פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 75)

אומרים
ראשית הבריאה בתקווה
אותו קו החזק והבוקע
הכובש והחודר
מאיר אפילו את חדרי הלב
החשוכים בהעדר אור סמיך
רבון העולמים
תזרוק לי את קצה חוט התקווה
שלא אטבע

אולי, אולי בבין הזמנים אנסה לכתוב פה קצת בעז"ה....

ממש רוצה, אבל נראה אם יהיה לי זמן לזה...

ואל תגבירו ציפיות סתם, אני לא מבטיח.

וגל ונחשול
חול רך
בצריבה
ממיס
קורא לי ליפול
למרות,
ראות
בלחות
של לאות,
הכוויה תיחרט
על סימן
מהפעם
שעברה..
חורטת בי
הכבויה.

כמה טוב,

כמה טוב היה לך

וכמה טוב היית בעצמך

כשהיה לך טוב

 אין חולק על יושרך ותומתך

אך האם כזה טוב ותמים תישאר

גם אם  תדע מכאוב?

ולפתע פתאום

הכל נלקח ממך ברגע אחד איום

סערה  ורע שולטים בחוץ,

אך בפנים, בתוכך

עודך נשאר בתומתך

למרות הכל, תמיד בשמחה

מקבל את הדין באהבה

אוחז בתקווה

וכולם לועגים, לא מאמינים לך

כל רעיך בגדו בך

מטיחים ש"הלא יראתך- כסלתך"

והרוע לא מרפה ממך

מסחרר ומתיש את כולך

וכשעוד גל ניסיונות שטף גיכחו מול פרצופך

איה אלוקיך? העודך מחזיק בתומתך?

למרות הכל לא חטאת בשפתיך

אך משהו נשבר בתוככי ליבך

כשעמדת מול המראה ושאלת את עצמך:

העודך מחזיק בתומתך?

איפה אמונתך?

ופתאום הבנת שיותר מכל התשובות לכל השאלות

קרבת ה' היא זו שתנחמך

 

אני קורא לשיר הזה "ועמך כולם צדיקים"

 

יֶשְׁנָם הֲרָרִים נִתְלִים בִּשְׂעָרָהּ,

אֲנָשִׁים מִתְחַבְּאִים בַּמְּעָרָה.

שְׁקוּעִים הֵם עָמֹק בַּטָּהֳרָה,

בִּכְלַל לֹא שָׂמִים לֵב לַסְּעָרָה.

וְיֶשְׁנָן שְׂעָרוֹת תּוֹלוֹת הֲרָרִים,

וְהֵם בַּמֶּצֶר לְמוּל רֶכֶב פָּרָשִׁים.

בִּשְׂדֵה הַקְּרָב נֶחֱלָצִים חוּשִׁים,

קָרְבָּנָם יַעֲלֶה נִיחוֹחַ לְאִשִּׁים.

מְפֻזָּרִים כְּמוֹ יַהֲלוֹמִים,

כָּל אֶחָד פָּשׁוּט מַדְהִים.

מבט.

מבט אחד לפני הסוף. לפני שיגמר.

לבלוע רוק. גם הוא מסתכל. לנסות לחייך. קשה.

ללכת מהר. ידיים בכיסים. זה נגמר. לעולם.

משפיל מבט. רוצה לישון. רוצה למות.

למה? אם רק... מפסיק. לחשוב קדימה. לעתיד.

 

מרים. שמיכה. אולי. אולי היא תחזיר. הכל.

בפנים. רק שם. אפשר לבכות.

כי אתה חסר. כבד. צורב.

מחפש. את הלב. לב. נשאר?

כל כך רוצה. לצעוק. על הגג. שימותו.

לצעוק. איפה אתה. לצעוק. לצעוק.

-------------------------------

זה כבד, אתם יודעים

זה כבד האוויר הזה

לסחוב כל הזמן חושך, כלום

כבד הכלום הזה, כבד

מלשאת.

 

זה כבד, אתם יודעים

זה כבד הלבד הזה

לסחוב כל הזמן שקט, דממה

כבדה הדממה הזאת, כבדה

מלשאת.

 

כבדות השאלות

כבדים סימני השאלה

כבד הגעגוע, כבד המרחק

הגב שחוח ונמתח הצוואר

כמה אפשר לאמץ את הגוף תאמרו

כמה.

 

כמה לסחוב

כמה הגוף יכול

כמה העיניים לחושך

והאוזן לשקט

והלב ללבד

 

כמה יכולה נפש

"באת לסבא או סבתא?" הוא שאל
"לא, באתי לבקר חבר" עניתי לו בחיוך מריר
הוא הופתע קצת,
זאת לא התשובה שהוא ציפה לה ביום ראשון בבוקר שם,
מחוץ לבית העלמין.
אבל גם אני הופתעתי,
אז לפני 7 וחצי שנים כששמעתי מישהו שצועק בבית הספר
"הייתה תאונה, ילד נפגע" וראיתי את אחיך בוכה במזכירות.
כל כך הופתעתי שפשוט התיישבתי מולו ובכיתי, יחד איתו.
היום חזרתי לשם, לכסא ההוא.
המזכירה הופתעה קצת שראתה ילד בן 16 בבית ספר יסודי, יושב במזכירות ולא עושה כלום. "אתה צריך משהו?" "לא,תודה אני רק רוצה לשבת פה קצת".
היא לא ראתה את הדמעה שאיימה לצאת לי מהעין,ראתה אותי רק קם והולך פתאום.

בחיים לא כתבתי..
אולי זה לא שיר, זו פשוט כתיבה שנובעת מתוכי.
אם מישהו הצליח להבין את כוונתי, שיכתוב תגובה .
—

אני מתעורר.

היכן אני? שאלתי בתמיהה, מביט בחלל החשוך והריק.
לא ראיתי דבר אך הרגשתי את עצמי.
ידעתי, שאני שם.
התחלתי הולך עצרתי כח יהיה, אשר יהיה.
ולפתע, מתוך החשכה והריק, שמעתי קול.
פתחי לי .
מי אתה, אדוני ? ואין קול, ואין עונה.

המשכתי הולך בצעדים גדולים יותר,
מנסה לחפות על הזמן האבוד .
היה נראה שאיני מתקדם לשום מקום.
ולפתע זה שוב הקול אשר קרא לי בראשונה.
קורא לי מתוך ההפכה, פתחי לי.
היכן אתה? שאלתי מסתובב על צירי בבהלה
וצירי נהפכו לי כצירי יולדה.
איה ציר דלתיך אשר אפתחה?
והקול מהדהד ואומר, שם אני.
איה אתה? איה מקום כבודך?
ואין קול, ואין עונה.

אני מתחיל להתעייף, כפות רגליי מבקשות לעצור.
איני רואה את הסוף, היכן אני? .
ופתאום שמעתי קול יבוא האדון אל היכלו .
מי אתם? צעקתי. ולאחר הרעש קול דממה דקה.

אני נכנע. אין בי יותר כח ללכת.
נפלתי על ברכיי ועיניי דומעות בזו אחר זו
הן זולגות על לחיי.
ולפתע שמעתי את מדבר אלי
ראיתי את דמעתך. שמעתי צעקתך.
מי אתה, אדוני ? אמור נא לי.
אהיה אשר אהיה. היכן שאתה,

שם אַני.

לפני כמה ימים כתבתי שיר פה בפורום, רגע לפני שלחצתי על כפתור ה"שלח" אמרתי לעצמי אולי אני אנסה לתת לו להתבשל קצת? אז העתקתי את השיר למקום נפרד, חזרתי אליו אחרי כמה ימים ועשיתי כמה תיקונים. בינתיים השיר הזה נמצא על האש, ממש כמו שׂיר צ'ונט.

מציע לכם לנסות גם!

הָבֵן,
רַק פִּסְגַּת הָהָר
מַגִּיעָה אֶל הַשָּׁמַיִים,
רַק מִשָּׁם רוֹאִים
אֶת הַשִּׁיר הַמִּתְנַגֵּן.
רַק מֵהַמָּקוֹם שֶׁנּוֹשֵׁק
אֶל הַשָּׁמַיִים,
רַק מִשָּׁם הַכֹּל
הוֹלֵךְ וּמִתְלַבֵּן.

 

אָז לֵךְ אֶל רְכָסִים 
אֶל גְּבָעוֹת הַמִּתְגַּבְּהוֹת,
וְצֵא אֶל הֶהָרִים;
פְּסָגוֹת אַחַר פְּסָגוֹת.
עֲלֵה וְגַם עֲלֵה
עֲלֵי רָמָה פּוֹרַחַת,
אֱחוֹז בַּהַרְפַּתְקָה, אֱחוֹז וְהִתְכַּוֵּון,
וְאֶת כָּל זֹאת לְמַד בְּנַחַת
וְהָבֵן.

הם עומדים ומצפים, מחכים וממתינים.

יש את השלווים בנחת נרגעים,
על המושב הם מתרווחים.
יש להם זמן לפניהם פרוסים החיים,
נותנים מקום בתור לכל הנדחפים.

יש את הלחוצים, הם על קוצים.
מכל פינה משתחלים, צופרים ומאותתים.
חבל להם על כל שניה החיים חולפים,
מי יודע מה יקרה אם לא נגיע ראשונים.

והוא בסוף יושב, מכין מקום לכולם,
אין העולם מקומו אבל הוא מקום העולם.
בית מקדש שעשוי מציפייתם.

(השיר נכתב בפקק)

קטן, יראוי, נלחץ
ע"י נוכחותך
בין המימדים.

לא נתתי לה
להיפגע יותר.
זה נכון. אבל.
אולי לא נותרה
כבר רוח?

קטן. שפל. נדחק
לשמור על אוצר.
מול גודל נאנק
לתת לה לעוף
עוד קצת

בוקר מתעורר
מחכה ללילה שירד
כבר שיכור

מהתקוה שיום יומיים יתבהר
מוקף אנשים, בודד
שידלק האור

יותר לא מתבגר
עוד מבוגר ששורד
שרוט כל הדור

לרגעים, גלי יופי להתאוורר
המסע הזה כבד
כמו כולם לאהבה מחכה בתור...


רץ פה בשדות
לא יכול כבר לחכות
לשבת בסבלנות
צריך משמעות
וחיבוק, וחיבוק די בדחיפות

אשכרה חלפה הילדות, הנערות
מפחד שהשגרה תשחוק
המשחק נהיה רציני

עוד אחד ביקום, אוי הבדידות
רק שהעולם בנשמה לא ידחוק
מעכשיו הבחירות רק שלי

באיזה שביל לחיות
כמה רציני וכמה לצחוק
העבר גם מהדהד בי

עתיד מטושטש, לא ברור,
לעבור את זה הכי טוב
לנסות להיות אני

אין פה מקום שמור
בקשה שלאלוהים תמיד אהיה קרוב
צמאה נפשי

בהחלטות שמים אין ערעור
לא בהכל שולטים, שאזכה לאהוב
חייבים לנסות, אבל לא הכל תלוי בי...

רץ פה בשדות
לא יכול כבר לחכות
לשבת בסבלנות
צריך משמעות
וחיבוק, וחיבוק די בדחיפות

ואיתכם, עברנו מסע
לא מדמיין עצמי בלעדיכם דקה
כבר מתגעגע

שהפגשת בינינו, אלוהים תודה
גדלנו ביחד עד עתה
פעימות קרבה אני שומע

עכשיו, כל אחד לדרכו יצא
שיהיה לכולם, בהצלחה
גם מרחוק, הלב מלא באהבה

הכל פה רעוע
סערות מכל עבר
אין מקום יציב
הכל מאיים מסביב
עוד רגע נופלים

ככה זה העולם הזה
וככה אצל כולם
גם אצל מי שיודע להציג
לפחות העולם זמני.... בזה מצאתי לי נחמה...

טיח ולא טיח,
קיר של לבנים
חשוף,
רק בצד פנימי מרוח,
חיצוני - כולו קלוף.

עובר אורח מסתכל;
לא נעים,
מסיט מבט.
גם יושב פנימי יודע
כי הקיר שלו מובלט.

@שירה גודלב
הלוואי שתחזרי לפה קצת
מתגעגעת לכתיבה שלך

רע לי.
רע לי בנפש כל הזוהמה הזאת
המועקה הזאת
כירסמה לי הנפש הכניסה את הרעל.
אני מריח ומרגיש את זה
וכל כך מתעב את זה.
אבל אני כבר בתוך זה כמה ימים.
ולאט לאט הכל מתכרסם מבפנים.
כל מה שבניתי ירד לטמיון.
האוויר, התרבות, המראות
בא לי להקיא את זה
השם בבקשה תעשה שלא אהיה בתוך זה לעולם
אל תגרשני מלהסתפח מנחלתך. לא עוד שוב.
כואב לי בפנים. בבקשה שזה לא יכסה הכל
תן לי חריץ שוב לזרוח

הַמִּלִּים נֶעֶלְמוּ מִפִּי,
נִתְעַתְקוּ הֵן בִּנְשִׁיפָה דַּקָּה.
אֲנִי נִצֶּבֶת תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְרוּחַ קָרָה בְּגַבִּי נוֹשֶׁבֶת.
רַגְלַי צְמוּדוֹת וּשְׂפַתָי לוֹחֲשׁוֹת אֲוִיר צָלוּל כַּיַּיִן בְּאֵין קוֹל.
עֵינַיִם עֲצוּמוֹת, שֶׁלֹּא יִבְרְחוּ הַדְּמָעוֹת, שֶׁלֹּא יִסְתַּכְּלוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּבוּז שֶׁאֵין שֵׁנִי לוֹ עַל בַּת הַמֶּלֶךְ.
וּמֹחִי קוֹדֵחַ מְמַחְשְׁבוֹת עַל עַמִּי, עַל עַצְמִי, עַל קְרוֹבַי.
וְלָמָּה הַשָּׁמַיִם סְגוּרִים בְּפָנַי?
וְלָמָּה לִבִּי נָעוּל בְּמַפְתֵּחַ?
וְהֵיכָן אֶמְצָא תְּשׁוּבוֹת לִשְׁאֵלוֹתַי?
אִם לֹא כָּאן אוּלַי אֲחַפֵּשׂ לְמַעְלָה?
ה' שְׂפָתַי תִּפְתַּח. בְּבַקָּשָׁה.
תֵּן לִי לְהַגִּיד תְּהִלָּתְךָ, תִּפְאַרְתְּךָ.
מָלֵא לִבִּי בְּתוֹדָה, הַרְאֵה לִי אוֹת לִישׁוּעָה. עֲשֵׂה עִמִּי חֶסֶד וְרַחֲמִים.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֵךְ.
ה' צוּרִי וְגוֹאַלִי.