פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 600)

מיותמת, בודדה 

אותך, לידי צריכה

בזמנים קשים עלייך חושבת

מה אתה מרגיש , מה אתה חושב?

האם אתה עובר את מה שאני עוברת?!

עברו הימים, עברו השנים

האנושות גדלה, גם אני ואתה

כל האתגרים מקבלים פתאום משמעות

בונים אותי, מעצבים אותי למי שאני כיום

מחכה לך, לראותך

איך אתה עומד באתגרים? האם גם אותך זה בונה?

אותך מכירה פה, מבפנים 

אך, ביום מן הימים עוד נכיר ונחיה יחד

לעדי עולמים. 

שלום!

איך שולחים הודעה בכלל ולאחראי פורום "סיפור בהמשכים" בפרט?

תודה

השבוע התגייסתי.

אני אהיה פה הרבה הרבה פחות , וכשאחזור אהיה משהו שונה לגמרי.

וכבר עכשיו למרות שבאמת היה שבוע מדהים וכיף והכל, אני חוזר הביתה ורואה קטעים וקשה לי להגיב לכם.

אני כבר לא כאן, אני באיזה שהוא מקום פנימי, קצת קשה להסביר אבל עדיין.

משהו בי מוזר.

"זה לא הסוף זה רק גמר"

אז זה לא מדויק. כי אני כבר מישהו אחר. זאת פרידה אני מניח, אולי אחזור, אבל לא ממש אני.

כולי תקוה שתצמחו ותכתבו, ורבאק תכתבו הרבה.

או שתמצאו דרך אחרת להיות מאושרים וממוצים.

מעריך אתכם.

מאוד.

צור לשעבר.

בזמן האחרון דיי חודרת ביי ההבנה שאני לא מצליח להוציא מעצמי יצירה עם רעיון טוב.

דווקא בניסוח אני חושב שאני יחסית סביר וטוב לי עם הרמה שלי כרגע, אבל לפתח יצירה מאפס

זה דבר שממש קשה לי ולכן מוריד בהמון את כמות היצירות שלי!!!

אם אני מקבל רעיון כלשהו ליצירה, יוצר ביחד עם מישהו או אפילו מקבל יצירה שצריכה שיפוץ

אני מבסוט על מה שיוצא (למרות שאני יודע שאני חובבן מתחיל והרמה בהתאם..)

אבל כשאני יושב לבד ברוב מוחלט של המקרים יוצא לי בליל מילים לא כ"כ קשורות אחת לשניה

שחוץ מלי (וגם לי רק בזמן הקרוב ליצירה) לא אומרות כמעט לאף אחד כלום!!!

מה עושים עם זה???

עלה לי גם רעיון לעשות לפעמים שירשורים* של שירים שיוצרים ביחד, אומנם זה קשור למה שכתבתי קודם

אבל זה דבר שחשבתי עליו קודם...

*יש גם אופציה לקבוע שעה מסוימת ושמישהו יזמין את כל מי שרוצה ולעשות את זה בש"א.

פעם עשיתי את זה באיזה לילה בחד"ר, היה ממש נחמד!!!

לילה טוב!!

רפאני בשיבת הבנים/איתיאל קריספין:

רפאני בגוונים, גווני החושך המופלא

גווני תיקון ושהייה.

כמו על קרוסלה בודדה,

ללא נקדישך וללא כתר,

ללא צחוק ילדים, צחוק אהבה,

רק בכי מצמרר.

רפאני בחול ובעצי זית ענפים

חול כהה-לב, נטול עפעפיים.

ארץ צבי ללא קרניים, ללא לב,

ללא נוער מתבגר, שואל,

ללא חייל שחוזר לחיק אימו אחר שהסתער,

רק בכי שברים מצמרר.

רפאני בשיבת הבנים לארצם,

ארץ עינות ותהומות, ארץ זבת איש קם ונעלם.

רפאני בתנועת העם ציון,

לא רק במגע עיניים אלא בתחושת לב.

בס"ד

לאחרונה התחלתי להעלות את מה שאני כותב לפסיפס (בעיקר על מנת שזה ישמר לי) ורוב הערות שאני מקבל (ותודה רבה לצוות היקר שבזכותו אני לומד ) זה העניין של פיסוק.

ושאלתי היא, איך מפסקים נכון? יש "יסודות" בעניין?

אשמח לתשובותכם

אור כוכב/איתיאל קריספין:

שקר, נסתם ברחובות העיר,
מעלי השמש, לצידי מאדים
ועוד כוכב שצונח פוגע באוויר האמת,
נכנס למציאות אחרת,

ריח של טירוף שנאחז בחלק אדיר מהלב,
ואז זה שוב נופל, והכוכב מתפלל,
שצלילי הנבל יאירו את דרכיו,
כפנסים, אין עוד אור כוכב.
 

ואורי, ונרי לא יכבה, ובזהורי, הזהירי תנהרי. 

ובן ישי בחירי, יקרי ונזירי, ינהל שה פזורי.
צאן עדרי, ולעירי, יאמר קומי שבי והתנערי.

והראש שנסדק אט אט, יואר באור כוכב,
והלב שנשבר ימצא לו מקום אחריו.
אור כוכב.



(*הבית השלישי והבית הרביעי לקוחים מתוך פיוט של ר' דוד בוזגלו זצ"ל, מגדולי משוררי יהדות מרוקו ).

אלוהים נתן לי לשון לימודים

לדעת להרעיף שבחים ותהילות

לברוא במשפטים קצרים וחדים

אהבה שבין חתנים וכלות

הוא נתן לי חכמה ישרה

וטוב לב אצור באלפי מנעולים

כמות מועטה ממנו נשארה

כי חילקתי הכל במרוצת השנים

אך גם חסרונות רבים הוא נתן

ואחד מהם היה בעוכרי

הרצון הטוב לא נרגע, לא מותן

וקרא לכל הרגשות: "אחרי"!

אחרי להמטיר אהבה ומילים

אחרי להתמכר ולמכור אחרים

אחרי לטבוע בתוך הגלים

אחרי לבקוע ולהכניע הרים

כי כשהכרתי אותה היה לי הכוח

להשפיע ולעשות, ולכבוש מטרות

כשהלב משתלט במהירות על המוח

והשפתיים ברינה מזמרות ושרות

אבל הכל התנפץ אז בלי התראה

כשהבנתי- נתתי יותר מדי

כשהבטתי וראיתי הכל במראה

ונשאתי מעלה את שתי ידי

נשאתי אל על את ידי הפתוחות

לקבל דבר אחד נוסף

כח להשתלט על כל הרגשות

אחרי שניצבתי ממש על הסף

בבקשה, תעלו את היצירות שלכם בגופן ובגודל הרגיל. זה מקל על הקריאה וגם מושך לקרוא

תודה וסליחה

זה מה שקורה אחרי הרבה מדי זמן שלא היה לי את המותרות של זמן ושקט (נפשי בעיקר)

לשבת עם עצמי, פעם הרמה היתה יותר גבוהה (לדעתי לפחות)

אשמח לתגובות ולעצות לשיפור!!!

עכשו הכל נראה אפור

מרגיש שהמחר שחור

אך אני מנותק מהגלגל

זה אני שגנב את המזל

אצלי הכל ממש דבש

שארגיש כמו נחש?!

זה אתם שמייצריםאת הזבל

שבגללו אתם יושבים באבל

אז לא, לא אני הוא המוזר

לא מרייר על כל דבר יקר

חי את שלי ושמח בקיים

אך שואף להשיג, להגיע לשם.

כואב הלב, הם נראים אומללים

רוצה לצעוק את הכתוב בגווילים

כן, אלה הישנים שכבר התפוררו

ובבתי הכנסת אלפי שנים הסתתרו

בס"ד

אדם קיים

בתוך אפלתו.

והיא זוהרת

מלאה, קורצת

שופעת בבדידותו.

ובקו המים

מבעד לעצמיותו

לנשמה האחרת

סמוכה אך כה מרוחקת

ייגש במלאותו.

אך בָּמָקום

של שפעת נגישותו

חרבה העטרת

חושפת פני אחרת

שנקברה, לא לחשוף סיבתו.

והוא יהלום

את יֵפי תורתו

את להט הגדוּלה הצועקת

שבמהרה נדחקת

חלול מבטו.

קו החיים

ניצב מתנדנד, חשוף במילתו.

התהום עוד מתרחבת

אפשרות מתרחקת

שוב נותר לבדו, בשבירתו.

לכבוד מכובד בכבוד רב

השמחה חשובה יותר מכול 

רק כך הכול הולך

בלי זה הרגש דואב.

חבל להיות עצובים.

חובה להיות בשמחה.

ואסור להיות עצובים.

פרק שביעי:                                                                                                                  

ג'ולי המדריכה היא פריקית מהסרטים.                                                                                      

היא לבושה כולה בשחור. גופייה, מכנסיים קצרות ומגפיים גבוהות עם עקבים. איילינר כיסה את סביב עיניה הכחולות כקרח והיה לה שיער שחור חלק פזור על כתפיה                                                 

אבל מה שהכי מפתיע אותי, היא העובדה שהיא לא מסתכלת עליי בתשוקה לבשל אותי. למעשה, היא לא מסתכלת עליי כלל.                                                                                                  

המבט שלה מאתר מיד את אד. לא משימה קשה בהתחשב בכך שהוא ג'ינג'י ומכוסה דם.                          

"מה בשם אלוהים קרה לך?"                                                                                            

"אתמול. וויל." ממלמל אד בשקט.                                                                                                   

"אה נכון.. שמעתי על זה. קום." הקול שלה שלו להחריד.                                                                

אד נעזר בי ובקאטי ומזדחל קדימה. המצב שלו ניהיה יותר גרוע מרגע לרגע.                                     

"בוא." מובילה אותו ג'ולי אחריה לאחד מהחדרים הפנימיים בקצה הדוג'ו.                                     

היא חוזרת כעבור כמה דקות. "בלספר לא יהיה במצב להשתתף בשיעור היום. הוא יחכה בחדר ציוד עד הסוף."                                                                                                                           

הקול שלה קשה.                                                                                                           

"מה יהיה?" אני לוחשת למי שיושב הכי קרוב אליי, דמיאן. "חייבים לטפל באד, הוא לא יחזיק מעמד עד סוף השיעור."                                                                                                                 

דמיאן אפילו לא מביט בי. "הוא יהיה חייב להסתדר. אנחנו נלך אליו ברגע שהשיעור יסתיים."              

התשובה שלו לא מצאה חן בעיניי, אבל לא יכולתי לעשות כלום.                                                

"ג'סיקה!" קוראת לי המדריכה.                                                                                                     

"מה?" אני אפילו לא שואלת מאיפה היא יודעת את השם שלי.                                                                                                                                   

"האם אי פעם למדת סוג כלשהוא של אומנות לחימה?"                                                                    

"לא." אני לא יודעת למה אני משקרת.                                                                                  

ג'ולי מהנהנת. "אז תצטרכי להתאמץ בשביל להדביק את הקצב, מכיוון שהתחלנו ללמוד כבר לפני שלושה שבועות.                                                                                                                                             "אוקיי."                                                                                                                                        

אנחנו קמים ומתחלקים לזוגות. לוקאס עם דיאנה, היילה מתחברת אל דמיאן ואני נשארת עם קאטי. אנחנו אמורים לתרגל בעיטות בסיסיות לפנים וזה ממש קל. כבר למדתי את כל זה כשעוד למדתי קפוארה, לפני שכל הבלאגאן התחיל.                                                                                             

אנחנו מתאמנות בערך חצי שעה עד שנמאס לי ואני ניגשת אל ג'ולי.                                                 

"איפה אד?"                                                                                                                     

היא מנידה בראשה כלפי החדרים של הדוג'ו. "שם, באחד מהם."                                                    

"הוא צריך טיפול. הוא פצוע קשה."                                                                                                  "

זאת הבעיה שלו. אסור לו להפגין חולשה. כשהוא עושה זאת הוא צריך להתמודד לבד."                    

קאטי נעמדת לצידי. "ג'סיקה, תפסיקי."                                                                                                       

אני מתעלמת ממנה. "מה יש לך?!?" אני צועקת על ג'ולי. "את לא מבינה שהוא ימות אם לא יטפלו בו? את לא חושבת שהוא סבל מספיק?"                                                                                  

משהו זע בפניה ונעלם מיד.                                                                                                   

 "ג'סיקה, הנמיכי את קולך או שתיענשי."                                                                                             

הקור שבו היא אומרת את זה והאדישות שלה מוציאים אותי מדעתי.                                               

"לא רוצה." אני אומרת. "אני לא מוכנה שהוא יסבול עוד. לא ממך ולא מאף אחד. אם אתם לא רוצים לעזור לו – אני אעזור לו. את יודעת שהוא סמך עלייך?? את בדיוק כמו כולם.. אין בכם רחמים."                                                                                                           

"תשתקי!!" אני מופתעת, כי זו לא ג'ולי שצועקת. אני מסתובבת. דמיאן עומד לא רחוק ממני, אדום כולו וזועם. "אל תתערבי בעניינים שאת לא מבינה בהם, את שומעת?? תשתקי!!"                                         

אני לא מרכינה את ראשי. "אז גם אתה כמוהם... לא חשבתי.."                                                    

העיניים של דמיאן רושפות בכעס. רק עכשיו אני  שמה לב שכולם הפסיקו להתאמן ופשוט בוהים בי ובג'ולי. אני צועדת שני צעדים אחורה.                                                                                    

"בסדר.. לא צריך. אני אעזור לו לבד."                                                                                          

ואז אני מסתובבת ורצה למסדרון, ושתי שניות אחר כך דמיאן, ג'ולי וקאטי כבר בעקבותיי.                     

אבל אני זריזה מהם.

*****

יש בדיוק ארבעה חדרים, ואני מספיקה לבדוק את כולם לפני שדמיאן מצליח להשיג אותי.                                    אד לא נמצא באף אחד מהם.                                                                                                      

אני נכנסת לחדר השני מימין. הוא צבוע בלבן ואין בו מיזוג אוויר. דמיאן נכנס אחריי, מתנשף.      

"תעזבי את זה ג'סיקה." הוא כבר לא כועס.. רק מתחנן, כאילו שהעניין יפגע בו.                                  

 "איפה אד?" אני שואלת.                                                                                                            

דמיאן שותק.                                                                                                                              

אני זורקת עליו את הדבר הראשון שמגיע לי ליד-מלכודת עכברים ישנה עם גבינה בצבע ירוק מחריד. דמיאן זז כדי שהיא לא תפגע בו והיא מוטחת על הקיר. "תירגעי."                                                       

"אני רוצה לדעת איפה אד."                                                                                                         

"אני לא יכול לספר לך."                                                                                                          

"אז אתה חסר רחמים בדיוק כמוהם." אני מצביעה על קאטי וג'ולי שהגיעו ועומדות גם הן בפינה של החדר, מתנשפות.                                                                                                                      

"אני לא!" האש שוב נדלקת בעיניו אבל אני לא מראה לו שהצליח להפחיד אותי. דמיאן צועד קדימה ותופס בידי. "עכשיו תצאי מכאן, תעשי לעצמך טובה ותשתדלי לשרוד. בסדר?"                                   "לא."                                                                                                                                            

ואז אני עושה משהו שלא תכננתי לעשות. אני תופסת בדמיאן ומטיחה אותו בכל הכוח בקיר השמאלי של החדר. הגב שלו פוגע בקיר אבל הוא מצליח להתייצב בלי להפגע יותר מדי. דמיאן הרבה יותר חזק מאיך שהוא נראה. אני מתארת לעצמי שהייתה מתפתחת כאן תגרה לא קטנה אלמלא התפנית הקטנה שהפתיעה אותי מספיק בשביל לשכוח שאני כועסת על דמיאן ומחפשת את אד. למעשה, שכחתי הכל באותו הרגע.                                                                                                        

בגלל שהקיר מאחורי דמיאן פשוט החליק הצידה, חושף מאחוריו חדר נוסף, חשוך לחלוטין.                               

דמיאן מביט בג'ולי ובקאטי חליפות ואני קולטת שהוא פשוט שואל את עצמו איך להגיב.                         

למזלו ג'ולי מתערבת. "את באמת קוץ בתחת, מה?"                                                                        

"כן, תודה. מה זה המקום הזה?"                                                                                                 

ג'ולי פונה אל קאטי ודמיאן. "היא לא תוותר אם לא נספר לה, נכון?"                                                  

שניהם מנידים בראשם לשלילה.                                                                                                    

ג'ולי נאנחת. "טוב ויפה. דמיאן, תעשה לה סיבוב במנהרות. קאטי, את חוזרת איתי לאימונים. אסור שאנשים יחשדו."                                                                                                                             

"אבל-"                                                                                                                             

המדריכה מרימה את ידה. "זה לא נתון לוויכוח.דמיאן מספיק טוב בשביל לקבל פטור משיעור אחד, ומי כמוך יודע את הרמה שלך."                                                                                                               

קאטי מאדימה והולכת בעקבות ג'ולי, משאירות אותי לבד עם דמיאן.                                                 

"דמיאן מספיק טוב בשביל לקבל פטור משיעור אחד.." אני מחקה את ג'ולי. דמיאן ממרפק אותי.                                                                                                                    

 "תסתמי ובואי אחריי."

*****

אני בטוחה שאילו היה לי פנס הייתי מקבלת הרבה פחות מכות מאבנים.                                    

דמיאן צעד בראש ואני ניסיתי להתחקות אחר צעדיו. החושך הלך והתעבה ככל יותר עמוק אל תוך המנהרה.                                                                                                           

"איך אתה יודע את הדרך בלי לראות כלום?" אני חייבת לשאול.                                         

דמיאן פונה ימינה. "כבר הרבה שנים שאני גר כאן. גיליתי את המנהרות כשהייתי בן שמונה ומאז חקרתי אותן המון זמן, עד שהכרתי אותן כמו כף היד."                                                 

"הגעת לכאן בגיל שמונה? למה?"                                                                           

"הייתי מאומץ, " מספר לי דמיאן, "אבל ההורים המאמצים שלי לא אהבו אותי וברחתי מהבית בגיל שבע וחצי. כמה שבועות הסתובבתי ברחובות ולמדתי לשרוד לבד עד שפעם אחת ראיתי כמה אנשים מנסים לקחת ילד בן 14 איתם למכונית. הוא נאבק בהם ואני נחלצתי לעזרתו. אלה היו אנשי הפנימייה. בסוף הם לקחו אותי איתם ועם הילד."                           

"מי זה היה?"                                                                                                               

"קראו לו טיילור. עכשיו שאני חושב על זה, הוא די דומה לך." למרות החושך אני יודעת שהוא מסתכל עליי              

אני מבליעה את ההפתעה. אני מתחילה כבר להתרגל לכל האכזריות הזאת מסביבי, עד כמה עצוב שזה נשמע.  

 "איך?"                                                                                                                            

דמיאן מושך בכתפיו. אני שומעת את האוושה שבגדיו משמיעים. "סיפור ארוך. איקס שנא אותו."                                                                                                                      

אני נאנחת. "זה אומר שהסוף שלי קרוב?"                                                                           

"אולי. באמת מפתיע שהוא עדיין לא הוציא אותך להורג. את הבאת לו רק צרות."                    

"אני אמורה להיעלב?"                                                                                            "

ממש לא. אני דווקא חושב שזה טוב שיש פה סוף סוף מישהי מרדנית כמו טיילור."               

אני מחייכת לעצמי בחושך.                                                                                             

"אז למה אני עדיין לא מתה." אני תוהה בקול, "איקס שונא אותי, מאוד."                             

"כנראה שהוא צריך אותך חיה." משער דמיאן, "בטח יש לו תוכנית."                                  

המנהרה מתעקלת ומעבר לפנייה מתגלה קיר אבנים, מואר ללא מקור אור. דמיאן דוחף כמה לבנים והקיר זז וחושף מבואה. אני לא מופתעת. אני מרוכזת במשהו אחר.                              '

כנראה שהוא צריך אותך'..                                                                                             

אני לא יודעת מה איקס מתכנן, אבל אני בכלל לא מתכוונת ליהיות לו עוד סתם כלי במשחק. אני מתכוונת להרוס לו את כל המערכות.                                                                         

המבואה היא בעצם חדר גדול שממנו יוצאים כמה מסדרונות לכיוונים שונים. אין שילוט, אין שמות לחדרים. זה מבוך אחד גדול, ולי יש כישרון רציני ללכת לאיבוד. הידד.                             

דמיאן הולך אל המסדרון השלישי משמאל ואני עוקבת אחריו עד שהוא נעצר.                                              

הוא מסתובב כלפיי. "יש כמה דברים שכדאי שתדעי לפני שאנחנו נכנסים עמוק יותר אל תוך המנהרות. את מקשיבה?"                                                                                                      

 "לא."                                                                                                                                           

דמיאן מעווה את פרצופו.                                                                                                   

 "סתם סתם כולי אוזן.. דבר."                                                                                         

"אז ככה, " הוא מתחיל בטון של נואם באוניברסיטה. "מערכת המנהרות הזו מסתעפת מתחת לרוב שטח הפנימייה ואולי אפילו מעבר לו, אבל זה לא בטוח במאה אחוז. בכל אופן, הדבר הכי חשוב זה שאיקס ועוזריו לא יודעים על המנהרות וזה צריך להימשך ככה. ברור?"           

הוא בוחן את פניי. אני מהנהנת.                                                                                      

"יפה. עכשיו שיהיה ברור לך, אסור לך לספר שום דבר ממה שאני אומר לך לאף אחד שלא בסוד העניין ממילא. אז ככה:" הוא מנמיך את קולו ללחישה למרות שאנחנו היחידים במקום. "אנחנו מתכננים מרד."

*****

טוב אז אולי אני לא מגיבה כמו שדמיאן מצפה שאגיב, אבל האמת היא שאני לא עד כדי כך מופתעת. אבל אני חייבת להודות- מסקרן אותי לדעת מי עומד מאחורי העניין.                       

"ג'ולי." אומר דמיאן כאילו הוא קורא את מחשבותיי. "ג'ולי וג'סטין הם המפקדים המרכזיים שלנו."                                                                                                                              

אני ממצמצת. "ג'סטין?"                                                                                                    

"את כבר תכירי אותו. גם הוא מעוניין לדבר איתך."                                                              

"מאיפה הוא יודע עליי?"                                                                                                

"נו בחייך... עם כל הבעיות שיצרת כאן.. מי לא מכיר אותך?"                                                 

אני מסמיקה. "בסדר.... יהיו לו תשובות לשאלות שלי?"                                                            

"אני מתאר לעצמי שכן.. לחלקם."                                                                                        

אני מחייכת. "אוקיי.. מתי אפשר?"                                                                                     

דמיאן פונה ימינה בסוף המסדרון ופותח עוד דלת חבויה. אנחנו נכנסים וכמעט מיד מכה באפי הריח השנוא עליי ביותר בעולם.                                                                           

"אחרי זה." הוא אומר.                                                                                                     

אני משתנקת. "איכס.. תרופות!"                                                                                                     

"את רצית לבוא לפה, לא?"                                                                                                 "

אני רציתי למצוא את אד."                                                                                             

דמיאן לא עונה, רק ממשיך ללכת ואני צריכה למהר בשביל לעמוד בקצב שלו. הוא מוביל אותי בין חדרים נוספים ואני לא מפסיקה להתפעל מהגודל של המקום הזה. אחרי כמה דקות דמיאן סוף סוף נעצר.                                                                                                  

"הנה." הוא אומר.                                                                                                        

הוא מפנה לי כניסה אל תוך חדר לא גדול מואר באורן החיוור של נורות חשמל חלשות.            

אני מוצאת את עצמי מביטה פנים  אל פנים מול אד.                                                             

אני לא יודעת מי מאיתנו מופתע יותר.
אד נראה הרבה יותר טוב מאשר שעה וחצי קודם לכן. התחבושות שלו הוחלפו, הבגדים שלו גם עברו ניקיון ועכשיו אין עליהם דם. גם העור שלו פחות חיוור.

"איך גילית את המנהרות?" שואל אד. הוא מפנה מבט מאשים אל דמיאן. "ג'סטין אמר לא להראות לה את המקום עד שתיהיה מאומנת מספיק.."

"היא מצאה אותו לבד." עונה דמיאן, פניו חתומים.

"אמ הלו?? אני כאן, זוכרים? אני שומעת אותכם!" מעצבן אותי ששני הבנים מתעלמים ממני. אד מפנה אליי מבט מהורהר. "את כאן.."

"כן. ואם אפשר לשאול, מה בדיוק קורה כאן?"

דמיאן זע באי נוחות. "אד, תסביר לה. אני אבוא אחר כך לקחת אותה לשיחה עם ג'סטין."

הוא מסתלק מיד.

"למה לא סיפרת לי על המנהרות?" אני שואלת ברגע שדמיאן יוצא מתווך שמיעה. אד מושך בכתפיו. "אסור לי לספר על המקום הזה לאף אחד, בייחוד לא תחת הוראות מפורשות של המפקד להשאיר אותך מחוץ לסיפור."

"מה? מה המפקד אמר עליי?"

"תשאלי אותו."

"למה אתה לא מספר לי?"

אד שותק כמה רגעים. "תגידי, אם היו נותנים לך שתי ברירות. או לשחרר את כריס ולהלשין עלינו או להשאיר אותו בידי איקס אבל לא לדבר, מה היית עושה?"

אני מתבלבלת. "מה זה קשור?"

"תעני לי."

אני שותקת, אין לי מה להגיד.

"תראי," אד מפרש את השתיקה שלי נכון, "את יכולה ללכת מכאן עכשיו. את יכולה לשכוח שהיית כאן. אם נפרוץ במרד והוא לא יצליח אף אחד לא יאשים אותך. אבל אם את בוחרת להמשיך ולהתערב במעשינו, את חייבת לקחת על עצמך את הסיכון." העיניים החומות שלו קודחות חורים בתוכי. אני עדיין לא עונה.

"את לא חייבת לענות לי," מרכך אד את קולו, "אבל תהיי מוכרחה לענות לג'סטין או לג'ולי."

"איקס לא יודע שאני בסוד העניין," אני אומרת לבסוף.

"איקס לא יודע כרגע שום דבר," מאשר אד, "אבל הוא יידע. במשך שבע שנים הצלחנו להסתיר ממנו את כל מה שקורה כאן, אבל לכולנו ברור שהמצב הזה לא יימשך עוד הרבה. יש מלשינים בכל מקום. וכשהוא יידע, את תהיי בין הראשונים שהוא יאשים."

"למה אני?" אני מתקוממת, "אני פה בקושי שבוע."

אד מחייך חיוך סתום. "גם את זה ג'סטין יסביר לך."

אני יודעת שהוא מסתיר ממני כל כך הרבה דברים, אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

לבסוף אד מדבר. "את עדיין לא אמרת במה את בוחרת."

"אתה מבקש ממני לבחור בין אחי הקטן, המשפחה היחידה שנשארה לי וביניכם."

"נכון."

"אתה מעמיד אותי במצב בלתי אפשרי."

"לא אמרתי שזה יהיה קל."

אני שותקת לכמה שניות. "תן לי לחשוב על זה. אני לא יכולה סתם ככה פתאום לענות."

אד מהנהן בהבנה. "את לא חייבת לי כלום, רק תשתדלי לחשוב על תשובה בשביל המפקדים."

"בסדר. תגיד, אני יכולה לשאול משהו לגבי דמיאן?" אני משנה נושא, חלק בגלל שאני לא רוצה לדבר יותר על כריס, חלק בגלל שאני סקרנית ויש לי סיכוי לקבל תשובה עכשיו.

"בטח," אומר אד.

"דמיאן יודע מי ההורים האמיתיים שלו?" זאת שאלה מטומטמת, כי למה שאד יידע, אבל אני שואלת בכל זאת.

אד מהנהן. "הוא גילה את זה.. די מזמן."

"אז למה הוא לא הלך להורים הביולוגיים שלו כשהוא ברח מהבית?"

"אמא שלו נרצחה לפני שהוא ברח מהבית." אומר אד.

אני בולעת רוק. "ומה לגבי אבא שלו?"

"הו, הוא בחיים." הצורה שבו הוא אומר את זה גורמת לי להרגיש שהוא היה מעדיף שאביו של דמיאן לא היה בחיים.

"אתה מכיר אותו?" אני שואלת.

"כן."

"אז למה דמיאן לא גר אצלו? מי זה?"

אני מנחיתה על אד מבול של שאלות.

"בצורה כלשהיא, דמיאן דווקא כן גר אצלו, את מבינה, אבא של דמיאן הוא-"

כחכוח בגרון עוצר אותו באמצע המשפט. דמיאן עומד מאחוריי, שלוב ידיים. הפנים שלו חתומות.

"הגעתי לקחת אותך לג'סטין."

אני כמעט נופלת מרוב חיפזון לקום. "דיברנו על-"

"ההורים שלי. אני יודע, שמעתי."

אנחנו עוזבים את אד בחדר והולכים אבל אני לא מרפה מהנושא. "מי אבא שלך, דמיאן?"

אולי זאת שאלה אישית מדי, אבל דמיאן מחליט לענות לי.

"את לא מכירה אותו בשמו, אז אני אגיד לך את הכינוי שלו."

חשד מתחיל לעלות לי בלב, ודמיאן רק מאשר אותו במחי יד.

"איקס. איקס הוא אבא שלי."

מכתב לכבוד עם ישראל

אני הולך.

הצל שלי הולך לידי.

אני מתקרב לצל.

הוא בורח.

אני מבין.

זה לא הוא - זה אני.

שאני יבין משהו חשוב.

לברוח מהצרות לפעמים בהחלט זה פטרון מעולה.

אבל אם אני לא מצליח..

לפחות.. לפחות..

על תרדפו אחרי צרות זה לא עושה טוב לנשמה!

ממני,

אנונימי מסתורי

בין אבנים שבורות

מדיפות ריח שרפה

בין דמעות שקופות

ושרשראות ברזל

יושב האבל

עטור בשק

ומתייפח

במקומי

(עלי?)

אני פשוט אניח את זה כאן.

הסיפור השלוש עשרה מאת דיאן סטרפילד.

"החיים הם קומפוסט"

מצמצתי.

"את חושבת שמוזר להגיד דבר כזה, אבל זאת האמת נקודה. כל חיי וכל החוויות שחוויתי, כל האירועים שקרו לי, האנשים שהכרתי, כל הזיכרונות, החלומות, הפנטזיות שלי, כל מה שקראתי אי פעם, כל הדברים האלה הושלכו לתוך ערמת הקומפוסט שבמרוצת הזמן נרקבה והפכה לדשן אורגני כהה ועשיר. תהליך התפרקות התאים משנה אותם לבלי הכר. יש אנשים שקוראים לזה דמיון. אני קוראת לזה ערמת קומפוסט. מדי פעם אני לוקחת רעיון שותלת אותו בקומפוסט ומחכה. הוא ניזון מהחומר השחור שפעם היה חיים שואב ממנו אנרגיה ולוקח אותה לעצמו. הוא נובט. משריש. מצמיח חוטרים. וכיוצא בזה, וכן הלאה, עד שיום בהיר אחד יש לי סיפור או רומן. "

הנהנתי. האנלוגיה מצאה חן בעיני.

"הקוראים," המשיכה מיס וינטר "הם טיפשים. הם מאמינים שכל כתיבה היא אוטוביוגרפית. וזה נכון, אבל לא במובן שהם חושבים עליו. חייו של סופר זקוקים לזמן כדי להרקיב לפני שיהיה אפשר להשתמש בהם ולהזין בהם יצירת סיפור. חייבים לאפשר להם להירקב לכן לא יכולתי להרשות לעיתונאים ולביוגרפים לחטט בעברי, לשלוף ממנו כל מיני חלקים ולהנציח אותם במילים שלהם. כדי לכתוב את הספרים שלי הייתי מוכרחה להניח לעברי ולתת לזמן לעשות את שלו."

תקיעת שופר

תוווווווווווווו

אותנו בתשובה מחזירה

אני רוצה לחזור

תו תו תו תו תו תו

שרשרת

עלמות בלבן יצאו לרקד

בחצות נגלה הירח. והשועלים

עוד מסתובבים בין חורבות

עזבו כרם למחוללות.

שדה חרוש, סמליל מצבה לבניין

אחרי חודשים, אחרי גשם ראשון

אישה צעירה על סיר חם

הַבֶל, עם האחד שבחר בה

ובשדה עפר בוצי ושאריות מהשריפה.

ועם עולל תינבט חיטה, או צמח כלשהו

בלי שם. ובקן אב ואם שאוהבים.

השועלים חזרו לכרם.

ובירוק שלאחר הגשם עקבות

מדם המכבים זיכרון קלוש לפרחים של כהנים.

אוהב מכרם אל הבית ישוב, בחיקו גור שועלים

מתנה של יום נישואים. ובנייר קרטון יגיש זר

של גבעולים.

*קשה לי עם ההסטוריה של היום הזה, אני לא מצליחה להבין איך ולמה עשו את זה?

גם הצפיפות שלו עם תשעה באב לא נח לי, לא מצאו דרכים אחרות אלא רק לשלח את הבנות כמו פתיות, פרוצות כביכול בלי בחירה מצידה, בלי החלטה או שיקול דעת מי שירצה בי יבוא ויטול. למה?