פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 599)

ים. גלים. ועוד ועוד גלים.

שמתנפצים על החוף.

הכל סוער, הכל כאילו צורח. שיירפו! שיתנו לנוח!

להגיע אל חוף מבטחים ושם לשכון.

אך למרות הרצון, העצקה, הוא ממשיך לגעוש ולסעור.

הוא אינו מצליח לשקוט.

השמש שולחת קרניה, והוא מנסה לאחוז בהם-

אך לשווא.

הגלים קוצפים. ומרגוע אין.

ואני שם יושבת, מביטה. מנסה להיכנס לליבו.

והגלים קוצפים, ומרגוע אין.

-----------

רק עכשיו בערך גיליתי תפורום.

אז מעכשיו יעלה אולי קטעים מכלמיני תקופות..

נראה כבר.

לא גמור רוצה לבוא אליך
ולהרגיש את האהבה.
בעצמי לקבל אותי.
בלא פחד
ליפול לכאב
לקום להתמודד לבחור
לגדול.

בחוץ הרוח קרירה,בפנים הלב כואב-
כל החיילים כבר בבית רק דני שלי לא חזר,

כל החיילים שותים מספל רותחת,
רק דני שלי..לא מקבל חיבוק אוהב מאמא,

קולות שמחה ניצצים מהבית בקצה הרחוב-בנם חזר מהקרב,
ושלי עדיין אינו שב...

מחכה לו שיחזור,פני גואים אל הרחוב החשוך,
ואותו עץ שבני יחידי שתל יותר אינו מצמיח-רק נופל,
עלים שחורים נושרים מפסגות צמרת העץ,מלטפים את לחיי,מנסים להרגיע,
לתת עצה-אבל דבר לא ינחם אותי!
רק דני שלי!
בני בכורי!
יחידי!

אבל---אני בעצמי יודעת,הוא לא יחזור,
אותו בשמיים אפגוש,לא עכשיו,ולא מחר...
אך מה אני יכולה לעשות?מה אני יכולה לבצע כדי להנציח אותו?
איך אני עכשיו מתקדמת,ממשיכה הלאה?
מנסה לחשוב מה דני רצה,מה דני עשה???

 תמיד שמח וראה את הטוב,היה מאיר פנים לכולם,
מבצע כל שליחות מאת ה' בטוב לבב,

ואני?
אמא שלו שחינכה אותו מאז צאתו לעולם,
לא אשמח? לא אלמד מבני היקר?

מקבלת החלטה להמשיך הלאה,לא לשבור את קצב הגלים,
לאחר ימי השבעה ושנת האבל,אחזור לעצמי-
ואפילו יותר! אשמח במה שיש,אראה את הטוב! כמו שדני היה!
כמו שדני רצה שאהיה!

אולי פעם אעלה לפה

יש קטע לערוך ולחדש שירים כי אני משאיר אותם איך שיצאו מהלב בלי תיקונים

אשמח להתיחסות

הולכת את מעימי- לכי לשלום

ויהי ליבך לבדו נר לנתיבך,

ומצאי את השמחה באשר תהיי.

אני? אל תתני לב- לי כלום לא ישאר.

רק קצף הגלים ושלהבת הנר.

דמעותי החמות בסתר יצרבו את לחיִי,

ורק שמץ מקולך יהדהד בזכרוני.

הולכת את מעימי- לכי לשלום

ויהי אושרך לבדו נר לנתיבך,

ומצאי את השלווה באשר תהיי.

אני? אל תתני לב- לי כלום לא ישאר.

מעיין ליבי יוביש וייגמר.

אני לבדי איוותר מאחור,

והכל סביבי יכוסה מעטה כפור.

הולכת את מעימי- לכי לשלום

ויהי רצונך לבדו נר לנתיבך,

ומצאי את האהבה באשר תהיי.

אני? אל תתני לב- לי כלום לא ישאר.

רק מגעך הרך כמשי בזכרוני יוותר.

והיה ופתאום יתקפוך געגועים-

ידוע תדעי כי רק למענך- עוד נותרתי בחיים.

כוס רוח למתה.

כוס רוח לאבר דואב, שואב ממנו נפש. מחליש, פוגע. גופי חלש הוא ולא יעמד בכך. דם חיי ניגר ואני מביטה. נפשי בכלוב, חושי עייפו מלמחות, קפאו למותם בשלג כפור דעתי הקובעת שלא ארגיש עוד דבר. 

לבד אהיה, לבד. כי לא אהיה עם אדם אשר אדהה אל רקע חייו. רוצה אני את קדמת התמונה, רוצה אני להיות צבע עז, בולט לעין, בנוף. וכשנצמדת אני אל אדם, נפשי חושקת בו ומתאימה עצמה אליו. שואפת לספק אהבתו ורצונותיו. אף אם לא דורש זאת, אף אם היה רוצה שאהיה אני בקדמה. ואתמך על ידו כי יש תמיכה. כך נשיותי, כפייתית ולא מצייתת. ראיתי כי אם אשאף לעצמיות במלוא מובנה, עלי להיות לבד. בודדת. בדידות מעצימה וכועסת. אני לבד! זועקת היא, כאילו רוצה היא חברה. אך באמת רוצה היא שידעו, ויכבדו, את ריחוקה. הבינו, אומרת היא באטיות, וחוסר הסבלנות עצור בקולה, רוצה אני שתלכו. השאירוני לבד, לזעוק. השאירוני לחיות, השאירוני למות, השאירוני לעצמי. שאזעק ואדע שאין שומע, שאבין שלעולם לא יבוא אדם לתמוך, שאראה כי דרכי היא נודדת ואשקוט, כי עייפה היא נפשי מלזעוק.

אפנה אל פנימיותי ואגשש שם, אגלה נפלאות. אעזור כוחי מפנים כי עזרה מחוץ אין. בודדת, בודדת, לוחשת רוחי ומזכירה שעצמתי מתוך. ומה שלא אהיה, אסתדר. ומה שלא יקרה, אלחם בו. אשליך הכוס, איני חפצה בה. שואבת היא הווייתי. הזכוכית תנפץ רחוק ולא תחת רגל דורכת חשש. אינה שלי, כוס זו, ואיני רוצה, ואף אין מי שירצה וארצה בו, לחלקה עמי ולשבור.

עכשיו

"פעם,

לפני הרבה מאד שנים,

עוד הייתי.

ועכשיו,

אחרי מספר מילים,

אינני עוד."

סתם יציאה שלי

עת יום נושק לערב

וירח לחמה

אני ישנה ולבי ער

הריני חולת אהבה.

הנה דודי צח ואדום

ראשו כתם פז

שפתותיו שושנים נוטפות מור

כערוגת הבושם לחייו.

מראהו כלבנון, בחור כארזים

עיניו כיונים על אפיקי מים

זה דודי וזה רעי

אנה הלך, בנות ירושלים?

ביקשתי את שאהבה נפשי,

ביקשתיו ולא מצאתיו

דודי ירד ללקוט שושנים

מיהרתי והנה ראיתיו

לכה דודי, נצא השדה

משכני אחריך לכרמים

הדודאים כבר נתנו ריח

ראה, הנצו רימונים

יפה את יונתי כתרצה

הן כפלח הרימון רקתך

הנך יפה תמתי

עיניך יונים מבעד לצמתך.

קומי לך יפתי

לכי לך יונתי

כי הנה עולה היום

ונמוג החלום

והלך.

נגוהות הלילה שמעל כיסו ערוות
רסיסי טל
פילחו ליבת דבר מיושבת בדד
בהמון שוקק
על מדרגותייך חלל סמיך כחמיצת
סגולת סלק
שדה קסום רדום המגנים העיר פנים (סטגדיש)
מתלהטות רוח
 

הריעו הריעו
היי שלום

זה ממש לא נעים להעלות שיר או קטע או מה שזה ולא לקבל שום תגובות!!!

אז- תגיבו!!!!

אט אט השמיים משחירים,

מרכינים ראשם בבושה. כמוני.

הצבע נעלם, נסוג אחור בבהלה.

השמש שוקעת

ואיתה, גם אני.

אט אט היא יורדת,העתק מדוייק של דמותי.

גם אני יורדת חרישית, נבלעת, מבלי שאף אחד יבחין בכך.

נעלמת, בין השחור שמקיף ומתקיף. לבד.

והאור נעלם, וחשוך ואפל.

הנשימה קשה עלי, מכבידה.

העננים מתקרבים במהירות.

אין רואים אותם כעת, בינות לאפלה, אך אני יודעת כי יבואו.

מהר ירחפו, בקלילות, ואתם גשם. וקור, ורוחות.

בוא יבואו, טרם תעלם החשיכה והשחר יפרוש כנפיו.

טרם אתגלה, קפואה, כבויה. שחורה משחור.

טרם תעלה השמש,

עליזה, תצחק בצהוב ובצבע.

בדיוק, שלא כמוני.

תקופת יובש נוראית . תכל'ס נורא קל לי לפתוח עכשיו את הקובץ ולהמשיך ת'סיפור שלי - יש לי מה לכתוב בו . אבל לוידעת , אני לא פותחת . זה נוורא .

ברגע מפתיע ללא הכנה

מגיע הרגע בו הכל מפקיע

את עוד לא מעקלת רק מייחלת

שישוב וירגיע 

רוצה לחלום רוצה שיופיע

רוצה להיות במקום מרגיע

לידך לצידך מתפללת להגיע

מביטה למרום זולגות הדמעות

את מילותיי לא הספקת לגלות

בתוכי האבל שוררת 

בתוכך השלווה בוערת.

סיפור לתשעה באב שנכתב בתשעה באב

-------------------------------------------------------------------------

'כנף קצר' התעורר מקודם. הוא היה הגוזל היחיד שהתעורר וזה היה נראה לו קצת מוזר. בדרך כלל אחיו מתעוררים לפניו. הוא תמיד מקיץ אחרון וזוכה לאכול רק מהשאריות.
"אמא, אמא, אמא," קרא כנף קצר בקולו הצייצני לאמו. אבל אימו שהייתה שקועה בשינה כה עמוקה אפילו לא שמעה אותו.
"מה יש כנף קצר?" הופיעה לפתע דודו שזכה לכינוי שעובר במשפחה מזה דורות 'לָבַן'.
"הו.. דוד לבן. אני התעוררתי פתאום ואין לי מושג למה. בדרך כלל אני לא מתעורר מוקדם."
דודו לבן הביט בו בחיוך ואמר לו: "בו נעוף קצת אחייני הצעיר, ואני אסביר לך. אתה כבר יודע לעוף, נכון?" לבן פרש את כפיו והמריא מגומחת האבן הקטנה שבה שהה בכותל אל הרחבה הגדולה. כנף קצר הביט קדימה, פרש את כנפיו וזינק קדימה אל על בעקבות דודו הלבן.
לכנף קצר תמיד היו קצת חששות כשהחיל לעוף. הוא הרגיש שהוא עלול כל רגע ליפול ולהתרסק על המתפללים הרבים השוהים בכותל. אבל ברגע שתפס משב זרם אוויר טוב, אז נעלמו ממנו כל החששות והוא עף כמו כל היונים הבוגרות. כנף קצר הגיע במהירות אל דודו המזדקן, והצחור.
לבן חייך אליו ואמר לו "תראה את כל האנשים שבואו להתפלל פה ברחבת הכותל, זה לא נראה לך כמו הדבר הכי יפה בעולם? כולם באים הנה כדי להתחבר לה' ". כנף קצר הביט מטה וחשב שבאמת יש במראה הזה משהו מרהיב. אבל הוא עדיין לא הבין למה הוא התעורר מוקדם. אבל הוא ידע שיצטרך להמתין אם הוא ירצה שדודו יחלוק לו מעט מהחכמה שבה ניחן.
לבן שאף פנימה את אוויר הכותל והחל לעוף במעגלים מסביב לרחבת הכותל. כנף קצר מיהר לעוף בעקבותיו, הוא ידע שדודו אינו אוהב עצלנים.
"תקשיב לי כנף קצר", קרא דודו לבן בקול. "אני רוצה שתתבונן ותגיד לי מה אתה רואה ששונה היום משאר השנה".
כנף קצר הנמיך קצת את התעופה כדי לנסות ולהבחין למה דודו מתכוון.
הוא ניסה למקד את ראייתו ולבדוק האם החליפו את אחד מארונות הקודש לארון חדש יותר. אחרי סריקה מהירה הוא הבין שלא החליפו אף ארון קודש.
באותו הרגע עלה בדעתו שאולי הגיע ספר תורה חדש והוא פשוט לא שם לב. הוא גם בדק האם החליפו את הסידורים או את הכיסאות או את הכיפות המחולקות בכניסה. אך לא הוחלף כלום וכנף קצר כבר כמעט התייאש.
שני אחיו לקן כבר הספיקו להתעורר ולהבחין באחיהם שנע במעגלים מעל הכותל. הם זינקו מהקן ועפו אליו.
"מה אתה עושה כאן בשעה כ"כ מוקדמת. אתה לא אמור להיות עכשיו בחלום התשיעי שלך?" שאל את כנף קצר אחיו מקור קטן.
"מצחיק מאוד" ענה כנף קצר בזעף "פשוט התעוררתי מקודם ולא הבנתי למה. דוד לבן אמר שהוא יסביר לי. הוא אמר לי לבדוק מה שונה כאן היום".
נו, באמת.." אמר מקור קטן. "בטח החליפו את הסידורים או את הכיסאות. אתה לא מצליח לראות לבד מה שונה?"
"בדקתי הכל, אבל לא החליפו כלום." מחה כנף קצר על דברי אחיו הלגלגן.
מקור קטן העיף סריקה מהירה ונדהם לגלות שאכן לא החליפו כלום. "טוב", אמר מקור קטן. "כנראה לא החליפו כלום".
"אבל דוד לבן אמר שמשהו צריך להיות שונה".
"אז הוא שקרן".
"לא נכון".
"כן נכון".
"אוח, אולי תפסיקו כבר לריב על כל דבר" קטעה את הוויכוח אחותם יונית. "אתם כנראה ממש טיפשים אם לא שמתם לב שכל המתפללים יושבים על הרצפה במקום על הכיסאות".
'יונית צודקת', חשב כנף קצר 'איך לא שמתי לב לזה? במקום לראות שהמתפללים יושבים פה על הרצפה, אני רק בדקתי את סוג הכיסאות'.
"יונית צודקת". הפתיע את השלושה דודם לבן שהצטרף למעגל שבו עפו. "ועכשיו אם תסלחו לי, בואו ננחת על אחת האבנים ואני אסביר לכם את העניין. אני כבר חוטף סחרחורת מרוב כל ההקפות האלו."
כנף קצר גילה שגם לו יש כבר קצת סחרחורת. הם נחתו על אחת מהאבנים הגדולות שאפשר להשקיף מהם על כל רחבת הכותל.
"עכשיו גוזלים. אתם רוצים לדעת מדוע המתפללים יושבים על הרצפה, ומדוע אתה כנף קצר התעוררת מוקדם היום?" שאל לבן את השלושה.
"כן", ענו כולם כמקור אחד.
"ובכן", התחיל דוד לבן לספר "היום תשעה באב. זהו יום אבל גדול לכל היהודים. אתם זוכרים שסיפרתי לכם שפעם היה כאן את בית המקדש? הוא היה החיבור בין העם היהודי לבין בורא עולם. אך שנאת החינם שהייתה בעם גרמה לבורא עולם להגלות את כל היהודים מכאן, ולהחריב את בית מקדשו. כל זה קרה בתשעה באב".
"זה עצוב", אמר כנף קצר.
"נכון, אחיין צעיר. ולכן כל היהודים מתאבלים ביום זה ולא יושבים על הכיסאות. מתאבלים ומחכים ליום שבו לא יצטרכו להתאבל יותר כי בית המקדש השלישי יבנה".
"אבל אני עדיין לא מבין מדוע התעוררתי כ"כ מוקדם". אמר כנף קצר.
דוד לבן חייך והסביר, "זה מפני שאנחנו היונים של הכותל כולנו בניו של היון הראשון שנקרא לבן. שחיי בתקופת החורבן. כשהוא ראה את העיר שוממה ואת המקדש חרב הוא החליט שיישאר לחיות כאן בכותל ולשמור על המקום הקדוש הזה עד שהעם היהודי יחזור שוב לארצו, ויבנה את מקדשו.
זאת הסיבה שבגללה כנראה התעוררת מוקדם כ"כ כנף קצר. בכל שנה איזו יונה אחרת מתעוררת מוקדם ביום תשעה באב. כדי לבדוק האם הגאולה כבר הגיעה."
"אז מדוע אני לא התעוררתי מוקדם? זה לא הוגן". התלונן מקור קטן.
"תפסיק כבר להיות כ"כ קטנוני". נזפה בו יונית. "מה שאני רוצה לדעת זה מדוע בית המקדש לא נבנה כבר. הרי העם כבר שב, לא?"
"נכון, העם שב", אמר לבן, "אבל כנראה שהעם עדיין לא זכאי לגמרי שיבנה בית המקדש."
"אבל הוא יבנה בקרוב. נכון דוד לבן?" שאל כנף קצר את דוד לבן.
דוד לבן חייך אל כנף קצר ואמר, "אנחנו מאמינים שבית המקדש יבנה בעזרת השם במהרה בימנו. ועד שיבנה, אנחנו נמשיך לעוף כאן ולשמור על הר הבית. יהיו מי שיאמרו שאנו משוגעים אבל כלום לא ימנע מאתנו להמשיך ולשמור על הר הבית".
דוד לבן פרס את כנפיו ועף למעגלי האוויר שמעל הכותל.
גם מקור קטן ויונית עפו. הם ירדו אל הפינה שבה הם גרו יחד עם הוריהם.
רק כנף קצר נשאר על האבן הגדולה ודמיין איך יראה הר הבית כשהמקדש יבנה.
"נו כבר, כנף קצר. אתה בא? יש ארוחת בוקר". צעקו אחיו. כנף קצר חייך לעצמו וזינק למטה כשהוא מאמין שכבר בקרוב יזכה לראות את בית המקדש. 

את, מושלמת, אהובה

לא מקטרת, רק עייפה

את, מאחרת וממתינה

לבואי את מצפה

לשלומי את שואלת

לפציית פי את מבקשת\אל ליבי את מתפרצת

ואני מנגד שותקת

לופתת את אצבעותיי

ונלחמת על חיי

נגמרה השעה את רומזת

ואני בשקט הולכת 

לאט, לאט הדלת נסגרת

אל עולמי כבר אינך שייכת

מייחלת שתחזרי ותהיי

רק תהיי, האמא שלי.

נכתב לפני דיי הרבה זמן אבל היה זרוק בפינה חשוכה...

עולה יורד, ושוב עולה יורד

את השמים אני ממש מגרד.

אבל רואה אני רק שחורות

וזה מה שמביא עלי את הצרות

באור הולך אך כעיוור מרגיש

לוכד את עצמי בכורי העכביש

מציק, מעיק הכל ממש מחניק

ואותי כל זה אל הרצפה מדביק

לפתע מגיע אדם כל-כך טהור

זורק משפט והעולם מתמלא באור

העיניים נפקחות מתחלפות הצעקות

עכשו רק משמחה וגיל הן נובעות

בסופו של יום, בסיומו של קרב

יצאתי מנצח, אך רק בזכות הרב

להודות לו אני מרגיש ממש חייב

על האהבה שלו, ששווה זהב!

מיותמת, בודדה 

אותך, לידי צריכה

בזמנים קשים עלייך חושבת

מה אתה מרגיש , מה אתה חושב?

האם אתה עובר את מה שאני עוברת?!

עברו הימים, עברו השנים

האנושות גדלה, גם אני ואתה

כל האתגרים מקבלים פתאום משמעות

בונים אותי, מעצבים אותי למי שאני כיום

מחכה לך, לראותך

איך אתה עומד באתגרים? האם גם אותך זה בונה?

אותך מכירה פה, מבפנים 

אך, ביום מן הימים עוד נכיר ונחיה יחד

לעדי עולמים.