פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 93)

אהבתי.

האמת שיר בלי הרבה משמעות, משקף את אהבת השינה תודה לך

כתיבה יפה ומלאה ברגש

להבא נא להתייחס רק ליצירה עצמה.
את הפיסכלוג תשאירו לפסיכולוג

לא התכוונתי לרע, אתה יודע.

יפה ,ונוגע מאוד
התחברתי

מסרים טובים!
כל מילה - פצצה, פוגעת בול למטרה!

איזו כתיבה יפה.
ותיאורים יפים..

אהבתי

התחברתי. גורם לחשוב

זה יפה.
ציורי כזה. אהבתי

מרגיש שנכתב מהלב, מכאב מסוים

מה שלא יהיה, שתמיד יהיה רק טוב

איזו כתיבה יש לך.
כתיבה יפה ונוגעת

אמן שיהיה רק טוב 🙏❤️

וואו מה קראתי פה עכשיו
אני באמת חסרת מילים
הכתיבה שלך ברמה מפחידה
המדהים הוא הכישרון הזה שלך לכתוב ׳טכנית׳ בצורה כזו מדהימה ומעל כל זה לשזור תוכן כלכך מיוחד מדויק לפרטי פרטים
ומרגש
זהו פרקתי
ותודה לך שאת משתפת בקסם הזה

ההבדל בין 'אין' ל'אפס' בגימטריא, זה 80, וגם, שבמילה 'אין' ה-60 מפורק ל50, ו-10.

כי כתוב: "בן שמונים לגבורה" וכתוב "בן חמישים לעצה". וכשבן אדם אין לו מידת הגבורה, אז העצה שלו מפורקת - הוא לא יודע לאחד (=לצרף) את החוכמה לאנושיות.

קצת הצפה רגשית לא הכל כישרוני כל כך (;

בן אדם מטומטם
מטומטם מאוד
ממש
ממש
ממש מטומטם
ועוד הרבה יותר מזה מלא מעבר לכל גדותיו בטמטום שלו

ויפה

איזו כתיבה יפה. ציורית.
המטפאורות פשוט יפות ונעימות.

וואו. כמה אש יש בזה.
מלא ברגש.

מאחלת לך שהאש הזו תמיד תופנה ללהפוך את העולם לטוב יותר

מאוד התחברתי, מעורר מחשבה וכתיבה יפה

את מכבדת אותו ומשבחת אותו בדיוק כמו שמכונה מוכנה את עצמו תורם דם.

יש לכם חוסר יכולת מוחלט להבחין או להבין מהי אישיות ומהו מעשה. בדיוק כמו - סליחה על החילול - השרשור בלנ"ו - מטופש מאוד. רווקות מאוחרת היא מעשה - לא אישיות. אין "אישיות" של רווקות מאוחרת, בדיוק כמו שאין "אישיות" של הומו או כל אחד מהקבוצה של נטיות הפוכות והדומה לזה. זה "אישיות", אך ורק במובן הזה שיש שם מישהו שזה הרבה יותר נוח לו. - לא תפקידו של אדם להתערב לאדם אחר ולהגיד "אתה חייב להרגיש נוח רק אם לא יהיה לך נוח להיות הומו". אפשר להגיד לו, להסביר, לדבר איתו, עד שהוא יוכל - ואולי ואולי גם מן הסתם - יהיה נוח. אבל העובדה שאתם

חזק ובועט.

התחברתי ברמות.

 

סגנון חדש פה

כתוב היטב ויש בשורות קצב כזה של ראפ, אהבתי ממש וזה שינוי מרענן (לא העובדה שאני אוהבת משהו, הקטע של הראפ)

דברים שיוצאים מלב אוהב לא"י נכנסים אל הלב

זה באמת נכתב ממש מהלב,

רק שצריך כמה שיפוצים... 

נשכבתי כארץ עייפה
שחזרה מן הנדוד.
ובד דק המפריד 
ביני לבין כאבה,
נדמה לי העפר 
כלוחם 
השב מקרב.

 

כפות רגליי 
חשות בבד,
והדמעות להן עולות,
זולגות עלייך, אדמתי,
אך לא תמה את מלרוות. 

 

אני לך 
העפר 
והאדמה
הרוויה מן הדמעות.
אני לך 
כחומה, 
מים השטפונות. 
אני לך
מגן,
אשמור ואעטוף
אותך מן הצרות. 

 

ולא תרצי עוד, אדמתי,
בדמעותיי להיאחז.

 

תחזי בנחמתך, 
יבשה מן הדמעות. 

 

וכל קולך יישמע למרחוק-
קול שמחה וקול ששון,
קול גילה עטוף בהוד. 

נחזה יחדיו,
בגילוי כבוד מלכותו
על אדמתך

כמה שזה מיוחד.
החריזה, הכתיבה, הכמיהה..

ממש יפה.

יפה ועצוב, כה נכון ומוכר

ושוב צועקת למרומים
בלילות השחורים
ביערות העלומים
החיים כה עכורים
בלי חמלה ורחמים
ואנשים כה אכזרים
ללא מבט חמים
את הצדק שוברים
כשצריך נעלמים
ולימים אחרים
היינו רק חולמים

ודווקא, בניגוד להקדמה, אהבתי את הכתיבה

אמירה מעניינת, לדעתי יש בזה משהו.
השאלה מה הוא לא אהב

אדרבה, בזה זה נמדד

בכמה שהוא מכניס את עצמו לשיר, אם אני אכתוב רצף של מילים זה הגיוני לא לאהוב, אם כתבתי משו מהנשמה שלי ולא אהבתי אז ייתכן...

שמעולם לא חשבתי עליה

וכן, אחרי שכתבת - זה מאד נכון, וזה מאד חכם, ורעיון חדש ומקורי

אכן, כשאדם כותב משהו, כנראה זה נוגע לו במשהו כואב או משהו שהוא לא שלם עם עצמו או עם אישיותו והיה מעדיף לשנות, אולי משהו בעבר שהיה מעדיף למחוק מחייו ומתבייש בו לכאורה וכיו"ב וכן הלאה וכן הלאה....

 

אמן שיהיה לך רק טוב

וכאב ותקווה. פשוט ואמיתי

עד דמעות
שמחה מאד על התגובה, תודה רבה

יש בזה מתיקות זכה כזו.
היה נעים לקרוא.

אהבתי

כיף לשמוע

כתיבה יפה ועצוב,

באמת שיהיה רק טוב, אמן

באש היצתה
ובאש אתה עתיד לבנותה

נשמע שזה בא ממקום אמיתי, עמוק. לא יודע אם זו הכוונה אבל מתאר ממש יפה פרידה, אהבה שהייתה

זה יפה ומעורר מחשבה.

אני מאוד אהבתי

הוא משתמש בסוף במילה מוזרה - שונה "הווה". זו מילה שהייתה קוד אצל טרוליאננו, כתחליף "אקטואלי" לשם הקדוש של האלוהים. על סמך פרשנות, ניתוח והחלטה אישית שלו.

לפיכך, גם המילה שבסוף השיר השני "אב" ניתנת להתפרש כמשל שהוא נתן באחת ההטרלות שהוא ביקש להטרילני: תרח בסך הכל ביקש מאברהם לדאוג לעצמו ולעשות את הדברים ה"נורמליים". למה אברהם לא מבין? (הוא, תיאר את זה, בכל מיני דרכים ציוריות. הוא כמובן ניצל את העובדה, שאני כבר הסברתי לו פעם על דמיון, שאצלי הוא בקוד על "רבי אליעזר" שזה - הוא, ותלמידו ממשיכו של "צפניה" שהיה נביא, והרי ידוע הסיפור על רבי אליעזר, שאבא שלו הורקנוס כעס עליו שהוא רוצה ללכת ללמוד תורה, ואמר לו בוא אני אתן לך שדה יותר טובה לחרוש בה, שדה עם עבודה קלה, שדה כזאת ושדה כזאת. אצל הטרול הזה, כל הדימויים קופצים כמו שהוא רוצה. הוא מצפה, כל הזמן, שכל הדימויים יסתדרו לו שוב ושוב בדיוק כפי הצפוי. למען האמת, יש ביטוי שכתוב בחז"ל, והוא כתוב בדיוק על שני אנשים: על רבי אליעזר, ועל דויד המלך. הביטוי הוא שהם כלשון חז"ל: "היו יושבין ודורשין בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם". אלא, שרבי אליעזר עשה את זה בכוח עצמו, (כמו החלק של שלמה, שכתוב שהיה לו אפילו הוא אמינא לסמוך על עצמו בחריגה ממשית מהשיטה המקובלת), וכך רבי אליעזר עשה את זה בדור שאין בו שכינה שורה בישראל ("ואין הדורות כתיקנן ואין ישראל יושבים על אדמתן"*), וכשחלקו עליו בטענה שאמרתי - שהוא עושה את זה באופן שאיננו הולך עם הכלל ישראל - אז הוא התנגד וניסה "להפעיל" כל כוח אפשרי, כדי להוכיח אפילו ברמה הנבואית, שלחלוק על דבריו זה כלחלוק על השכינה. ובסוף, לכן, החליטו לנדות אותו - וגם זה עורר כמה שלבים של 'קפידות' שרבי אליעזר המשיך 'להציק' על הדבר הזה.

כך גם צפניה, שהיה בעצמו נביא - אבל כתוב בחז"ל שירמיהו היה מנבא לציבור, וצפניה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והנביאה חולדה ניבאה לנשים. כלומר שבדור הזה צפניה בעצם היה אחראי על בתי הכנסיות ובתי המדרשות. ורואים בחז"ל, שהנביאים שם שהתנבאו שקרים, הסתמכו על 'למדנות' תורנית שאיננה על דעת השכינה השרויה בישראל. וכך יצא,שהם ניבאו את דעתם האישית, ואמרו שזה דעת האלוהים, וזה אולי היה נכון שזה דעה שיש בה טעם ורעיון מבחינה תורנית - אבל זה לא דברי התורה ממש.

דויד המלך, עשה את זה בדור שהשכינה שרויה בישראל, והאמת מוסכמת, ומתבררת על ידי כולם, ואף על פי שהיו מחלוקות, המחלוקות לא היו בענייני השכינה עצמה ותולדותיה ו'זרועותיה' הרוחניות (עיין הכתוב 'עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים')

(*הביטוי שכתבתי לעיל "ואין הדורות כתיקנן ואין ישראל יושבים על אדמתן". כתוב שהגר"א - באו אליו 'מגידים' כלומר איזשהם 'מלאכים' מהשמיים שבאו ללמד אותו תורה. והוא דחה את כולם - ואמר להם - שהוא רוצה ללמוד בכוח עצמו שזה המצווה. וכתוב שפעם בא אליו רב אחד שבעיר שלו, ואמר לו שבאו אליו מגידים כאלו. ושאל אותו אם לשמוע להם. והרי גם רבי יוסף קארו למד אצל 'מגיד' כזה. והגר"א אמר לו, שיגיד ל'מגידים' שבאים ללמד אותו, שזה היה - אצל רבי יוסף קארו - בארץ הקודש - בארץ ישראל, ובזמן שהדורות כתיקנן, ואז זה היה בסדר אצלו. כך גם כתוב שהיה בוילנה צדיק נסתר, שכשהגר"א רצה לעלות לארץ ישראל, אז הוא שאל אם הוא רוצה לבוא איתו. והוא אמר לו ש"לא צריך" בצורה שהפירוש הוא שגם הגר"א עצמו לא יצליח ויצטרך לחזור (וכך באמת קרה). כלומר, שהוא בעצם היה בדרגה מבחינת כמו שהיה לו 'מגיד' ש'עוקף' את השאלות שם. והוא ראה במחשבתו את איפה שהגר"א עובר לארץ ישראל, והוא ראה שהגר"א לא "יעבור" שם. זאת אומרת, יש כמה דרכים לראות ולהסתכל ולהבין, ובכל זאת יש את הדרכים ה'רצויות' ויש את ה'אינן רצויות')

בשיר הראשון.. נשמע שיש לכותב רצון חזק ואכפתיות מהמצב של עם ישראל קודם כל, ורצון לאחדות ולתורה גדולה

איזו כתיבה יפה.
וואו. פשוט קסם

יד מול יד
לוחשת, מייחלת
התאזין? התשמע?

את קולה לא תהין
עוד שמוע
עת מיתרי קולה נדמו
בין שחפת חרישית
וצהלולי ילדים
בין אוושת הרוח
וימים לוחשים

היא עוד כאן
מלטפת
בין שברי אבנים
ועלוות העלים
היא עוד כאן
נוכחת, שותקת
עטויה כיסופים

ואתה מושיט יד
מייחל קצת לגעת
בפיתוחי החותם
בסוד נשמתה הנכספת
להביע מילות אור
מחוללות פלאים
להנגיש את עומקי כיסופי משאלותיה
אל לבבות האנשים

ולוואי וסוד קסמך
יוסיף להלך בעולם
כציפור כנף נושאת שיר
כזמיר מזמר על עצי התמיר
כשמש עטויה מחצלת זהב
כאופק מוריק בין שלכת לסתיו

כספתי, ייחלתי
נשמתי עמוקות
נשאתי זיכרונה החיוור
עטופת השתיקות

רחל, אוי רחל שלי
לו יכולתי רק לגמוע עוד מעט
מהאוקיינוס האין סופי של נשמתך
לו יכלו מילותייך שנית
להביע את רחשי ליבך

לו היו שמיים הופכים ליריעה
והימים לדיו
והעולם עצמו היה נוצק
לנוצת זיו הודו
לא היו מספיקים
כל רזי העולם
להביע את עומק תמותך
ואת כאבך האכזר

כמו מילות אהבה
כמו משורר גלמוד
כמו אושר שחלף
וכמו ילד אבוד

את הלכת ואינך
נמוגה באפלה
ואני ייחלתי רק עוד קצת
לגעת באהבתך הטמירה.

כמה נוגע. וואו.
זה יפה וטהור.

נוגע כל כך.

מילים של חזקים.
מצדיעה

זה מילים של תינוקות.

תיזהרי.

השיר העביר בי צמרמורת. ממש טהור וקדוש. ואהבה תמימה וטהורה. מדהים ומחזק!