פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 90)

הוא צועד לו במחשכי הלב כסומא
מרגיש רחוק מכולם מנודה וטמא
הבלחים של אור ושמחה בוהקים
רסיסים של תקוות שווא בלבו נוטעים

אחרי שמועד הוא על נגף
זועק לעולם "ממני הרף,
תתן לי לראות להבין ולדעת
תסביר לי איך נחלצים מהפקעת?!

סחופי מנורה על קרני מרטיר

אינם צדקנים כעמוד בשער,

כי ברוחב שדרה של רואי בשחור

צובאים במקומם כמהומת הבער.

ואודמי על עשן, על מטבן עוצמתם,

אף הם לא אוכלים בדממה,

כי גולמי תקוותם, כלעומת שבאה,

צוללים אל תקרה אטומה.

בואו צפון, לחשו ממקומם,

על תעלת גבות ועיניים,

בטרם יצוץ שם ראשון התוהים

ויבנה לו חורבן בית צידקות מספריים.

כשענף אדום

פוגש ארנב סמור שיער

אז נאספים כל מספרים בשוליים,

ושרים ככרוכיא על המון נהרות

פני תפארת גלויה

ועצלות נהריים.

אך כשענף אדום

הופך ערפיל אדום זנב

אז אין עוד מגשימי בדלתיים,

גם לא ראש מגדל וצופי מדורה

או שוקטי על מלעיל

בני רקיע ומים.

יש לי עבודה (בלימודים) ממש חשובה על חד פעמי

אז אם מישהו יכול לענות על הקישור לשאלון הבא אני ממש אשמח

שאלון כלי חד פעמי

ריח של אפור זה מֵעֵבֶר למחסה,

וחרפת אֲבִיבָיו עפעפי החוזה.

ומשעה שנפל יומנו מפני מדליון,

קם כל הודו אל משא חידלון.

כך, בטרם עטה אפודו,

וחגר את זרים לכלבו,

נע הוא ונד ומיד נעמד

ונזף בסוסו לעומתו.

והאחרון הוא צנף

אל בן בעל כנף

לקלוע עלי שושנה,

לצור על אָבְנַיִם

דמי ליל עֲלוּמַיִם

של חוב קודר אמונה.

אולי אתה חושב שאפשר לשכוח

לשכוח את הלב, את העבר, את הכל

אולי אתה חושב שאין לך את הכח-

וצריך כל כל הרבה לעבור כדי לגדול!

 

והשמיים מביטים מלמעלה וההד לא משיב

והשאלות נשארות לבד, מעיקות על הנשמה

ואתה צועק את עצמך, איש מלבדך לא יקשיב,

כשתכרה לעצמך קבר, תכסה אותו באדמה.

 

ואיכשהו אתה חושב שאפשר לגדול בלי עבר

לשכוח את כל הרגעים האלו, החלשים,

ואולי אתה חושב שנשאיר הכל מאחור, כבר,

ונתעלם, ולא נשבר. שתמיד נהיה חזקים.

 

ואולי, ילדון, אתה עוד צעיר, בלי חיים,

ואולי, ילדון, אתה לא יודע מה באמת יש בלב,

ואולי, ילדון, אתה לא מבין, לפעמים-

שאין כזה דבר גדולים. ילדון, גם לי כואב.

 

 

 

לא יודעת מה לחשוב על השיר הזה, שכתבתי. הוא צריך המון ליטוש, לדעתי.

יש הערות? 

גם לכם יש את הקטע הזה שאתם כותבים אתם הרבה יותר מצליחים לבטא את עצמיכם?

כאילו שאני כותבת אני ממש מגלה דברים חדשם על עצמי...

 

תענו פליז ;)

הוא נשק לה ברוך
הסתכל לה עמוק בעיינים והבטיח:
"אני עוד אחזור"
וכשפסע אל עבר הגבול
הרחק מזרועותיה
זכרה היא שנים אחרות
לילות מלאי אהבה
שמחה מעולה בתוגה

כשהבטיח שיחזור
ידעה היא אשר נסתר ממנו
שמהמסע הזה הוא כבר לא ישוב
וכשרכנה היא מעל מצבתו הדוממת
בוכה את אחרון שברי מחשבתה
נשבעה שלעד לא תשכח
שלעד יהיה זיכרו נצור בליבה

התחננה בדמעות של אש
שיהיה הוא האחרון
אך עמוק בליבה ידעה
כי נהרות של אש ודם
עוד יעברו בארצינו החרבה
בטרם ישרור השלום

מבעד לשכול ולדמעות
לחשה היא לו
"כה צעיר היית, עלם חמודות של ממש
כה יפה היית, יפה כמו כאב...












"במיטתי כבר שבועות
ביקשתי את שאהבה נפשי
ולא מצאתיו
חיפשתי בכל רחובות העיר
העמוסה שקרים הזאת
ולא מצאתיו..."

*סליחה מראש אם השיר לא מובן הפעם

קחו בחשבון שיש בו מושגים ממתמטיקה,

אבל זו ממש לא כוונת השיר. להפך,

הכוונה היא מישהו שמחפש את ה',

בעולם של מספרים*

 

אני אינפימום

אני מקסימום

שואף לאינסוף

בלי הגבלת כלליות.

 

כשאני ממך מתרחק,

הלב שלי בי דוחק.

מה לך אצל מוגבלים.

שואפים לגבול סופי, ומתרצים.

 

ואני בחסדך בטחתי אלי .

שתשגבני בכל מבחן .

לא יהיה לשוא עמלי.

ומעשי ידך אתבונן.

 

דרך ארץ, מקצוע אקנה .

בהיתר בשמחה ארוויח מנה.

אם אין קמח אין תורה.

זכות הרמב"ם תעמוד בעת צרה.

 

 

אני איש של חורף
כשלהבות בוערות מסביב
בתוכי יוקדת שלהבת
וכשכפור חרישי מכסה הכל
עד למלוא העין
תש כוחי.

כששכבת האבק
הרוכנת מעל כנפי נשמתי
חונקת אותי עד לבלי משוא
אני אוגר בתוכי
רסיסי זיכרונות מבליחים
שהבליחו
מבין לילות חסרי שינה
רסיסי נשמה
שנכתבו בדם
ועולם
שהד אכזריותו
מהדהד מבלי שוב
משל הייתי כאחוז כישוף.

כשאור הבוקר החיוור
בוקע גלגלי עיני
אפרי מתנער
שנית
נושא בתוכו
צלקות שנחרטו
בתהום הצללים.

לו הייתי כותב
את ספרי
בדם חיי
היה העולם נמוג
לנוכח השתיקה
אך במקום זאת
אצפין סודותי
ואשתוק
את כאב הזעקה.

קום עמוד,
והתחזק,
האמן בי ובך.
ואל תינזק.

עוד תבין,
כל קושי כל מכשול.
עוד תבחין,
איך גלשת בעזרת הנחשול.

אחוז בשתי קצוות החוט.
בקודש בחול, בלי פחדנות.
כי אחדות בין עולמות.
נעשית על ידי גדולים חולמי חלומות.

ואתה יודע,
שאף פעם לא הפסקת לחלום.
ועכשיו הקולות מתחזקים,
ומתחיל הדיבור מתהום.

הארץ הזאת,

אשר עיני ה' אלהיך בה תמיד,
איננה כשאר הארצות,

אותן משקים במים.

 

כאן, 

בארץ הזאת,

על מנת להצמיח

צריך להשקות את האדמה

בדם

בדרך כלל זה קורה

לטובים

שבבני האדם

 

(יהודה, וימת ערב פרשת ויחי

"ולבן שיניים מחלב"-

טוב המלבין שיניים לחבירו יותר ממשקהו חלב"

 

מסרת נפשך בחיים

עד ש... מסרת נפשך)

חברה,

קבלי אותי

ככה

כמו שאני

בלי נצנצים 

ובלי חותמת "מושלמת"

ככה אני , בכיעורי, עם החסרונות

עם האכזבות

עם הכשלונות

עם הבכי

עם כל סיפורי הטעויות שעשיתי בחיי

 

וכיף לנו

ואוכלות לנו גלידה

בכיף של החיים

 

וכיף לך לשבת לצידי

דווקא בגלל הכנות, ולא למרות

זה נותן קצת הרגשת "שפיות" שלא צריך להיות מושלם

שאפשר לדבר על מה שמציק

 

שאת מעריכה אותי כ"כ, שכל סיפור על דרך השלילה לא יפגע בכהוא זה בקשר..

 

זו חברה אמיתית  

יצא לכם לכתוב שיר שמתכתב עם שיר אחר שכתבתם בעבר?

עשיתי משהו כזה לא מזמן וממש אהבתי את המשחקי מילים שיצאו מזה.

מוזמנים להעלות שירים כפולים.

חָשַׁבְתִּי לִגְמֹעַ אֶל תּוֹכִי מְעַט שֶׁמֶשׁ
אֶל יָמִים אֲחֵרִים שֶׁיָּבוֹאוּ עָלַי וְיִהְיוּ
חֲסֵרִים כְּמוֹ הַבֹּקֶר הַזֶּה

הַיּוֹם הַשָּׁמַיִם שָׁקְטוּ לִי
שְׁתִיקוֹת רְווּיוֹת רַחֲמִים
הֵם קָסְמוּ לִי מְעַט יוֹתֵר, מִן הַשָּׁמַיִם שֶׁהָיוּ לִי עַד כֹּה
(הַהֵם רָעֲמוּ בִּי דִּמְעוֹתֵיהֶם, וְאַף הִכּוּ בִּי לִפְרָקִים)

תּוֹהה אֲנִי
אִם אָכֵן הָיִיתִי מַרְגִּישָׁה אֶת הֵלֶךְ הָרְחוֹב
אוֹ שֶׁמָּא מַבָּטִי הַיּוֹם
הוּא הַיָּחִיד הַחוֹמֵל אֶת הָעוֹלָם.

אהיה לך/משורר מדורות

אני אהיה קולך
הנישא על כנפיים שחורות
אני אהיה לחישותיך
הרכות, הקטועות

אני אהיה לך עיינים
שעצמת- רק לא לראות
אני אהיה לך אוזנים-
שעודן שומעות צרחות

אני אהיה לך יד
שתכתוב את כל הצלקות
את הבכיות בלילה לכרית
הכאבים והדמעות

אני אהיה לך מזון
שלא תאכלי עוד, לעולם
אני אהיה לך אב רחום
בעולם שחור מדם

ודמעות
וזעקות
וצלקות
ואנקות
חרישות, חרדות, כואבות
מטפטפות טיפות דמים

אילמות
נוכחות
צופות
פני שתיקה-
לעולמים.

*עשרה בטבת, יום הקדיש הכללי*

ועיקר דבר החיים נאלם. ואין מילים לדבר (ולשתוק)(ולצרוח).
ועיקר ראשית ההתחלות לאהוֹב. עיקר ראשיתו לסיים ולסגור.
כל התחלה יש לה סוף נעלם, תמיד יש סוף. עיקר ראשית ההתחלה לדעת לסגור בנעם (ולא בקריעת בגדים)(שבירת חפצים על מראות).
תמיד אפשר לבכות. תמיד אפשר להרגיש. תמיד רצוי להוציא את העיגולים המסתובבים המהפכים את הבטן קדימה ואחורה, להוציא אותם בדמות מילה, אות, צליל או צבע. אפילו אפשר בריקוד. להוציא להוציא להוציא
לא להשאיר חפצים מסתובבים בתוך הבטן- זה מסוכן!
חפצים מסתובבים בתוך הבטן יכולים לעשות פרפורציה, ככה אומר בעל חלוק לבן במבטא ספרדי. והרי דברים ידועים.

הדברים הידועים לא בהכרח יורדים לחיים הקטנים והפשוטים שלא כוללים בתוכם פילוסופיה עמוקה- רק ללכת לסופר
לירקן. לקנות איזה אבוקדו לארוחת ערב.
הדברים הידועים בהחלט שלא נמצאים בחיים הקטנים אלו הם;

החיוך המרפא. הזה שיכול להאיר איש או אישה או ילד שיאירו בדרכם עוד איש או אישה או ילד שיאירו בדרכם וכו.

הריקוד- היכולת הפשוטה המדהימה המופלאה המטורפת של הגוף לדעת. לדעת בדיוק מה הוא צריך לעשות כדי לשחרר. עצום עיניים ורקוד- הלב יתרחב, הראש ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות- ככה זה. כשאתה פותח את הלב, המוח נפתח והתודעה זורמת. ואתה יודע.

הריח- ריח של תינוק, ריח של כוסברה, ריח של תה נענע. ריח חם. ריח קר. ריח משחת שיניים. ריח של אוטובוס נוסע. ריח של חיבוק.
ריח יכןל לשנות אותך בלי שאתה שם לב.
(אם אתה נורא עצבני, שים לב אם יש לידך פח או טיטול ספוג או עגבניה רקובה)

ועיקר דבר החיים לחיות. אפשר ליפול. אפשר לקום. הכל פתוח.
החיים הם קו עולה ויורד וישר, והמרווח בין הקווים הוא זה שקובע את השפיות. (קו ישר בלבד= מוות)(אין קו ישר בכלל= שיגעון)
ועיקר העבודה לאזן.

 

אחותי היקרה!

מידי הרבה פעמים את מרגישה שלא הולך לך מיד כשאת מנסה ואז את מתייאשת,

רציתי להגיד לך מלב אל לב שזה החיים נופלים קמים ושוב פעם,

כן זה קשה ומבאס אם אני אגיד שלא אני ישקר אבל בתכלס שמבינים שזה חלק מהחיים פשוט צריך לדעת לקבל את זה ולהבין ,

וזה שאת מבואסת שנפלת שוב ואת יודעת כמה רעה זה כבר חצי מהדרך באמת אחותי "מחשבה כמעשה" לאט לאט שלב שלב קחי את הזמן שאת צריכה כדאי באמת לעלות הכי גבוה מאמינה בך ותומכת בך אבל רק תבטיחי לי שפעם הבאה שאת נופלת את לא תרימי ידיים אלה תתחילי שוב עם ראש למעלה , ואת  תסתכלי כמה פעמים התחלת ולא כמה פעמים נפלת כי תאמת שזה לא מה שנחשב למעלה אלא כמה פעמים התחלת  

 כן אפילו שאת מרגישה שלא הולך לך אבל אין יאוש בעולם כלל תפנימי תזכיר לעצמך שאת באמת צדיקה ולכולנו יש נפילות כן לכולנו "שמא יפול צדיק וקם "

 סימן החיים זה עליות וירידות אם אין עליות וירידות זה קו ישר שזה לא חיים ,

עוברים דרך להגיע ליעד לפעמים יותר קל ולפעמים יותר קשה אבל בסוף זה תמיד שווה 

אחותי אני פה מאמינה בך ומתפללת עליך תמיד שכולנו נזכה להגיע ליעד הנכון בקלות עם סיפוק אמיתי 

אוהבת אותך מלאה 

אחת כמוך

נעלמתי, אל דאגה, גם אשוב ואעלם. אשיר לכם מנחת מה. תקופה ארוכה אני מחפש למצוא את עצמי כותב שיר על היצר הרע (בלי להזכיר אותו, או משהו כזה) תחת הכותרת "לבטל את ההעדר". אני לא הצלחתי למצוא. אז אני משאיר לכם את זה. תהנו.

 

רוצים להיות יותר מאותגרים? - נסו שזה יהיה קשור לחורף. רוצים שזה היה אולטרה אתגר? (עזבו את הקטע של חורף ו)נסו שזה ישמע שמח/חיובי.

 

בהצלחה.

ריקוד נועז,
ריקוד של נעלמים
כמה נועז זה ריקוד כזה
ריקוד במסתרים. ריקוד של נעלמים.
לרקוד כנעלם זה מאתגר.
כי מסביב הכל ברור , ואתה נעלם ,שרוקד
בין כל הברור, רוח בתוך החומר.
נעלם בתוך ההבנה.
נעלם שרוקד, ריקוד חסר משמעות. נעלם.
ריקוד חסר משמעות. גוף חסר משמעות.
נעלם חסר משמעות.
איזה משמעות יש לאיבוד , לחלל בתוך הנעלם.
נעלם חסר משמעות
רק נעלם.

דרכים רטובות פותחות לי את הלב שמיזה זמן רב שקע בתרדמת.
לב ועוד לב וכל העולם בסוף מתעורר,דווקא כשהשמש נסגרת,לחושך בורחת,משאירה אותנו לבד עם לב נפתח ורצון לבעור בשקט,בקצב שלנו ולהרהר עם ובלי מילים.
לפעמים החושך,זה מה שגורם לאנשים לעורר את האור שבהם.
בחושך רואים כמה היית חסר לפני שנדלקת.
בחושך מבינים שפזמון קצר של ניגון או כמה אקורדים בגיטרה ושתיי מילים של לילה ממחברת שירים עזובה,פותחות את השמיים לכוכבים ואת הלב שלנו,האמיתי,לעצמנו.

יש מי מעיין טהור שהצטברו מכמות גשמים קצת עמוסה בצפון,
למרות שאצלי חורף זה מושג שאף פעם לא יוצר עומס.
כן,בחורף הזה,כשכולם נכנסים וזובחים לשוקו הרותח ולמעלות החמות בחדר,אני יוצאת החוצה רק כדי להרגיש את התחושות שמסתערבות לתוך טיפות המים הקטנות ומפיחות בי חיים ומילים של יופי.

ליל חנוכה,גשם,נרות,קור גדול שמביא לבערה פנימית שלא חשתי זמן רב.
שאלו אותי לאחרונה כמה השראות אני מפספסת ביום כדי ליצור משהו.
עניתי שכל רגע שאני מתעלמת מהיופי של העולם,גם כשהוא חשוך,זה פיספוס השראה שאמורה להוביל לפתיחה וחיים וזרימה של מילים אבל כשמפספים אותה,נאבד הכל.

בחנוכה,ההשראות שלי מצטופפות לכדי שלהבות קטנות,מאירות בחושך.
כמו טיפות כאלו,כתומות,שמספרות לי את הסיפור שלהן ואחר דורשות מימני בהיסח דעת קל,'נו בואי,ספרי לנו גם את את הסיפור שלך,אנחנו כאן כדי להקשיב' והסיפור שלי קצת פסק מלהישמע באיזורים שאחוזי האנשים שם גבוהים ומזמן אני חולקת את רוב מילותיי עם פרחים ושלהבות וחלומות על ילדים קטנים שאוכלים סופגניה כי סופגניה זה טעים ומותר לנו לאכול,מותר לנו לאכול...
ואותם ילדים,מדברים איתי יום וליל בשפת המחשבות והנרות שהם מדליקים,הם הנרות עם השמן הזך של המקדש והשמיים וארץ שלהם,
הם שמיים וארץ של מלאכי עליון.

יש קצב כזה ששייך רק לחנוכה,כששרים את מעוז צור ישועתי ולך נאה לשבח,על הכל,את הכל.
נאה לשבח אותך על הטוב והחסד ולגמריי מגיע לך שננוע עם הרגליים בקצב של הודיה והלל,וכן,בסוף גם נבנה לך מזבח תודה ממילים ונחבר מזמור או שניים.

הגשם שיורד והטיפות הקטנות שזולגות על החלון בקצב טבעי וברחש כל כך שקט והשלהבות,האש הזאת הטובה,החמה,שמספרת ומספרת...ולא מלמדת איך להפסיק מהדיבור
והשיתוף שחובה שיהיה לכל אדם
בכל מצב,בכל קצב וגוון
כי ככה זה,
חנוכה מלמד אותנו לספר.





מה שיצא,באהבה הכי שיש,@פשטות.