

ובין הצלילים
מבין הצללים
נשזרות שאלותיה,
כחוט השני
בין שפתותיה.

ובשעת השחר
הוא הופיע,
ופרם מהשיר
את חוט השני,

ובקומה זקופה היא ניצבה,
הביטה בעיניו 
וידעה,
והוא ידע.

תשובה

 

יסערו השמיים

יקרעו שברי ליבם

והרוח תהמהם

תכביד את עולם

עת תלחש אדמה

תרכין ראש ביגון

לא תחמול היא הרוח

תיילל בשאון.

יסערו השמיים

יתחבטו עננים

ויזילו דמעות

כמו ראשם מרכינים

בוז תבוז אז הרוח

ותשאג בחימה

ומחול טיפות מלגלג

ישטוף את דמעות האדמה.

מכירים את זה שיש לכם כישרון במשהו אבל הוא קצת מתבזבז?

אז אני מרגישה ככה בכתיבה,

מגיל קטן כתבתי הרבה ובאיזה שהוא שלב הפסקתי

וכשכתבתי זה היה בעיקר שירים

אבל סיפורים לא כל כך מצליח לי לכתוב.

ובלי קשר בא לי לעשות משהו עם הכישרון הזה,

אולי אפילו להתמקצע ולכתוב ספרים.

 

מה דעתכם?

יש לכם רעיונות?

 

תודה!

ם, היה חם באותו יום קיץ של סוף אב. החבורה ישבה שלובת רגליים סביב מדורה קטנה, כאשר מספר עצים מסוככים עליהם בעזרת צלליות קרועות וגנרל שרמן הישיש צוחק עליהם ממרומי מושבו, כמאה וחמישים רגל מעליהם.
הדי הפיצוצים עדין נשמעו מדי פעם, מקרבים ומתרחקים לסירוגין. אך לא היה בכך כדי לערער את המחלקה הקטנה משלוותה. "אני אומר לכם, הפעם זה שלהם!" אמר גדי ומחה מספר אגלי זעה ממצחו המושחר, כאשר מה שנראה היה כפגז מרגמה גדול במיוחד הרעיד את צמרות העצים לא רחוק מהם. "נראה לך?" הקניטו אותו חבריו, "אין מצב שהירדנים יודעים לקלוע ככה, עוד כמה מטרים והם היו מורידים לנו את הראש!". "אם כך אני מודאג עוד יותר" אמר גדי בחיוך מריר. "מסתבר שהבחורים שלנו מכוונים גרוע במיוחד". גל צחוק חלף בחבורה. "אל תדאג" טפח דניאל על כתפו "גנרל שרמן משגיח עלינו"
גנרל שרמן, המצודה העתיקה מימי הצלבנים שמאז ומעולם שימשה כמגרש המשחקים שלהם, ילדי המושב ניצב זקוף על עומדו אינו סר אף לרגע ממשמרתו, נראה היה לגדי שהנה הוא רואה חיוך אבהי על אבני האבן העתיקות של החומה, כאילו מבקש הגנרל להרגיעם במבט של "הכול בסדר".
הפיצוצים נעשו תכופים יותר ויותר שקט עצבני השתרר. באין להם דבר אחר להתעסק בו, החלו החיילים הצעירים לפרק את נשקיהם לפרטיהם, לשמן ולהרכיב. "עוד כמה זמן נראה לכם שנשב כאן?" שאל נועם בשקט בעודו בוחן את כובע הטמבל המוכתם שלו כמנסה למצוא בו רמז כלשהוא שיוביל אותו לירושלים הנצורה. "אתה מכיר את הפקודות" ענה אברהם. "לכבוש כפר, כפר, בזהירות. לא להסתער ולא לעשות שום דבר פזיז. אנחנו מחכים לאות." הוא לגם ארוכות מהמימייה, מוחה את פיו לאחר מעשה.
"תעביר סיגריה" אמר גדי שהיה עצבני מכולם, לדניאל. ללא אומר הוא הושיט לו אחת מעוכה ומתפוררת. גדי הדליק אותה ושאף, מיד לאחר מכן הוא החל להשתעל בפראות והשליח את הסיגריה בעצבנות אל מאחורי גבו. "מה אמרתי לך" אמר דניאל בניסיון לשבור את המתח. "ייקה כמוך לעולם לא יצליח לעשן כמו שצריך. גל צחקוקים עצבני. גדי שלף מטלית משומנת והחל לשפשף את המכלול המחליד של רובהו אשר שמו החרות על קת העץ נמחה מרוב חבטות ושריטות.
פיצוץ עז חזק לאין שיעור מקודמיו. "זה שלנו או שלהם?" שאל נועם בחשש. אברהם, אוזנו כרויה קרא לפתע "האות! זמן לזוז!" בבת אחת השלווה המדומה, הפכה לאנדרלמוסיה. המדורה כובתה במהירות. הרובים כותפו, איש התנגש בחברו מרוב חיפזון. גדי אף הוא הרכיב את קנה רובו בחזרה, אך קול נקישה עמומה בישר לו שמשהו חסר. "הבורג אפוא הבורג?" קרא בהיסטריה. הוא ירד על בירכיו כאחוז תזזית והחל לגשש בידיו על האדמה מנסה להפריד בין האבנים ושברי הזכוכיות לבורג הארור.
פגז מרגמה נוסף התפוצץ, כמעט בטוח ראייה. "אין זמן!" דחק בו נועם, ומשכו אותו על רגליו. הוא הצתרף לריצתם כאשר הרובה הפגום נוקש על רגליו שוב ושוב. "איך ניתן להילחם עם דבר כזה?" חשב בייאוש. הרי אפילו מקל מטאטא יהיה טוב יותר. מרחוק כבר נראו בתי הכפר מחייכים לקראת התוקפים בזדוניות. גדי רץ, והלמות לבו השתלבו עם פיצוצי המרגמות...
"אמא, תראי מה מצאתי!" קרא קולו של נועם הקטן. צוהל באחד מימי אב שטופי השמש. "נו באמת!" נזפה בו אמו. "כמה פעמים אמרתי לך לא לשחק עם דברים מהריצפה? כמה?" מזווית עינו, הבחין גדי באשתו מתקרבת אליו. ובעקבותיה נועם המילל במחאה. "גדי תראה עם מה הבן שלך משחק, תראה!" אמרה והושיטה לו בורג קטן וחלוד. "באמת נועם". גער בו אביו בפנים חמורות. הרי כבר אמרנו לך!".בפנים חתומות, מסתיר את סערת הרגשות שהתחוללה בתוכו, הוא הביט באשתו ובבנו מתרחקים לעבר המכונית, אל דניאל ואברהם. ואז, כשהיה בטוח שיצא מטווח ראיה, שאף עמוקות מהסגריה והכניס את הבורג אל כיס חולצתו. הוא היה יכול להישבע שגנרל שרמן מחייך מלמעלה

לא היה הגיון

או סיבה.

רק שנאה אחת

והרבה כלי מלחמה.

 

והגשם נרטב

מדמעות המלאכים,

טיפה ודמעה

נופלות יחדיו.

 

הם היו חיים,

הם היו כמו נרות

שלחמו בשם האור

וכובו בשם השחור.

 

והגשם נרטב

מדמעות המלאכים,

טיפה ודמעה

נופלות יחדיו.

 

והם אנחנו,

נאחזים באמת,

בועטים בשקר.

חיים את הזֶכֵר

תינוק עצמאי אוכל לבד, ילד עצמאי מתלבש לבד,

נער עצמאי יוצא לעיר עם חבר או חבריא.

בחור עצמאי חי לבד, גבר עצמאי מקים עסק,

וקשיש נהיה כבר קצת תלותי בסובביו.

אך מדינה עצמאית, מהי?

מדינה כפי שנראית, היא בעלת צבא, כוח, ממשלה...

אך מה עשתה המדינה שקבלה את התואר:

"עצמאית"?

מדינה עצמאית היא מדינה שקמה ביום אחד.

מדינה שמרכזת סביבה את הקורה בעולם.

מדינה, שבששה ימים מקבלת שליטה על ארץ שלימה,

מדינה, שמשמרת מסורת בת חמשת אלפים שנה.

מדינה עצמאית, היא לא רק אחת שיודעת

שעצמאות זה בע' וא' ולא בא' וע'.

מדינה עצמאית, היא אחת

שבשישים ושש שנה, נראית כמו מדינה.

שבשישים ושש שנה, עוברת משואה לתקומה,

ומגלות לעליה.

מדינה, שבשישים ושש שנים

קמה על רגליה,

וצועדת

ונוסעת

ומתקדמת

ומתפתחת....

אז הריעו, בבקשה, גבירותיי ורבותיי,

למדינה שלנו,

שלכבודה אנו נהיים עצמאיים לכל דבר,

ליום אחד בשנה שמזכיר לנו

מי פה הגבר-גבר!!