מעיין מנשקת את הסידור ומסתובבת לרדת מהגג.
בום.
היא משפשפת את המצח שלה שנתקע בקצה חד של מגרפה שאמורה להיות בחצר בכלל.
עקיבא עומד מאחוריה. משועשע נורא.
''מה אתה עושה פה?'' היא ממלמלת.
''לי דווקא יש סיבה הגיונית. שמעתי רעשים בגג ובאתי לרצוח את הפורץ.'' הוא צוחק ואז חותם את שפתיו בהבעה קשוחה. ''השאלה מה אחותי הגדולה עושה בגג בארבע לפנות בוקר?''
''אני..'' מעיין נתקעת לרגע. ''יש סגולה בעלות השחר לומר שירת הים ולבקש---'' ניצוץ מרחם נראה בעיניים של עקיבא והאש הקטנה הזאת, מכבה את מעיין. היא משתתקת.
''אתה לא אוהב סגולות, נכון?'' היא שואלת אחרי כמה דקות. מרוקנת. כמו בלון שהוציאו לו את כל האוויר. את כל התקווה.
''בכלל לא.'' עקיבא בורר את המילים בזהירות. ''אבל אני גם לא מזלזל במי שכן.'' הוא מרים אליה עיניים. ''אני לא חושב שזה שטויות."
מתרווח למעיין טיפונת.
''פשוט נמאס לי, אתה מבין?'' היא מתיישבת על הרצפה של הגג, נשענת על המעקה. עקיבא מתיישב לידה. ''נמאס לי להיות לבד. ואני עושה השתדלות בלי סוף, אבל זה כאילו שמשהו חסום.'' היא שותקת שניה, מהססת. ואז אומרת מהר. ''לפעמים אני בכלל חושבת שאולי בכלל היה עדיף להשאר איתו ולשתוק קצת.'' ולסבול הרבה. היא רק חושבת בלי לומר. ''אבל לפחות לילדים היה אבא, לא?'' היא יודעת שלא. אבל זה לא מונע ממחשבות כאלה להמשיך לשטות בה.
''גם בני ישראל על הים חשבו ככה.'' עקיבא אומר בשקט. '' תחשבי רגע, הם השאירו מאחוריהם שנים של שיעבוד. עינויי גוף ונפש. ועדיין אפשר להבין אותם. כשהם עומדים מול ים סוף אינסופי - אפשר להבין שחלק מהם רצו לחזור לפרעה, להתנצל ולהמשיך להרמס.''
''נכון אפשר להבין.'' מעיין נאחזת במילים האלו. היא בסדר, אפשר להבין. אפשר.
''אבל בסוף נקרע להם הים.'' עקיבא מחייך חזק. ''גם כשהכל נראה חסר סיכוי, יש מוצא. יש השם יתברך.''
מעיין מהנהנת. היא יודעת.
''לא מספיק לדעת.'' עקיבא יודע שהיא יודעת. ''צריך להאמין, גם לי יקרע הים. גם לך. גם לכולנו. כולנו נגיע בסוף לארץ ישראל שלנו.''
מעיין משחקת בקצוות המטפחת. ''כבר נקרע לי הים פעם.'' היא לוחשת. ''אבל אז גיליתי שאפשר להגיע לארץ ישראל ושוב לגלות ממנה, ואפשר לבנות אמונה מפלדה ושוב להתרסק.''
עקיבא מחייך. ''עבודת פרך כזאת. אתה בונה וזה מתפרק, בונה ומתפרק.'' הוא מהנהן. ''אני מכיר את זה מדי. את ההתקרבות-התרחקות הזאת.'' רגעים כאלה שאת רץ לחבק את השם יתברך והוא מנער אותך ממנו. מתעלם.
''רבי יהודה הלוי כתב פיוט מתוק לשביעי של פסח.'' הוא נזכר פתאום. ''ובין כל ההלל והשירה על הנס הוא מדבר את התפילה הזאת, הרצון לגאולה שהיא שלמה.''
עקיבא מתחיל לזמזם לעצמו בניגון לא מוכר. '...ותלקט פזורים כמלקט שיבולים---''
הוא נעצר פתאום וצוחק. ''אני לא באמת הולך לשיר הכל בשעה הזאת אבל יש שם בית אחד מופלא במיוחד שבו רבי יהודה הלוי מדבר את הכמיהה הזאת של כל המגורשים. את תמצית הגלות. הוא פונה לקב''ה ומבקש 'שוב שנית לקדשה, ואל תוסף לגרשה.'' עקיבא פורש ידיים לצדדים. ''ככה פשוט. דיי. בוא אלינו כבר לתמיד. נמאס לנו להתקרב ולהדחות שוב.''
'' אבל זה לא אמור להיות ככה. אנחנו לא אמורים לרצות לחזור למקום שגרשו אותנו ממנו. למה אנחנו עוד משתוקקים אליו, אחרי כל הגלויות האלה?'' מעיין שואלת. כאילו היא לא עושה את זה. כאילו כולנו לא. חוזרים שוב ושוב לאותם מקומות שמכאיבים לנו. שפוצעים בנו.
''כי מיום שהשם יתברך קידש אותנו באהבה, הוא אף פעם לא הפסיק לאהוב אותנו.'' עקיבא מדבר קצת למעיין והמון לעצמו. ''גם כשנדמה לנו שהוא בועט אותנו מכל המדרגות והולך - הוא עדיין כאן, אחר כתלנו. מחכה שנבין שהוא אוהב אותנו בכל גלות שאנחנו, וכשיש אהבה יש הכל.''
''אם יש הכל, אז למה זה מרגיש כל כך חסר?'' מעיין שואלת.
''כי עכשיו זה בחושך. זה הכל נמצא כאן אצלנו אבל העיניים שלנו עייפות מכדי לראות את זה.'' עקיבא מחניק פיהוק. ''משיח יאיר את זה. משיח יראה לנו איך כל המדבר העצום הזה הוא בכלל דרך של ארץ ישראל.''
קרניים של שמש חודרות דרך הרוח הקרירה, מזכירות לעקיבא שאם לא בא לו לחנוק פיהוקים כל היום הזה, כדאי לו לחזור למיטה לקצת זמן. הוא מתרומם ואז נזכר. ''רצית סגולה, מעיין?''
מעיין צוחקת. ''אז אתה כן אוהב סגולות?''
עקיבא מושך בכתפיים. ''אם זה גורם לי לשבת עם אחותי העסוקה לשיחה של בוקר..'' הוא צוחק גם. ''טוב נו, זו לא בדיוק סגולה. יותר מנהג קדוש אבל לא אכפת לי שנקרא לזה סגולה. או וורודה. או איזה צבע שאת אוהבת.''
''שובב אחד.'' מעיין מתעצבנת. ''נו, מה הסגולה?''
''מחר בשביעי של פסח לפנות ערב, מאיר גילוי מהארת משיח. וזה זמן לשבת עם עצמך, עם הילדים ולדבר על משיח, להציף את הכיסופים אליו.'' העיניים שלהם נפגשות, ימים עמוקים בלי סוף שנמאס להם להיות בחושך. ''ובעיקר תתפללי.'' עקיבא לוחש. ''תתפללי שהאור הזה של משיח יאיר עלינו לתמיד.''
ונסו הצללים.
***
הבעל שם טוב הקדוש היה נוהג לערוך סעודה מיוחדת באחרון של פסח לפנות ערב והיה קורא לה 'סעודת משיח', כי ביום הזה מאיר גילוי אורו של משיח.
- זה מנהג יפהיפה. אין כללים מסויימים, רק להתאסף עם המשפחה/חברים ולדבר ממשיח.
(יש כאלה שנוהגים לאכול מצות ולשתות ארבע כוסות כדי להכניס את האור העצום הזה לתוכנו, שלא ישאר ברוחניות. אבל מי שזה קשה לו, לא חייב. העיקר שנזכה כולנו להארת משיח)
חג שמייח
