לקבל ולזקק. זה לא קלט ופלט, התוכן נשמר פנימה כעין דבש וחלב תחת לשונך.
אבל השכחה עם ההתעלמות נוגסת בבשר החי בנצח.
לכן המלחמה לפנים ולאחור, זו לא מליצה אלא עובדה.
זה הרמח"ל הסמ"ג וקודם להם ברס"ג. זה האמת הגלויה לכל, מפורסמת לעין כל.
ואם כל זאת- כה נעדרת, וכה לא נאדרת.
ומהם ומהם הנח ידך, כי היא נהדרת.
זה משתנה אצל בני אדם.
יש אחד שבוחר פעם בחיים, מניח ברכיו בין רגליו, מבקש מחילה ואחר נכנס לחיי העולם הבא.
והרוב? אף אחד לא רוצה לדעת, רובם מדמיינים שהאל ישטוף אותם בקלחת. מעיו לא יוותרו אלא ינוקו. כאילו ש"אל אמונה ואין עול" כפוף לחוקי שכלם. וכי אין הוא מדקדק עם צדיק כחוט השערה כאן בעולם? הלא רבותינו אמרו אף על עבירה קלה. והלא מאבד הוא את הרשע מחיי העולם הבא. וקראו לזה טוב וישר.
אבל מכולם דבר לא נעלם, מצוה גדולה להיות בשמחה, ובלבם אין פחד לא מורא. מצות עשה, ומושכל ראשון, שאבד בזלזול בני אדם. מצפצפים ה' המלך, וליבם אינו אף איתם, כל שכן עם מלכם. והאיך לא ירעד בפני מלכו, האם חשב אדם לרגע על המונח 'מלך'? הלוואי היה זה כך, אבל בלבם הוא 'מך', האם אין זה כך? המקרה בשמים עליותיו. כעני ומך.
איננו מדברים כמו אליהו על ההר, ומשה רבינו בסנה. איננו אומרים אף לאדם. אבל,
הכל מן השפה ולחוץ, אפילו החסידות.
איה הסולם של פנחס, ושערי הרב אברהם בן משה? בן נחמן במידותיו התרומיות. ואין אף מחלק בין יעילות לחובה. מה קודם למה, אהבה ,היראה. ובדברי הרב אברהם בן עזרא יסוד תורה וסוד מורא. הלא אף מי שאינו יודע לשאול היה שואל מדוע הזכיר הרב בספר המצות סוד מורא? והמשכיל אשר לבבו איתו יזכור את רבנו משה אל הרב מן ההר, ולבו כקנה במים ינוע. מאחד לראשונה יהיה שתים, יצר טוב ויצר רע. והדם הדומם לראשונה יזוע
עזים עזים מולכים בלבם, והאל הרחק משם. אף יד ארוכה כבת פרעה לא תגיע, כי כל אדם מבסס את הדת עם רגע של דעת במפגיע.
בריסק או אמשינוב? חבד או ליטאי? ורחמנא ליבא בעי. ואף את זה אין היודעים יודעים.
השליכו רצונו אחרי גבם, זנו אחרי לבם בדמיון המוביל לסוף המר. רצים נמהר, ואין משיגים שהעיון אינו נגמר, לעולם.
וכי ידיעת ה' קלה לעין? ומי ישיג אהבה אם ישקע עמוק בספרי האחרונים בלי התרחבות בחלקים אחרים.
איני מדבר אלא מלבבי, והיודע יודע שברמבם בהלכות תשובה נמצא עולמי. עברו ביעף ולא הכירו, לגמו ולא טעמו.
ראו ולא הסתנוורו.
הפכת למשוואה, לערכים, לאידאולוגיה
לארץ ישראל, לציונות- אותם אלו שכפרו בהימצאות שלך וקרעו עיקר אחרי עיקר והשליכו אותך על הדגל הקר, עקרו כמו שמשה עבדך קרע מחיצה אחר מחיצה, עד שראה באספקלריה מאירה, שדבר לא ראה. ירקו בפניך, בברכת כהניך.
ואיתם הרוב נוהה, אחר עצת רשעים הלכו, והפכו לחוטאים שאת דרכם המציאו. וכי אין הכל מקופל במזמור הראשון של דוד נאמן?
מאהוב וריע, ממנהיג שברגעים את חרון אפו בעבדיו פורע. את בשרם מתיר באילות וצבאות אין לב אשר אינו מזדעזע, מי קדוש מחנה אשר בניה נערמו בערימה, והיא למעלה כמתנה. וכי היא אינה מבינה?
סוף כל דבר, האדם חייב לעשות המוטל עליו. ואם אברהם המדקדק הראשון, כל שכן גם אני.
את חובי לשעה, לאהבת ה' אקווה שפרעתי. שעל מדוכת אהבת ישראל, עמדתי. על רגל גאווה לא ישבתי. כי אם ישבתי, אז אחרים הדבקתי, ובו לא דבקתי. ואיך בתלמיד חכם ילך אדם אם ה' אלוקיו כאש אכלה, והוא נטוע עמוק עמוק באש הגאווה?
אבל הנצח נדחק, ואחריו נשכח.
ושמא האל על עוונותי לא יסלח.
ואין הצלחה בלשמר מבט, לשזור מגמה. סוף עליה ירידה.
תירוצים תירוצים, והשמים כעד עומדים.
ואתה מאהיה, נשארת רק אשר אהיה. כשאותך צריכים ואת רצונך מזניחים.
אין זה פסימיות, אלא פספוס. איבוד עיקר. אם אדם היה יודע את הבושה, הפספוס וההפסד.
והאמת מסתכלת לי בפרצוף, לא אני בה.
