ירוק. משום מה, כשנכנסה לחדר, מצאה את עצמה מתרתחת. קירות ירוקים, תקרה ירוקה, הכול ירוק! רענן וחי, בריא ושמח, כך הם רוצים, נכון?
לעתים חשה כאילו כל העולם עומד ומתקיים רק בזכות השאיפה שיום אחד תייצר חיוך.
כמו שמחה.
לא. לא, אל לה לחשוב עליו. די לה בנסיונות שהלילה מעמיד בפניה. די לה במאמץ שלא לבכות. כמה זמן לא בכתה? זמן רב. רב מאוד.
יפה. עבודה טובה. לא להראות חולשה, לא להרגיש, לא לבכות.
שהמיליונרים ירגישו, וירוצו להם לבכות לפסיכולוג.
הבכי שמור לחיים יפים. לא לה.
כשנולד שמחה, שנאה אותו. יצור אדום וקטן הצורח תמיד ומצמצם את המרחב שלה, שגם ככה הוא מועט מדי וסגור. השם שניתן לו ע"י הוריה הרתיח אותה, מפני שהפריע לה להאשימם בכל צרותיה. הרי אין הדעת נותנת, שאותם האנשים שקראו לילד בשמו בתקווה שאחותו תשמח, הם האשמים בכל הרעות..
ביום שלאחר הברית, בעת ריב עם אבא, אמרה כי רק רע עשו עמה בהביאם אותו. "שונאת אני אותו, רק צרות הוא מביא. אין לאיש בעולם הזה צורך בו, והלוואי שהיה עוזב אותי ומעט שקט הייתי מרוויחה"
יום למחרת כמעט מת. לולא השכנה בת הארבע שראתה אותו מלבין וצרחה נוראות- לא היה נותר חי.
לעולם לא שכחה אביגיל את מבטו של אביה כשעמד לצאת לבית החולים בעקבות בנו.
אביגיל היתה המומה, לא ידעה מה לומר, מה לעשות.. היא עמדה לידו כדי לסגור בעדו את הדלת, הוא הסתובב אליה, ואמר בפנים אטומות
"נתקיימה בקשתך. כעת- את בטח שמחה"
כעבור יומיים, כשחזר התינוק מבית החולים, כנסו הוריו סעודת הודיה לכבודו.
והיא- מערבולת בתוכה. ביקשה לבכות, וכבשה את הבכי.
אשמה היא? לא אשמה?
במשך ארבע שנים התייסרה בזאת. אפילו לא ידעה כי היא מתייסרת. 'כל העולם -גשר הוא' חשבה לעצמה 'ועל האדם להיות דרוך ככלב. במחי יד עלול הוא יהרוג'
חשבה את עצמה לאשמה וחוטאת, ואת האל- למושיע לה.
עד שפגשה בה, אותה חברה שפקחה את עיניה... שלימדה אותה טעמם של חיים בהם אין תוקף לשום דבר.
"מילים?" צחקה לה בהפיצה עליה עשן סיגריות "במילים הרגת? וכי צדיקה את, שכל מילותיה קודש? וכי קשורה את למישהו? וודאי חשבת, כי בעת לידתו של תינוק, קושרת החסידה רגל אחת אליו, ואת השניה- לאחים.. שמא חסידות הרגת?"
'צדקה היא' אמרה לעצמה בחירוק שיניים 'כוחנים שכאלה, חושבים לקשור אותנו בחבלים לדעתם האטומה, כאילו כל העולם אנוס הוא לנו על פי המעשה והדיבור'.
מאז- ידעה להלחם.
בכל פעם שהרים עליה אביה את קולו, או שהיה מאשים אותה
בהפרת חובות המוסר וחובותיה , היתה אומרת - "אינך מאיים. צרח יותר חזק"
יותר לא ינצחוה, לא יעקמו אותה על ידי הרגש.
לא בפחד. לא בנאמנות.
וכשעמדה להירדם בחדר ההוא, שקירותיו ירוקים, היתה נאבקת באותה מחשבת- איום..
שאולי, המנצחים הגדולים על הרגש אינם אלא בורחים מפניו.
קטנים כל כך, חלשים.
כמו עלה- מפוחד וירוק.
