פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 74)

מְמַלֵּאת אֶת כֻּלִּי
לֹא מַשְׁאִירָה פִּנַּת צֵל
לַדִּבּוּר, לַנִּסּוּחַ, לַשִּׁכְנוּעַ.

נִרְתַּעַת מִכָּל גּוֹבֵל,
מְחַבֶּקֶת רוֹגֵשׁ בִּפְרָאִיּוֹת
בְּלַהַט עַז

אַל תִּגְּעוּ לִי בָּהּ.
יְדִיעַת אֵינְסוֹף הָאַהֲבָה

בַּסַּפְסָל מֵאֲחוֹרֶיךָ
בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַקָּטָן
אֲנִי הָיִיתִי שָׁם כָּל הַזְּמַן
רָאִיתִי אוֹתְךָ מְחַבֵּק יֶלֶד אַחֵר
מְלַטֵּף שְׂעָרוֹת, מִתְעַכֵּב עַל סַנְטֵר

שָׁם, חָפַרְתָּ לִי בּוֹר בַּלֵּב
שָׁם נוֹלַד הַכְּאֵב

הֶרְאֵיתָ לִי שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה זֹאת אַהֲבָה
אֲבָל עַד הַיּוֹם לֹא מָצָאתָ סִבָּה מַסְפִּיק טוֹבָה
אֲנִי הָיִיתִי שָׁם אֲבָל לְךָ לֹא הָיָה אִכְפַּת
חֲתִיכַת אַנְטִיפָּט

 

חָפַרְתָּ לִי בּוֹר 
מַכְתֵּשׁ בַּלֵּב
אִבַּדְתִּי אֵמוּן בְּאַהֲבָה
הַזְּמַן וְהַכֶּסֶף
לֹא יְרַפְּאוּ לְעוֹלָם
לֵב מְחֻלָּל שֶׁל יֶלֶד

ופתאום

 

הוא נפל

דינג דינג

דינג דונג

 

האסימון

 

והרבה דברים 

התחברו לי 

כמו 

במחול

הכל הסתדר

הכל התחבר

הכל מובן

ו(כמעט) הכל נהיר

 

מרגישה קצת 

כמו

להגיע לשמים

אחרי 120

 

האם כך ההרגשה?

או יותר בהירות?

לו יהי...

לו יהי וימשך כך לעולם .....

יש לה אותה?
היא מצליחה להיות שם גם בשביל עצמה?

היא כל הזמן מנסה לרצות את כולם,
אבל שוכחת את עצמה.

היא כל הזמן רוצה לעזור לכולם,
אבל שוכחת לעזור גם לעצמה.

היא כל הזמן רוצה שלאחרים יהיה טוב,
אבל היא שוכחת את הטוב שלה.

היא כל הזמן רגישה לאחרים,
אבל שוכחת להיות רגישה גם לעצמה.

היא כל הזמן מכילה אחרים,
אבל שוכחת להכיל גם את עצמה.





שמעתי שהלב שלך קורא לך"
צמא לצאת לטרוף את העולם
זה לא תמיד פשוט וכמה זה יפה לך
לבקש להתעקש על מה שאת...
לכי עכשיו לזרוח כמו שמש
יש לך כנפיים תעופי רחוק
לכי עכשיו בלי פחד, ואם זה יכאב קצת
מנגינה שכתבתי תחזיק לך ת'יד
וגם אם תהיי שם לבד, לבד כל כך
תדעי שתמיד יש לך אותך".
(מילים מהשיר "יש לך אותך" של מירי מסיקה ומיקה משה).

לב
של בנאדם
יכול להשתגע
מרוב הגעגוע
ללב שביקש אותו
כל כך
והמון
ופתאום
נעלם

הנפש נקרעת לגזרים
מרוב הכמיהה
למתוקים
לשוקולד הרותח הזה
שממיס אותך מבפנים
אופף אותך אדים
של אושר עילאי
מישהו כל כך
אוהב
אותי
אני כל כך מיוחד למישהו
כל כך שייך
אני כל כך בתוך
חיבוק
של מישהו

וזה כל כך ענוג
וזה כל כך נעים
ללב.


וכשהבלון הזה מתפוצץ
אני גוועת ברעב
אני רק רוצה את
המנה שלי
עוד קצת מהחומר
הבוער
הזה
החזק,
שיתן לי ניצנוצים
שיפיח בי חיים

זה קיומי לי מידי

אני שלהבת

אני צריכה לאכול לבה
כדי לישרוד
כמו הדרקון ההוא
בסרט

אני חיה בסרט
בשרט
נשרטת
עמוק
וכואב
ומשתק

ומשתולל

כשהלב לא מקבל

הר געש
של חום ואהבה

שהיה לו.
והתפוגג.

ועכשיו
אני
כארי
בסוגר
לפותה
בכבלי
מצוקת
הריק
הזה.
החלל
הפנוי
מאהבה..

ועכשיו
הכל מתערבל
בסופת השתוקקות,
של צמא צורח
צחיח
סובל
משווע
נסחף
נטרף
נשרף

ניצרך

כל כך

למילים החמות האלה
לרשפים
המהפנטים
המרטיטים
האלה
השוזרים
בעדינות לוהטת
נטיפים
של זהב
אל הלב

מפלחים את הלב
מחשמלים אותו
מרעידים אותו
שואבים אותו
אל סערת האש
השואגת אליך
את האהבה
שמרגישים אליך

שאוהבים אותך

והנפש
מתנשפת
רוגשת,
כשככה
נוגעים
בליבה
מלטפים
את נישמתה

עם המילים העוטפות האלה
שזורמות אליך
נחלים נחלים
מפלים מפלים
של מים חיים
אל תוכך
המילים היפות האלה
המשכרות
שמספרות
לך
כמה
כל כך
רוצים
אותך

ועפת באוויר

הסתחררת אל השמיים

ריחפת בין העננים.

צללת אל השמש

והלב זרח.

קסמים
של אהבה
כ-סמים
של אהבה
קייסמים
של אהבה
שננעצים בלב
לוקחים אותו
לטבילה בנהר הלהבות
ואז הוא מתמכר
אל טעם פירחי הדינור.

אל
בשמים
של אהבה.



ופתאום
זה נגדע באחת

נשלפו מחטי האהבה
שהזריקו לך
כל הזמן
אוויר לנשימה,
האינפוזיה שלך
שהנשימה אותך
בחמצן האהבה.

ונשארו
חורים
דקורים
פעורים
בורות
שחורים
מדממים כבד וארוך
מושכים אותך למטה
מעורפל
חבוט
מוכה ערגה
דרוסה
כמושה
כמוסה
שאתה צריך להשאיר
עמוק באדמה
כי אין לך איך להשיג
באמת
עוד מנה

והלב חסר כל כך
וניזקק כל כך
ואין לו מנוחה.

אין לך
את הסם שלך
סם האהבה הזה
שלך
ואתה מרגיש
שאתה מתפרק
בלעדיו
ואתה מרגיש שאתה חייב
אותו
להתרפק עליו
עוד
על החיבוק הזה

שקירב אותי
שאהב אותי
שהציף אותי
בעוד ועוד
גלים של אהבה
אליי

והניף אותי גבוה

והלב שלי
ביעבע
קולות וברקים
לחשי מדורה,
גיצים,
זיקוקים,
הוא נפעם
ופעם
בעוצמה,
בצלילים רכים
ומתחזקים
דפק מהר מהר,
היבהב ריקודים.

קרן כל כך.

אבל לפתע
הפנו גב
מתנכר
נטשו
ולא הבנת למה
מה השתנה
הרי נתתי את כל כולי בחזרה
למה דווקא עכשיו לעזוב

והדפו אותך
רחוק
זרקו אותך
לתהום
ואתה שוקע במצולות
קופא במעמקים
חשוך
אובד
חסר אונים

ורק השם
יכול
למשוך אותך משם
למשות אותך משם
לגאול אותך משם

"נפלה ולא תוסיף קום"
נאמר על ישראל.
שיש גלות
שרק השם
יכול להוציא ממנה
את הנסיכה
שנפלה בשבי
היא לא יכולה לבד
היא לא תקום לבד
היא הוטחה חזק מידי
היא מרוטשת מידי
מעולפת מידי
"מעולפת ספירים"
(שיר השירים)
מתבוססת בנהי ליבה
משחרת
"-שחר אבקשך"
לזוהר ספיר האהבה
שסיפרה לה
על כמה היא מאירה ויפה
וטובה.
בת מלך שעשויה מאבנים טובות

והיא כוספת ומשחרת
"אעירה שחר"
".. תעירו ותעוררו
את האהבה..
שתחפץ"
(שיר השירים)
-"תחפצו בי"
היא מתחננת, נואשת:
"סמכוני באשישות
(-כלי יין) ..
כי חולת אהבה אני"
(שיר השירים)
-אני צריכה
להשען על אש
כדי שאצליח לעמוד
וללכת
ולהתקדם.
המקום המנחם
שלי
ועמוד התמך
שלי
הוא עמוד האש
שלי

השקו אותי באש
תשפכו עליי דליים
של אש
האהבה

זה מה שירפא אותי
זאת ההחייאה שלי
זה מה שירים אותי.

והשם
עוד יקים אותה
הוא עוד ישלח לה
המון אהבה.

השם
בבקשה
תקים אותי כבר
אני לא יכולה לסבול
את זה
אני בוכה
מסדרת את הבית ובוכה
התנפצתי לרסיסים
והתפזרתי כולי
ולא מצליחה לאסוף
את השברים
ולא מצליחה לסדר
את החיים
שוטפת כלים
ובוכה
אין לי כלים
לגעגועים שלא מקבלים.
את האהבה.
שוטפת כלים
בדמעות
שלי
דמעות של אש
שזועקות אל האש שלי
שתחזור אליי כבר.

אבא
קשה לי נורא
בבקשה
אבא מלך
קח אותי אל הארמון
אל המרחבים
אל הקדושה
אל הכוחות
לעשות רצונך
לפעול טוב בעולמך
וטוב אל עצמי.

לחבק את עצמי

להרגיש את חיבוקך
אבא שלי

אתה
תמיד
תמיד
איתי

שולח אליי תמיד

אינסוף אהבה.

היא מרגישה שלא רואים אותה.
היא מרגישה שקופה.

היא רק רוצה שיראו אותה.
היא רוצה שיראו את הטוב שיש בה.
את האכפתיות לאחרים.
את הרגישות שיש לה.

נמאס לה להרגיש שקופה.
נמאס לה להרגיש לא חשובה.
נמאס לה לנסות כל כך הרבה.
נמאס לה כל הזמן לרצות את כולם.

היא מתפללת לימים שבהם היא תמצא אנשים שירצו להיות בחברתה.
היא רוצה להרגיש אהובה.
היא רוצה להרגיש שהיא לא לבד.

היא רוצה להרגיש שהיא טובה בדיוק כמו שהיא.

עם היתרונות הרבים שיש בה,
וכמובן גם החסרונות.

היא רוצה שיהיה לה טוב.

ויש
רגעים

של
השלמה
ושקט

אין עבר
אין עתיד
אין מה אחרים חושבים
אין דאגה

רק קבלה

ומי יתן
ויהיו יותר רגעים
כאלו
בחיי

בחוץ
השחר האיר
בפנים
התעמק הסגריר
רבדים
בעולם האדיר
נכלמים
כך תדיר
אל
מול המולת העיר.

מנסה
להעמיס לי על החיים
במטרה
לימים גדושים
כדי שאוכל,
לישון עייפה

בשגרה משתבצת
תעסוקה
משקיעה באינספור
תחומים ,
כמעט ולא רואה
בעיניים
מכמה שרק אפשר
סיפוקים
אני כל כך רדופה..

כמו מכסה
חלקים בתוכי עוד פתוחים
את המכאובים
ששם. ולא פתורים
כי לטפל בעצמי
חסר די כוח
ופניות
אין לי לזה תרופה
אולי יגידו
דעתי הפכה לטרופה
אבל אני
עדיין
לא
מרפה

אין השראה, אין גם דעת,
מוחין שלי הפכו מרדעת.
מזמן לא כתבתי, גם לא ממקום,
והכאב הזה רוצה קצת לנקום.
איה היוצר ואיה היצירה
וכמה אתענה בשביל פרק שירה?

(הועלה בעבר, ושוב רלוונטי)

ולעת אחת
שוקטת בי עשייה רבה ומטלטלת
זורמת הדממה
מחוללת בי ניסים ונפלאות
כבמטה אלוהים

לעת אחת אני חוצה איתי
ים סופיות, מדברי שיממון עצמי
תהומות בהם טרם פסעתי,
איזורי מצולה.

אני גואלת אותי מן העבדות בה שקעתי
בשטף החיים.

השדות נראו פתוחים ומקבלים. היא אף פעם לא הבינה מה העניין בשדות. נראה כאילו רק במקרה הגיעו אנשים לגור בתוך בניין. כאילו השדות הם הטבע האנושי, והבניינים- תרופה לפחד ולמוגבלות.
"אבל כך זה באמת" חשבה.
אך, אם אלו החיים, מדוע כל ילד, מתוק ואהוב ככל שיהיה, חי בבניין, ונזרק ע"י הוריו מבניין לבניין מאז מלאו לו שלוש?
"הם דואגים, חושבים שמוטב כך"
-"דואגים?" האריה הלוחמני שבה מתערב שוב "וודאי דואגים- לשקט בארוחת הצהריים! מי שמע על ילד שיינתן לו לחיות לבדו, להתנתק מהעולם ככל שירצה, ולמיין כל היום חיות מפלסטיק? לא, ילד צריך 'מסגרת', 'סביבה חברתית', 'מרחב- למידה'.. שלא יהרגו אותו הוא צריך!"
-"אולי חסר לו דבר-מה, אך מה עדיף? להתרוצץ בדשא כל היום? להיות לבד? איזה מין אדם יצמח מחיים שכאלה?"
-"אדם! וכי אותם מבוגרים קטני-מוח וחסרי-נשימה- בני אדם הם? וכי למה לו, לילד, להתרוצץ עם בני גילו, אם כל מאוויהם- להשיג זה את זה בתור על משחק, ליצור סודות כדי לשומרם מפני החלשים, לחבר חוקים שאיש לא יבין אותם... מוטב להשאר כפי שנולדת, בטבע! בדמיון!"

אין לה מענה. הוויכוח הזה דוקר אותה. מין רעל כזה שנותן חיים ומוצץ אותם ממך באותו רגע בדיוק.

העשב רוחש. היא נבעתת ומסתובבת לאחור, מדמיינת גבר עם סכין או, לחלופין, חברות מלגלגות.
הבחור מאחוריה לא נראה מרושע. הוא אינו מוצק מדי, מבע פניו עדין ומתפלא. ועייף. למה?

"ערב טוב" הוא מברך אותה. היא שותקת
"אני מתנצל, הפחדתי אותך"
-"אני לא מפחדת" היא שולפת את טון דיבורה החד ביותר.
-"ממה?"
-"מה זאת אומרת?"
-"ממה אינך מפחדת?"
-"מכלום"
הוא מביט בה . "אין אדם שלא מפחד"
-"תתפלא" היא סונטת בו. הוא מתכווץ מעט, אך נותר עומד. "ואם תרצה לדעת", היא נתקפת מין רצון סדיסטי לשסע אותו "אדם שראה את החיים באמת, שיודע היטב מה טיבם של בני אדם, וכי יש לו דבר לפחד ממנו? מוכן הוא לכל פגיעה מצידם, ואינו מצפה מהם להושטת יד לשלום.המלאכים רפי-הידיים, הם המפחדים. כל שריטה קטנה נדמית להם ככלי שבור.. "
הוא מביט בה, סוקר אותה היטב.
"מה לך?"
הוא מביט עוד כמה שניות
"מה חשבת שאעשה?"
היא אינה מבינה
"נבהלת כשהגעתי. כך למדתי מהתבוננות באחרים. כאשר האדם מסתובב במהירות- זו הגנה. לא ציפית לי. מה חשבת שאבוא לעשות?"
-"אני.." היא אינה מבינה מדוע, אך מספרת "חשבתי שאולי אתה.. אדם עם סכין, או.."
-"..או?.."
-"או אולי.. החברות, שבאו.. וחשבו שאני.. המוזרה הזו.. שיוצאת לדשא.."
הוא מביט בה לרגע, ומתיישב. היא מתקרבת (השתגעתי לגמרי) ומתיישבת לידו. לא קרוב מדי. כיפה על ראשו, וחצאית עליה. ומלבד זאת- אין הדעת נותנת שתתקרב כל כך. זר הוא. ולו היה קרוב אליה- לא היה זה מיטיב איתה. גם הקרובים מסוכנים.

-"וודאי תצחק כשתחזור"
-"ומדוע שאצחק?"
-"מדוע.. וכי לא ברי לך? את המוזרה שבחבורה פגשת, ולא תנצל את ההזדמנות לצחוק?"
-"מוזרה? כי עמדת בדשא?"
-"כי עמדתי, וכי אני ולא אחרות"
-"והאחרות, מה הן?"
-"אינך רואה אותן?"
-"רואה בוודאי, אך לתינוק שכמוני נראות כל הבנות כערימת חצאיות מתנפנפת שמדברת יותר מדי.. אינני מבדיל"
היא חושבת. מנסה לתאר בליבה- מה באמת לב השוני.
"הן כפי שאמרת" אומרת לו "אני אחרת". הוא שותק. "ובכלל.." היא אומרת לו "כל הפנים החסודות האלה- הם לא מבינים שום דבר. אומרים - 'הכול דמיונות', 'לא כולן חייבות להתחבר איתך', 'יבוא יום ותלמדי להבין'.. קל לדבר כשאתה שליט, כמה שזה קל! הם פוחדים לומר שזה שקר. שנולדים ככה וחיים ככה, כמה שרוצים לחיות"
הוא מביט בה.
-"היכן השקר?"
-"בשוויון הזה, שלא קיים.. לעולם אי אפשר לדעת את החוקים. 'עשה כך, דבר כך, אבל בטבעיות, לא בקול רם, לא תמיד, אמור את דעתך, אבל לא בקיצוניות, ולא בשקט, כי לא ישמעו אותך, תתחבר עם כולם, אבל אל תתערב, תבקש עזרה, אבל לא תמיד, תשמח כשכולם שמחים, תכעס כשמותר.. אה, וכמעט שכחתי: מותר לטעות. אבל אל תתפלא אם לא ידברו איתך. ומותר להיות אתה, רק תדע את הכללים".
היא מסיימת את ההתפרצות. הפעם אינה מתביישת. אולי מפני שהוא שקט כל כך.
"מים"
היא לא מבינה
-"מה הקשר?"
-"מים" הוא אומר שוב. מתוך כיסו הוא שולף בקבוק קטן ותמר.
"מה דעתך על זה- טמא או טהור?"
-"איני מבינה פילוסופיות כאלו"
-"זה" הוא מרים את התמר "לא יכול להטמא. לפני רגע קטפתי אותו. אבל, למרבה האכזריות, יש קסם" הוא שופך מים על התמר ומרים אותו "עכשיו הוא יכול להטמא, כי נרטב לראשונה לאחר שקטפוהו. ואת יודעת- אם היו המים טמאים, היה מוכשר לטומאה ונטמא באותו הרגע, בלי לחכות.."

היא לא מבינה.
"הנה למדתי. אבל.. לשם מה כל זה?"
-"כעס" הוא אומר בפשטות.
"כל האנשים מחפשים מים. רוצים לחיות. מוצאים את כל הכללים המיותרים, כל הרוע בחיים שלנו. יש קצת יותר מדי, קשה להכיל.. אפשר לברוח.. ואפשר לכעוס על הכול. לקבל מים. הרבה כוח, הרבה חיים. רק מה- מים טמאים. נותנים לך לחיות, אבל שוברים כל כך.. מין רעל כזה"
-"ומה אתה מציע? לבלוע הכול?"
-"וכי אז הרעל לא יגיע?"
-"אם כך מה? לברוח?"
הוא שתק. "אינני יודע"
הם קמו. השמש נטתה לשקוע.
הם הלכו יחד עד התפצלות הדרך. היא נעצרה פתאום
"ואם נדע?"
הוא הביט בה
"אם נדע- מיד נספר. לא נשאיר לבד אדם שרוצה לחיות"

במקומה- מדברים על רגשות, על סיפורי חיים.
במקומו- על חוני, שהתפלל למים.

והוא יושב על יד שולחנו,
ויודע
כולם מחפשים מים. גם הוא.

לעולם לא עוד
הוא מילמל והבטיח
לעולם לא דמעות
יתערבבו בדם השיח

טיפות דמים
וזעקות שבר
כלים מנופצים
מתיזים איבר

וכחול ימים
שלוהט בשחור
ושיברון הדמים
זועק מן הבור

ולחישות פיות
נוטפות מור ואלם
ורסיסי חיים
זולגים מן הצלם

ודת אלוהים
מתפוגגת בזעם
ועיינים מתות
בוערות בנהם

וכאב
של חתן דמים
הוא לי ולך

ורטט
של כיסופים נעלמים
נשאר לנצח בליבך

אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד
לְהִתְמוֹדֵד עִם הַפְּחָדִים
אַל תַּשְׁאִירוּ אוֹתָנוּ לְבַד
עִם רְסִיסֵי חַיִּים

אַל תְּפוֹצְצוּ לוֹ אֶת הַשִּׂמְחָה
וְתַשְׁאִירוּ רַק זִכְרוֹנוֹת
מִקּוֹלוֹת הַפְּצוּעִים, הַצְּעָקוֹת,
וְהַמֵּתִים בַּתְּעָלוֹת

אַל תַּחְזִירוּ אוֹתָנוּ לְשָׁם
לָמוּת שׁוּב בְּיַחַד אִתָּם
תִּהְיוּ חֲכָמִים וְתַקְשִׁיבוּ גַּם לָנוּ
הַפְּצוּעִים שֶׁקּוֹלָם נָדַם

כִּי אֲנַחְנוּ הָיִינוּ שָׁם
בְּסֻגְ'עִיָּה אוֹ לְבָנוֹן
וְנִשְׁמָתֵנוּ לָעַד תְּדַמֵּם
אֶת מַשְׁבְּרֵי הַשִּׁגָּעוֹן

אֲנַחְנוּ הִקְרַבְנוּ הַכֹּל
שֶׁתּוּכְלוּ לִחְיוֹת כָּאן בְּשַׁלְוָה
אָז לָמָּה עַכְשָׁו אֲנִי צָרִיךְ
לִצְרֹחַ אֶל הַדְּמָמָה

בְּבַקָּשָׁה תִּהְיוּ רְגִישִׁים
בְּבַקָּשָׁה תַּרְגִּישׁוּ גַּם אוֹתָנוּ
שֶׁמִּסְתּוֹבְבִים בָּעוֹלָם כְּמוֹ מֵתִים
נוֹשְׂאִים אֶת שְׁאֵרִית חַיֵּינוּ

אַל תַּהַרְסוּ לָנוּ אֶת שִׂמְחַת הַחַג
אַל תִּפְתְּחוּ אֶת הַצַּלָּקוֹת וְהַפְּצָעִים
תְּנוּ לוֹ לִישֹׁן בְּשֶׁקֶט
לְלֹא רַעֲמֵי הַנַּפָּצִים

פשוט שקט, שלווה כזאת.

וגר זאב עם כבש - באמת

ואנשים קמו, בכל זאת,

למרות שנדמה שהכל מת.

 

והיה שם שלום, והיה אושר

אחרי שהיינו בטוחים שנעלם

והיה, מעבר לטוב וליושר -

היתה איזו שפיות, טוב, בעולם.

 

וזאת לא הזיה, או דמיון, או חלום

זה לא איזה המצאה מופרכת

כי חייב להיות בסוף החושך מקום -

שיסתיר את הדרך הקשה, המיאשת.

 

וחייבת להיות סיבה שאני לא סתם שורדת,

שאנשים יקומו, ינגבו את הדם

אני פשוט מתכחשת למציאות אחרת,

שנפסיק לשכוח את עצמנו, את כולם.

 

ואעבור עליך ואראך, מתבוססת בדמייך,

ואומר לך - בדמייך, חיי. ועוד תראי גאולה,

כבר היום, לא מחר, ובאמת - עוד בידיך,

היכולת לשכוח הכל, פשוט להתחיל מהתחלה.

 

(תרגיל פרשת בא...)

"לא!" הבחורה עם התלתלים הענקיים צרחה לתוך הטלפון כאילו היה בכוחו לשנות את הגזירה "לא! למה? למה?"
הכול קרה תוך שניות. הצרחה, הבכי, עשרות בנות מתגודדות בערימה, הרגישה התורנית מבקשת שיתרחקו כי "אדם בהלם צריך להיות לבד" וכולן מתרחקות ומתחלקות לקבוצות שמרכלות באותה צורה.

בחורה עם שיער קצוץ יוצאת, מנסה לברר מה קרה. אומרים לה שזה לא חשוב, אישי, "צריך לתת לה מרחב".
היא מבינה הכול.
והלעג לא מאחר להגיע.

"אז מישהו בטח מת. אם בוכים ככה- בטח הודיעו לה על מוות בטלפון.. תיכף נשמע שעוד מישהו מת. אנשים מתים כל הזמן"
כמה בנות מזדעזעות ומתחילות לצעוק. "זה לא עניינך", "זה לא שלך", "תפסיקי כבר, כולם שומעים!"
היא מגחכת. היה ברור שתצליח לעצבן אותן.
חבורה של רכרוכיות.

ואז היא רואה את הבחורה עם התלתלים.
היא שמעה.
******

היא יוצאת החוצה ובורחת לשדה.
אני אדם מיותר.
מוקצה.
שטות.

כמה ציפורים שלא נרדמו קוראות אחת לשניה.
הטבע קורא גם למי שאין לבני האדם צורך בו.
היא עוצמת את העיניים ומנסה לדמיין...
**

"אפשר להתקשר, את יודעת"
גם לאנשים שאוהבים אותה יש תלתלים. רק בצבע שחור.
אביגיל צוחקת "להתקשר? אין קווים לשמיים.."
"ובכל זאת" היא מחייכת "בימינו אפשר לדבר גם בלי טלפונים"
-"איך?"
-"כמו עכשיו.. קוראים לי, ואני אבוא"
-"את לא תבואי". אביגיל מבינה. היא שומעת את עצמה מתפרצת "את לא באמת כאן. לא תהיי יותר" היא רוצה לשתוק אבל לא יכולה
"אמרת שאת אוהבת אותנו. אמרת שתעזרי"
היא שותקת. למה מישהו שותק אם צועקים עליו
-"ובכלל" אביגיל מתחילה לבכות "זה מיותר לגמרי, כל זה"
-"את רוצה לספר?"
-"לא!"
היא לוקחת אוויר. תיכף יתפרץ הכול החוצה.. מגיע לה..
"זה כל כך מיותר, השקרים האלה. 'כולנו מתים, זה רק מעבר, אנחנו מקווים שטוב לה, אנחנו צריכים להתגבר, לדון לכף זכות, לחיות כמה שאפשר.. ובוא נדבר על זה, אבל לא כשזה כואב, ולא בשפה שלך, כי אף אחד לא מבין, ולא להתרגז, כי זה אסור, ולא לדבר כל הזמן על אנשים מתים, ולא ולא ולא!!!"
אביגיל מסתכלת עליה. נראה מה תגיד עכשיו!

היא לא עונה.
אינה צריכה לענות.

כשהיתה מגיעה ופותחת את הדלת, שתיהן היו יודעות שמותר לקפוץ ולחבק אותה. שהיא האוהבת והאהובה והיא המפקדת.
רוך נותן חיים.
חדות לוקחת אותם.

הלוואי שלעולם לא צריך היה לצעוק.
כך גם היא היתה יכולה לבכות על אבדנו של האדם שחיבק.
יום אחד תוכל.

עומד עכשיו ליד הדלת
נזכר במה שהיה פעם
כשלא היה לאן ללכת
והגיע הרגע של עכשיו או לעולם
ברחתי מהכל
עזבתי בלי לשאול
החלומות הסותרים, הלילות הארוכים
בילבולים, פריטה על המיתרים
הכוכבים לבדם שנותרו מאירים
שעות דיבורים, רק אני ואלוהים

מסגרת
רק בשחור לבן
נשמה מדברת
צבעתי, והנני כאן

מעתה
גמרא ולוגיקה יהיו יחד
האמונה התמלאה
המוסר קצת ירד
יש אינטרנט לא צריך עוד ספרים
להתקדם, זה מה שאנחנו רוצים
מאיפה אתה בא?, כבר לא אומרים שידוכים
אהבה זו המילה, בורח מהישנים
לא קורא לו ה', קורא לו אלוהים
ולאן כולם ממהרים?

מסגרת
רק בשחור לבן
נשמה מדברת
צבעתי, והנני כאן

ושואלים אם אני מתחרט
אין לי תשובה בהחלט
תמיד נשאר געגוע
לעתיק, ללא ידוע
לתמימות, להתחלה
מאיפה שאני בא
דף צהוב, תהילים, מנגינה ודף גמרא
סבא, כוס תה מהביל ולתפילה
סבתא, מנשקת מזוזה, דומעת על הנכדים
מטבע בצדקה, מבקשת מה' בריאות חיים טובים, בעצם... מאלוהים

היא יפה,
מבפנים ומבחוץ.

אבל היא לא רואה את זה.

היא לא מאמינה
שהיא טובה.

היא לא מאמינה
שהיא ראויה לאהבה.

אהבה♡
כלפי עצמה.

שוב אותה פינה
שוב אותה דממה
לב מסרב להרגע
יחסים אני אתה
הריחות העמומים
הקולות, הרעשים
השריטות מהשנים
שלא מרפים
הדמעות הקבועות לאלוהים
פריטה במיתרים, זורק כמה חרוזים

חיים בלופ חוזר
מה שאפשר העולם שובר
כשכל המוכר מתרסק
כשכל היציב שוב מתפרק
ואתה... אתה ממשיך לשחק.

דשא, שמים כחולים
באותו זמן עננים קודרים
הכל פה מעורבב
הולך ותמיד שב
הבזקי האורות
התמונות, קברי החלומות
ממאנים לעזוב
נשארים תמיד קרוב
עדיין מחפש מי ומה לאהוב

חיים בלופ חוזר
מה שאפשר העולם שובר
כשכל המוכר מתרסק
כשכל היציב שוב מתפרק
ואתה... אתה ממשיך לשחק.

וכמה שהלב הזה עבר
מזמן זה לא נספר
וחשבתי הנה, זה נגמר
טעיתי, תמיד עוד נשאר
מסע לעבור
לב לשבור
הר לטפס
אהבה לחפש
ולא נותר למי להתחפש
והרגש הזה שברחתי, שוב צף
שוב אנחנו במרדף
המרדף...התמידי לאושר

הייתה מישהי שידעה לקרוא אותי
ופעם היא אמרה לי שהשירה שלי היא כמו סכין שחותכת
ןמשאירה אותך ערום ועריה- רק בכדי לגלות
שאחרי שמסירים את כל מרבד הזיוף והמגננות, לא נשאר כלום.
וזה כל כך כואב ונורא להבין ולדעת שזה כך.
שכל הזמן הזה למעשה שלית את עצמך כל כך.

ופתאום חשבתי על כך שאולי עבורי זאת בדיוק המטרה
היכולת הזאת לגעת בלבבות האנשים.
הדרך בה שפטתי את שירי על פי יכולתם לזעזע את אמות הסיפים האנושיות.
ושאולי למעשה כל מטרתי כל אותו הזמן
הייתה ללטש עוד ועוד את חרבי
על מזבח העולה המיותם
לפצוע את הלבבות
לטלטל את עולמן
ובעיקר בין כל מסך הזיוף והרקינות של עולמינו-
לגעת בנקודה, ולגרום להם להרגיש.
לפחות משהו...