פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 89)

אני גוש

מלא בעצב

 

לא משנה מה

תמיד לא פעלתי כהוגן

תמיד לא פעלתי כשורה

 

כל דבר טוב שאעשה - לרעה אנשים יחשבו

 

לפחות ילדיי

תמימים

ועדיין אותי מחבבים

ואוהבים

 

אחי אני אף פעם לא עזבתי
למה בכלל נראה לך ששכחתי
בדמעות של כאב אני התקלחתי
ובצער את השפתיים אני נשכתי
הרי אף פעם לך לא שיקרתי
על עצמי תמיד לך ויתרתי
את כל כולי לך אחי אני נתתי
מעולם לך אני לא חטאתי
וגם כשהיה נידמה לך שזנחתי
עליך אני מרחוק תמיד שמרתי
לצידך תמיד הייתי גם כשלא יכלתי
ער לילות למענך לא תמיד ישנתי
בכל הכח בשבילך אפילו שלא אכלתי
וברגעי שמחה איתך תמיד שמחתי
עד טיפת דמי האחרונה עליך הגנתי
זוכר בפעם האחרונה שבשבילך נפצעתי
התמלאתי דם ובכל זאת אני נלחמתי
כל הגוף כאב ולרגע לא הפסקתי
למרות כל הכאב בכלל לא נשברתי
כי אנחנו אחים בדם כמו שתמיד חלמתי.

יש אצלי רגשות בדידות, עצב ומאוד שבאים כמעט תמיד בכל חתונה שאני נמצא בה, והם מקשים עליי לשמוח.
אני חושב שאחת הסיבות לעצב הזה זה שאני רואה איזה מציאות מושלמת, הרבה אנשים שמחים רוקדים, זוג אוהב ומאוחד, וזה עומד לי בניגוד לתחושת החוסר והבדידות שבי.
מישהו מכיר?

בשבת שרתי לילדים את כל שירי החנוכה שאני מכירה, ובואו, זה חג עם יחסי ציבור מעולים ופלייליסט מאוווד ארוך.
וואלה יופי, כל אלמנט קיבל שיר וסוכן.
וככה אני שרה להם ושואלת אותם שיר שיר אם הם מכירים, רובם כמובן הם הכירו כי מסיבות חנוכה,
ובאיזה שהוא שלב בין הנר לי דקיק לאוי חנה זלדה, אורי התחיל לתת לי שמות של נושאים מחנוכה שאשיר את השיר שלהם: לביבה!
אז שרנו את אמי אפתה לביבה לי לביבה חמה ומתוקה (ויש האומרים: לביבה מעופרת יצוקה)
סופגניה!
ופצחנו ב: סופגניה יה יה, עגלגלה להלה
ואז הוא אמר לי- ועכשיו את המאכל הזה שגם אוכלים בחנוכה, ספינג'!

וקול דממה דקה נשמע.

עכשיו בוא נודה על האמת, ספינג' לוקח בפער סופגניה, גם אם עשו לה הפקת אופנה על מטריה. גם אם עשו לה צילומים נוטפים מילויים ומזרקים וטופינג קרמל מלוח. גם אם חודשיים מראש מילאו את המדפים וכל שלט ברחוב תקף אתכם: קחו אותי, אני סופגניה במאפיה ממול.
אתם יודעים למה?
כי ספינג' לא צריך יחסי ציבור. הוא פשוט עושה את מה שהוא יודע הכי טוב. להיות ספינג'.

בקיצור, משוררי ילדים יקרים, ילד בן 5 אתגר אתכם לחנוכה הבא עם שיר על המאכל שבאמת מייצג את החג הזה: שיר על ספינג'.
תודה.

קרדיט: טל ביסמוט

שבוע טוב לכולם.

שיר, עם קריצה לחנוכה.

ולעולם .

 

 

 

אז בואי ביחד,

נגביר הניצוץ.

נהיה מקור לתקווה,

כלה נבואתך , בן אמוץ.

 

אם קר בחוץ,

ובפנים קצת לבד.

נראה שאפשר,

לבנות בניין מיוחד.

 

קדוש, לא בהמי.

אמיתי מיוחד.

אידאלי שמימי,

חמים ונחמד.

 

וכשיראו שאפשר,

יתחילו כולם לרקוד.

ויידלקו גם הם,

והנה טוב מאוד .

יוֹשֵׁב בְּתוֹכִי מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל
כְּבָר עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת לְעֵרֶךְ
שֶׁהוּא נָע מִצַּד לְצַד וּמִתְהַפֵּךְ בִּי
מַזְמִין בְּנוֹכְחוּתוֹ רָעַד בְּיָדַי
לַחַץ בֵּין סִדְקֵי הַמַּחֲשָׁבוֹת וּמַבָּע קָפוּץ לְהַפְלִיא
הָיִיתִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ אַחֵר וְלוּ לְרֶגַע
כָּךְ שֶׁאוּכַל לָבוֹא אֵלַי לִלְטֹף בְּחֶמְלָה
לַעֲצֹר אוֹתִי מִן הַמִּרְדָּף הַמְּטֻפָּשׁ אַחַר נִסּוּחַ.

חֶמְלָה וּשְׁתִיקוֹת אֲרֻכּוֹת,
זֶה מָה שֶׁגּוּפי זָקוּק לוֹ כָּעֵת.
הַנֶּפֶשׁ סוֹעֶרֶת מִמֵּילָא.

ובואי
תפשטי את ידיך
הנשואות אל על
הכוספות ומבקשות
טיפת מרגוע

ובואי
הסירי את מרבד העלים
שטווית בלכתך
בדרך זרועה בוץ
וסופות

ובואי
לטפי את שלהבות נשמתך
את מחולות כיסופייך
חוללי שנית
כשתיקה רווית מחשבות

את אש רוח נפשך
הוסיפי לחזות
את אושר מבט עייניך
נשאי שנית

ובואי
הכניסיני תחת כנפייך
כגונן אם על עוברה
לחשי מילות אהבה
בין מפלי האימים
של סערות חיי

ובואי
בין לילה
לאיילת השחר
בין עומק כוסף
לים מרובד
בין כניעה חרישית
לתוך זרועות הלבד

האירי שנית לילותיי
חשפי את אור טוהרך
הנגלה עתה
למול ירח
שותק.

קרדיט תמונה: שמחה אבן-חיים

כוח

אנרגיה

מין דבר רוחני שזורם בתוכך, מניע אותך, מעלה אותך...
ואתה עומד להתפוצץ.

פעם הרב דני סיפר על מורה שלימד אותו בתיכון. מין זקן קפדן שלימד את ספר יהושע .תמיד היה נדמה לרב דני שכל רצונו הוא לכבול את תלמידיו למושבים ולהוציאם מהכיתה כשהם מבוגרים חמורי סבר המדקדקים על קלה כחמורה ושומרים בהקפדה רבה על הגבולות.

הרב דני לא היה כזה. אצלו הגבולות היו הנורמה והמוסר.
"לשאול האם זה רצון ה' שנכבוש את הארץ זו לא כפירה. לערוך מופע ליצנות בשורה האחורית- בשום אופן".
וכולם הבינו.

יצחק תהה לעצמו האם ברגעים האלו, חסרי הגבול כמעט, היו חבריו מאחלים לעצמם לרגע מורה קפדן שירסן אותו. שיגרום ליצחק להנמיך את דיבורו ולהירגע באמת.

לפני יומיים הם הגיעו לביתו של אליה, "החברותא הבוגר של כל המחזור". אליה, כרגיל, הניח כמה פופים על רצפת הדירה וכולם התקבצו בסלון, שאף פעם לא היה מרווח מספיק.
אליה סיפר משהו על הגאון מווילנא, אבל יצחק איבד את הריכוז כעבור רבע שעה.
"יצחק" יהודה תקע בו מרפק "אם לא תפסיק לסובב את הראש לכל הכיוונים תנקע את הצוואר ואת השכל יחד איתו".
"מה אני אמור לעשות, לטפס על האורגן?"
"לא, שב בשקט"
"לא יכול!"
"למה?"
"לא יכול וזהו!"
"יצחק, תירגע!"

הוא חזר למציאות רק כדי להתבייש. צורה לו, יושב בשיעור ומשתגע כמו ילד בגן.

בערב הוא יצא להליכה ביישוב.

השקיעה היתה יפה, כמו תמיד, והספסל הריק, כרגיל, חיכה לו.
הוא התיישב.
כשהיה בן חמש הוא סיפר לכל החברים בגן שעל העץ ממול יש ציפור ענקית. הוא כל כך התלהב, והם לא הבינו במה העניין. שעתיים לאחר מכן הגננת ביקשה מכולם ללכת במעגל והם התחילו למלמל מילים ולבצע תנועות שהוא לא הכיר עדיין, והוא הפך להיות.. ריק.

איך אפשר.
איך אפשר לרבוץ על הדשא ולהתעצב במשך שעה, ובערב לאחר מכן לרוץ מהחדר עד לבית המדרש ובחזרה רק כדי להוציא כוח.
איך אפשר להסתובב ולחפש איזה ספסל מבודד ושעה אחר כך להשתגע מרוב כוח?

הוא חשב שהעצבות מרוקנת, אבל אפילו בזה הוא לא היב בטוח. הרי היא בכל זאת גורמת משהו.

הא חשב שערנות זה דבר נפלא- עד שכמעט בכה מרוב כוח.

'כאשר לא תהיה לי עוד תכלית כאן, הנשמה תבוא אליו ותספר, ואני אגיד שאמת דיברה'

גלוי וידוע לפניך, אלוקי, שלא הבאתי עלי את הכוח הזה.

אני ממך, חי עדיין.
ובידיך הכול.

יום אחד
אותה אמצא,
בשמלה לבנה
ושמחה נושנה.

ותאמר איפה היית?
חיכיתי שתגיע.
הייתי פה כל הזמן,
ואתה הלכת , לאן?

ואני שמחה ומאושרת,
ויש לי תכשיטים ושרשרת.
מידות תרומיות לרוב,
ודעת ה' וחכמה וטוב.

ואינני כועסת שחיכיתי,
יודעת אני לא לשוא ציפיתי.
ואתה לא ישבת שומם,
פעלת והפכת כל אבן דומם.

ואותי ביקשו אבירים על סוס לבן,
אך אני ידעתי , יש עוד זמן.
והאביר שלי, קצת מלוכלך,
לא תואר לו, עברו מסובך.

אך בפנים כולו טהור.
נשמתו מאירה יותר מכוכבי אור.
חצובה מתחת כסא הכבוד,
לא נותנת לו בחטא למעוד.

ומבחוץ קצת התלכלך,
ביננו, לא יודעת איך.
העיזו החיצונים,
כנראה רצו להידבק בבגדים.

ועכשיו ילבש בגדי תפארת,
וכנגדו אני מתהדרת.
ומאורנו יאירו עולמי עולמים,
וביננו ישרה שכינתו אל ממרומים.

כאבך יימר לי מר,

ואין לי מזור גם לא שכר.

ומה אוכל להועיל,

ואני פתי וכסיל.

 

והנני אוהבך כמו שאת,

ואוכל לסבול גם דמעה אחת.

ולמה תסתירי את צערך,

הלא גדול כים שיברך.

 

חלקי משאך איתי ואשא,

ואקל מעלייך לחץ ומעמסה.

וזכור אזכור לך את חסדך,

שנתת לי לפרוק עול מעל צוארך.

 

ואנא ממך מלכי ואלוהי, כל יכול.

מה יקר חסדך, הראה לעין כל.

ואת קרובי שמור כאישון בת עין.

מקים מעפר דל ,מוציא יש מאין.

 

בשביל לא לעזוב ידיים, תעזוב ידיים.

כל בני האדם בעולם מתחלקים לשתי קבוצות.

אלה שזורקים כיסאות עד ששמים לב אליהם, ואלה ששותקים. אולי כל החיים. כל הזמן.

הסטנדר שלו לא היה עמוס מדי היום. הרב דני ביקש שלא יורידו יותר מדי ספרים מהמדפים, בייחוד אם יש רק עותק אחד. הבחורים יחפשו ולא יוכלו ללמוד בספר וזה ביטול תורה ממש.
מסכת גיטין לא דיברה אליו יותר מדי, אבל שיעור האגדתות של הרב אביתר תמיד היה מדהים. סיפור זה.. פשוט נהדר. יצחק תהה לעצמו האם הכול קשור או שהוא סתם מדמיין. האם אלו המסוגלים לחיות בעולם הזה ולהמצא ממש בתוכו, עם כל המערבולות, הקשיים והטלטלות, וגם להניע את כל זה, הם אלו שהדיונים והקשיים שבגמרא מדברים אליהם כדבר איש לחברו.

ואם ככה.. ישנם גם האחרים. אלו שמעדיפים, בידיעתם או שלא, לברוח מכל הבוץ והסערות שבעולם הזה. הם יודעים שזה עלול להיות קשה מדי. אולי להם נועדו הסיפורים, הדימויים, העלילה והלשון. דיבור פשוט ונעים, כדבר אדם לאדם, לאחר שהכירו זה את זה והסירו את החומות.
לאחר שהבינו כי איש לא ייפגע.

יצחק חשב שהדימוי הזה יפה ואולי נכון, אבל אם ככה.. אם ככה, למה החלוקה הזו בעולם כל כך לא הוגנת?
הרי אם ישנם הרועשים וישנם השקטים, אם ישנם הבועטים וישנם השותקים, ישנם המבינים וישנם שלא...
מדוע זה לא נעצר כאן?

יצחק גירד את זרועו. כבר מזמן היא האדימה. למה היא לא מדממת אף פעם, למה לא?
אתמול יהודה ראה את הזרוע כשלמדו יחד, וביקש אותו להפסיק. היום אין אף אחד שיראה אותו.

למה היא לא מדממת.
ואם היתה מדממת- מה היה מרוויח מכך.
ולמה הלב מדמם גם כשלא מבקשים אותו.
והאם צריך לתת לו לדמם או לעצור אותו בכוח.
יהודה הביא לו ליום ההולדת ספר על מידת השמחה. ספר יפה, כרוך בעור. 'רק שלא תגיד שזה ביטול תורה לעיין בזה' קרץ לו. יצחק הבטיח שלא יגיד כך, הרי הוא אינו מהבחורים הזקוקים רק לגמרא כל היום. הוא צריך גם... אהבה. אוויר.
אם רק היה הרב אביתר מגיע ומספר לו, שגם רב ושמואל כתבו על כאב הלב, על הדם שיורד ממנו, ועל כך שמותר, ושהעולם הזה כואב.
כמו גוף שנפל, וגם אם איבריו שלימים- עדיין כואב לו.

איך הראש שלי מסתובב.
תמיד המחשבות שלי רצות בפול קילומטר,כאילו הן מחוברות לאוזניות שצורחות,"רוצו,רוצו,רוצו מהר וחזק לפני שיתפסו אתכן"
אבל האמת,אני רוצה לארוב רגע למחשבות,באיזו צומת דרכים מסוכנת ולהתנפל עלייהן בחיבוק מוחץ עד שיפסיקו את המרתון ויסתכלו לי רגע בעיניים ויאפסו את הנשימות
שא
שא
מחשבות
שא...
תירגעו.
תנש
מו
.
אבל אז הן יורקות עלי את עצמן והראש שלי מתחיל להיכנע שוב ללחצים.
'למה אלוקים ברא אותך ככה עם מליוני חלקים לא פתורים?
אין לך כבר יכולת לחבר פאזלים.
את מהאלה שמחברים וישר מדביקים את זה לקיר בדבק שלוש שניות שמרגישות נצח ומהר,רק שלא יפול,שלא יישבר,שלא יגרום לך שוב להתפרק יחד עם הפאזל ולאסוף את עצמך,חתיכות חתיכות,
שוב ושוב ושוב.
על מי את עובדת...
ונכון את רוצה לירות את ביעבוע הלב שלך בצרורות,שיפגע במישהו, שירגיש?
רוצה מישהו שירגיש אותך וילטף ויחבק ויחבר את עצמך מחדש---'
אני תופסת את הראש חזק,מנסה לעצור אותו ומעשנת את האוויר הקר, מסתפקת בזה.
גמרתי עם הסיגריות מזמן,הן כבר לא מזהות בי את האמון הזה של אז.
הפה שלי דורש לגימת בירה.
נשארתי רק עם עצמי ועם שמלות וחלומות אה,וצעקות קטנות שלא נשמעות כבר,שעייפו מלעוף,שמתות להיקבר ולהצמיח שורשים וליצור בריאות חדשות,מתוקנות שמגיעות עד לב השמיים.
איך כל חיים,נולדים בכאב.

היום חשבתי על מנשה ואפריים,שנולדו כתוצאה מאונס.
רציתי שהדמעות על אסנת-אימם,יצאו ממחסני הכאב והבאסה אבל הן יצאו לי מהמוח השלם,החושב בריא,המתוקן.
היא יכלה ליפול,אסנת.
יכלה להחליט שהיא גונזת את כל חלומותייה בתוך קופסת קרטון מעוצבת קשורה בסרט אדום שמזהיר,'הי סכנה,לא לגעת פה' ולהשליך אותה עמוק למצולות היאור ולטבוע יחד עם העבר,ההווה והעתיד שלה ולנתק שושלת.
אבל היא בחרה לקחת את הכאב הזה וללדת מימנו זוג חיים גדולים, ראשי אומה.
היא בחרה להסתכל לכאב בעיניים,באמת להתחבר איתו ואז להעיף אותו ברגע אחד לאלף העזאזל של מצרים.
~
אני כבר בסדר,הולכת אסופת שיער ואסופת נפש בתלם הזה של כולם עם נעליים ולא דורכת על קוצים ובדרך כלל לא טובעת ולפעמים אפילו קצת מגלה ניצני פריחה בימים שבהם השמש ממש מגלה סימני חיים והארות ומכריחה אותי להעתיק מימנה ולזהור.
לימודים,עבודה,רשימות מכולת שמבזבזות לי את כל המשכורת החודשית.

אז
מה.

בין כל השחור לבן הזה של החיים,בתוך הסדר המקובע הזה,אני חייבת לזכור שאני שחר,אני שחר.
אני מאירה,אני מולידה אור מתוך חושך ומבדילה מימנו את כל מה שלא צריך ומקדשת את מה שכן.
שום דבר  לא מובן מאליו.
אני שחר
שגורמת לחיים עצמם לחיות ולא רק לסמן שהיית פה,עם כרטיס עובד ותיק חום של אנשים ששורדים ובסוף התקופה מקבלים משכורת רעב וסימון של וי מתון.
אני שחר,
שמעלה חיים מתוך החושך,שמכניסה בדלתה את השמש,
שחר,
זאת שמזמינה את הציפורים לשרוק ולזמר בשעות האלו,המיוחדות,כשכל העולם עדיין טהור מהלילה.

אני אותה דמות,כמו כולם,שבוראים חיים גדולים מתוך עומק הכאב.

אילנות הפרי

תפוזים

שקדים

תפוחים

אגסים

ואולי גם אפרסקים

 

כה שקטים הם 

ומתוקים

פירותיהם מתוקים

טעימים

ערבים לחיך

משביעים

נותנים מרגוע וטעם טוב

 

אין קולם נשמע

הם עסוקים בנתינה

ביצירת פירות טובים 

 

לבני האדם,

להיטיב עמהם

ולהשביע את גופם 

לשמח את נפשם הכואבת

 

עסוקים המה

ביצירה ובעשייה חיובית, בנתינה

ןאין להם זמן 

או טיפת פנאי

לדבר

להתלונן

או לצעוק

ואפילו לא לחייך 

או להעריך

 

אין זה אומר שאין הערכה בליבם

אבל אין להם זמן לכך

יש להם סדר עדיפויות מאד ברור

לתקתק את הפירות  -

"אין זמן לדיבורים מיותרים!"

 

אבל הם מעריכים 

באמת שכן

 

אז למה,

ומדוע,

בכיתי 

כשאילנות הסרק

דיברו כ"כ הרבה

דברי הבל

וגנאי?

התנשאות וגאווה?

 

הן, סרק הם,

סרק,

ותו לא

 

אין בהם כלום 

אין בהם פירות

רק סרק,

וזה מה שהם יודעים להוציא החוצה

 

מטרתם,

להראות נוכחות

לקבל הערכה מהסביבה

כי הם מרגישים כ"כ רע ,

והרי רק סרק יש בהם.....

 

אז למה, 

למה בכיתי וכאבתי כ"כ בגללם?

הן רק סרק הם....

רק סרק.....

 

ואני מחפש ותר,

ונפשי כמהה להשלמה.

אך אבי יודע,

לי ברה ותמה.

 

גם אם אחדל,

ואניח ראשי על עפר.

יאיר לי אורו,

יגיה חשכי, ויחליף כוחותי.

 

ירגיעני וינחמני.

המתן כמעט, רגע קט.

ומצוף דבש תשביעני.

ואו אז אישיר מבט.

 

לו אוכל לקרב השעה,

להמתיק את המשך המר.

אשלם כל הוני, ארקום כל מזימה,

להעפיל אל פסגת התמר.

 

אנא בני , לאט לך.

הרי עימך הייתי מאז.

ואם הצער גדול לך,

הלא כה גדול השכר.

 

ולא, לא נחלשתי.

ופועמים בי רעיוני.

וחיים הם בקירבי, ונעזרתי,

ואליך תקוותי א-לוהי.

ממש בכל סופשבוע
באופן די קבוע

מנמנמת ברגוע
בלי שום געגוע -

לעבודה המתישה
להיותי אישה

והפרצוף הוא של כרית
ישנה וישנה..... אני מקורית

אני איש של חורף
כשלהבות בוערות מסביב
בתוכי יוקדת שלהבת
וכשכפור חרישי מכסה הכל
עד למלוא העין
תש כוחי.

כששכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי נשמתי
חונקת אותי עד לבלי משוא
אני אוגר בתוכי
רסיסי זיכרונות מבליחים
שהבליחו
מבין לילות חסרי שינה
רסיסי נשמה
שנכתבו בדם
ועולם
שהד אכזריותו
מהדהד מבלי שוב
משל הייתי כאחוז כישוף.

כשאור הבוקר החיוור
בוקע גלגלי עיני
אפרי מתנער
שנית
נושא בתוכו
צלקות שנחרטו
בתהום הצללים.

לו הייתי כותב
את ספרי
בדם חיי
היה העולם נמוג
לנוכח השתיקה
אך במקום זאת
אצפין סודותי
ואשתוק
את כאב הזעקה.

החיים לצידי
רכבת הרים
מחול שדים

הלימוד שלי
כל יום
לחיות רק את היום הזה
להשתיק רעשי רקע
ופשוט לחיות

לנקות את הלב
מהספק התמידי שלי
בטוב שבי
ביופי
בטוהר

לומר לעצמי בלב נקי
אני יפה
אני טוב
אני מוכשר
אני מסוגל להאיר לעולם

לקחת נשימה עמוקה
נשימה נקיה של הבוקר החורפי הזה
הבוקר היפה הזה
ולצאת אל העולם
שליו

לאהוב זה
לבכות מגעגוע
כשבחוץ יורד גשם
שנינו שותקים
בלי מילים

כשאצלי עכשיו חושך
את אוהבת
אותי
כמו שאני
בלי שינויים

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

ושבעינינו נוגע אור
שנינו נודמים
מהופנטים אל הזוהר
החרישי הזה
שאומר שאנחנו
אוהבים

ושאת הולכת
אני מביט בגווך המתרחק
ואם הייתי יכול הייתי רץ
עכשיו אלייך
ומחבק

ואת יודעת
לאהוב
כמו שכבר שכחתי
אהבה למרחקים ארוכים
זאת את
אני ידעתי

וכשאני חוזר הבייתה
את מחכה
עם חיוך ומבט
של הפתעה
אני נושם אותך
נוצר את הרגע
שנינו עכשיו פה
לעד
חיים לפתע.

יש מילים שהן מעבר למילים
יש מילים שהן רגש טהור
וזה מה שאני כותב עכשיו
במקום שבו אתה רואים
סתם דף לבן
כתובות מילים של אש
אש שחורה על גבי
אש לבנה.

ילדת שמש,
עם כל כך מעט אור...