פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 75)

דילוג אחורה בזמן
האור הזה חשוך לי
לעיסות חדות, עמוקות
מנסה להאחז בפיסת בייגלה
פעם היה פעם
והיינו אנחנו

שקט.

האנשים האלה 

שאף אחד לא שם לב אליהם

 

 

 

 

 

 

~מחשבה שאני לא יכול להביע~

 

 

 

 

 

3 שירי נרות.
על האדם מול עצמו

הדלת נפתחה אז נכנסנו

שמחנו סופסוף לחזור הביתה

מרגיש כאילו מעולם לא עזבנו

זה היה חלום אבא נכון?

לא באמת גרשת אותנו..

אבא? אבא.. תראה חזרנו! אנחנו כאן

אבא למה אתה לא מתעורר??

קום אבאא זה אנחנו! התגעגענו אליך תמיד

קום אבא בבקשהה

ישנו אדם,
וכשהוא חי,
הוא יוצר.

ישנו אדם,
כשהוא זז,
הוא מזיז מציאות,
משנה עולמות,
סדרי בראשית.

ישנו אדם,
יש בו הכוחות,
לעשות לקדם,
לחדש, לתקן.

ישנו אדם,
מנגן ושר,
שירת חיים,
שירה של הלב הפועם.

ישנו אדם,
והוא רצוף רגשות,
עם כוונות טובות.
שוקק רצונות,
להבין ולבנות.
.
היה אדם,
והוא איננו עוד,
אבדה נפשו,
אבד עולם ומלואו.

אבד אדם,
נגדעו חיים,
נגדעו חיי,
דורות שלמים.

נעלם אדם,
נעלם אורו,
עלתה נשמתו,
מתוך עפרו.

נפל אדם,
בידי אויבו,
נשפך דמו נשתת יינו.
נחסר עולם מתיקונו.

יקום אדם,
תשוב לו נשמתו,
יתקבצו חייו,
תיראה גאולתו.

לומדים הם אהבה
לכל באי עולם,
כולל לרשע ולרע המושלם,
ובצוואר שחוט -
כמובן של אחרים,
שמחים על שזכו
לתת קרבן
לאלים.

מסעות.

מסעות שלמים
רצה
הלוך ושוב
על מדרכות נפש צרות
שנדמו כגשר
ר-
חב
אינ-
סופי
שנמשך
לתומו
עד האופק
ומעבר לו.

גשר,
בנוי לטל
פיות
ועיניים
שנדמו לים
תיכון
תחת רגלי מבשר,
מחבר,
שמיים וארץ.


אוצי
גם לו,
דרך.

קפצי
עבורו
כמותו,
הדולג על גבעות.


חלי פניו
בחיל,
בקשי צעדיו
על גוך.

התחנני לו
שיבוא.

כי בינתיים,
אצות רק
הזולגות
למשמע משבר.


(מה שהוציא ממני הערב הזה...;( )

סגול.
שירחם ה'.

כשראתה שיש כאן דשא חלף בה הרהור- אולי יש תקווה. עכשיו הסתבר שבניין המגורים סגול.
כשהחליטה, לפני שנתיים, שבניין מגוריה מגעיל בגלל הפסים הוורודים ה"מעטרים" אותו, חשבה שזה הגיוני. הרי תמיד נגעלה מצבע וורוד. עכשיו הבינה שהכול מתרוצץ- רק בתוך ראשו של האדם.. בחוץ- אין לדעת מה מתרחש.

בטח בעוד רגע תבוא לכאן אחת הבחורות, או העובדות, כדי לספר כמה נעים להיות כאן... למה שלחה את עצמה לפה?
'זו היתה הבחירה שלך' היא מנסה להבהיר 'רצית וקיבלת'.
'רק רגע!' מתמרד בתוכה האריה הזה, שמחזיק אותה שנים ולא מרפה גם עכשיו 'בכלל לא ביקשת להגיע הנה! הגעת למקום אחר, הלבן ההוא, עם האנשים שצורחים בכניסה, והם אמרו לך להגיע לפה. אמרו שכאן יתאים לך יותר, שהמקום הזה יותר משוחרר וכל החניכות בו בנות בגילך.. חשבו שזה מפתה, לא מבינים כלום..'
'אתה צודק' מתערבת שמיכת-שיקול הדעת (המעצבנת) שיודעת לאזן הכול 'אולי זו הפתעה לא מתוכננת, להגיע דווקא לכאן, אבל מה עדיף? להיות שם, במקום הלבן החונק ההוא, עם כל אלו שלא יכלו לחיות עם נפשם לבד? ברור לכל כי רק מתוך גחמה של רגע הגעת לשם. כך היית רוצה שיימשך הכול?'

מאחר שאינה רוצה להכריע לטובת שיקול הדעת, המרגיז אותה בהיותו צודק ומרסן, היא מפסיקה לחשוב. היא רוצה להתיישב, אך נמנעת. מוטב לעמוד, לא לשחרר את השליטה אף לא לרגע.
"עף לי הכדור!"
משיכה בשולי החולצה גורמת לה להביט מטה. המטרד הקטן מגיע בקושי לגובה מתניה.
"עף לי הכדור" הוא חוזר, כאילו לא שמעה את ההודעה הגורלית ממש עכשיו.
"לא ראיתי" היא עונה. שיילך כבר, עוד יגידו שהיא מלמדת אותו שטויות של משוגעים..
"גם אני לא ראיתי!" הוא מבהיר "משעמם לי עכשיו!"
"אין לי מה לעשות עם זה"
"אבל אביגיל לא ראתה בכלל את הכדור! ואמרתי לה בטלפון שאני מביא, והיא לא תראה אותו עכשיו!" המטרד הקטן כמעט שמתחיל לבכות. די, היא לא יכולה להיות אכזרית...

"אולי אביגיל תשכח?"
"לא! היא לא תשכח!"
"אז אולי תבקש יפה סליחה והיא לא תעשה לך כלום?"
הילד בוהה בה, לא מבין, והיא קולטת שהחטיאה איזה עניין.
"מי זו אביגיל?"
"זאת אחותי! היא גדולה גדולה, יותר ממך, ויש לה שיער ארוך ארוך, אבל אמא אמרה שעכשיו יש לה קוצים. איך עושים קוצים בשיער ארוך?"
"אולי עכשיו הוא קצר?"
"את לא מבינה! הוא כזה ארוך! כזה!" הוא מנסה למתוח את ידיו לשמיים "הוא לא יכול להיות קצר אם הוא כזה ארוך!"
היא מוותרת על ההסבר.
"והיא גרה כאן?"
"כן. ואמא ואני מבקרים אותה. עכשיו היא מדברת עם אמא ואני מחכה לה. אתמול אמרתי לה בטלפון שסבתא מינה קנתה לי כדור, ושאני אביא אותו לשחק איתה, שיהיה לה כיף, והיא אמרה 'איזה כיף, אתה מתוק!' ועכשיו אני לא מוצא..."
מיכל מרגישה שתיכף הדמעות מגיעות והיא לא רוצה, אין בה כוחות לדמעות של ילד.
"בוא נחפש אותו".
הם עוברים בין עצי הדקל, ליד פינת-הישיבה, ליד המזרקה..
"הנה!" הילד רץ באושר לכיוון בריכת המים, שם צף לו בשלווה כדור כחול. מיכל ממהרת לעצור אותו, שלא יירטב ויצטנן ויאשימו אותה..
"אי אפשר להביא אותו, הוא במים"
הוא שוב תולה בה עיניים לא מבינות
"אז תיכנסי למים" (אה, אני כלב הגישוש?)
"אי אפשר, אני ארטב"
"ואז תתייבשי"
"אבל יהיה לי קר"
"אז תקחי שמיכה"
"אי אפשר"
"למה?"....

היא לא מבינה. היא פשוט לא מצליחה להבין. איפה קיימים מין יצורים כאלה, שאין כל הסבר הגיוני המניח את דעתם?
אבל, בין דמעות לרטיבות- ברור מה היא בוחרת..(שקרנית שכמוך, לא התגברת על הרגש, את כבולה אליו..)
היא נכנסת לבריכה עד לגובה ברכיה ושולפת את הכדור לקול תרועותיו של מכרה הבלתי-הגיוני.

"יש!" הוא מקפץ סביבה "אביגיל תשמח ותהיה מאושרת!"
"איך היא תהיה מאושרת? אין בעולם הזה אדם מאושר. ובטח שלא פה".
הוא בוהה בה, כאילו תוהה לעצמו היכן מסתתרים קשייה בהבנה.
"היא תראה את הכדור, ואז היא תשמח. היא אוהבת כחול. כל הבגדים שלה תמיד כחולים, והיא אומרת שכחול עושה לה שמחה. והיא אומרת שאם אני משחק איתה- היא שמחה. זהו זה".

הם מתיישבים בשמש. פתאום היא מבינה שאינה יודעת את שמו.
"איך קוראים לך?"
"שמחה"
שמחה... שם כל כך אבסורדי לחיות איתו בעולם.
"כשהייתי תינוק, אמא רצתה שאביגיל תהיה שמחה, אז היא אמרה שהיא תביא לה תינוק שהיא תוכל לשחק איתו כל היום, ואז היא קראה לי שמחה, כדי שאביגיל תשמח כל היום".

החיוך שלו.. אי. כמה שזה כואב.

"ועכשיו אביגיל שמחה?" היא שואלת, למרות שזה כל כך ברור
"אני לא יודע. כשהיא תראה את הכדור, היא תהיה שמחה"

היא חושבת. חושבת עליו, עליה, על הכדור..
"אתה לא פוחד ממנה?"
"ממי? ממדוזה?"
"מאביגיל. מאמא. אתה לא פוחד שיכעסו עליך אם תאבד את הכדור?"
"לא. זה בכלל הכדור שלי."
"אז למה בכית כשהוא אבד?"
"לא בכיתי"
"בסדר.. למה היית עצוב?"
"כי רציתי שאביגיל תהיה שמחה. היא לא שמחה כשאין לה משהו כחול, הכדור שלי כחול, את רואה? " הוא מושיט לה אותו כאילו לא הבחינה.

קריאה של אישה בשמלה סגולה וכיסוי ראש מקפיצה אותו ממקומו. וא מסתובב אליה, מצביע על האישה ואומר "זאת אמא שלי" ורץ לכיוונה בקריאה "אמא, הכדור היה בבריכה והילדה הוציאה אותו! אביגיל תהיה שמחה!"
****

מיכל נשארה בדשא.
חושבת. מלאה במחשבות.

עליה. ועליו. ועל כדורים כחולים, ועל אביגיל, ועל מה שקורה לה ואחיה הקטן כלל אינו יודע.

והיא חושבת על כל מי שהביט בה בעיניים כל כך לא מבינות, כשאמרה את האמת, ועל העיניים של שמחה, שלא הבינו אותה כי לא הקשיבה לאמת שלו...

החלפתי צד. התבגרתי. עכשיו אני שקר.

'את לא שקר' מנסה השמיכה ההיא להרגיע אותה 'בסך הכול גדלת, ושכחת את האמיתות הפשוטות.. שכחת שהעולם שייך לאמת'
אמת.. מה היא בכלל? וכי העולם שייך לה? לא לשקר? לא לתיאורים, הדיבורים, העלבונות, הסיסמאות של בני האדם?

'לא. כי כל אלה , לא משנה כמה יתחכמו, כמה שמות יקראו לכל אדם, כמה ירצו להתבגר, אף פעם לא יוכלו לשקר למציאות...

אם קופצים למים- מתייבשים.
אם מתקררים- מתכסים בשמיכה
אם מאבדים- קוראים לחבר
אם עצובים- מחפשים משהו יפה, או ילד, להרגיע את הלב הזה, השרוט.. רק אמת חסרה לו, ושלווה אמיתית.

היא פותחת את התיק, ומוציאה ממנו את הסוודר שלה. הוא דק, לא מחמם, אבל הוא כחול.

וזה לא שקר- הכול בסדר עכשיו.

אני יודע שזה לא מקובל. אבל ככה קרה, וכמו כל הדברים שקרו- זה מה שהשם רצה. ולא תמיד קל להבין את זה, אבל הפעם ההיא... הפעם ההיא היתה שונה. מכל הבחינות. ואני לא יודע איך בדיוק להסביר, ולכן פשוט אספר. כי מעל ההבנה והידע נמצאת החוויה, הסיפור.

לפני הרבה זמן, אבל כמו שאמרה התורה- "ויהיו בעיניו כימים אחדים". אני סתם הייתי בדרך הביתה, נוסע כרגיל בטרמפים. אבל היה שם משהו מיוחד- חתול ועכבר, תחרות סמויה. באחת התחנות בדרך, סתם ככה עמדה שם מישהי. לא הכרתי אותה, לא ידעתי מי היא ולאן היא נוסעת. אבל היא עמדה שם, עם היד מושטת- כמו כל הנוסעים, מבקשים עזרה באופן מיוחד. אבל היה שם עוד משהו- איזה דבר, לא ברור מה, לא ברור איך. לא יודע להגיד יותר.
היא שאלה לאן אני נוסע, לא יותר. אבל כשהיא שאלה את זה- הנסיעה לא הייתה משהו רגעי, בדרך לאני אני כרגע. זו היתה שאלה כוללת- על החיים, על הדרך הארוכה. דרך שלא אני הראשון ולא האחרון שהלך בה, שכולם עוברים דרכה- ואף על פי כן אני הולך בה יחידי. ולמרות שהלכו בה אבותינו- היא דרך חדשה. חדשה בת כמעט ששת אלפים. זה עמד שם, מאחורי שלוש המילים הפשוטות שלה- לאן אתה נוסע. עניתי במילה אחת, לירושלים. אבל מה עומד מאחורי המילה הבודדת הזו... היסטוריה, חיים שלמים, שאיפות, חלומות, קדושה, שכינה, אומה שלמה, שמאז ו עולם עמדה בפיהם המילה הזו- ירושלים. זה היעד, זו התחנה הבאה, וגם הסופית, גם אם נזוז משם- כי למרות הקשיים, השאיפות בסוף לא נותנות מנוחה ולא נחלה, בשום מקום אחר.

זהו, לא דיברנו יותר באותה תחנה. מיד אחרי זה הגיע טרמפ, עם מקום אחד עליו. אבל בערך רבע שעה מאוחר יותר, ירדתי גם אני מטרמפ- והיא עמדה שם, בדרך. הנהנו אחד לשני, כמו שניים שמכירים כבר תקופה, ולא כמו כאלה שהחליפו רק ארבע מילים. אבל שם כבר גם אני שאלתי- ובדרך לאן את?
היא חייכה, חיוך ביישן, סודי, נעלם- ואמרה 'לאותו מקום'. ואני לא ידעתי אז איזו רוח הקודש היתה לה, שאמרה 'אותו מקום'.
משם כבר היו שני מקומות בטרמפים, או יותר- כבר הלכנו שני יחידים באותה הדרך, דרך ישנה. אני בדרכי לומד קצת, וקצת נזכר במילה ההיא, בתשובה שאין אחריה שאלה- ירושלים. אבל מדי פעם הצצתי שמאלה- היא גם פתחה ספר. זה היה משהו עתיק, של כל כך הרבה אנשים ביחד- שנוגע לכולנו. ספר של דוד המלך, משה רבנו, אברהם אבינו, המשוררים מבני לוי- שכולנו פותחים בעת צרה. תהלים. בירושלים כבר נפרדו דרכינו, אבל לא להרבה זמן.

זו הייתה ההתחלה. את ההמשך אני יכול לספר, אני זוכר כל מה שהיה שם, אבל זה פרק אחר, מזמור בפני עצמו. השביל הבא בדרך

הפעם בלי המשכים. סתם חתיכה של אלול שהאירה בי סוף סוף💜

ילדה עם שיער שחור נורא ופנים לבנות נורא מתלבטת על צבעים של גלידה. העיניים שלה מרחפות, חולמות על כל הטעמים.
בסוף היא מכריעה. ''ורוד. רק ורוד.'''
המוכר צוחק. ''רק ורוד??''
''רק ורוד.'' היא מתעקשת.
''נו-נו. שיהיה לך רק ורוד'' הוא צוחק שוב ומגיש לה גביע עמוס.
הגלידה נוזלת על השפתיים האדומות שלה, יש להן צורה של תות מתוק.
התות מתרחב לצדדים בצחוק, חושף שיניים לבנות. וקול מתגלגל.
גלי מרביצה לעצמה בלב. נו-נו. למה את מסתכלת שעה על דברים שעושים לך דמעות. אה? למה.
אין לה תשובה לקול הזה שממשיך להצליף בה. זה כואב. כנראה לכן העיניים שלה מטושטשות ככה.
זה בכלל לא בגלל הילדה הנחמדה. נו-נו. זאת מהגלידה. שיהיה לה רק וורוד. אמן.
ככה היא אמרה גם למאיר כשנעה נולדה. 'תקנה בגד ורוד שיהיה לה רק ורוד בחיים.' הוא חזר עם שמלת מלמלה לבנה ואמר שזה אמא שלו קנתה אז הוא לא רצה לאכזב אותה. היא לא אמרה לו שהוא מאכזב אותה במקום את אמא שלו, רק הדמעות טישטשו לה הכל והוא מילמל משהו על זה שהוא חשב שכשיהיה לה תינוקת היא סוף סוף תפסיק לבכות.
וככה הם חזרו הביתה, עם פרצוף חמוץ ותינוקת בת יומיים בשמלה לבנה ולא נוחה.
וחיים לא ורודים בכלל.
גלי מתכווצת. כל פעם שהיא חושבת על נעה כל הגוף שלה מתכווץ מעוצמת הגעגוע. כאילו נדחק לפינה, נותן לאמא שבתוכו להתפרץ.
היא מכניסה אותה מהר בחזרה. נועלת במגירה, שלא תצא עכשיו. האמא הזאת. היא סתם מעציבה את גלי.
לוחצת על הידית.
''ג-לי!!'' הבנות מקבלות אותה בשמחה והרבנית מחייכת אליה את החיוך החם-רותח שלה.
פה טוב לגלי.
הרבנית אורה מדברת איתן כל הזמן על כמה השם אוהב אותן וכל הזמן זה לא מסתדר לגלי בראש. כי השם הוא כזה מושלם. ומושלמים. המ.
הם לא סובלים את מי שלא מושלם.
כמו מאיר. כמו המשפחה המעצבנת שלו. כמו כל העובדות הסוציאליות עם האודם הוורוד.
קול בכי נשמע מהקצה.
שיר.
היא מתייפחת ממש. ''השם לא יסלח לי. הוא לאיסלחלי. לאיסלח.''
מירי מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער. הרבנית אורה מבטיחה שוב שהשם אוהב אותה הכי בעולם ורחל רצה להביא לה מים.
שיר דוחפת אותן. השם יעניש אותה זה בטוח.
''הוא יגזור לי שנה רעה. אני יודעת. אני יודעת---''
רחל מהסה אותה בגערה. ''חס ושלום. איך את מדברת??''
וכל האולם מתמלא צעקות מעורבבות.
גלי נדחפת בין כולם. נעמדת על ספסל.
''שה שה.שקט.''
הקולות דועכים.
''גלי מנצלת את ההפוגה הזמנית. ''שיר את רואה אותי? אני יש לי ילדה נעה. היא כל החיים. והיא מנומשת ושמנמנה. ו---'' הקול שלה נשבר.
''הם החליטו שאני אמא לא כשירה. כי את יודעת איך אני, לפעמים אין לי כוח לקום מהמיטה וזה.''
היא לא ממשיכה לתאר מה זה זה. אבל כולן מהנהנות בהבנה. האהדה מצליחה לגרום לגלי לחייך. ''כאילו אם יקחו לי אותה פתאום יהיה לי כוח לקום. עזבי, לא תביני.'' היא אומרת לשיר. ''לא תביני בחיים היגיון של נשים עם שיער צבוע בבלונד ואודם וורוד. '' היא נאנחת. ''בקיצור, כל יום רביעי אני מתארגנת יפה ואני הולכת בשני אוטובוסים כדי לפגוש את היפה שלי. פעם אחת אפילו קניתי לה ארטיק וניל בדרך.'' היא נעצבת לרגע. ''רציתי לקנות לה שוקולד אבל אבא שלה היה מתעצבן אם היא הייתה מתלכלכת אז קניתי לה וניל והיא בכלל לא רצתה. ככה! היא זרקה את זה לפח!'' העיניים של גלי שוב מטושטשות. היא מנגבת אותן. ''ככה היא, לא אוהבת אותי הילדה שלי. בגלל סבתא שלה ה---''
היא עוצרץ בשניה האחרונה. הרבנית אורה לא אוהבת שמשתמשים בשפה לא נקיה. ''ואנח עדיין מגיעה כל יום רביעי בארבע אפס אפס. אפילו שאבא שלה מאחר תמיד. אפילו שגם כשהיא מגיעה, אני מושיטה לה ידיים והיא לא מתקרבת. אני ממשיכה להגיע.'' היא יורדת מהספסל, מתכופפת לשיר. ''את יודעת למה? בגלל הלב הזה. רואה אותו?'' היא מצביעה על הלב שלה. ''הוא שבור ושרוט ודפוק אבל הוא לב של אמא. והוא אוהב את נעה תמיד תמיד. גם כשהיא בכלל לא רוצה אותו.'' אוף עם הדמעות האלה. מישהי מביאה לי טישו, היא לא לוקחת. ''בראש השנה, שיר. בראש השנה אם הוא יעשה לך בעיות, הקדוש ברוך הוא. אז תגידי לו שיבוא אלי, טוב?'' שיר מפסיקה לבכות סוף סוף. מהנהנת.
''תגידי לו שיבוא אלי ואני אראה לו מה זה. אני לא צריכה סידורים ותקיעות בשביל זה. אני אגיד לו לשים יד על הלב שלי ולראות מה זה אהבה אמיתית.
אני יש לי ילדה אחת. קוראים לה נעה והיא לא רוצה אותי, ועדיין הלב הזה - פועם בשבילה.
ולא משנה כמה פעמים היא תדחה את החיבוק שלי -אני אמשיך להציע לה אותו. כל יום רביעי בארבע.''
היא מרימה עיניים למעלה. ''ואתה? אתה יש לך ילדה אחת קוראים לה שיר. והיא מתחננת להתקרב אליך, היא בוכה שהיא רוצה אותך. היא משתגעת מזה.'' היא מנופפת עם האצבע באיום. ''אז שלא תעיז לא להושיט לה ידיים. אם אתה אוהב באמת באמת, אז תפתח לה ידיים כל פעם מחדש. תחבק אותה חזק.
ותביא לה רק ורוד, אבא. רק ורוד.
רק ורוד מתוק כמו גלידה.''

הבכי בלילות
הליכה על החוף
שעות עם חברים
במקום איתך

אהבה קטנה
קופצת לי בלב
שנים שאני שם
במקום שלך


ואת יודעת או שלא
שגם כש הייתי איתם
זוכר אותך עמוק בלב
מפחד להגיד לך
כמה שאני אוהב אותך עדיין
ואת לא קרובה אליי בנתיים

ואת זוכרת או שלא
שאהבתי חזק חזק
כשאת הסתכלת בי
השפלתי את המבט
כמה שאני אוהב אותך עדיין
ואת לא קרובה אליי בנתיים

שעות קטנות
ער לבד במיטה
חושב רק עלייך
חושב עלינו

תופס גיטרה
כותב עוד שיר
על כל העולם
של שנינו

סקוט היה אדם בודד ומרוחק מהחברה כבר מאז שהיה ילד קטן.
אנשים משום מה היו סולדים ממנו בצורה יוצאת דופן. אבל זה אף פעם לא הפריע לו.
הוא תמיד ידע להעסיק את עצמו בדברים מוזרים ואהב ללמוד מה שילדים בגילו פחדו כמו חקר המוות ודברים כעין זה אבל התחביב הגדול שלו היה הדבר המוזר ביותר שיכול להיות ואולי זה מה שגרם לאנשים להתרחק ממנו.
סקוט אהב לישון בבית קברות!!!

אדם שגדל כילד יתום שהוריו נרצחו בידי אחיו היה דיי ברור שלא יצא ממנו משו רגיל אבל סקוט היה מוזר אף יותר משחשבו.

אחרי תיכון שלם שבו חבריו היחידים היו חיות הפרא מהיער שסמוך לבית הקברות ועוד כמה אנשים חסרי בית מפוקפקים סקוט החליט לדאוג לעצמו לבית.
אבל הבית שרצה היה שונה.
הוא רצה בית ביער. כן היער הזה עם חיות הפרא. היער שסמוך לבית הקברות. זה בדיוק היה היער שלו.
הוא התחיל בבניה ואחרי כמה חודשים שבהם חטב עצים לבניית הבית ובנה לעצמו צריף הלך מיודענו לעיר למשוך כבל חשמל מביתן השומר של בית הקברות וכך משך גם צינור מים וקו טלפון אף על פי שבכלל לא היה מדבר עם אנשים ולא ממש זכר איך משתמשים בו.
וככה סקוט עבר והפך את הצריף למשכנו הקבוע כשהוא אוכל חיות שהצליח לצוד מתלבש בפרוותם ומעסיק עצמו בבנייה של רהיטים ודברים לביתו הקט.
עברו להם כמה שנים סקוט התבגר והספיק אפילו לשכוח איך היו החיים הרגילים של האנשים בעיר.
הכל היה שליו ורגוע עד אותו היום. אותו היום שבו הטלפון שהיה בביתו ולא ידע איך להשתמש בו צלצל ברעש גדול והחריד את היער.
סקוט בפעם הראשונה לא ענה. אולי זה היה טעות אמר לעצמו. אבל כשביום למחרת בדיוק באותה השעה הטלפון צלצל שוב הבין סקוט שזה לא טעות. לא חוזרים על טעות פעמיים ובוודאי שלא באותה השעה בדיוק. הוא ענה לטלפון ושמע קול אומר את המשפט הבא "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ומייד לאחר מכן הגיע צליל ניתוק.
סקוט לא התייחס. יש הרבה אנשים שאין להם מה לעשות חוץ ממתיחות טלפוניות אמר לעצמו והמשיך על סדר היום.
אבל בשעה שמונה בערב הטלפון צלצל שוב וכשענה שמע את המשפט שוב "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם נהיה אצלך בדיוק בחצות הלילה" ושוב ניתק הזר את השיחה.
הפעם סקוט התחיל טיפה לחשוש אבל לא מספיק בשביל לעשות עם זה משו.
סקוט יצא אל היער כדי לצוד ארוחת ערב וכשחזר השעה הייתה כבר עשר. והטלפון צלצל שוב אך הפעם הוא לא ידע אבל ההודעה תהיה שונה.
הוא הרים את השפורפרת והקשיב. "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם ויש לך שעתיים אחרונות עד שנגיע" ואז צליל הניתוק חזר שוב.
סקוט הבין שהוא לא יכול לאבד אשתונות. יש לו שעתיים בלבד להתארגן וליצור מביתו מבצר.
הוא קם מקפאונו והתחיל לדחוף ארונות אל עבר הדלת והרים את המיטה כך שתחסום את החלון הצר שמשקיף אל החצר האחורית של ביתו. מרוב מתח התיישב סקוט ונרדם.

בשעה דקה אחת לפני חצות הוא התעורר לשמע קול רחש מבין השיחים המקיפים את הבית.
סקוט התקדם אל עבר הקיר והציץ מבעד לסדק שהיה בו. מה שנגלה לעיניו היה מחזה מפחיד.
לא פחות מתשע זוגות עיניים בוהקות התקדמו אל עברו לאט אבל בטוח.
סקוט עצר עצמו מלנשום ודפיקות חזקות החלו על הדלת.
סקוט לא זז אבל הדפיקות לא הפסיקו אלא התחזקו מרגע לרגע. הוא ניסה להציץ שוב מעבר לסדק ופתאום ראה דמות מגיחה מבין השיחים חוצה במהירות את המרווח עד לדלת ואז הדפיקות חדלו מהיות.

צמרמורת קלה עברה בגבו של סקוט.
ואז נשמע הקול המסתורי משיחות הטלפון.
אבל הפעם הקול היה מוחשי כמו המתח שנוצר באוויר.

ואז שמע את הקול אומר "אנחנו עשר אצבעות נוטפות דם.....
באנו לבקש פלסטר!!!"

הבור קר. אפל. הוא מסתכל עליו בחשש
עיניים מפוחדות. כלואות בתוך כלא לא מוגדר.
ואולי זה מה שמפחיד בכלא הזה. שהוא לא מוגדר.
וחוסר ההגדרה מערפל. שובה.
שובה עיניים ושובה בכלא.
הושט לי את היד , אנא, אני אוהב אותך, ילד
לאף אחד לא מגיע לחיות בכלא.
לאף אחד לא מגיע כאב.
שמעת אותי? לאף אחד לא מגיע כאב.
לאף אחד לא מגיע כאב
אתה ראוי לטוב. תן לי יד.
עכשיו רע לך אבל אני מבטיח לך שיהיה טוב

שני זוגות עיניים קטנות. בוכות.
בחושך הזה.
הילד מחוץ לבור. אבל הוא, הוא הוציא אבל נכנס בעצמו.
הבור הזה חקוק בו. הוא חקוק בבור.

והלוואי,
הוא יבין שהבור והוא
הם לא אחד,
שאפשר לחזור הביתה.

נֶעֱלָמִים.
הֲיֵשׁ נֶעֱלָמִים לְתָמִיד
אוֹ שֶׁזּוֹ רַק רוּחַ
שֶׁצּוֹפֶנֶת מֵאֲחוֹרֶיהָ בְּהִירוּת
שֶׁעוֹד תִּנְשֹׁב

וְתַבְהִיר הַכֹּל.

יש לי את פתרון הקסם

פתרון הקסם לכל הבעיות

מצאתי אותו בנבכי הזמן

מאחורי מסכים כבדים של אשליות

 

הוא היה מאובק

ומכוסה בשמיכות של כינויים

בתוך כספת

עם קוד של החיים

 

ואם תרשו לי אסביר

ואז ארשה שתצעקו אחר כך

"מוכר דמיונות! מכזיב"

והאמת תתגלה באור זך

 

זה פתרון של מילה אחת

מילה אחת שבתוככינו אנחנו כל כך שונאים

תחשבו עליה קצת

אני בטוח בעמקי נפשיכם אתם כבר בטח יודעים

 

היא פותחת בה"א וחותמת בה

ובתוכה אורך ורוחב אבל בלי וא"ו

סוד אי"ק בכ"ר של ארבע בסדר הפוך 

ידועה ליושבי אכסדרא ולכל סב.

 

נו?

(ספר החינוך)

 

"השמר מפניהם!

פן תילכד ברשתם! 

רבים שתו מתוך כך

כוס תרעלתם"

 

"כי אחריהם תימשך

ואתה לא תמשכם"

זה לא דבר חדש

כה אמר השם.

 

"ואל יבטיחך יצרך לומר"

הכל כאן בסדר, גם זה אפשר

"אחרי היות לבי שלם ותמים

באמונת אלהים,

מה הפסד יש

כי אתענג לפעמים

בתענוגי אנשים,

לשבת בשווקים וברחובות,

להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות,"

 

וכיוצא באלו הדברים

שעליהם אין מביאים

אשמות על חטאים,

וחטאות של אשמים

"הלא גם לי לבב, כמו להם,

קוטני עבה ממותניהם,

ומדוע ימשכוני הם

אחריהם?"

 

"אל בני!"

"אל בני!"

 

השמר מפניהם

פן תילכד ברשתם! 

רבים שתו מתוך כך

כוס תרעלתם"

 

ואתה... את נפשך תציל...

מוצפת במחשבות
מי נגדה
מי איתה
מה איתה
תגיד לה מה איתה
תענה לה
מה עכשיו
מה יהיה אחרי זה
מתי כבר לא יכאב
מה הראשון ואיזה
למה הכל נופל
למה הכל רעש כשבאלה שקט
איך זה שאצלה הכל זוחל
למה לא נותנים לה ללכת
כולם ישנים
אז למה הראש שלה מלא קולות
אז למה היא צריכה לבכות
מה יפסיק לה את הצרחות
למה בכל לילה הכרית שלה יודעת דמעות
והכרית לא ספוגה היא נוטפת
איך היא פותחת עיניים וכואבת
איך נשארים חיים עם מה שהיא סובלת
אז למה אלוקים?
אינלה תלונות היא רק מבקשת
היא רק רוצה תשובות
גם אם זה לא בדין
רק רוצה משו להתלות
משו להאמין
היא כבר מזמן איבדה תקוות
היא לא מנסה להבין
אך לפעמים ליבה מלא תפילות
והיא מוכנה גם ליסוע לסין
מי אמר לי
מי אמר לה
מה אמר לה
מה גרם לה
מה היא כבר ביקשה
הרי אתה הכל יכול
מה מותר לה לאמר
ומה אסור גם לשאול
איך זה שכולם שקופים
ואיך זה שאצלה הכל שחור
איפה קונים משקפיים ורודים
האם זה יוציא אותה מהבור
מה היא צריכה
היא רק צריכה קצת זמן
אך מי אמר שהזמן עושה את שלו
האם הדרך לדרך מכאן
למה הכל אצלה בדרך של לא
ומה עם שלום
היא ביקשה שלום עולמי
מתי רצתה גם לחתום
אם אמרה "רחמנות על עצמי"
וזה לא יגמר
השעון עוד דופק
למה הוא לא מתחשב
(הוא בכלל יכול?)
למה הוא לא עוצר כשכואב
למה הוא ממשיך וכותב
איך הוא לא מרחם
איך אני לא מבין מתקדם לא חושב
והזמן כמו הזמן
רק "כמו" עצר מלכת
ואין תשובות מה שנשאר
זה רק ניצוץ מצית שלהבת!!!

גוף דומם, שרוע על הרצפה בפישוט אברים. הגוף שלי. נשמתי כנראה משוטטת לה בעולמותיה העליונים, רחוקה. מנותקת ממני. נותרתי אני כאן ורוחי באפי. באמת חסד עליון פשוט. אבל בראשי מלהטת לה רק מחשבה אחת. חרטה.

"רשעים מלאים חרטות". פעם ראיתי את המשפט הזה באחד מספרי המוסר הבודדים שקראתי, אז בישיבה התיכונית.

אז לא כל כך הבנתי. היום זה קצת אחרת. אני לא יודע אם אני רשע. אני לא באמת רוצה לדעת. אבל מה שאני מרגיש זה שעמודיה של האות שי"ן באמצע אותה המילה מזכירים לי את הסורגים של בית הכלא שלי, שבנפשי.

אם תשאלו אותי מה הכוונה אני יכול לתת המון הסברים, את כולם אני חווה על בשרי. כל חטא גורר אחריו גל של השלכות, עבירה גוררת עבירה והנה להם מלא חרטות. אבל במובן מסוים זה לא כל כך הפשט. יש הבדל בין אדם רע לאדם רשע, תבדקו אותי, זה כתוב בספרים. אדם רשע זה אדם שהתשובה עוד מתנוצצת בו. אדם כזה הוא מלא חרטות, הוא כבר שבע מהן, הוא לא רוצה עוד. נפשו עייפה מהן.

אז הוא יכול להתעלם. או להעלם. או לשוב, ולישא בכרסו את כולן ביחד איתו. "ומה יהיה בסוף" אתם שואלים?

אני לא יודע. בינתיים אני שרוע פה על הרצפה הקרה ומלא. מלא חרטות.

ראש חודש אדר שמח
---

אילנית דוחפת חסה לקרטון.
''תאכלו יפותיי, תאכלו ותשבעו!''
שלושה ארנבות צייתניות נענות לקריאתה ומתחילות לכרסם.
שתי דפיקות על הדלת. אילנית פותחת.
''סיווני! קטנטונת שלי..!'' היא מתרגשת.
סיוון מגחכת. היא כבר מזמן לא קטנטונת. לא בגיל, לא בגוף.
לא בכאב.
''הלוואי שהייתי קצת יותר קטנה, סבתא.'' היא אומרת בשקט עצוב.
''מי אמר לך את השטויות האלה?!'' אילנית שואלת בעצבים. ''את הכי מושלמת איך שאת סיווני! ודיברנו על זה מיליון.''
''נכון דיברנו על זה מיליון.'' סיוון נאנחת. ''עכשיו בואי נשתוק לנו קצת.''
אילנית מהנהנת. ''ונאכל גלידה..!''
''יורד גשם בחוץ.'' סיוון מוחה. כאילו הגשם הוא בכלל הבעיה.
אילנית חוזרת עם שתי קופסאות גלידה ענקיות. ''נו, ומה?'' היא שואלת, מנענעת בקופסאות. ''אפשר להגיד לא לשתי היפות האלה בגלל כמה טיפות מים?''
אי אפשר. סיוון נותנת לאילנית למזוג לה גלידה בנדיבות ולפזר פיצפוצי שוקולד וסוכריות צבעוניות של עוגה מלמעלה.
ארנבות ממשיכות לאכול חסה בקול שמרגיז את סיוון.
היא דוחפת עוד קצת גלידה בניסיון נואש להרגע. מטביעה אותה בעוד ערימה של פיצפוצים.
זה לא עוזר.
לא עוזר לעצבים ובטח לא עוזר לדמעות שעולות לה עכשיו בגרון. שום גלידה לא תצליח לחנוק אותן.
''שוב פעם נגמר.'' אילנית לא שואלת. היא רק אומרת. וכואבת. ממש.
אחרי דקה היא מתעשתת. מכניסה כף עמוסה גלידה לפה וזורקת. ''רק בחור טיפש ממש לא ירצה את הנכדה היפה שלי.''
סיוון מחייכת מתוך הדמעות. ''אני חוששת שכל הבחורים בעולם טיפשים ממש, סבתא.''
''הייהיי'' אילנית תופסת לה את היד. ''אסור להתייאש ככה נשמה, אסור. את יודעת מה קורה למי שמתייאש?''
סיוון עושה כן איטי עם הראש. ''בטח. אין לו שום תקווה ואז הוא אוכל ערימות של גלידה.''
אילנית מנענעת בראש.''לא, לא נראלי שבגלל זה רבינו צעק בקול כל כך גדול שאין שום ייאוש בעולם בכלל.''
היד של סיוון קפואה עדיין מבחוץ והיד של סבתא חמה כל כך וטובה. והיא מציירת שבילים על היד של סיוון. ''כולנו מחפשים, כולנו באנו מאיזה מקום אמיתי, אהוב, שלם, מקבל ופשוט - ואיבדנו.
כשהיינו ילדות קטנות וגילינו ששיקרו לנו, היינו בועטות, היינו צורחות. היום אנחנו רגילות, נותנות לעולם לפרק בנו שאריות של אמון ונשארות אדישות.'' אילנית מפסיקה. ''את יודעת למה סיווני?''
סיווני אומרת למה רק עם השפתיים. לא בא לה לדבר בכלל. רק להקשיב. רק להרגיש.
''כי התרחקנו'' אילנית ממשיכה ללטף את היד האבודה הזאת. ''באנו מעצם האמת וככל שעברו מעלינו הזמן והחיים, איבדנו. איבדנו את נקודת האמת הזו.
ושם זה רק התחיל, כי מאיפשהו שם, בגיל שנתיים או חמש אנחנו לא מפסיקות לאבד. כל אחת במקומות שלה, מול האנשים שהקיפו אותה, מול עצמה.
איבדנו תמימות ושפיות ואהבה.'' אילנית נאנחת. ''טונות של אהבה. אהבה לעצמנו ואהבה לאחרים. ואיבדנו שמחה פשוטה, שמחה של הדברים הקטנים. שמחה של בוקר גשום. של פרחים במרפסת.'' עוד אנחה. ''ים שלם אפשר לעשות מכל האבידות האלה שלנו, ים שלם ועמוק שצריך איזה נס, איזה קריעתימסוף'' אילנית מחייכת חיוך שהוא קצת עצוב וקצת מעודד. ''אולי לכן אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי למצוא משהו, איזה חצי שני שנאבד לך בתוך הים של האבידות האלה שלך - זה משהו שדורש איזה חרבה. איזו עצירה בזרימה הרגילה.
איזה נס''
''ואם כבר נגמרה לי האמונה בניסים?'' סיוון שואלת בקול ובשקט היא חושבת שגם בסגולות ובקברים. ובאנשים בעיקר.
''אז זה לא טוב בכלל. סיווני. את יודעת למה?'' היא כרגיל לא מחכה לתשובה. ''כי היחיד שיודע את המיקום המדוייק של כל אבידה ואבידה שלך - זה השם יתברך. וכמו שכתוב בתורה, הוא חייב להשיב לך אותן, אחת לאחת. אסור לו להתעלם. רק מה?'' היא מתקרבת לסיוון עוד. ''מצוות השבת אבידה היא קודם ייאוש דווקא, כל עוד שאדם כוסף ומתגעגע אחר האבידות שלו, השם יתברך מחוייב להחזיר לו אותן.'' היד של אילנית עוברת לצייר שבילים על הפנים של סיוון, שבילים מקבילים לדמעות, נזהרים לא לגעת. ''מבינה מאמלה?'' היא שואלת את סיוון. ''לכן אסור להתייאש, כי כל עוד את מתגעגעת אחרי האבידות שלך, כל עוד את לא מרימה ידיים - יש לך תקווה שיוחזרו לך האבידות שלך בשלימות. יש תקווה שכל הבורות שלך הריקים והחללים המפחידים - יתמלאו.''
'''ככה, פשוט..?'' רסיסים של אמון שבור מתרסקים מהפה של סיוון.
''ככה. הלכה פשוטה.'' הקול של אילנית שלם. ''בואי תגידי אחרי -'אני מאמינה באמונה שלמה שסיוון בת אריאלה ראויה לאהבה---''' היא עוצרת לרגע, נותנת לסיוון לחזור אחריה בקול חלש וממשיכה. ''ואף על פי שתתמהמה, עם כל זה - אחכה לה''.
הן מסיימות ואילנית מחייכת. ''זהו. זאת הייתה אמונה פשוטה.''
סיוון מחייכת גם.
שאריות גלידה נמסה מתחילות לזלוג מהצלחת לשולחן. אף אחד לא נזעק לנגב אותן.
כאילו העולם נרגע לרגע. כאילו נעצר.
כאילו חרבה, קריעת ים סוף.
''ועכשיו תפילה פשוטה.'' אילנית מנצלת את החרבה הזו, נוטעת בתוכה שתילים עדינים. ''בשביל שהשם יחזיר לך את האבידות שלך, אסור להיות מנומסים. אסור להתחבא מאחורי תפילות גדולות וסגולות. צריך לבוא אליו ככה, איך שאת. מהמקום הקרוע הזה ולהזכיר לו את החובה שלו, את מצוות השבת אבידה שלו.''אילנית עוצרת לרגע לוודא שסיוון איתה. ''מבינה סיווני? תגידי לו. איבדתי כך וכך וכך. אל תקטיני את המשאלות שלך לגודל אקסטרה אקסטרה סמול כי אולי אם הן יהיו שמנות מדי הן לא יצליחו להתלבש במציאות.'' הקול של אילנית כואב. כואב את כל האנשים המקטינים את עצמם וגופם ואישיותם, כדי להתלבש. להשתלב. להיות חלק מייצור המוני. ''השם יתברך רוצה שתעזי. כמו אסתר. כמו אסתר אל תפחדי לבוא אל המלך בלי להיקרא.'' אילנית קמה לרגע וחוזרת עם המגילה היפה של אריה. היא גוללת אותה עד לשיחה של מרדכי ואסתר ומראה לסיוון. ''את יודעת? פעם כשקראתי את זה חשבתי לעצמי באיזה מקום חלש ומיואש אסתר הייתה כשהיא אומרת 'ובכן, אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי.''' אילנית קוראת מתוך המגילה לאט לאט. ''אמרתי לעצמי אייזה ייאוש צריך להיות בשביל לומר, כאשר אבדתי, אבדתי. כאילו שהכל דפוק. כאילו שכל אופציה היא אבדון. רק כשעברו החיים וגדלתי ונאבדתי פעם אחר פעם - ראיתי כמה יופי, כמה מלכות יש בלהיות על קצה החיים, כשהכל נאבד ממך ואת בכל זאת באה אל המלך. ככה, איך שאת. לא כדת. בלי נימוסים. בלי הזמנות.'' אילנית מקימה את סיוון בעדינות ושולחת אותה אל המרפסת. ''לכי אליו. אל תפחדי להיות חצופה, ספרי לו כל מה שאיבדת, תגידי לו שהוא חייב להחזיר.''
הדלת נסגרת מאחורי סיוון.
ארנבות ממשיכות לאכול חסה.
גלידה ממשיכה לנטוף על שולחן.
ונראה כאילו הכל ממשיך רגיל, רק מאחורי דלת מרפסת סגורה נפתח איזה ים. נקרע לשניים ומוצג בחרבתו. בבורותיו. בריקנותו.
לא מפחד לדבר על האבידה, על החיסרון.
ומיד אחר כך, שב לזרום. מתעקש להמשיך לנוע בגעגוע. לסעור ולכסוף.
לא לפחד יותר מלגדול.
עד החוף.

מגילות.

מגילות של מחשבות.

ובהן מילים,

שמתבוננות בי, קצת תוהות.

והן צודקות!

באמת כל הסיפור הזה מוזר,

איך קורה

שיותר קל להתרומם מה'למטה' המוכר -

מאשר מהאמצע?

 

ובעצם אני מבין...

שהאמצע הוא ספק - ועמלק הוא השושבין.

אך זו לא חתונה קתולית,

ולקטול זה מה שצריך.

לא להיות למעלה או למטה אלא להתקדם אל התכלית -

ולדעת שהיא נצחית.