ראשון שאני מעלה לפה. לא ממש ערוך ולא הכי יפה..
פשוט זה מה שיצא 
אשמח לתגובות..
רוצה לכתוב לך
מהמקום ההוא ששם
רוצה שזה יבוא לי
כאילו מן הסתם.
רוצה לכתוב לך
איך פעם רציתי מזה גמילה
רוצה עכשיו כ"כ
ולא יוצאת לי אפילו מילה.
רוצה לכתוב לך
את שלא כתבתי זמן רב
על כל מה שהיה
על העתיד ועל עכשיו.
רוצה לכתוב לך
והכל עוד בפנים
אחרי תקופה יבשה,
הרבה דמעות
ולילות לבנים..
זרימה וקצב טובים שמכניסים עמוק אל תוך השיר.
הרצון החזק לכתוב,
מול הקושי הגדול יותר להתבטא..
יפה הרעיון בבית הראשון, שהרצון יהיה טבעי..
והחריזה יפה וממש כמעט מדויקת! (הפריע לי בעיקר מבנית..)
ובאמת יפה, ומורגש הצורך מול הקושי..
טרוטי עיניים
בוהים
בשקיעתה של
שמש החיים.
צל נס ובא,
עולה
מן המזרח
ירח של תקווה.
לעד אינם כבים,
חלושים,
מתמידים,
אורות הכוכבים.
סגנון קצת קשה אבל סחטיין.מקום אחראחרונהלעזור.
כמה הרבה במילה הזו,
כמה חסד, וטוב...
לפעמים זה להושיט יד
לדבר
ולפעול.
ויש פעמים שנדרשת פעולה הפוכה
לשתוק.
לא לעשות דבר..
הלוואי שאצליח לעזור לכל אחד
בדרך המתאימה..
קצת מיוחד. ידוע.. זה מה שיצא..
יפה ומאוד מדויק ונכון. קולע חזק לנקודה.
חרותיקאחרונההיום אכלתי גלידה בת 3 קומות.
הכתיבה מקסימה.
הייתי מורידה את "מ3 זאטוטות.." יהיה יפה יותר בעיני שהאהבות הקטנות ישארו עלומות..
וחסר לי סוף עוצמתי.. משהו חזק ומסעיר!
חוץ מזה- יפייפה!
פידבאק כזה!! וארצה לשמוע עוד מאנשים..שאוכל להתקדם..
אהבתי את הסיום ששובר את המבנה.
הבעיה היא שגם ה3 זאטוטות איכשהו שובר.
אולי באמת אפשר לותר עליו..
ותכתבי שלוש, לא 3.
אולי במקום רגשות מעורבבות-הרגשות מעורבות?
גם יותר נכון,
וגם לא תשתמשי במילה רגשות פעמיים..
מתוק, כיפי ומשאיר טעם של עוד
*אפדר לקרוא לזה תהליך למידת תקווה...אבל לא מתאים.
נראלכם פריחת הלילה מתאים פה בתור שם?או זוהר כוכב בודד?
-ואולי זה נראה כמו פריקה,אבל זה לא.אחרת לא הייתי מעלה לכאן.לא עלי אישית,כך שתרגישו חופשי להגיד
קטע גרוע,וכדומה.(קוראת הערות גם אם לא מגיבה)
משתפך, ממלא את כל ההוויה שלה
ולפתע, שוקט פתאום מופיעה טיפת אור בוהק מסנוורת, נעלמת
ושוב חוזר הניגון הנוגה
לחן שלא יכול להשמע
לחן שנוצר עוד לפני שנהגו מילותיו
שבר מנופץ.
היוכל להתאחות?
ותחושה עוטפת, מגינה
ואז, לפתע, כלו הספקות
גם כשהשמים בוכים, העננים שבים בתנועה הלאה.
תמיד הלאה
ציפורים שעפות, רחוק, אינן מסתכלות לאחור
ולפתע שקט בוקע, מתוכה
והיא יודעת
האור עוד יאיר
מתאר תהליך חד ונכון.
דווקא אהבתי את תהליך למידת תקווה, אולי תהפכי את זה ל "שיעור תקווה"?
יפה.
ב"ה
חדר בגודל שהוא, מעיק. אנשים כלואים בו מתוך רצון ובתחושת מחנק.
תדר לא מובחן באוויר מזמזם באופן תמידי, לא שמים לב אליו, תת-עורי.
קשר טווה את עצמו בין האנשים, תחושת אי נוחות, תזוזה בכיסאות. מבוכה.
הוא ממשיך במרץ, מהירות שכמעט בלתי תיאמן. קושר חוטים חוטים מבריקים ומגרדים
הקהל לא יוצר קשר עין, מפחד ממה שהחוט יעשה אם קשר כפול כל כך ייווצר
אנשים בכל מקום שהם
הקשר ממשיך בעבודה
תחושת דגדוג, יד על העורף, היכרות לא ברורה. לא נפגשו קודם.
התדר ממשיך לזמזם, העולם ממשיך לא להבחין בו
לעולם לא מבינים מה המשמעות של קשר העין, המפחיד בדקותו, הזה
יפה מאוד!
מה מבלבל?
אנשים בכל מקום שהם - הכוונה היא שזו תחושה של הרבה אנשים בכל מיני מקומות, קשר כולל לכל בני האדם פחות או יותר... קשה לי להסביר. זו תחושה.
תודה
אווזה.מין ריק כואב כזה,
שלא דוהה עם הזמן.
עושה חורים שחורים.
געגוע ממלא,
משאיר בורות בליבי.
והבכי,
הוא מחלחל מבעד לריסים,
מנסה לפרוץ קדימה.
ואני, כמו תמיד,
מנסה לעצור.
מישהי בעולם!יפה ממש ממש!!
באמת. כל קטע כאן הוא צוהר לנפש, הוא תעוזה אמיתית של כותב ולי בתור קורא נשאר רק להיות אסיר תודה על האמון.
הקטע עצמו מצוין- מתאר סיטואציה בדיוק, בהדרגה ובשלמות.
מאוד טוב.
אאבבגגאיתךך
ב"ה
מצב מוכר
הבור הזה, בעיקר.
"געגוע ממלא"
יפה
1. כשאתם כותבים שיר, אתם מנסים להצמד לכללי כתיבה כלשהם?
(לא מדובר על שירים מאד מדוייקים כמו למשל הייקו, אלא שירים יותר 'חופשיים'..)
גם בתהליך הכתיבה וגם בליטוש שאחריו, אתם שמים לב למשל לפסיחה, חריזה, משקלים וכו', או רק נותנים ליד לזרום עם מה שיוצא?
2. איך אתם יודעים לתת לעצמכם פידבק לגבי רמת השיר?
מתי תסתכלו על השיר שלכם בשביעות רצון ותגידו, - 'זהו, עכשיו זה טוב'?
1. החריזה מאוד חשובה לי ובאה לי פחות או יותר באופן טבעי כשאני במוד של כתיבה. אותו דבר בנוגע למשקל- אני לא מבין במוזיקה אבל איכשהו מרבית השירים שלי בנויים על מקצב אחיד- ואם לא אז זה יציק לי ואני ארגיש צורך להוסיף מילים.
ככה שאני לא יכול להגיד שאני ממש מקפיד על זה אבל זה יוצא לי טוב.
2. לרוב אני כותב את השיר במקשה אחת, עושה כמה שינויים קטנים וזהו. יצא לי מעט מאוד לשנות שירים יותר מיום אחרי שהם נכתבו.
אחרי ששיר נכתב הוא מבחינתי הכי טוב בעולם. הוא מבטא כמעט בדיוק את מה שרציתי להגיד ואיך- ולפעמים הרבה יותר דברים שרציתי להגיד ולא ידעתי שרציתי.
באופן טבעי הכתיבה שלי משתנה (ולדעתי משתפרת) עם הזמן וגם הנושאים שבהם אני עוסק והמחשבות אותן אני חושב משתנות ומתבגרות לכן אם אני אקרא שירים שכתבתי לפני שלוש שנים- או אפילו שנה רובים יראו לי די בינוניים- למרות שהם אמרו בדיוק את מה שהרגשתי אז או אולי בגלל זה.
יש כמה שירים שמבחינתי (כרגע) הם נצחיים. הגעתי בהם לכזו רמה של אמת בכתיבה שאני חושב שהם יגעו בי תמיד.
פידבק- לא יודעת.. כל מקרה לגופו. בדרך כלל כותבת משו, מסתכלת עליו שתי שניות וזורקת
כשזה מתאים או כשאין מקום בשורה..
אהובה
את לי כצל ציפור חולף בשובר גלייך
שעייניך החומות ננעצות בי רוצה רק אלייך
את האושר של חיי שמאיר את כל פניי
את תקוותי האחרונה בין שברי צרותיי
אהובה
ניסיתי לכתוב לך רק שיר קטן
שיזכיר לי את העבר שלפתע נדם
אמרתי שאני אוהב אז מדוע הסתרת את פנייך
ילדתי שלי אל תלכי כעת מעליי
אוי אהובה
שיר קטן של זיכרון נושן
שפרחי שושנה שחורים
יהפכו ללבן
מתי נזכה כבר לאושרנו
שיבוא ויגאלנו
מתי כבר היה לך לחתן
בשער הגן
אוי אהובה
כה רבה אהבתי אלייך
לא יכול מבלי לחשוב עלייך
יום חולף עובר לו
אך הזיכרון איתן
בבקשה היי מחייכת
כי אז רוחי מרקדת
בשדות הזמן
אהובה
כה רבות הן המילים שרציתי לומר
אך קולי נגמר,חלף,נעלם
שרחוקה את ממני חיי כצל עובר
עד מתי כך זה יהיה,זה בוער
אהובה
עוד יגיע היום בו יתאחדו נשמותינו
יחדיו לחופה אז נפסע,שורש רוחינו
עינינו אז יפגשו, כן לרגע זה הם חיכו
כבר לפני שנים כבר מרגע יצירתינו
אוי אהובה
שיר קטן של זיכרון נושן
שפרחי שושנה שחורים
יהפכו ללבן
מתי נזכה כבר לאושרנו
שיבוא ויגאלנו
מתי כבר היה לך לחתן
בשער הגן
אוי אהובה
כה רבה אהבתי אלייך
לא יכול מבלי לחשוב עלייך
יום חולף עובר לו
אך הזיכרון איתן
בבקשה היי מחייכת
כי אז רוחי מרקדת
בשדות הזמן
<צ>
בועות
אי שם עמוק בתוך
הפרהסיה הציבורית הריקה
הולך לו אדם לצד כביש סואן
ונמצא בתוך בועה של שתיקה
הוא הולך לבדו בדרך
מסביבו אין אחר או אחד
רק מכונית אחר מכונית עוברת
עוד בועה זורמת לבד
כל אחד מן הכלל בתוך בועה
כל אחד לא יוצא אל החוץ
מרחק של פח, של מתכת קפואה
או קיר של ברל שבנינו חצוץ?
אי שם מעל כולם
הולך אדם, ראשו שפוף
נסחף בתוך מפל מושלם
בעוד בועה, בעוד סיבוב
ונח כמו מעיל ישן בשקט
זה לא שקט של בדידות
רק עוד בועה שמתגלגלת
בין פרהסיה לאחדות
כל אחד מן הכלל בתוך בועה
כל אחד לא יוצא אל החוץ
מרחק של פח, של מתכת קפואה
או קיר של ברל שבנינו חצוץ?
נצמדת לחרוזים ולמבנה לאורך כל הקטע, שזה יפה בעיניי. ובכלל, השפה היא לא גבוהה מדי ולא יומיומית-
מושלם
תגובות כאלה עושות חשק לפרסם פה
מבחינת מבנה השיר מדהים.
הקריאה זורמת והתמונות הציוריות (כמדומני המושג הספרותי זה אימאז'..) מאוד יפות.
רק אני מניחה שהתכוונת בשורה האחרונה של הבית השלישי והשישי (פזמון...): "ברזל" ולא ברל.. יש מצב?
המשפט 'אי שם בתוך הפרהסיה הציבורית הריקה' הוא המשפט שסביבו נכתב השיר- הוא הופיע לי בראש, שיחקתי איתו קצת והוא הסיבה לקיומו של השיר- גם אני מאוד אוהב אותו.
אכן ברזל..
תודה על המחמאות- ודימויים (כמו בשיר הקודם) הם דבר שמאוד חשוב לי. אין דבר מעצבן כמעט כמו לגלות שחזרתי על דימוי משיר אחר (מה שקרה לי עם דוד ויהונתן ועוד שיר שלי שאני לא מפרסם פה בדיוק בגלל זה למרות שאני מממש אוהב אותו 
)
שזה די נכון..
ממש אהבתי
ולמה אתה לא מעלה עוד שירים עם אותם דימויים?
זה לא הורס.
האמת היא שיש לי הרבה שירים במגירה..אני מתלבט מה להעלות ראשון...
בהצלחה רבהבקטנהמישהי=)ותעלה את כולם!! מחכים..
כולם לא מצליחים לקבל תגובות. זה נותן קצת תחושה של זילות.
אני רוצה לראות
ורובם ישנים והרבה פחות טובים..
אלוהי, תן לי לראות
את האמת
ממקום בו אוכל לקבלה
תן לי לעשות
את רצונך
בלי להעלות את בני לעולה
תן לי לקיים
דברתך
בלי לקפוץ לאש אוכלה
תן לי לאהוב
עולמך
בלי ניסיון, קימה ונפילה.
תן בי את הכח
לקבל את האמת
כמו שהיא בלי פשרות ובלי פחד
תן בי את המח
להוליך את הלב
במשעולי הלבד והיחד
אני מבקש ממך אלי,
בדמעות של תודה
שיהיה תמיד טוב כמו שככה
ושתמיד לאן שתיקחני
ינחמוני שבטך ומשענתך.
צבי-ליזציהויש שם מילים שאי אפשר למצוא בפיוט
צבי-ליזציהמוצלח בהחלט.
מדהים
כל כך אהבתי!
יש לי שיר אחד של תפילה ואני אוהבת אותו מאד.
כי קשה ליצור שיר כזה, שבאמת ייראה אמיתי,
ושלך כ"כ יפה!!!!!
תודה ששיתפת.!
האמת היא שזה באמת משהו שונה לכתוב שיר תפילה (יש לי עוד אחד שאני אפרסם מתישהו). החוויה של כתיבת השיר הזה הייתה מאוד מיוחדת. באמצע שעשיתי מדהו לא קשור הרגשתי שאני חיייב לכתוב משהו- לא יודע מה. ואז המשפט הראשון הסתדר לי בראש- והשאר היסטוריה...
מנשבת לה בינות לשיחים
מחכה לשעתה שתגיע, לאותם רגעים
והנה גדל הנער כבר באה השעה
ובעוז היא נושפת מבקשת מנוחה
ובלילה בהיר ריק מעננים
בינות לעצי זית מלבלים
מצאה היא אותו
את שאהבה נפשה
מצאה היא אותו
באור הדמדומים
אני אוהבת את התאמת הכותרת.
הערה קטנה - כתבת מלבלים במקום מלבלבים...
החזרה על "מצאה היא אותו" מוסיפה הרבה, לדעתי.
"יד אחים לכם שלוחה..." מתנגן ברקע, שירת תינוקות של בית רבן, ילד פלוס אידיאל שווה טוהר, ואצלי, שם בחיריק של הח' המסורתית, הרהורים וחבטות, כן? לא? איך? ובעיקר-למה?
שרוך כחול, שורק הפלאפון "הייתי פעם ילד השדה", אבל פעם, היום אני נער מקלט, במקום חופש לנפש-דאגה.
ואז זה הגיע, משום מקום, אחרי ארבע שנים כאן אני מבין שעד עכשיו שמעתי ושרתי, עכשיו אני מקשיב ומתכוון: "בלב אמיץ ובעזרת ה'..."
יש! צהלת הצלה, הקלה. צריך וחיים לב אמיץ, לנסות, להאמין ובעיקר לאהוב, כך משורשי ידי יצאו פירות מתוקים, וכמובן, איך אפשר בלי עזרת ה'.
-עד כאן מחשבות על הקומונה, מכאן: 'אהבה'-
וגם לסתם אנשים..טוב לרגעי השפל של החיים, באמת מאיר.
ב"ה
אתה מרגיש אותי לצידך,
מין גוון כזה של טבע..
רוש לילה.כמה משמח לראות תגובות כאלה ..
ילדה, גמני נורא התלהבתי מזה .. 
מצטרפת לקודמי.. נותן תחושה של טבע.
ממש אפשר לצייר לעצמך בראש את השיר.
יפה!
בא לכם ממש אבל ממש לכתוב על משהו ואתם מתחילים אלף ואחת פעמים לכתוב ומוחקים כי יש לכם איזה רגש שחוסם את הכתיבה על הדבר הספציפי הזה?
בקיצור אם למישהו יש עצות / טיפים איך להתגבר על זה אשמח...
היה לי תקופה כזו שנמשכה חודשים..זה היה נורא.
'מחסום כתיבה'
מניסיוני,בדר"כ מחסום כתיבה זה לא סתם
זה יכול לנבוע מאיזו חסימה רגשית
המלצתי=לכתוב בחופשיות את מה שעולה בראש
(בלי להתעקש על נושא ספציפי)
לתת לאותיות לנבוע בזרימה
להשתפך על הדפים
זה גם משחרר את הנפש
וגם נותן תקווה להמשיך בכתיבה
בהצלחה!
בעיקר בתקופות מתמטיקה
. כמו עכשיו למשל . כי הראש שלי בהרגשה לחוצה . פשוט צריך לחכות . עם הזמן זה עובר ואז פתאום יוצאים קטעים יפים ומספקים ביותר
לא כתבתי שיר ״ארוך״ כמה חודשים. מאז השיר הזה (/Mosaic/Read/25004), למען האמת.
אז הידד לסוכות שגרם לי לכתוב משהו. אומנם בסגנון מסיונרי, אבל בכל אופן משהו. אקווה שפתח חדש.
אין לו שם (אולי בינתיים):
הפסיחות פה, גם אם הם קצת מטרידות בהתחלה יוצרות מנגינה
מה זה, משנה.
יפה לך ארוך ולא לוחמני. (אני אזכור לך לנצח את איה ונסך)
מתגן, נבוך מעט, אולי מושר לעצמו בשעת לילה כמו שיר שיכורים חמוד
מה זה משנה
היי טידלי טידי דידי דם.
צבי-ליזציההרהורממש ניגון מיוחד
בחיים לא פגשתי שיר כזה!
אבל יש בו משהו מגניב.
הרשים אותי.
בתור אחד שכותב בד"כ לפי מקצב מסודר ושקשה לו להסתדר עם שירים מבולגנים כאלו- הצלחת להכניס אותי למקצב של השיר. לתנועבה זהו. להרגשה הזו של אמצע הלילה.
והיי, גם אני מכיר חתולה כרותת זנב!
אם תיגמלי אי-פעם מחתולים?
ולא, השם שלך לא נותן לך אישור לדבר עליהם עד סוף ימייך. 
ובנימה אובייקטיבית זו - פשוט כיף לקרוא אותך בלי לנסות להבין. אפילו שזה שיר קשה. ואולי פעם יהיה לי גם כוח להעמיק.. בכל אופן, זה אדיר להצליח להכניס את שתי האופציות האלה בשיר אחד.
הרהוראחרונהאבל מי יודע, אולי האובססיה הזו תעבור יום אחד.
אני תוהה אם הדבר בנימה האובייקטיבית קורה בגלל ההתעסקות שלי בהייקו.
(ואת! טוב לשמוע ממך. )
האמת היא שזה קטע די ישן שלי (3 שנים..) ואחד הבודדים שהוא לא שיר ככה שיכול להיות שהוא פחות טוב. אבל בכל זאת אשמח אם תביעו את דעתכם.
"ויקבלו כולם את עול מלכותך"
כבר מרחוק אני שומע את קולות התפילה.
קולם של המון אדם, ערב רב שכולו עוסק באחת, בתפילה.
הכותל מלא בשעה זו יותר מבכל שעה אחרת של היום, יהודים זורמים ממנו ואליו, ישנם כאלו שכובע לראשם ואחרים מעדיפים את השטריימל, ישנם את אלו המעדיפים את הכיפה הסרוגה בלבן וכחול ולעומתם מתנוססת הכיפה המצויצת של חסידי ברסלב.
מבטי נח גם על כמה דמויות מהוססות, מכווצות קמעה, מביטות בשילוב של רגש וחשש על מאות האנשים שסביבם, על ראשם נחה כיפה לבנה וקטנה שכאילו מתכווצת מבושה ומנסה שלא להיראות.
זוהי שעת בין הערביים וההמונים זורמים למנחה של שמחת-תורה, קריאות של "מינחֶה" ו"צֶנטֵר, צֶנֵטר!" נישאות לחלל האוויר יחד עם קולם המסתלסל של יוצאי המזרח שעדיין מתנגן בהקפות. בליל קולות וצבעים מקיף אותי, הנכנס לחפש מניין למנחה, אני נכנס למניין של לובשי-השחור, מבטאם כבד והמילים היוצאות מפיהם מתובלות בריח של גמרא ומפרשים, גפילטע וצ'ולנט, לצידי עומדת בתפילה קבוצת חסידים, על ראשם כיפות לבנות שעליהם מתנוסס בגאון שמן של רבי נחמן, שירה בוקעת מפיהם, שירה של שמחה וקריאה למשיח.
בצידי השני נמצאת גם היא קבוצה הקוראת למשיח, אך הפלא ופלא, המשיח אינו אותו משיח והקולות עולים וגובהים ומצטרדים לקריאת תפילת העמידה.
לאחר התפילה יהודי טוב יישב וילמד, אני ניגש לחדרי הלימוד הגדושים מפה לפה, קולות התורה נשמעים ברקע, ש"ס ופוסקים מחכים לעובר שרק יבוא ויקטוף.
ולומדים רק רגע קט וכבר..."מעיריב! מעיריב!" הרחבה אינה גדושה כבר כשאנו מוצאים לנו מניין שנראה שונה מכל קודמיו הקולות שקטים ורגועים והתפילה מתחילה.
אנו מתפללים עם חזן שמתפלל ב"הבוירה אשכנוזיס" ולאחר שמונה-עשרה אני שוקע, ככל אדם מישראל, בהרהורים.
מה רואה ריבון העולמים כשהוא מביט עלינו מכיסאו?
אני מביט סביבי וצופה, אני רואה מניין אחד של חסידים ואחר של מתנגדים, אחד של יוצאי עדות תימן ושכנו מלא במרוקאים. האחד מתהדר בדגל הצהוב של חב"ד והאחר בקפוטה של אדמו"רו.
בצד מתווכח לו אמריקאי עם יוצא עדות מזרח ולצידו מתווכח המפד"לניק עם החרדי.
ואני בוש ונכלם, מה רואה אלוקים ממעון קודשו מן השמיים?
ההוא מתווכח עם השני וההוא בז לאחר, אחד צועק על חברו ורעיהו מרים עליו יד.
הרי כל הרואה יבוש וכל הצופה יבוז לנו!
אני שקוע בהרהורי כשהחזן מגיע ל"עלינו לשבח", אני מסתכל בסידור וקורא את התפילה, ואז מביט סביבי שוב, אני רואה את מנייני שלי, עם החזן האשכנזי שלצידו יושב האדם מעדות המזרח, עם האדון האמריקאי המתיישב בנוחות לצד החרד התימני עם הפאות המסולסלות.
מזווית עיני אני נוכח בחב"דניק אחד המנהל שיחה ערה עם אדם ללא כיפה, שניהם מחייכים ושמחים.
אני עוצר במשפט אחד באמצע התפילה ומביט סביבי שוב,
"ויקבלו כולם את עול מלכותך"
אני מקשיב לקולות האנשים,למילותיהם, לרצונם, ונוכח שכולם מקבלים עליהם באהבה עול מלכות שמיים מול שריד בית מקדשנו החרב, אני מביט בכותל ולפתע נראה שהוא קורן אלי, כמאשר.
במבט החדש הזה כל המראות מסביבי כאילו משתנים, כאילו כל כיפות המוני בית ישראל מתמזגות לאחת יפה ובוהקת ומחייכת,
ובאופן מפתיע זו היא כיפתו של האחד שאינו דתי, הכיפה הקטנה והלבנה,
רק עכשיו, היא כבר אינה מתכווצת מבושה ונראית היפה מכל.
אחת-קטנהב"ה
קטע שנון ועמוק, אבחנות דקות שמשאירות אותי פעורת פה קצת.
באמת מרשים ביותר.
דבר אחד קצת הפריע לי - לא הבנתי כ"כ את הסוף... למה זו המסקנה?
1. אני יותר טוב בשירים- הרבה יותר קשה לי לכתוב קטעים ארוכים.. אז זה עניין אישי וקטע הוא באמת יוצא דופן.
2. תודה, אפשר דוגמאות?
3. גררר...אין לי זמן להסביר..אני פשוט לחוץ עכשיו- אני אסביר בהזדמנות..
1. כן, תיארתי לעצמי שזה ככה... נכתב בהומור
2. "אני נכנס למניין של לובשי-השחור, מבטאם כבד והמילים היוצאות מפיהם מתובלות בריח של גמרא ומפרשים, גפילטע וצ'ולנט"
"המשיח אינו אותו משיח"
סתם דוגמאות, מאוד יפות בעיני.
שיר שאני גאה בו במיוחד בגלל הדימויים והמקורות (שיר השירים, שמואל, ר' נחמן...)
מוזה
מחלון נפשי ראיתיה על גדת נהר מחשבות
היא ישבה וטבלה עד ברכיה במים
וקולה צלצל כמו שתיקה או דממות
ולחישה מלמלה בין ענן לשמים
היא הביטה בי כך עם חיוך על שפתיה
וצעדתי עוד צעד כושל, לא ראוי
וככל שליבי התקרב אל מעייניה
היא נותרה רחוקה, לא ברורה, ללא שינוי
רדפתי אחריה בדרכי הנשמה
בדרכיו הפתלתלות של הדיו והדם
אבל כמו יונה שבורחת והומה
נשארו רק שערים שפרצה בעדם
כל הדרכים מובילות לרוּמה
לפחות כך חשבתי, שוטה שכמותי
כי לאחר שהופיעה ושוב נעלמה
נשארנו מאחור- אני ועטי
לא הצלחתי לתפוס יונתי תמתי
שוב החליקו ידי על הסוגר
אולי יום אחד אכלאה בביתי
אולי פעם אקשרה לעוגן
או שהיא עוד תשב על נהר מחשבות
בתוכי, אמיתית או חלום שנהזה
ועטי עוד יכתוב בדמינו שורות
בדמי, בדמה של המוזה.
חרוזים טובים, כיף לקרוא. המבנה זורם.
מילים טיפונת גבוהות, אבל הציק לי לא כי זה גבוה אלא כי זה גבוה לא מובן. מכיר את זה? יש גבוה יפה ויש גבוה שלא מובן כזה,
כי פשוט אי אפשר להבין את ההקשר של המילים.
קיצר אבל בכללי זה יפה.. אני אוהבת את הכתיבה שלך..
על אילו מילים את מדברת ספציפית?נפתלי הדגאחרונהסוגר זה soger ולא sogar אז זה לא כזה נורא..
בכל מקרה- הדימוי הוא משיר השירים וכשהוא עלה לי הוא היה כ"כ מתאים וקשור ורואי שלא הייתי יכול שלא להכניס אותו..
שוב תודה
כתבתי קטע מאוד יפה שבאלי שאנשים שלא מכירים אותי יקראו כדי שלא יבינו על מה מדובר מאחורי המטאפורות.
מותר?
במבה!!!נוסעים הביתה.
יושבים במכונית. משוחחים. מתקדמים בנסיעה איטית, מהוססת. פתק עם היעד דבוק על השמשה.
מעולם לא ישבנו ככה במכונית. תמיד במקומות פתוחים, מאווררים, נושמים וטיילים את הביחד הזה.
ועכשיו- היינו צריכים קצת שקט. משהו בלבד הזה, שנותן לך להתמודד עם האמת פנים אל פנים, ונותן את המרחב הזה לחשוב.
רק אני ואתה, וההגה. ושקט מסביב.
יצאנו מהעיר. למקומות סואנים שכל העולם דורך רגלו בהם. הכל אורות מסביב, נזהרים לנווט למקום הנכון בלי להתבלבל מהאורות. המשכנו לפטפט. סיפורים על פה ועל פהם, לימודים ועבודה, חברים ומשפחה. ומפעם לפעם נכנסות שאלות, תהיות, יוצאות לחלל האוויר, ואנו ממשיכים. וכל הזמן כמו עומדות השאלות באוויר הרכב הסגור. ואין לפתוח חלון, כי בחוץ אביבי ונעים, ורק אצלנו מתחיל להיות אחר... נעצרנו בשוליים. עכשיו הזמן לפתוח. לדבר. כי נמאס כברה להריח את השאלות, נמאס למשש את הסימנים. אז פתחנו הכל. לפרוק, לפרק.
נגמר לו הדבק, לפתק עם שם היעד. תפסנו בו, בטעות ביחד. אתה מצד אחד ואני מצד שני. סתם פתק, סתם סימון ממקד. נשארנו כך, זמן מה, בשוליים, שניים אוחזים בפתק, מביטים בחוסר הבעה, אחד לעיניו של השני.
חזרנו לדבר. תוך כדי דיבור המשכת לנהוג. הפתק כבר הודבק בחזרה, מפעם לפעם מביטים בו בחשש, לוודא שאנחנו בכיוון הנכון. ותוך כדי דיבור, כשהכביש כבר נהיה יותר ברור, יותר שקט, והתחלנו לזגזג. בקו מקווקוו, לעקוף מכוניות צבעוניות ומאירות, לעבור נתיבים. השאלות מבלבלות אותנו.
הנסיעה לא נגמרת, אני מתפלאת. לאן אנחנו לוקחים את אצמנו, היעד ידוע אבל איננו.
הגענו לתחנת ביניים. עוצרים להתרעננות. כוס קפה, קצת אוויר בדרך.יוצאים, מותחים איברים להשתחרר קצת. מסתכלת עליך בחושך שבחוץ, אתה נראה שונה. יש בך משהו אחר, אמיתי יותר, חיכיתי לראות את זה שם והנה זה הגיע. פתאום הרמת אלי עיניים מחייכות. דומעות.
נכנסנו חזרה לרכב, מתניעים. אתה מסתכל בשעון, לא רוצה להלחיץ, אבל באמת כבר מאוחר, ומחכים לנו שם.
נוסיעם. נסיעה מהירה, בלי להתעכב. מדברים דיבור שוטף, מהיר, להספיק כמה שיותר בזמן שעוד נשאר לנו. ומגבירים מהירות. אף פעם לא ראיתי אותך נוהג, בטח שלא במספרים כאלה על שעון הקילומטרים ברכב. מלמלתי בלחש תפילת הדרך שוב.
בנסיעה מהירה, כמעט מטורפת, הגענו ליעד. שמחים ומרוצים, טובים יותר, שמחים יותר.
בעז"ה, הנסיעה חזור הביתה תהיה כבר יותר חלקה ורגועה.
ב"ה
כל הכבוד. קטע יפה ומרגש, מעביר הרבה. הדימויים טובים והסיפור של הנסיעה ממחיש מאוד את התהליך.
הערות קטנות -
א. "אצמנו" צריך להיות "עצמינו"
ב. מבחינה ספרותית, קצת הפריע לי הסיום שבו יש צורך בתפילת הדרך, יש שם משהו קצת דחוק ולא תואם לדעתי. אבל אולי זו הכוונה. זה בכל מקרה לא הורס
כל הכבוד. כישרון
רוש לילה.אחרונהסגנון מאוד נקי.
אפשר הסבר על 'והנה הוא נראה זקן'?
