פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 600)

אשמח אם תכנסו ותגיבו: /Mosaic/Read/25265

להשאר שם. במרחבי האינסוף הזהובים.

והגבעולים הירוקים והרעננים שאפשר ללחך, אלו שאתה מחפש ומוצא פעם-פעמיים בחיים.

עם הדהירה שלא נגמרת, והדיונות שמתהפכות תחת רגליך.

שם נשארת?

עם השמש הצורבת, וקול הפרסות שלא נשמע על החול.

והצינה בלילה, והחום של הצהריים. והשקיעות המהפנטות והזריחות. השחר המואר באור נוגה.

אתה נשארת שם?

הכאפיה התערבלה על ראשך כמו סופת חול כשמיהרת ככה.

תמיד שאלתי אותך אבא. "לאן אתה דוהר? לאן יש למהר?"

והסתכלת עליי בחיבה, וחיבקת אותי ואמרת לי להסתכל הכי רחוק שאני מסוגלת. "מה את רואה?"

"חול אבא. חול עד לאופק."

אז אמרת לי שאתה דוהר עד לשם, עד לאופק.

"ומה יש מאחוריו?" אז שאלתי.

ואתה חייכת ואמרת "עוד חול. הרבה. מרחב שאינו נגמר. זהו החופש, ילדתי."

וצחקת כשלא הבנתי.

אבל היום אני גדולה, אבא. אני מבינה. וכשאני מביטה לעבר האופק המשתרע למולי, מרוצף אבק זהוב של חול,

אני יכולה לראות אותך דוהר. ואת הכאפיה שלך, שמשתוללת ברוח.

ואת השמש שנשברת עליך ומקיפה את גופך בהילת צבעים.

כן, אני רואה אותך אבא.

וחולמת לדהור כמוך.

 

הרוח מייללת,

צווחת אל תוך אוזני.

כמו חיה ששואלת,

לשסע את גרוני.

 

לתפוס את הטוהר מייחלת,

הגשרים ששרפתי מאחוריי,

מוצאת עת עצמי מייבבת

הם בוערים לפניי.

 

אני אמצא , לא אתייאש,

השלהוב בי גדול.

בוערת כאש,

את ייסורי לגאול

לנצח בכל.

 

אז למה שוב בוכה,

והטיפות בדמעות מתערבות.

ללא הפוגה הן זולגות.

זה הגשם אצלי דופק

אבל בבת אחת משתתק.

 

 

אולי עוד יום או יומיים

כשיתלה ירח בשמיים,

אני אלחש הישר לרקיע

אני יודעת, הגעתי גבוה.

בס"ד

רציתי להעלות מתישהו גם אבל אני לא מתקרבת לרמה

אתם כותבים באמת יפה!!

אבל אני ישים אתזה גם ככה.

 

פרפר שנוגע

בטפיחה קטנה

על עלה קטן של פרח

 

ואלף כוכבים שנוצצים

בוכים בי בשתיקה

זוכרים את כח מה שהיה

מפעם

 

וציפור. שפותחת כנף

ועפה, דואה

אל סוף החלומות

מקום שלא נגמר בי

וכשאמא קראה בשימך בפעם הראשונה כשעוד לא ידעת לחייך - היא דמיינה שכן . והעיניים הכחולות של שניכם נצצו באור הלבן של הפלורוסנט . אולי צריך לקרוא לאבא , תראו איך העיניים שלו נוצצות , זה לא בריא ! ממציא אחיך הגדול שאף הוא צעיר ורוצה תשומת לב מיוחדת לעיניו החומות ששום דבר מיוחד לא היה בהן . אולי כן היה - אך לאיש לא היה פנאי לראות או לבדוק - כולם התמקדו בך ואחיך נעזב לנפשו .

ואתה גדלת והקסמת את כולם בפנינים הראשונות שיצאו מפיך , בחיוכיך המתוקים , בעיניים הגדולות והחולות שאין גדולות וכחולות מהן . והשיער שלך תמיד היה זז ברוח וגם כשלא היה רוח .תמיד היה ברק "לא בריא" בעיניך ובפניך ובשיערך , והנמש הקטן שמתחת לעינך הימנית היה מסקרן את כל הילדות הקטנות , שכבר אז מצאו בך משהו מיוחד ומרנין לב . ואתה המשכת להקסים את כולם , בזכותך היינו מקבלים הנחות בחנויות כשכבר בגיל שלוש ידעת להתלונן שהכל יקר בעוד שלאחיך היו מחייכים בחיבה תוהה קימעא ומתעלמים . ואתה המשכת לסובב לכולם את הראש עם העיניים הכחולות והשיער הזוהר שזז תמיד , ואז אחיך , עם העיניים החומות הרגילות [?] והשיער הפשוט - מת .

ככה . בבום אחד . כי להקסים את אלוקים כבר לא הצלחת , ומרוב יאוש מתו לך העיניים והשיער כבה , ושוב לאיש לא היה אכפת ממך .

 

 

הבאתי את זה בדיוק איך שכתבתי לעצמי . לא שיניתי כלום . יכול להיות שזה זקוק לליטוש ואולי גם יש כל מני שגיאות לשוניות וכאלה - אבל העדפתי להשאיר את זה כך אה , וכתבתי בכותרת " לזכרו של ילד קטן אחד ומיוחד שכבר לא פה : " - לא זוכרת כבר למה .

הלכתי לשם, חיפשתי

את האמת שיש בתוכי

חיטטתי, נברתי, בתוככי נשמתי

אבל לא מצאתי את התשובה.

 

לאן היא נעלמה?

היא נמצאת בנשמה?

אני רוצה עזרה

לחזור אל התשובה.

 

אל עצמי, אל נשמתי.

השדות הירוקים הבארות המלאים

בני אדם בסדר יומם מעירים את טפם

עולם כמנהגו נוהג ואנשים שוב קמים

במקום הרחוק בנחלים הזורמים

שם הוא יהיה בעבר ובהווה

טלטלה אחזתו הדרדרה בריאותו

כי מקור חייו אינם ודיו

במעבר אל העתיד משרה תקווה

שיפחתו הדמעות ותחזור אל הנער

השמחה והרינה

זה לא גמור. לא מלוטש. אבל אני חייבת לשתף לפני יו"כ.

הלב מלא ומתמלא
ועוד טיפה
ועוד זרימה
ועוד חיוך
וחיבוק
ונשיקה.
המוח מתערבב
נלחם בין שתי מציאויות.
חוט קטן שמקשר
נקרע
ויש מציאות אחת
והיא לא אחת
מאלו שהיו.
אלא מציאות חדשה
שלימה
נקיה
טהורה

ואם תחפשו אותי במציאות
לא תמצאו
כי אני בעולם
הבא.

צום קל ומועיל!! גמר חתימה טובה!!! שנזכה להתחדש ולצאת נקיים וטהורים וזכים מהיום הקדוש הזה!!!

אני לא ממש יודע איך הדברים עובדים פה.

פירסמתי את זה בפסיפס, אני צריך גם פה? איפה מקבלים תגובות?

בכל מקרה-

כשעוּלם של אחרים נופל על כתפיי

אני מנסה לא ליפול ולהיכבל

לא אצליח לברוח מכלבי מעניי

מכלבי שלי, מציידי ההבל.

 

מה אעשה ואני אוהבכם?

איך אצליח לברוח מכאן, מעצמי?

ליבי מחפש אחרי עיניכם

רצוני הוא כבול בדמי.

 

מסכן דוד, מסכן יונתן

שאהבו אהבת אחים, אהבת חרב

כמו זוג של עשים- אוהבים אל מותם

ונופלים לעת יום, ורודפים לעת ערב.

 

אמת אבקש, זהו רצוני

אבל שקר בוקע מפי, מעטי

כובל את עצמי, נופל ואני

על שפת צוק- שם נמצאת דעתי.

 

לא אבקש בשורה או תכלית או שינוי

רק רצון אמיתי, כן וטהור

אני לא רוצה להרוס, להחליף הכינוי.

או שאולי בכדי להתחיל צריך לשבור?

 

מסכן דוד ומסכן יונתן

תמצאוני איתם עם גופות כלבים מתים

אני שותק עכשיו ונואם נאום תם

לא יודע לשאול, מחכה לעיתי.

 איך מתייצבים מול המציאות?

באים, עומדים מולה. שלום גברת אני מישהי אחת. קטנה. ואת?

היא לא קלה, הדבר הזה. באמת מה היא חושבת לעצמה

מסתתרת מאחורי מסך של מייק-אפ.

שזה לא כל כך רע בפני עצמו אבל כשהמטרה היא להסתיר כיעור, גדול או קטן

זה לא כל כך נעים.

עומדים מולה, מנסים לגשש. מה ממך אמיתי? מה כן פה, מה אשליה, את שייכת ליקום לחלל הזה או שמא את רק חזיון תעתועים?

היא לא תענה. זה לא מכבודה. גברת כבוּדה. עסוקה בשלה. לטייח חלומות של פרפרים בענן כבד של אבק.

היא לא רעה, המִטען הזה. לפחות לא מתכוונת להיות כזו.

אבל בלי לחשוב מנפצת כמה בועות סבון שניפחתי לפני כמה שנים, בעידן קטן של קשת בענן.

עד לפני כמה זמן הייתי שונה, את שומעת? לא האמנתי בך, גברתי הנכבדה.חשבתי שאת עוד משוכה נמוכה

שמדלגים עליה בקלילות, במשחק תופסת צבעים.

מה קרה מאז? קמתי בבוקר. שפשפתי עיניים. בכיתי קצת צחקתי קצת הסתכלתי ימין ושמאל. אספתי חלק פאזל מפה, חלק שני משם,

ניסיתי לחבר

זה לא עבד. ניסיתי שוב

הקרטון נשבר. יחד אתו ירדה עוד שכבה של קורי עכביש מגנים מעלי.מנצנצים וכסופים נפלו לטמיון.

פעם הייתי משוכנעת בצדקתי. קטנה וצועקת. מסרבת לראות את דמותך, למרות שעמדת מולי בכל הכובד והעוצמה וכמעט צעקת עלי, למרות שאת לעולם לא צועקת. תביני.תביני. את חלשה מדי. אין לך מה לעשות, מולי.

ונאלצתי להשלים. ההייתה לי ברירה? השלמתי. או שנכנעתי. התכופפתי תחתייך. או שמא נמחצתי? כיום אני כבר לא מנסה למרוד בך. אנשים הגיוניים לא יוצאים לקרב חסר תכלית.

הייתי אידיאליסטית. השלמות כמובן תתמזג עם קיומנו בנצח זה

או משהו בסגנון.

חשבתי שאת משלימה אתנו, הפרפרים הקטנים שמרחפים לידך.

אוהו, אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני נזכרת בזה. כמה טיפשה הייתי. או שלא טיפשה, אולי רק אבודה? באשליה שלי, בתוך קורי העכביש שלי, מן משחק פלונטר רך כמו הדובי שהיה לי

ונתלשה לו אוזן ואבד.

אולי מה שהכי גרוע פה זה שאני עדיין משלה את עצמי לפעמים. תקוות ארורות.

אולי יש סיכוי, בעצם. אולי את פה ונחמדה, גברתי.

אולי כולנו נשב יחד בהרמוניה מופלאה

תחי התמימות.

הנה, אמרתי את זה. תמימות. אוי, התמימות חוגגת.

וכל המחשבות הסוררות האלה, לא אילפתי אותן מספיק כנראה

חוזרות וצובטות, חוזרות ולא מרפות – אולי התמימות חיובית.

בטח.

התמימות חיובית??! לכו תדוגו אמת. רק את יודעת לאן היא ברחה.

מציאות, גברתי הנכבדה,

אמא

האם אי פעם תניחי את החיצים שלך, ותבואי לעזור לנו?

כן, ככה מתייצבים מול המציאות. אין בכלל ספק.

אירוניה יקירתי, את הבאה בתור.

לכבוד יוסף דונקר שלום רב,

אחרי זמן רב שלא נפגשנו ולא התכתבנו אני רוצה להתכתב.

לא אני לא מבקש דבר.

רק שתהיה בשמחה זה חשוב לי.

אחי ורעי, בהצלחה בדרך שלך!

ממני,

אוהב אותך יוסף דונקר

משקיפה על הגלים

 

המים נפרשים לפניך

את יודעת, זה בדרך אליך

לא תקבלי מהם

את מה שאליו השתוקקת.

 

 

אולי את גועשת מבפנים

הגלים זה על זה צפים

הרגשות שלך שוצפים

על החול נשרכת.

 

נכון, זה לא מה שציפית לו

אבל יבוא יום שבו תדעי

הזמן לפתע יעצור מלכת

כמו תופס את הרגע שלו.

 

ואז הים יהיה רגוע

לא יגעש, לא ינוע

כי זה מה שחסר בעולמך

קנה רצוץ שיהא לסומך.

 

הגלים על הסלעים מתנפצים

נחשול רודף נחשול

גורפים אשליותיך

שחשבת שיהוו לך למשעול.

 

 

 

אני רוצה לתלות בכיתות כל מיני סיסמאות אי"ה כדי שבנות ירימו את הכיסאות.אז אשמח לרעיונות.דוגמא:תרימי את הכיסא,ותוכלי לחסוך כאב גב למנקה..

ובסגנון הזה ועדיף בשפת נקבה!תודה לעוזרים.

 

בלילות שכאלה
המילים כבר נשפכות אל המחברת
שיר של דיכאון ברקע
אהבה, או שמא - שיברון,  ברגע

עילי בוטנר מהדהד
ואולי, אולי - הראש קצת מתעודד
אני מתחרפן בשקט
וגם כותב בקצב
הלב כואב
הראש חושב

 

אני מנסה לשנות רקע
כי החיים ממשיכים בעוד רגע
הלב כבר נרדם
אבל ממחשבות - עוד לא נדם.

כבר קשה לי להמשיך
אבל אסור לי להשליך.

 

אני הולך, ורואה עולם יפה
גם אני רוצה את זה!!!

 

ודווקא לפני פרסום הפכתי חלק מהמשמעות

אני מגשש ומגשש
אני מחפש ולא פוגש
מתלבט ומתחבט
מתפוצץ ומתחרט

 

קצת קשה לי בעולם
כי החיים כבר לא כמו פעם
אני כבר לא מי שהייתי
קצת גדלתי, קצת דהיתי

 

החרוזים כבר לא זורמים
כנראה שירה זה לא לחובבים
אבל שירה היא מהלב
והלב - הלב כואב.

 

השיר מסרב להיגמר
על הלילה לא נוותר
על הכאב ננסה להתגבר
את השבר נחבר!!!

רגע אחרי שהשער נסגר

פתח לי דלת

ואם גם היא ננעלת

פתח לי חלון

אך במידה שייטרק הוא ע"י הרוח

אנא,

השאר לי רק סדק.

 

**********

 

שער ברזל גדול,

לא זז.

משוך או דחוף?

אין שלט.

זה לא משנה. אולי.

מה שחשוב הוא מה שמחכה-

תקווה?

אהבה?

שמחה?

שלווה?

ואלי מה שמחכה-

הוא רק שביל,

שביל כזה שאין לו סוף.

כזה שיודע עליות ומורדות,

כזה שלפעמים גדוש מכשולים.

אבל הוא גם כזה,

שכשתלך בו,

תדע

שזוהי הדרך.

 

 

 

 

 

אשמח לשמוע את דעתכם..

ואגב- איך הייתם מגדירים את מה שכתבתי- קטעים או שירים?

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t576473

אבל אין לי שמץ איך סופריםהבהרות.הרהור,לטיפולך

וגיליתי עוד בצ בכיתה שכותבת שירם

אני גיליתי את סוד הגלים

אולי את סוד הבריאה

לבדי על פני מים כחולים

וחוזרת אל אותה התחלה.

 

אני ידעתי את סוד העלים

איך ענפים זזים ברוח

וכשניסיתי לטפס על עצים

זה לא שרציתי לברוח.

 

אני הבנתי את סוד העננים

שמחביאים מאחוריהם עולם

וביקשתי לראות גם כוכבים

כי לא שכחתי את זוהר אורם.

 

אני חיפשתי את סוד הצלילים

לא שמעתי מנגינות

אני רצתי לעבר מילים

שנשארו בי דוממות.

 

אני רציתי את סוד החיוכים שעלו בי

שסיפרו לי סיפורים

על ימים רחוקים שהיו

שנעלמו עם חלוף השנים.

 

משהו ברגליי היחפות

מזכיר לי שבילים

מזכיר לי שפעם הן עוד היו מלוכלכות,

מכוסות באבק דרכים.

 

וכשהפסקתי ללכת

הכל בי נעלם

ואני רק שוב נזכרת

איך שהכרתי את סודם.

הלב יבש כמו דיקט כ"כ הרבה זמן..

 

באמת המון זמן. אחח, מילה לא יוצאת לי.