פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 591)

שיר שכתבתי אחרי השריפה בכרמל (לפני 3 שנים) לזכר אלעד ריבן ז"ל שנספה בשריפה, וכן, זה התפרסם בעולם קטן שנה אחרי...

אש

שיר לזכר אלעד ריבן ז"ל.

מכונית כבאי

נוסעת על השטיח

ילד צוחק

ולאש הוא מטיח

אני אהיה כבאי,

גיבור, גדול

את תיכנעי לפני

הוא צועק ומריע בקול.

אז למה הלכת?

לאן נעלמת?

עד השמיים,

דוהר במרכבת אש.

והלכת לשם,

אחרי חלומך

וראית עשן,

והיית ברכה

האש לא בערה

כשאליה הגעת

ממך היא ברחה

אותה הרגת.

אז איך זה קרה?

למה נוצחת?

עולה איך הוסר,

דווקא כשהגעת?

ולהר שם הגעת,

מוכן גם לקרב

לשמיים עלית

על מרכבות של זהב.

ועמדו שם רבים, אלישע אליהו.

והמלך שלמה, השליט גדליהו.

ובכו שם, באש, דוד וגיבוריו.

וזעקו, צעקו,

אלעד, אלעד, רכב ישראל ופרשיו.

מיאוו!

חתולת בית נחה על השטיח.

מפונקת, אבל עדיין חתולה. אהובה, אבל לא ממש חלק..

וכל יום פחתו הליטופים, והיא נותרה בביתה, מפחדת ורועדת.

מצליחה להתקיים אך בקושי..

עד שנטשו אותה, והיא מצאה עצמה עומדת ברחוב.

ללא הבעלים שזכרה, שנתנו חום ואהבה..

היא יבבה. ובכתה. ורצתה לשוב. 

אך האנשים שעברו, לא הבינו את שפתה.

חלקם העיפו מבט, חלקם אף זה לא,

וכולם המשיכו בדרכם.

והיא? היא נותרה שם, לבד, על המדרכה.

מחכה שיבוא מישהוא שייקח אותה ויאמצה אל ליבו.

בוכה. מיללת בכאב. מתגעגעת.

עד שיום אחד היא מתה.

ואף אחד לא היה שם אפילו כדי לבכות.

------

אני יגיד לכם תאמת.

אתם לא חייבים להגיב, כי גם אני אף פעם לא מגיבה לשירים.

אני לא יודעת להגיב לשירים. אין לי מה להגיב. השירים פה מהממים בעיני, אבל אין לי מה להגיב.

וגם כשיש לי הערה או שתיים, מי אני שיגיד אותם? אני לא באמת מבינה בכתיבה.

אז א אתם לא רוצים, אתם לא חייבים להגיב. כל טוב

אני רצה אחריו.

והוא ממשיך לברוח.

אני מייחלת לקסמיו.

והוא עף כמו הרוח.

הוא בדרך למיטה.

ואני בעקבותיו.

אך כשהגעתי למיטה,

היא כבר הייתה ריקה.

דרך החלון אני רואה אותו

רץ לכיוון הים.

ואני כמובן בלי להסס,

אחריו.

אני רצה על החול

שמציק לי בין האצבעות.

והשמש קופחת על ראשי בלי לחמול..

הוא חושב שאני איתו משחקת.

ואני עוד רגע ומתייאשת..

ואז הוא מסתכל לאחור

ומבליח חיוך.

שאני אותו מפרשת כחמור,

ואני מחזירה לו חיוך נבוך,וקצת מרושע..

הוא רואה את פניי,וחושב...

ומציע לי בלי להתבלבל:

בואי נקפוץ למים,

ננקה ונטהר את הכל.

ואז נמשיך לשחק

כי רק רציתי לך להראות

שמי שאותי רוצה כחבר,

צריך להתאמץ,לחייך אל האחר.

ולשאוף להיות אפילו טוב עוד יותר....

אז אתם כבר בטח מנחשים,

שאותו חבר קוראים לו שמחה או אושר,

או כל שם אחר שמראה שהוא מוקד השמחה בעולם,

וזה שנותן את האושר לאדם...

סחטיין למי שקרא עד פה...

תודה רבה!!!

אהלן

אני מנסה לחבר משהו מיוחד שמורכב מכמה סגנונות בשביל פרוייקט מסויים,

באלי אם מישהו ירצה(או מישהויים) לעזור לי ושניצור בייחד קטע מסויים על משהו מסויים וכל בית יהיה בסגנון אחר,

עם "מילות קישור" שיחברו בין הסגנונות והבתים

אם למישהו בא- שיגיד תודה רבה והמשך חג מאיר ושמח!!

אהלן,כדי להבין את מנגינת השיר-הוא נכתב על המנגינה של השיר "בני ילד רע"...

בית א':

יש לי חבר שקוראים לו אלוקים,

אבל אני קוראת לו אישי,

אני אהיה בת 17 בעוד כמה חודשים,

ואישי הרבה גדול ממני...

אנחנו נפגשים כל יום לבינתיים,

וזה יימשך בעז"ה לעד 120,

אישי לא מראה לי איך עומדים על הידיים,

אבל אני מראה לו את אהבתי...

פזמון:

אישי,אישי אהובי,

אני אוהבת אותו כל כך נורא,

אישי,אישי אוהוב נפשי,

אני אוהבת אותו בכל שנייה.

בית ב':

לפעמים אני ואישי נמצאים במצב שקט,

אני עצובה והוא מחבק,

אח"כ אני אומרת לו- "תודה רבה אבא",

אחי השתיקות באות הרגשות,

אני רוצה לאהוב אותו עד אינסוף,

כמו זוג שאוהב,

בשביל שאהיה מפסוטה עד השמיים,

אני אוהבת אותו והוא תמיד אוהב...

פזמון...

                                                       -סוף-

אשמח לקבל תגובות הזדהות,או להפך,וגם לקבל הארות והערות על כתיבת השיר ואופיו...תודה!

הנפש בנויה כמו אגוז מלך.

הקליפה היא הדיכאון,הפסימיות,

וכל הרבדים השליליים.

והאגוז שבפנים(זה טומן בחובו את 

האופטמיות,השלווה,והשמחה)

ממתין שנגיע אליו.

אך אנו עדיין תקועים בקליפה.

כותבים קטעים ושירי דיכאון וחסרי אופטמיות

(או שלפחות הרבה פחות מראים את הקטעים 

השמחים...)

שלא רק שלא מפצחים את הקליפה,

אלא לפעמים מעבים אותה.

אז לפי דעתי כדאי שנעשה שינוי,

ונפצח את הקליפה המכוערת הזאת...

אז יאללה מי זורם על השירשור היפה והאופטימי ביותר?!

(זה לא נכתב כלפי אפח'ד חלילה..אני אומרת את אותם דברים לעצמי!!)

תודה על ההקשבה(הקריאה..)

נר שלהבת עומד זקוף,

              להבה.

רוח מנענעת

אך הנר אינו נכבה.

ורק כשנשפו עליו בחוזקה,

                  כלה.

משאיר אוד של עשן מתאבך

ופתילה שחורה.

שטיפה של כתום עוד מנצנצת בראשה.

וגם טיפה זו לבסוף,

                     נכבתה.

והשעווה שעדיין לא התקררה,

                        חמה למגע,

ורכה.

עד שגם היא מתקשה,

ומתקררת.

-נכתב בעקבות הירצחו של עדן אטיאס.-

הרצח,

הותיר בי רושם עז.

לקחתי עט ורשמתי שני שירים.

זה השיר השני..

(לאחר תקופה ארוווכה שלא כתבתי משו רציני..)

וצליליה רכים.

כל תו מחושב, כל הפסקה בעלת משמעות.

והם מתגנים כולם יחד, כל כך הרמוניים זה לזה.

אבל לפעמים אני רוצה מרגוע. שתנוח המנגינה. שתשקוט.

מנגינה מטבעה רוצה להיות מעניינת, לחדש, להסעיר.

פתאום עולה, פאום יורדת.

פורטה חזק שמציף את הכל, פייאנו חלש ומרטיט לבבות.

לא נשארת אותו דבר. תמיד מתנגנת.

לא עומדת במקום.

אני יודעת. לולא המנגינה הייתי נאבדת.

אבל אני מחפשת עכשיו את השקט. את המעבר בין המנגינות.

זמן לעכל את המנגינה. לכוון את המיתרים.

והמנגינה- נמשכת.

אבוד במבול של צרות

צועק אייכה אלוהיי

בינות לרסיסים של חלומות

של זיכרונות חיי

כבר נמאס שוב לשכוח

את ההד של צלילי

לפסוע כמו מוכה חלום

אל עומק שאול דימיונותיי

והרוח שוב לוחשת

מבטיחה הבטחות

פיתויים,ומזימות שיגעונתיי

כל רצונה רק אחד הוא

לערפל את תחושתיי

והנני יודע אך אנצור בלבבי

את אשר ביקשתי בעת משברי

רק רצון לחוש שוב את חום אהבתה

עת נפלתי אבדתי געשתי בדומיה

כי אהבה לא קונים בחנות

אלא שותלים בשדה פורח

מחכים לניצנים שיבשילו בסתיו

וקוטפים בבוא האורח

ודממה אז תיפול

שום הס לא יושלך

לחלל האויר בלי דעת

רק שלכת תיפול ללא צליל או אדון

ואני כך אמשיך בלי לגעת

נעלם

אני כבר לא רוצה להיות אני,

גם לא רוצה להיות אתה.

זורק הכובע, לא עני-

כן, אני, האחד שבנותנים שיטה.

לא רוצה להיות יותר גיבור,

או מלאך, או אביר, או חכם.

לא רוצה להפעים וגם לא לעבור

את עצמי, את כולם- לא רוצה את כוחם.

לא רוצה להיות.

לא הבנתם, נכון,

לא תבינו אותי לעולם.

כי כמו להבות

שדלקו בגאון,

הגיע זמני- עכשיו נעלם.

אין לי כח לצאת מהגולם הזה,

לא רוצה לשבור את הביצה.

לא רוצה יותר עומק, לא מעלה מחזה

שיגרום לי לתפוס תאוצה.

אני עכשיו גמור- נמאס, נשבר.

אני כבר לא רוצה להיות הלפיד.

כבתה לה האש ונשאר רק אפר,

מתעופף אלי חול, אלי ים- בלי עתיד.

לא רוצה להיות.

לא הבנתם, נכון.

לא תבינו אותי לעולם.

כי אם את עצמי לא אבין,

איך אוכל להנחות

את דרכנו- עכשיו נעלם.

החיים יפים.כ"כ יפים,

שאין שום צבע בעולם שיכול להמחיש ולהראות את זה..

היום הזה מושלם.כ"כ מושלם שאנשים היו עושים הכל כדי להיות כמוהו..

הסביבה שלי פורחת.כ"כ פורחת,

עד שכל הצמחים נובלים מקנאה..

ועוד קטע:

מה מאפיין אותך?!

את כ"כ רכה ומלטפת..צובעת את סביבתך בצבעים חיים ויפים,

וגורמת לאנשים סביבך לפרוח ולהתאהב.

אבל כמה חבל שכשנוגעים לך בעמוד השדרה כדי לייצב אותך,

את פוגעת,פוצעת,ואנו שוטטים דם..

כן,כן,אני מדברת אליין,

ורד...

אשמח להערות...

אתם לא מבינים?

אני כזה קטן, ולבד. תמיד לבד. כשקר לי, אני מנסה להתכופף מתחת לסלע הגדול. לפעמים הוא מחייך, לפעמים שופך עלי מים מהגשם.

אולי מבחוץ אני נראה חזק וקשוח, אבל בפנים אני עצוב. זה קשה להגן על עצמך, כשאתה ככה לבד..

וכל יום באים אלי, וצוחקים. אני תמיד לבד.

בעצם, אני לא לבד, אני פשוט בודד.

הם יכולים לעשות לי מה שהם רוצים, והם רוצים. ואין לי מה לעשות, חוץ מלהתכופף ככה למטה, ולהראות כאילו שלא אכפת לי.

בפנים קר לי, ויבש ועצוב, אבל בחוץ אני צבעוני ובדרך כלל שמח.

למה אתם עושים לי את זה? אתם לא יודעים שאסור?

אסור לכם בכלל להתקרב אלי, למשוך או ללטף. אסור לכם לדרוך, לפצוע ולהכאיב.

אולי עדיף לי להישאר לבד, אבל לגמרי לבד. ככה אני שמור, ככה לא כואב.

אתם לא יודעים שאסור לקטוף אותי?

אני פרח,

מוגן

(?)

רצתה שיאמינו בה,

אבל ידעה-זה לא יכול לקרות!

הרי העולם הוא כמו אינספור מראות,

ואם היא בעצמה לא מאמינה,

איך ציפתה שאחרים יראו 

שהיא משתנה?!

לצערנו, זוהי דרך העול,

בה לא האמינו,

היא איבדה את האמון בעצמה ובכולם!

פרוש תחושות נכתב בחופש הגדול אאל"ט..

לרוץ. מרוץ החיים אז ממשיכים.

אי אפשר לעצור.

מסתכלים ימינה ושמאלה

מחפשים תשובות, לשאלות,

האלה שנשאלו והאלה שלא.

מגיעים לרע ולשחור,

אז מנסים, מנסים

לרוץ לאור.

אבל רצים והאור מתרחק,

ושוב, ומתרחק.

ממשיכים הלאה-הלאה,

כי חייבים.

אי אפשר לעצור בתוך מרוץ החיים.

לשאלות אין תשובות.

ככה הקב"ה ברא את העולם,

צריך להאמין בקלישאות

אמונה בעיניים עצומות.

יותר פריקה מכתיבה..

משיל את עליו מעליו.

הגשם יורד, הקור מתגבר

הרוח מכה בפניו.

עומד לו גבעול בחוץ

מאבד לאיטו את גווניו

קומל הוא אט אט

נושר וזוכר

את אותה השמחה שעזב.

כואב לו לפרח

עצוב ובודד

וקר וגשום מעליו

רוצה הוא לחזור

רוצה הוא לשוב

לסוב על עקביו.

בודד הוא הפרח

חסר העלים

מחפש את עצמו במרחב

מתחנן הוא הפרח, נואש ותלוש

זועקים איתו יחד עליו.

האם תוכלו לעזור לו לחזור

למוכר ולטוב בצבעיו

האם יוכל הפרח שלי

להשיב את יופי גווניו?

____________

רק הסבר לכותרת- מכירים שלוקחים פרח ותולשים עלה כל פעם? אז ככה.

פעם היינו חיים ביחד,

וידעתי בבירור מה אמת,

מה שקר,

ומה אני עושה..

אך היום הוא כ"כ מתוחכם.

ויש בו מן הערמומיות.

המלכודות שלו רק מתחזקות,

ומשתכללות עם הזמן,

ועם הניסיונות..

אני נופלת,

נלחמת,

קמה.

וממשיכה ללכת..

והסיטואציה חוזרת על עצמה כל פעם מחדש...

בפעם הבאה כשאפול למלכודת,

כבר לא אלחם.

כי כבר אין לי כוח מולו!!

כמה קטן,ככה שטן...

היצר!!

אשמח ממש להארות והערות..

20131123204450docx

20131123204630docx