האם אתם כותבים לפי האופי שלכם?
כלומר, אני בסך הכל לא אדם דיכאוני, אוהב להצחיק אנשים ולצחוק- אבל השירים שלי יוצאים מאוד דיכאוניים לפעמים (בדיעבד חלקם נשמעים כמו מכתבי התאבדות 
).
רציתי לדעת אם גם לכם זה קורה שאתם כותבים דברים שלא ממש ברור מאיפה הם באו- רגשות שלא היה ברור שאתם מרגישים או שהשתקפו בכתיבה בצורה חזקה בהרבה מאשר בדרך כלל.
אני חושב שהכתיבה מוציאה הרבה פעמים צדדים בי שאני מפחד להוציא החוצה ובמקום זה מנקז אותם אל הכתיבה.
דעתכם?
נכון מאוד.
גם אני בדיוק באותה בעיה..
וזה גם די הגיוני שכשאתה כותב יוצאים דברים ממקומות יותר פנימיים מהמקומות שאתה נמצא בהם ביום יום.
מה שגיליתי בכתיבה שלי זה את הנוכחות המטורפת של הקב"ה בחיים שלי, דבר שבאמת לא הייתי מודעת אליו עד עכשיו.
לא רוצה!נפתלי הדג
ככה אתה לא מוציא את זה על אנשים.
אלא בכתיבה, שיכולה בעצם ללכת לעזאזל.
זה סוג של פריקה.
ותדע, שאם אתה ממש שמח, גם שירים שמחים יכולים לצאת לך!
ו.. אנלא חושבת שאתה בחור דכאוני.
אתה יודע, אם תראה אותי סתם ככה- אני אחת הילדות ש.. איך נגדיר את זה? כל היום עם
חיוך, צוחקת בלי סוף, אופטימית מאד-מאד ומוצאת בכל אדם מלא מלא נקודות אוור.
אז אתה רואה אותי ואתה חושב, וואו, איזה שמחת חיים, וזה ..
ואז אתה קורא את השירים שלי ואתה כאילו 'בום'. מזה העצב הזה? מזה הדיכאון הזה? מאיפה זה בא בכלל??
אז בוא אני אסביר לך משהו, זה שהשירים שלי\שלך עצובים או דכאוניים זה לא מראה על בן אדם עצוב שמסתתר מאחוריהם.
לא. אנחנו לא רובוטים, גם לנו יש נקודות כואבות. ואם אני שמחה כל היום זה אומר שאין לי דברים שכואבים בי? לא. זה אומר
שאת העצב אני משליכה למקום אחר, במקרה הזה- לכתיבה שלי(:
אני יודעת שקצת חפרתי. מצטערת.. גם זה קורה לפעמים 
מקווה שהבנת
לא כל כך טוב לי עם ה שמה שאני מוציא החוצה הוא החלקים היותר דיכאוניים, או לא חברותיים שלי (גם בשירים לא דיכאוניים) וזה יכול לקרות גם בזמן שמח- למרות שכשטוב לי אני כותב פחות...
אצלי, אני כותבת על מחשבות שעוברות במוחי.
דכאוניות? אין לי מושג..
אבל זה גם סוג של פריקה..
כי בכתיבה אפשר לפי דעתי להתבטא הכי טוב.
למה?
כי כשאתה מדבר עם בנ"א אתה מסתכל על ההבעות פנים שלו,
תגובותיו,
וזה הרבה יותר מקשה לומר באמת..
ודף? אתה תשפוך, תוכל למחוק אח"כ.. (בשונה ממילים שאם הן נאמרות אז הן נאמרות),
תוכל לשמור..
לא יודעת..
שתעבוד בהם על כתיבה שמחה יותר.
תבחר נושא שמח או מילה או כל מה שבא לך שתהיה חייב לכתוב עליו בסגנון שונה ואולי עם הזמן הכתיבה תשתנה..
וזאת סתם הצעה אין לי מושג אם זה יעבוד ואיך בדיוק תעשה את זה.. סתם מחשבה
ועוד משו- אני חושבת שבכתיבה עצמה יש משו עצוב, אולי לא עצוב- רציני. לא משנה איזה שיר תקרא(אם הוא בלי מנגינה) הוא ישמע רציני כזה אולי קצת עצוב..
וכשכן זה לא יוצא טוב
יש לי כל מיני שירים שאני כותבת נגיד על אנשים אחרים, או שסתם אני מתחילה משפט ופתאום עולה לי בראש משפט שממש מתאים להמשך, אז אני כותבת אותו גם אם הוא ממש לא קשור לסיבה שבגללה אני כותבת ולא קשור בכלל לאישיות שלי... אז יוצא לי שיר אחר לגמרי ממה שכתבתי בהתחלה.....
ואני לא חושבת שצריך לעשות תרגילים. גם כי אני שונאת תרגילים וגם כי נראלי שהכתיבה צריכה לבוא מהמקום שלך.
מה שאתה כן יכול לעשות -אם אתה רוצה לשנות את זה- זה תוך כדי הכתיבה לנסות לחשוב על משהו שמח, או על מה שאתה רוצה שיצא לך...
בהצלחה!
בס"ד
אבל הם באמת לא ברמה...
סתם מעניין אותי מה תחשבו
קטע ראשון (התבקשנו לרשום על טעם כלשהו)-
"פרוזן יוגורט הוא מאכל שטעמו טעם מתוק, ערב לחך,
כל פעם שאוכלים פרוזן נזכרים בדברים טובים, בחוויות, הרפתקאות, אנשים מדהימים,
טעמו מזכיר טעם גן עדן.
התמרים שמזכירים חוויה מסוימת, המנגו שמזכיר אדם מסוים,
הפירות בכללותם שיוצרים זכרונות רבים ואהובים כ"כ,
ויוצרים הרמוניה מדהימה של מחשבות, זכרונות ורגשות."
קטע שני (התבקשנו לכתוב על מילים אקראיות שהוציאו מספר... המילים: בית, פגישה, מסקנה, לוחמים, תחנה)-
"עמדתי בבית, התארגנתי לפגישה. יצאתי.
הגעתי למקום וראיתי אותו, חייכתי בבישנות.
"שלום", "שלום" ענה הוא מבויש כולו.
"מה שלומך?" העזתי לשאול. "ב"ה בסדר" ענה..ישבנו ושתקנו.
לאחר כמה דקות החלטתי לפתוח קצת בשיחה ושאלתיו על חייו, על משפחתו ומשם הכל זרם.
דיברנו על החיים, ל איך כולנו לוחמים,
מדי יום ביומו אנו נלחמים על קיומנו, על זהותנו,
כל תחנה ותחנה בחיינו מביאה איתה את המלחמות שלה ואנחנו כלוחמים גיבורים עומדים.
כן, גם נופלים, אבל בכל זאת אנחנו קמים וזה מעיד על כך שאנו לוחמים אמיתיים ואמיצים.
דיברנו ודיברנו, עברו מספר שעות והזמן ללכת לאוטובוס הגיע.
לא רציתי ללכת, אך היינו חייבים להיפרד.
"להתראות" אמרתי בחיוך, והוא החזיר לי "להתראות" בחיוך עדין והלך.
הסתכלתי אחריו, נשמתי את ריח ההרים סביב והגעתי למסקנה.
חייכתי."
זהו בנתיים...
היה עוד משהו שכתבתי בסדנה אבל הוא יצא עם חרוזים ממש מאולצים..
היה לי גם סוגשל סדנת כתיבה.
אבלאבל..
כתבתי מונולוג מוזר קצת.. של יוסף הצדיק :ג
חח איזה יום מבדר זה היה.
בס"ד
רק מילים ואמרו לכתוב מה שיוצא
ולא התבקשנו לחרוז אבל בתור סיום ביקשו ממנו לכתוב או על קול כלשהו או על משהו שקשור לחוש המישוש (זה היה קשור לחמשת החושים וכו') אז החלטתי לכתוב על חוש השמיעה וכתבתי שיר ששילבתי בו צלילים כביכול...
והחרוזים יצאו לי מאולצים .
אפשר פעם לעשות סדנת כתיבה יוצרת במפגשים
זה אחד הדברים.
איזו?ענבלבס"ד
אני מכונה לשקול אפילו להעביר אותה בעצמי...
בקטנהמרב. והייתי כותבת על המבורגר 
) על מה ולמה את שמה תמרים בפרוזן? 
זה מגעיל!!
בס"ד
(הדבר המצחיק הוא שהמנגו שהזכיר לי אדם מסוים- אז אותו אדם בכלל לא אוהב מנגו )
הטעם שלו משתלט פול, ותמר זה בכלל לא טעים גםככה.
ענבלאחרונה ממש אהבתי.אורושקושהחלום שלי זה להצליח לכתוב שיר כזה יפה על נושא משעשע..
mehapesetקליל , כף לקרוא , מעלה חיוך והעיקר - שינוי מרענן ביחס לשאר הקטעים והשירים פה
העלת חיוך משמעותי. אשרייך
בקטנה חמוד חמוד!!!!חרותיקומצחיק.
טוב!!
המיקס בין המשלב הגבוה לתוכן ה...יומיומי עושה פלאים
מישהי=)רק למה גילת לנו את הסוף?אין כותרת אחרת?L ענק ממש טובענבלמישהי בעולם!אחרונהcookie_monsterוהיא לא הפסיקה ללכת, להתקדם
יחפה
והשמש להטה
והיו מים, היו
והיה אוכל, גם היה
ולא חסר רצון. אבל היה ייאוש
ומה שהניע אותה היה הגעגוע
לראות פנים מוכרות ולחוש חיבוק חם
ולחזור הביתה ולהתכרבל עם בקבוק שוקו מיותם
ולשחק חמש אבנים עם האחות הקטנה
ולתת לכל אחד מהאחים נשיקה במתנה
אבל נכון לעכשיו, מה שחלף בראשה היה למה לעזאזאל,
גזמו את הסכך מהעצים וכך הלך לו כל הצל??
אבל..~moriya~אחרונההקטע כל כך יפה ומדהים.
חזק, עמוק, כתוב היטב ואתה ממש מרגיש איתה.
אבל.. אז באות שתי השורות האחרונות...
יש בזה משהו ממש מתוק!
אבל את הקטע הזה ספציפי, הייתי מעדיפה רציני,
רק כי הוא מדהים..!
בכל זאת הוא מקסים!!
צבי-ליזציהאבל כתוב יפה
אבל זה טוב, רק.. אפשר כמה הערות ושאלות?
מה באה להגיד השורה הראשונה? למה היא ראשונה ולא רביעית, היא מתארת את המסע, זה צריך לבוא אחרי שהיא מתחילה ללכת
למה נתפסה בו אימה? כשהיא הגיעה?
היא גם חיפשה אותךו, נכון היא הלכה לה בשדה האושר והוא, זה שחיפש אותה הגיע מולה, אם כן אולי כדאי להבהיר את זה קצת.
אולי שהיא תלחש לרוח שהוא סוף סוף הגיע או משבהו כזה. עכשיו זה קצת מבולבל.
עוד הערה, הפסיחות שלך לא ממש מסודרות.
ואז הוא מצאה/את הנערה בשדה הסערה. נרקמה לו/דמותה. קרנה בשיא/יופיה
כל אלו הם פסיחות שלא מוסיפות לקטע אולי הפוך הם גורעות ממנו.
תנסי לעבור שוב על כל הישר, לבדוק שוב אם את רוצה את המבנה הזה, סדר של משפטים, כפל של מילים (אימה בו נתפסה/הכתה בו כמהלומה. בששון שמחה גיל ורעדה. כמה ציפה/כמה קיווה- כל אלו כפילוית, שלא בטוח שחייבות להיות.)
אבל..איך הילד מאושר?
צבי-ליזציהאחרונהחרותיקונותרה עוד פינה
שלא יבשה בשמש
וקרן של אור
תפלס את דרכה
בין עלים שצבעם כשלכת
ובין השורשים
עוד נמצאת איזו טיפה
שתשקה ותרווה
צימאון בוער
לחיים
במרחב הגדול
אבודות נשמות
ואותן טיפות
מחכות להן
כדי להשקות
צבי-ליזציהרצף. רצף קסום.
רוש לילה.ממש אהבתי .. נשמה זה מהמם (:
השיר מאוד ציורי וכך הוא יותר משמעותי, יותר נכנס ללב..
תגדירי 'משהו'..
הבית האחרון מציק לי.
אבל אני לא מצליחה להבין למה.
והלכת.
כמו הוכחה חמוצה עם טעם מר, ששורף. כאב מיובש שנרטב מחדש.
ונשארתי, עם בעיות עיכול ודמעות בלב.
אז שוב, כמו תקליט שבור שחוזר על עצמו, הייתי. רק כי לא היתה לי ברירה.
רציתי, נכון.
זו האשמה הזאת שאין למי לתת, אז איכשהו היא תמיד נשארת אצלי. אולי מין סוג של אהבה כזאת, לצאת מנוצחת וטיפשית.
אני יודעת שלא הייתי צריכה להאמין, פתיה שכמוני. אבל בעצם, ככה זה עובד.
להאמין-להתאכזב-ולהתחיל להאמין מחדש.
ואולי, זה טוב.
ככה כולם אומרים. אני כבר לא אומרת, רק שותקת, ומחכה לסימן שהכל לא לשווא.
ואתה? הלכת.
תחזור?
אהבתי מאד. משפטים שנסגרים בנקודה מראים על עוצמה מסויימת (או לפחות כך זה נראה בעיניי). ובכלל, הרגשות מובנים מאד, לראשונה אחרי קטעים רבים מאד שקראתי גרמת לי להזדהות.
תודה לך. זה יפה (:
בקטנהעושה איי כזה בלב
טוב מאוד, ממש.
ומעלה נקודה למחשבה..
* יש טעויות בין זכר לנקבה ("איך שידו אוחזת חזק את ידך" "ידה מחזיקה בידך")
* יש שניים שלושה "לא" מיותרים בהתחלה (לטעמי) אם חוזרים על מילה לפעמים זה מחליש אותה...
חוץ מזה זה מדהים!!!
נ"ב תכליתנו בעולם היא להיות כלום ושומדבר (וסוף סוף אני מוצא עוד מישהו שמשתמש בביטוי הזה)
יפה, ומעביר את התחושה,
ומצטרפת לנובדי בעניין הלא..
אבל-רוש לילה.מה הכוונה בלבול בין זכר לנקבה? בכוונה כתבתי על זכר ונקבה , אשמח אם תגידי לי איפה זה זכר ואיפה נקבה ואני אגיד לך אם זה בכוונה או בטעות.
"איך שידו אוחזת חזק את ידך" מבינים שהטקסט נכתב ע"י נקבה
וכשכתוב "ידה מחזיקה בידך" נשמע להפך...
טוב כי פשוט .. כתבתי את זה לחברה טובה ולחבר שלה. אז כל פעם פניתי לאחד מהם(:
-יצא גרוע,אני יודעת. זה רק נסיון כושל.השיר על בנות אחרות,אגב.
מילים בוקעות, שוטפות, מנסות לפרוץ דרך.
ומולה אפילה חלולה, ניצבת.
והעיניים כה קהות...
והמילים לא מרפות
מנסות להאיר , לפלח את החושך-
נתקלות בשתיקה נעלמת , נבלעת.
אל מול תקווה היא ניצבת,
וכאב אל מול פניה
בקטנה וחבל קצת.חרותיקהשימוש החוזר בביטוי אל מול, ומולה,
קצת מוריד.
בס"ד
אם כן אז דווקא יצא יפה
רק הבית השלישי לא חתוך?
אוקיי.
כתבתי משהו, ויש לי שורה אחת מעצבנת.
כלומר, כתבתי הכל בחרוזים בסוף שורה.
ואז, יש שורה ששעות לא מצאתי לה חרוז, נראה את תצליחו לנחש איזו...
יש לי כמה אפשרויות, אז אחרי הניחושים
בדידות מול יחד
עליצות מול פחד
יאוש מול תקווה,
שנאה מול אהבה.
תכונות זרות
אך כה קרובות.
הרגע עם כולם
ורגע בודד בעולם.
רגע בתקווה חדור
וברגע הכל אבוד.
רגע מוכן לעשות הכל
ורגע פשוט לא יכול.
המרחק דק כחוט שערה
וההבדל גדול עצום ורב.
בידנו זכות הבחירה
לבחור בין הטוב לרע.
במחשבה שניה, זה די בסדר, אבל רציתי מושלם
הערפל.
הערפל בחיי לא נותן לי לראות את הטוב המושלם בעולם.
הוא כמו מלאכי מוות בשבילי...
הנשמה היא שלל צבעים מרהיבים,
שמכוסה בגומי שחור,
וכאשר היא מנסה לצאת ולהראות את יופיה,
הגומי נמתח,נמתח,ומתבהר.
כך שרואים את יופיה,
אך בגוונים חלשים.
הלוואי שיכולתי לקרוע את הגומי השטני הזה!!
הגומי השחור ההוא,
שנמתח ומתבהר אבל אף פעם לא משתחרר
ויש לו נקודת תורפה אחת
החיוך שלך
שקורע אותו לשניים
כך שרואים את הנשמה שלך על שלל צבעיה המרהיבים
בגוונים מסנוורים.. =]
בהההצללללחחחחהה!!!!\מהמם!!!
ערפל..אחרונהבס"ד
כותבת דברים שמחים
אך הלב בוכה מבפנים
מה ארע שכל כך העציב?
מהו הדבר שלך כל כך הכאיב?
יושבת ומנסה לעזור
להיות שם, להקשיב ולשמור
אך איני יכולה בלי שתתן לי
כי אם בעזרתי אינך חפץ אז מי אי?
אומר תודה על הרצון
אך אני מרגישה כי הינך חומד לצון
רוצה לעזור יותר, אך לא יכולה
רק להתפלל לה' שהכל יעבור במהרה.
בס"ד
אבל אולי זאת רק אני? 
המען זה בן
המשוררת שהיא גם המדוברת כותבת דברים שמחים (לא רשום שירים) והלב בוכה מבפנים.
דווקא החרוזים לא היו כל כך מאולצים
זאת אומרת הם די זרמו בכתיבה...
אמ זה שיר שכתבתי מזמן בעקבות משהו... אז לא הייתי רוצה כל כך לנות אותו כי הוא חשוב לי..
אבל אולי אנסה לשכתב אותו על דף אחר... תודה על ההארות!
העננים העיבו על העיניים שלך, הכחולות.
השמש הסתתרה מאחורי מעטה ערפל כבד.
ואת עצמת אותן. שלא ייראו. שלא יחשבו.
שלא ינסו לפענח מה את מרגישה.
כי מה זה עניינם, בעצם.?
וחיפשת לבד את הדרך.
בלי לבקש עזרה. בלי להתייאש.
כי את מסוגלת. את יכולה. את כבר לא קטנה.
אבל לפעמים יקירה, את כן צריכה הכוונה.
את כן זקוקה לחיצים שיובילו, שיאמרו אם טעית ואיפה.
שיחבקו אותך, שיאמרו לך שאת טובה. ואמיצה. וחזקה. ואהובה.
אל תדחי אותם. אל תסרבי לאהבה =]
אהבתי את הדימויים ממש.
יפהפה ענבלאימלה...אני הילדה שכתבת עליה!!!!מזדהה בטירוף....
ההתחלה מדהימה, חודרת.
קצת הרגשתי שהסוף נהיה פשוט מדי לקטע.
אבל סה"כ מהמם. יש פה הרבה עוצמות ויופי.
קטע מפעים..!
מישהי=)אחרונהשאני משום מה לא מצליחה כמעט להגיב. לא מבחינת זמן או משו. פשוט לא מסוגלת. זה מוזר אבל יצא לי כמה פעמים לכתוב תגובה וברגע האחרון התחרטתי ומחקתי.
אני באמת צריכה להשתדל יותר..
תמיד אני מרגישה שהתגובות שלי יוצאות מאולצות ולא מבינות בכלל..
בס"ד
אני למשל לא כל כך יודעת מה להגיב
לא מבינה גדולה בדברים האלה..
אז אני פשוט לא מגיבה...
לא מכוונה רעה
לי קורה הרבה פעמים שאני דווקא רוצה להגיב, אבל או שסתם לא עושה את זה או שאין לי מה לומר יותר מ"יפה ממש!" ולא נעים לי...
אני צריכה לעבוד על זה. אני חושבת שבתור בנאדם שמעלה אני צריכה לתרום לאחרים.
תודה על הסבת תשומת הלב
ולא יודעת מה!
כשיש לי מה להגיב, אני מגיבה
בלי קשר למי זה.
את זה..
כאילו, לא סתם מעלים לפה דברים.
אני לדוגמא, מעלה, וכשאני מעלה אני רוצה שיעירו לי.
אני כן רוצה להשתפר יותר בכתיבה שלי..
וזה מבאס להעלות ואין כלום
נשתדל
אני מאמין באמונה שלמה שיום יבוא
אני מאמיו באמונה שלמה שהיום כבר בא!
אני מאמין באמונה שלמה שאנחנו לא שמים לב שהכול טוב, מופלא!
תודה אבא!
אם אתה יודע אח שלי, בעבר לא היו רק לוחצים בכפתור ומים זורמים לא היו מתקלחים כול יום ולא היו פלאפונים, לא הייתה יודע מה קורה לא הייתה מכיר אנשים, לא היה תקשורת.
תגיד תודה לאבא שאתה חי היום בימינו אלה
מזכיר לי פירוש שחשבתי עליו פעם לסוף ברכת "רצה" (סביר להניח שעוד אנשים חשבו עליו)
"ותחזינה עיננו בשובך לציון... המחזיר שכינתו לציון"
לכאורה בהתחלה נראה שהבקשה היא שנזכה לראות בשובו של הקב"ה לציון לעתיד לבוא
אבל בחתימת הברכה אנחנו רואים שהוא כבר שב ואנחנו צריכים להצליח לפתוח את העיניים
ועל זה אנחנו מתפללים...
מישהי=)אחרונהמה שאני חושבת,
שעברת מהתודה לריבונו של עולם,
לאחיך..
אתה מודה לו, ושניה אח"כ אומר גם לאחיך לומר תודה.
אני חושבת שצריך להיות איזשהו הפרדה טיפה, שאתה עובר נושא.
הסברתי נורמלי או שהסתבכתי?
בס"ד
אז ארשום פשוט על מה זה נכתב וזאת תהיה הכותרת-
יער לופוחובה פולין-
עומדת. סביב עצים דוממים.
חושבת. הלב בוכה מבפנים.
עיירה שלמה נמחקת
כאבק ברוח נעלמת.
עומדת. סביב לי אנשים.
אך איני רואה דבר מלבד המתים.
צריכה לדבר, מדברת.
העיניים כמעט דומעות והיד רועדת.
לעד נזכור אתכם אחים,
לא נשכח לעולמי עולמים.
הנקמה תמשיך וממשיכה.
אנו כאן. עומדים בגאווה.
(למי שלא הבין, זה נכתב במסע לפולין...)
אממ להעמיס עליכם עכשיו ולהציף או לעשות אחד אחד?
ענבלבס"ד
אין שירים שמתחברים למה שהכותב הרגיש ולא לאף אחד אחר?
לא תכננתי שיתחברו לזה...
זה שלי...
מובן למה לא תתחברו, לא הייתם שם, לא הייתם צריכים לדבר
ואגב, לגבי העומדים בגאווה- מעצם זה שרשום שזה בפולין מבינים מה זה הלעמוד בגאווה... לכן חשוב לדעת את הרקע אבל לא חייבים לפרט את זה בשיר...
ככה נראה לי, לא?
מרב.בס"ד
זה ברמה מספיקה בשביל הפורום?
בס"ד
יש לי גם קטעים משעשעים מסדנת כתיבה יוצרת
נכתב בצורה יפה,
הצלחת להעביר טוב מאוד את המסר. ולא הכבדת ביותר מידי מילים. קצר וקולע.
דווקא, אני אהבתי את הרגש הגאווה שהצגת בסוף..
מעצב לנקמה, לגאווה. הליך יפה.
אם הייתי עוצמת עיניים והיו מקריאים לי את השיר בטון כזה מלטף,
הייתי בטוחה שאני שם.
המילים שחיברת נותנות את ההרגשה כאילו אנחנו שם איתך,
והתחושות מצוינות!!
גם החרוזים מעולים, הם מעוצבים בעדינות ולא משתלטים!
פשוט טוב!!
לי השורה האחרונה נתנה איזה זבנג לפנים, ואני אוהבת את זה.
"נושמת עמוק, לוקחת ללב" - אהבתי...
לא יודעת למה, אבל פשוט התחברתייי..
נוגע ללב, מדבר בפשטות ויושר.
אמיתי שכזה.
החלק הכי מיוחד בעיני זה-
"נעמדתי לרגע. נושמת עמוק, לוקחת ללב.
והלכתי.
בלי שום ספקות או חרטות."
הוא מקסים בגלל האוקסימורון..
התחברתי מאוד!!
בכביש שמוקף חולות ודרדרים, ניצב עמוד אפור גבוה ומחוספס,
שמאיר באור קלוש על הסביבה שבה הוא עונד,
שמיכה שחורה פרוסה למעלה ושקט,
קול החשמל שפועל בוקע את הדממה בסביבה,
מדי פעם עוברת בו צמרמורת קרירה,
מחשבות על דמויות מאימות מקפיאות אותו,
מדי פעם הוא לוחש לאויר הלילה הקר
" מה, מה השתנה הלילה.."
הבדידות המעיקה על ליבו של
פנס הניצב בצידי הדרך,
אולי אם היה איתו ידיד או חבר
לא היה לו כל כך מפחיד וקודר(הוא חושב),
את החושך היה אפשר לחוש, גם את הבדידות
היה אפשר לתפוס, אבל לא היה מי שיתפו, שיעצור,
ויביא אור וושמחה לאיזור.
זה פשוט ציור במילים
אני מאוד אוהבת שירים או קטעים שמעבירים אותך לתמונה, לסיטואציה שונה, ועושים את זה בהצלחה.
כל הכבוד...
כתוב טוב.
לגבי התוכן אני לא סגורה עם אני אוהבת או לא (בכלל הענין של להתייחס לדומם\בע"ח כמו אל בני אדם..) אבל הקטע בהחלט מעלה חיוך.
קוראים לזה האנשה
שאת נותנת לחפץ מחשבות ותכונות של בנ"א.
אבל זה כמו משל כזה, נכון?
משל עצוב.
אהבתי את המה השתנה שתקוע שם באמצע.
הוא ממס מוסיף!
התלתלים הצהובים נמתחו במשיכה שכאבה לו קצת. זה בלבל כי מה אתה אמור לעשות כאן לבדך, אז אתה נשאר. והיא יושבת מאחוריו, רגל נוגעת בגב התחתון, פורמת לו תלתל תלתל. הוא מיילל כמו ילד. נושך שפתיים. וממשיך. ליילל זאת אומרת,
נשימות חמות בעורף נותנות לו שהות שקטה לשקוע במרירות הזאת.
היא כנראה מבחינה או שומעת או רואה מהזווית, ובכלל--- בחיבוק שלה יש אבקת כביסה, נמשים של שמש ואבק מסעות. אבל אלה דברים שאפשר רק להרגיש. מאחור. ובכל מקרה--- הצהוב הוא צהוב כי ככה זה מתבלבל בקיץ. והיא עוד פורמת. אז הוא עוד הוא, אתה
(פעם, כשהיה פרפר ידע לכוון, ידע מטרה ידע צבעים. עכשיו, עם כל החורי-אויר-לנשימה-ללא-נשימה, הוא סתם עובר מפינה לפינה.) וכולו רק צהוב. צהוב של קיץ. זה יפה כמו שזה עצוב ועצוב כמו שזה יפה, היא לוחשת לו. לחישה מאחורה של האוזן. הוא מגרד את הזמזום הלחשני שלה ומתרחק מעט. מחפש אויר ויוצא לו רק שיעול מעשן. היא מחבקת חזק יותר והוא הולך. מתייפח.
(הלכת כי מה אתה אמור לעשות כאן לבדך, אז הלכת) מבקשת אל תלך, לא אעזוב אותך, היא בטח בוכה, אולי. והדרך דרך. אז הוא בורא לו חדשה. ומבטיח מנורות צבעוניות שקופות. הוא השאיר את הדמעות באמבטיה וחזר. עיניים אדומות לא מסגירות כלום. הוא לא כזה אידיוט. אתה באמת לא כזה אידיוט, רק לפעמים שאחרי שני לילות בלי שינה אתה מחליט לעלות על כביש שש, ללכת לנסוע, ומדי פעם לזרוק חיוך לירוק של הרמזור. וזה כמה חודשים ככה עד הקריסה של הבלי חלומות בלי שטויות, והשיער אסוף. תמיד אסוף. זו סתם העייפות, יד מתנועעת ברפיון באוויר, מודה, מחייכת, הכל בסדר. עפה באוויר, חוזרת לאפור של השמים.
ואז אתה תוהה איפה זה העזאזל הזה כבר.
האמת שלא הבנתי כל כך, התיאורים מבלבלים, קצת חסר לי פיסוק, ובכללי הכל לא מובן כזה, רץ ממקום למקום והקורא מנסה להבין איפה כל דבר נמצא.
אבל זה נראה ונשמע קטע טוב מאד, אם רק תוכלי לערוך וללטש אותו קצת, אוכל לקרוא ולהבין
גם ככה הוא מעולה, אז תחשבי מה הוא יהיה אם תעברי עליו (:
ליביאחרונה