התלתלים הצהובים נמתחו במשיכה שכאבה לו קצת. זה בלבל כי מה אתה אמור לעשות כאן לבדך, אז אתה נשאר. והיא יושבת מאחוריו, רגל נוגעת בגב התחתון, פורמת לו תלתל תלתל. הוא מיילל כמו ילד. נושך שפתיים. וממשיך. ליילל זאת אומרת,
נשימות חמות בעורף נותנות לו שהות שקטה לשקוע במרירות הזאת.
היא כנראה מבחינה או שומעת או רואה מהזווית, ובכלל--- בחיבוק שלה יש אבקת כביסה, נמשים של שמש ואבק מסעות. אבל אלה דברים שאפשר רק להרגיש. מאחור. ובכל מקרה--- הצהוב הוא צהוב כי ככה זה מתבלבל בקיץ. והיא עוד פורמת. אז הוא עוד הוא, אתה
(פעם, כשהיה פרפר ידע לכוון, ידע מטרה ידע צבעים. עכשיו, עם כל החורי-אויר-לנשימה-ללא-נשימה, הוא סתם עובר מפינה לפינה.) וכולו רק צהוב. צהוב של קיץ. זה יפה כמו שזה עצוב ועצוב כמו שזה יפה, היא לוחשת לו. לחישה מאחורה של האוזן. הוא מגרד את הזמזום הלחשני שלה ומתרחק מעט. מחפש אויר ויוצא לו רק שיעול מעשן. היא מחבקת חזק יותר והוא הולך. מתייפח.
(הלכת כי מה אתה אמור לעשות כאן לבדך, אז הלכת) מבקשת אל תלך, לא אעזוב אותך, היא בטח בוכה, אולי. והדרך דרך. אז הוא בורא לו חדשה. ומבטיח מנורות צבעוניות שקופות. הוא השאיר את הדמעות באמבטיה וחזר. עיניים אדומות לא מסגירות כלום. הוא לא כזה אידיוט. אתה באמת לא כזה אידיוט, רק לפעמים שאחרי שני לילות בלי שינה אתה מחליט לעלות על כביש שש, ללכת לנסוע, ומדי פעם לזרוק חיוך לירוק של הרמזור. וזה כמה חודשים ככה עד הקריסה של הבלי חלומות בלי שטויות, והשיער אסוף. תמיד אסוף. זו סתם העייפות, יד מתנועעת ברפיון באוויר, מודה, מחייכת, הכל בסדר. עפה באוויר, חוזרת לאפור של השמים.
ואז אתה תוהה איפה זה העזאזל הזה כבר.
