איך מתייצבים מול המציאות?
באים, עומדים מולה. שלום גברת אני מישהי אחת. קטנה. ואת?
היא לא קלה, הדבר הזה. באמת מה היא חושבת לעצמה
מסתתרת מאחורי מסך של מייק-אפ.
שזה לא כל כך רע בפני עצמו אבל כשהמטרה היא להסתיר כיעור, גדול או קטן
זה לא כל כך נעים.
עומדים מולה, מנסים לגשש. מה ממך אמיתי? מה כן פה, מה אשליה, את שייכת ליקום לחלל הזה או שמא את רק חזיון תעתועים?
היא לא תענה. זה לא מכבודה. גברת כבוּדה. עסוקה בשלה. לטייח חלומות של פרפרים בענן כבד של אבק.
היא לא רעה, המִטען הזה. לפחות לא מתכוונת להיות כזו.
אבל בלי לחשוב מנפצת כמה בועות סבון שניפחתי לפני כמה שנים, בעידן קטן של קשת בענן.
עד לפני כמה זמן הייתי שונה, את שומעת? לא האמנתי בך, גברתי הנכבדה.חשבתי שאת עוד משוכה נמוכה
שמדלגים עליה בקלילות, במשחק תופסת צבעים.
מה קרה מאז? קמתי בבוקר. שפשפתי עיניים. בכיתי קצת צחקתי קצת הסתכלתי ימין ושמאל. אספתי חלק פאזל מפה, חלק שני משם,
ניסיתי לחבר
זה לא עבד. ניסיתי שוב
הקרטון נשבר. יחד אתו ירדה עוד שכבה של קורי עכביש מגנים מעלי.מנצנצים וכסופים נפלו לטמיון.
פעם הייתי משוכנעת בצדקתי. קטנה וצועקת. מסרבת לראות את דמותך, למרות שעמדת מולי בכל הכובד והעוצמה וכמעט צעקת עלי, למרות שאת לעולם לא צועקת. תביני.תביני. את חלשה מדי. אין לך מה לעשות, מולי.
ונאלצתי להשלים. ההייתה לי ברירה? השלמתי. או שנכנעתי. התכופפתי תחתייך. או שמא נמחצתי? כיום אני כבר לא מנסה למרוד בך. אנשים הגיוניים לא יוצאים לקרב חסר תכלית.
הייתי אידיאליסטית. השלמות כמובן תתמזג עם קיומנו בנצח זה
או משהו בסגנון.
חשבתי שאת משלימה אתנו, הפרפרים הקטנים שמרחפים לידך.
אוהו, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני נזכרת בזה. כמה טיפשה הייתי. או שלא טיפשה, אולי רק אבודה? באשליה שלי, בתוך קורי העכביש שלי, מן משחק פלונטר רך כמו הדובי שהיה לי
ונתלשה לו אוזן ואבד.
אולי מה שהכי גרוע פה זה שאני עדיין משלה את עצמי לפעמים. תקוות ארורות.
אולי יש סיכוי, בעצם. אולי את פה ונחמדה, גברתי.
אולי כולנו נשב יחד בהרמוניה מופלאה
תחי התמימות.
הנה, אמרתי את זה. תמימות. אוי, התמימות חוגגת.
וכל המחשבות הסוררות האלה, לא אילפתי אותן מספיק כנראה
חוזרות וצובטות, חוזרות ולא מרפות – אולי התמימות חיובית.
בטח.
התמימות חיובית??! לכו תדוגו אמת. רק את יודעת לאן היא ברחה.
מציאות, גברתי הנכבדה,
אמא
האם אי פעם תניחי את החיצים שלך, ותבואי לעזור לנו?
כן, ככה מתייצבים מול המציאות. אין בכלל ספק.
אירוניה יקירתי, את הבאה בתור.
