מרגיע ושלו
ומזכיר געגועים לקיץ..
למה ה2 שורות האחרונות הופכות את כל המשמעות של השיר...
בקטע טוב כמובן, זה מה שיפה.
זה מטורף
פשוט
.
אני אוהבת פרפרים. אוהבת לראות אותם עפים באוויר, עם כל היופי והעוצמה שלהם..
הפרפר עובר הרבה הרבה עד שהוא מגיע למצב היפה שלו, לפני שהוא מגיע לשם, הוא מסתובב רעב כזחל, מחפש אוכל וזולל כל היום, אוכל כל דבר שנמצא באזור ועדיין נשאר רעב ככ, הוא רוצה להגיע למקום יותר עמוק, יותר משמעותי, למרות שקצת ברור לו שזה לא אפשרי, הוא עדיין מתאמץ ומנסה, מחפש תשובות אצל אחרים, וזולל כל פיסת מידע שמגיעה לפתחו..
אחרי התקופה שהזחל אוכל אוכל, הוא פתאום נופל לתרדמת עמוקה, מתעטף בגולם, בטח לבד וצפוף לו בתוך הגולם שלו, להיות כלוא בגולם לא נשמע כייף, התהליך הזה של המציאה וההתחברות לעצמו, לתהליך החיפוש אחרי האמת הפנימית שלו, שמתבצע בשקט, לבד לבד..
אחרי השלב הזה, מגיע זמנו של הפרפר לצאת מהגולם שלו, לפרוס כנפיים, לאט לאט, הוא נלחם בגולם שעוטף אותו, ולאט לאט יוצא שוב אל האוויר הפתוח. התהליך הזה בטח מתיש, בוודאי הפרפר החלש מאבד תקווה, כשיום אחרי יום הוא מנסה לצאת ונתקל שוב ושוב באותו גולם, בלי יכולת לצאת ממנו..
אבל, דווקא התהליך הזה, הכאב הזה של ההאבקות הוא התהליך הסופי שמחזק ונותן לכנפיים שלו את הכוחות לעוף ולצאת לאוויר העולם..
אחרי כל התהליך הלא פשוט הזה, לפרפר יש כוחות לצאת לבחוץ, לפרוס כנפיים ולחצות את השמים, וכמובן, לבוא לנחות לנו על הידים🦋
"אני מרגישה כלואה, כאילו משו מונע ממני לעוף ולהשתחרר" הסתכלתי עליה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שכל כך כמהה לחופש. הסתכלתי על הגוש המתוק הזה, שלפני דקה מחץ אותי בחיבוק אוהב, הוא רוצה לפרוש כנפיים.
כמה כאב לי לראות אותה, הפרפרית הקטנטנה הזאת שלי, סובלת. זה לא שאין לה כנפיים, יש לה. והכנפיים שלה עצומות ועוצמתיות כל כך. לכנפיים שלה יש את היכולת להביא אותה לחופש שהיא מחפשת, בעזרתן היא יכולה לעוף רחוק ולטרוף את העולם. היא פשוט לא מודעת לקיומן וכוחותין של כנפייה. ניסיתי לשקף לה, ניסיתי להסביר, אבל היא בתגובה החזירה לי :" לי, יש כנפיים?! מה את ממציאה?!"
הבטחתי לה שהן קיימות. אבל הבנתי שהיא תצטרך אותן לגלות בכוחות עצמה.
שיחררתי אותה.
היא יצאה למסע שלה, המסע אל עבר עצמה. בטוחה אני כי היא עוד תלמד, תלמד לפרוש כנפיים ולחצות בעזרתן את השמיים.
ואני אשב כאן ואחכה עד שיום אחד היא תבוא ותנחת לי על הידיים.🦋
עוד בוקר. מתיישבת לי במשרד. פותחת את המייל במבט תשוש. 10 מיילים חדשים שלא נקראו, יום עמוס לפנינו. לוקחת עוד לגימה מספל הקפה שלצידי, שולחת מבט אחרון לנוף של הקומה ה32 במגדלי היוקרה האלו, ופתאום אני קולטת אותו. הפרפר היפה הזה שמודבק יפה לשמשת החלון.
הוא מצליח לשלוח אותי לארץ הדמיון שלי. הארץ הזאת שבה הכל מותר ואפשרי. שולח אותי למקום שבו בבוקר יום ראשון אני לא יושבת עם פרצוף כרית מול מחשב במשרד, אלא יושבת עם המשפחה לארוחת בוקר בטבע.
צלצול טלפון מחזיר אותי למשרד. על הקו זה עוד לקוח שרוצה טיול לאיזה יעד מרוחק. אפשר לשמוע בקולו את הציפייה שלו לטיול, הציפייה המוגזמת הזאת שברגע שהוא יגיע לארץ זרה הוא יעשה חופשי. יש בי רצון לצעוק לו שלא משנה לאן הוא ילך, כמה ירחיק ומה יעשה, מאושר הוא לא יהיה. אבל אני כאן בתפקיד, אז אני נושכת את שפתיי ולוקחת ממנו את פרטי האשראי. לוקחת עוד לגימה. הפרפר בוהה בי מהשמשה.
אני חושבת כמה אני רוצה להיות כמוהו. כמה אני רוצה את היכולת להרים את הכנפיים ולחתוך את השמיים, את היכולת לבחור איפה לנחות. להיות חופשי, חופשי באמת.
הלוואי היה לי את היכולת המופלאה הזאת של לעוף בחופשיות, בלי משכנתא שצריך לשלם ובלי מיילים שצריך להקליד ובלי הזמנה מרמי לוי שכבר שבועיים מחכה לי שאזמין אותה.
האבסורד הוא שאני לא היחידה שכמהה לחופש הזה. גם ההוא שאיתי על הקו מחפש אותו; הוא חושב שאולי הוא ימצא אותו בסין, אבל אני יודעת שהוא לא. גם רינת, הצעירה ששותפה איתי במשרד מחפשת אותו. היא מעדיפה לחפש אותו בברים ומועדוני לילה תל אביבים, אבל לפי ההרגשה שלי, גם שם החופש לא נמצא.
רינת קוראת בשמי. בבת אחת היא מחזירה אותי למשרד שלי, למחשב ולערמות הדפים שמצאו לעצמם מקום הולם. היא שואלת כמה ימי חופש לקחתי לעצמי השנה, ואני באדישות עונה שלקחתי שמונה ימי חופשה. בתוכי אני חושבת, שאולי ימי חופשה ביזבזתי, אבל חופש עדיין לא קיבלתי.
עוד לגימה, שוב הפרפר תופס את מבטי. הפעם אני צריכה לרסן תעצמי כדי לא ללכת לשבור את הזכוכית אליה הוא דבוק. הפרפר הזה, שיש לו את היכולת לעוף ולחוות ולחוש את היופי של העולם, הוא אשכרה בוחר להידבק לשמשת חלון באיזה גורד שחקים. למה הוא בוחר לאמלל את עצמו? למה הוא לא משמש את החופש שטמון בתוכו?
התראת ווצאפ קולנית קוטעת את הירהורי, ואני מוצאת את עצמי על כסא המנהלים במשרד. המסך שלי מהבהב, אני שולחת מבט וקוראת את תוכן ההודעה, ומה איתך? נכתב בה.
שוב לגימה. שוב, העיניים נחות על הפרפר בשמשה. השאלה בווצאפ עוד משאירה הדים, ומה איתי? אני שואלת את עצמי. האם אני לא קצת דומה לפרפר? האם אני לא יודעת שבאמת החופש הזה, הוא נמצא עמוק בתוכי ולא קשור לשום דבר חיצוני?
נקודת הבהיה שלי מתחילה לזוז. הפרפר שלי פורש כנפיים ומתעופף לו לחופש. משאיר בי את הרצון לעוף כמוהו, לעבר החופש שלי, ולראשונה, להרגיש חופשיה.🦋
היא נחתה על ידי. הפעם, היא הגיעה להיפרד. הכרתי אותה, את הפרפרונית שלי, רק לפני זמן מועט וכבר הגיעה שעת הפרידה.
"פרפרונית שלי, מהו הסוד שלך?" שאלתי, בהזדמנות האחרונה שניתנה לי.
חיוך עדין נסוך על פניה, "שמעת פעם על אפקט הפרפר?" היא שאלה בנימה נינוחה. "לפיו תזוזת הכנפיים של פרפר בצד אחד של העולם, יכולה לגרום לטורנדו בצידו השני של העולם."
בוודאי ששמעתי על אפקט זה, אבל איפה הקשר בינו לבין סוד הפרפר, סוד החיים? שאלתי בתוכי, והיא, חכמה וטובה כל כך, הצליחה לקלוט את תמיהתי.
"זה הסוד שלנו. אנחנו הפרפרים מבינים, שלמרות שזמננו בעולם הזה מועט כל כך, עדיין יש לנו כאן תפקיד. עדיין יש לנו משמעות והשפעה, וההבנה הזאת היא סוד החיים"
אמרה, ובמשק כנפיים עדיין ואחרון, נפרדה לדרכה. 🦋
אנחנו פשוט חברות נורא קרובות
אהובה שלי.
תודה על התגובה היפה שלך,
אין אני פשוט אוהבת.
כמה רחמים נגלים אליי
מבעד למסכי היגון
מעבר לאופק באים אליי
מעבר לחלום
וכמה חסד נשפך
כמו גשם לשדות חרבים
כמו חיבוקה של אם
כמו לטיפת האב
עוטפים ומנחמים אותי
רק שלא אדאג,
רק שלא אפחד
מכולם. מעצמי.
והלב
הוא לא מפסיק להשתוקק
לאהבה
[כוחות נובעים, מתחדשים
ואזור מתניים אני קם
אני שב, בגבורה
אל החיים]
אמן! תודה לך
שושומושו.ואולי כל הטוב
יחדל להתקיים.
ואולי כל השפע
יימוג וייעלם.
ואולי אהרוס
את הכל , מחדש.
ואולי לא אני,
אלא איזה נחש.
ואולי כל החום
יימס ויתקרר.
ואולי כל התום
יהיה גס ויתכער.
ואולי הוודאות,
תציץ ותפרח.
ואולי האצילות,
קרניה תשלח.
ואולי מעולם,
לא היה כאן שום רע.
ואולי טיפת אמת,
ממלטת מצרה.
ואולי החסד,
יפרוץ ויתגלם.
ואולי החלום
יעלה וישתלם.
ורק מצדי,
הם כל הספקות.
אך ממנו תקוותי,
מקור האמת והוודאויות.
ויש סיבה,
גם לספקותי.
וכילד השואל,
אבא מלא משאלותי.
וכשהנביעה מנבעת
המעיין מפכה
הנחל מלא על כל גדותיו
הוא משקה את השדות
כל עץ פרי טוב ונעים ייצמח
וכל חית השדה ועוף השמים
ירוו מימיו ויאכלו מתנובות שדיו
וכשהנביעה מפסקת הזלתה
המעיים נרפש
והנחל אכזב
השדה נשחת והעץ נובל
החיה והעופות שואגים בצמא
עד שהמעיין ייזכר
במעיין שלו
ויישאב משם
בשמחה ובששון
נחל יהפך לנהר
השדה לגן ה'
ועוצמות חיים שלא ידעו מעולם
ימלאו את הכל מהדר מרומים.
בהשראת רבי נחמן הרב קוק והחיים
התגובות גם מחזקות
אֵצֵא לִי הֲשׁוּקָהּ,
תַּרְנְגוֹל.
קָטָן.
אֶקְנֶה לִי.
הַתַּרְנְגוֹל- קוּקוּרִיקוּ.
הייתי עייפה, וכל מעיינותי יבשו מזה כמה שבועות ובכל זאת רציתי לעלות משו
כל הכבוד על האומץ חח
אומץ ,ראש מעורפל, הכל אותו דבר..
עבדתי עליו הרבה
שיר שלא סיימתי, התחיל בפרץ של התרגשות, כמו כל מה שאני כותב, ואני מחכה לפרץ הבא כדי להמשיך לכתוב..
לכן יש מילים שחסרות גם במקומות שלא מסומנים ב''...?''
בבקשה,
[אגב, מי ששם לב למה שמקביל בין מה שאני כותב.. יש למשהו מושג איך מגיעים לדמעה הזאת?]
צעקה.
צווחה,
התייפחה.
כבולה,
אסורה,
מלוכלכת.
ניסתה להמלט,
לצאת מכבליה,
לעלות ממקומה.
החומות גבוהות,
עצומות.
טיפסה, נשרטה,
זבה דם.
ונפלה.
שוב.
מרוטה,
נואשת,
התיישבה אל תוך עצמה.
פניה שרוטים,
בגדיה קרועים,
מלאה בחיצים.
ועדיין,
עדיין לא זלגה לה
הדמעה.
ניסתה שוב להאבק,
טלטלה את הכבלים בזעם.
זעקה בכל כוחה,
דיי! לצאת!!
הד אטום חזר
מהדהד,
לצאת.. לצאת.. לצאת..
....?
עוצרת,
מתבוננת,
געגועים מופלאים,
סוללים דרך.
געגועים...
המתפרצים בניגון,
ניגון עורג.
כוסף,
משתוקק לימים של אור.
להיכל המלכות.
....?
ואז פרצה לה שערים,
שקופה.
טהורה.
זכה.
כטיפת טל צלולה.
זלגה הדמעה.
מעומק הנשמה.
פרצה החוצה
בעצמה,
המסה הכבלים,
מוססה את החומות,
פרצה המנעולים.
...?
שימח אותי לקרוא את זה.. לא הבנתי אם בהתחלה הכוונה לנשמה או שכל השיר מדבר על הדמעה.
ממש עמוק.. הייתי שמח לשמוע גם המשך , של מה עוד קורה אחרי שהיא הצליחה לצאת.. עכשיו היא חופשיה ו.. היא יכולה לעשות דברים מדהימים עם כוחות כאלה
אני חושבת שדמעה היא הזיקוק של עצם הטבעיות של האדם.
דבר טבעי לא יכולים להפיק במכונות.
זה קצת כמו שבסמינר שלי אחרי יוהכ"פ תמיד הייתה שיחה בין הבנות על כמה כל בת בכתה, זה כבר הפך לאישיו שמי שבוכה יותר בתפילה- היא יותר צדיקה, והיו בנות שתמיד סיפרו שהן ניסו לבכות ולא הצליחו...
אח"כ חשבתי לעצמי, דמעה זה רגש, זה טבעיות, זה לא שלוחצים על כפתור ומתחילים לבכות.
צריך להגיע למצבי קיצון בשביל שהיא תתפרץ. העניין הוא שכשאנחנו במצבי קיצון באות הדמעות, זה לא שאנחנו מזמינים אותן, זה פשוט צורך כזה.
והעניין הוא לזהות את התחושה, לזהות את זה שהדמעות רוצות להתפרץ, ולאפשר להן לזלוג.
ככל שהן יהיו יותר לגיטימיות בעינייך- הן ישמחו לחזור...
בהצלחה!
קראתי את התגובות, ותודה עליהם.
השיר בעקרון הוא על הנשמה..
הדמעה שרוצה לצאת, היא דמעה אמיתית של תשובה..
אולי השאלה הנכונה היא איך מגיעים לתשובה אמיתית, תשובה נצחית..
[ממהר קצת, אז אולי בהמשך אכתוב יותר מפורט.. תודה ולהתראות בנתיים]
עֵט אָפֹר
צִבְעוֹ כָּחֹל
מַבָּטוֹ יָרֹק
מִלּוֹתָיו שָׁחֹר
רְצוֹנוֹ וָרֹד
תְּשׁוּקוֹתָיו כָּתֹם
חֲלוֹמוֹתָיו סָגֹל
יַעֲדוֹ תְּכֵלֶת
יְדִיעָתוֹ אָדֹם
עִנְיָנוֹ צָהֹב
דִּדּוֹ לָבָן
אסף...
הוא מסתכל על שלל הצבעים שלל הרגשות שמונחים על הריצפה מולו לא יודע מה לעשות..
מנסה להתעשט ממה שקרה לו הרגע אבל ללא הצלחה נתקל בחומה ענקית שחוסמת אותו, לא נותנת לו להגיע לאושר לאהבה.
הרגשות שלו מעורבים אהבה, שנאה, אושר, עצב, נחת...
דמעה מבצבצת מעינו אבל הוא לא נותן לה לצאת לא נותן לה מקום ברגע הזה לוקח נשימה מחזיר את הדמעה לתוך גופו וממשיך לדבר....
לדבר לעצמו, לדבר למי שסביבו הם כולם מקשיבים מה הוא יגיד מה הוא יאמר, כולם בשקט אף לא צליל אחד נשמע בחלל החדר, והוא ממשיך לדבר לדבר רגשות לדבר הרגשות לשפוך הכל.
מעביר את ידו בבלוריתו מעביר את אצבעותיו בין השערות מסדר אותה את אותה הבלורית הבלורית השחורה היפה...
משהו חדש שכתבתי אשמח מאוד לשמוע תגובות
ותודה רבה על ההערה
וזה השם שלו
וסטרומאה יוצר ענקקק! ישר זיהיתי שזו תמונה שלו
והיום חוזר עם שיר,
השירים המדהימים של כולכם נותנים לי כוחות ורצון לכתוב.
תכתבו כמה שיותר, באיכות ובכמות.
ושהצד הנעלה שבכם יצליח לצמוח ולפרוח.
ולשכוח את כל הפחדים.
ולזכור את כל החסדים.
שעוד לא זכרנו.
ועכשיו, השיר:
הכל כל כך גדול,
הכל כל כך יכול.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך שטחי,
לא מאוחד ואנוכי.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך כואב,
הכל כל כך דואב.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך בוער,
הכל כל כך סוגר.
ומי אני, הקטן?
הכל כל כך עולה,
הכל כל כך מתגלה.
ומי אני? הקטן?
הכל כל כך קדוש,
כבר לא צריך לחשוש.
וגם אני, הקטן.
הכל כל כך שלם,
כתר ניתן למלך מצטמצם.
מודה אני, כבר לא קטן.
רשמים מהיום
כתוב ממש טוב, אהבתי את המעבר מכתיבה כללית למין דיבור עם אנשים(אם נמשיך בדימוי הקרח), זה יוצר בטקסט כנות מאוד חזקה.
מנסה להיכנס לעומק של הדימוי של הקרח כקיפאון שכולם רואים, שלא מאפשר לעבור את הבדידות, את הרצון בריחוק לבד. ואת ההשלמה עם זה. מאוד יפה.
וואי..הלוואי
זה חכם וטוב כזה ויפה
החיים עוד זורמים אליי וזורמים בתוכי...
מעל הזמן והאיזור
מעל לנפש, מעל לקלקול
החופש קורא לי לבוא
לפרוש כנפיי ולחיות
חיץ בינך לביני
כשמשהו אחר צד את ליבך
חומה ביני לבינך
שקרבתך אולי תחניק
ליבי שותת ונפשי בוכה
את כאב הלבד, הנפרד
למה שלא נשב יחד
נדבר עד הבוקר יבוא
למה לא תושיט ידך
אנשקה ואחבקה
שהרי בתוך תוכנו
לאהבה רב צימאוננו
חיממת
מדהים!
ממש אהבתי!
אכן האהבה בין בני אדם חשובה לכולנו, נחוצה ובונה
חלילושאכן כך
ולהסרת המחיצות. התחברתי
כיף לשמוע
