(הגדול מכולם.)
*אזהרת טריגר*תילי חורבות
(הגדול מכולם.)
נוגע ועצובפרצוף כרית
תודה.תילי חורבות
--- ---רב שמואל
---אן
וואו איזה תמונה.
אומנותית ממש.
וסליחה שאני לא מגיבה על המילים
מציע לך לפחות להקשיב לשירתילי חורבות
וואו.ניצוץ.
אתה כותב וואו.
נגע בי ככ.
תודה לך
תודה🙏תילי חורבות
ואו מדויק.פופניק2
בכיתי
ריגשת.תילי חורבותאחרונה
(ששששששש... זה סוד.)תילי חורבות
ארור מאודרב שמואלאחרונה
#אמוץבננה8
הגרון מתחיל להיחנק
הדיבור הולך ונקטע
הקול נסדק לאט לאט
לסדקים יפים ומכוערים
הדמעות מתחילות ליפול
השפתיים מתייבשות ואיתן הדמעות
"לאן הלכתן? דמעות מזוככות שלי?
ברגעים יפים ברגעים קשים הייתן פה לצידי
על לחיי נזלתן החלקתן כאילו כלום לא קרה
אבל בפנים התחוללה סערה יפיפייה"
אמוץ התחיל להעביר את הזכרונות מול עיניו
לתת לאומץ להוביל וללכת בעקבותיו
רגליו החשופות לכל שריטה לכל פגיעה
לא עצרו אותו ללכת אחרי האהבה
המשיך ללכת בתוך שיחים ואבנים
נזכר ברגעים קשים וקלים שמחים וכואבים
זוכר רגע אחד צלול כמו מים
כשהוא אמר לו אני אוהב אותך כפליים
שם את ראשו על חזהו
שפשוט נתן לדמיון להוביל אותו
בשביל מואר לפניו פסע אט אט
ונכנס אל תוך ליבו עם כל מה ששרט
אמוץ יודע שהוא הולך פה על אבנים חלקות
אבל איתו הוא ישב שעות מול שקיעות מרהיבות
"למה עשיתי את זה? למה השריטות?
אחד ליד השני יכולנו להמשיך לחיות
בלי להסתבך בלי שהכל יקרוס
בלי אגרופים בלי מריבות
לשבת מול הים בלי דאגות
עכשיו הוא לא פה לא לידי
אני אסתדר אבל מה איתו?"
תחושת האכזבה מדגדגת בלשון
הריח שלו לא עובר לא יכול להתגבר
הלב פועם במהירות ובחוזקה
מי יתן את המכה הראשונה או האחרונה
המשימות מתחילות להיות כבדות
באופק משהו מתחיל להיראות
"הוא פה לידי אני יודע
אבל מרגיש שהוא פשוט לא שומע"
האהבה קשורה חזק ולא תיפרם
ביחד הם דבר שלם
מקשיבה לו באוזן קשבת
הם יהיו ביחד פשוט לשבת
היא בלב שלו תמיד
את האהבה בניהם אי אפשר להשמיד!
...רחל יהודייה בדם
יפה ונוגע.
תודה רבהבננה8
ארוררב שמואלאחרונה
מיכללחייך
אני שואלת בלי לטרוח ולהרים את עיני מהרשימה. חסר טעם, ויותר מדי ספורטיבי.
אני עושה זאת רק לאחר ההבנה שעברו כבר כשתי דקות וטרם נעניתי.
"איך קוראים לך?"
-"לא חשוב"
-"גברת, אני מבינה שהמצב לא קל, אבל אם לא אדע את השם שלך, לא נצליח להתקדם עם הרשימות"
-"רשימות הן עניין לרובוטים"
-"גברת, בבקשה! השעה שמונה בערב!"
עוד כמה שניות עברו וכמעט התפוצצתי. הרי מי שבא הנה- וכי אדם כפה אותו? הלא מרצונה באה. אילו היתה מסרבת- הרי שהיתה מגיעה הנה בלוויית אחות...
היא המשיכה להביט בי, בטלפון האדום, בקלסרים על השולחן, כאילו אין דבר בעולם שלא ברור לה והכול נתון לבחירתה האישית.
"למה את פה?" אני שואלת "את רגילה".
מבטה מתרומם ונח עלי כאילו לא ציפתה לדבר כזה.
"כך צריך וכך הוחלט"
" גברת.." אני מתרוממת מעט ומביטה בה. חבל שלא עשיתי את זה קודם.
"גברת, אני פה כבר שנתיים. שתינו יודעות שלא צריך"
היא שותקת ומביטה הישר לעיני. אולי לכן לא עשתה זאת קודם. הן כמו חרב, רק חומה.
"מגיעים לפה אנשים שהיו הורגים את הפקיד אם לא היו קשורים בידיים. נערות ששוקלות כמו ילד. אנשים שרוצים למות. לא אנשים כמוך. לא.. חיים"
היא שותקת, ואני אוזרת עוד קצת אומץ.
"המצב לא קל, אני מבינה את זה, גם אני חיה בעולם. אני רואה כאן סרטים שרק אנשים מפלדה יכולים לראות. אבל את בריאה.. יש לך רצונות, שכל. יש לך ידיים להרים את התיק ורגליים לבוא ופה להודיע לי שאת כאן. קחי אותם, ולכי למקום שייקח את זה.. "
אני מפסיקה כשאני רואה דמעות.
ואני רואה
*****
דשא. בניינים צבועים בכתום, חום, וורוד שאינו מעורר בחילה. ציפור על הדשא, עץ דקל גבוה עם עוד ציפורים עליו. על יד הבניין משוטט כלב.
נערות עם תיקי ענק ופנים שמחות מתפזרות בין הביתנים, מפטפטות, צוחקות, מביטות..
אישה מכוסת ראש יוצאת מאחד הבתים. היא נמרצת ומחייכת, וידיה אוחזות בכמה ילדים שכל מטרתם להתרחץ במזרקה, או לחלופין להשיג כמה עפרונות לציור.
הבנות רצות אליה והיא מחבקת אותן.
איש מזוקן יוצא מאחד הביתנים האחרים, ומזמן כמה מהבנות באצבעו. הוא מספר להן משהו וקול צחוקן נעים. הן מארגנות יחד איתו את אירועי החג.
כמה בנות כבר רצות לחדר האוכל. אחרות למשרד, לשאול האם מותר לקחת כמה דפים, שהבדיחות שייכתבו עליהם ייתלו באולם ויעוררו הערצה ליוצריהן.
היא ניתקת מהחבורה. על גבה תיק גדול, והיא פונה לצאת.
האישה כסוית הראש מביטה בה בצער. האיש בעל הזקן מביט גם הוא, וחושב.
אחת הבנות רצה אחריה ומשיגה אותה.
"כמה זמן?"
הן מביטות זו בזו. אם היתה פונה אליה לפני חודש, היתה מחבקת אותה. עכשיו חבל לעשות זאת.
"אני לא יודעת. כמה שצריך"
"וצריך בכלל?"
שקט
"את הרי יודעת כמה אוהבים אותך פה. מה את מחפשת? את כמו כולן..."
"אם כך היה, וודאי הייתי נשארת"
"וכי מה חסר לך? את כל סיפורייך מכירים פה, ועל אף הכול אהובה את"
"אהוב גם האילם העומד על פתח אולם הרצאות".
הלוואי שיכלה לחבק. חבל להרגיש, הרי בכל מקרה יכאב.
"לפחות תחייכי.. אולי תכירי מקום שירגיע אותך. רק ישאלו לשמך ומיד יבינו כמה את נפלאה"
היא אינה מחייכת.
פעמים רבות חייכה.
כמו שכאן, לפני כמה חודשים.
כשבחורה חייכה אליה וחיבקה את כתפה בשמחה
"כיף להכיר. את נראית חכמה מאוד"
והיא לא ידעה מה להגיד, שלא תברח לה. חכמה היא. פה יעריכו אותה. לא יתנו לה להשמט.
"איך קוראים לך?"
שערה הנעים התבדר ברוח והיא הרגישה אז את השמחה ההיא, שאינה דורשת דבר פרט לפתיחת דלתות.
"קוראים לי מיכל".
"מיכל? איזה שם יפה. הבנות סיפרו לי שהרשמת אותן. תרצי לעזור בהכנות לחגים?"
"אני? בטח, אשמח מאוד".
****
האנשים הרגילים מכינים את החג.
המשוגעים- מתכנסים במיטות.
והיא..
כבר אינה יודעת. משוגעת לרגילים ורגילה למשוגעות. שמא תחפושת של אחר תיקח לה. שמא תסתגר. מאז היתה ילדה לא הביטה בעיניים. וכי טעתה כשעשתה זאת?
הרי בין כך ובין כך אין המראה עוזרת. לשם מה להוריד ממנה את הכיסוי.
היא רוצה למוטט את העולם, להיות כמו המשוגעים, שאין דורשים מהם דבר מלבד שיראו את דורשי טובתם ויאמינו בהם.
היא רוצה למחוק את השיגעון, שלבני האדם הרגילים הוא רע.
אבל אינה יכולה לעשות זאת. שכן לעתים, ברגעים בהם היא לבדה, עדיין היא מפזרת את שערה ונעמדת בעולם כאחת ממנו, ונזכרת-
"קוראים לי מיכל".
...רחל יהודייה בדם
נשאבתי לכתיבה, לתוכן
תודה רבהלחייך
כתיבה יפהאני הנני כאינני
קצת מאתגרת ועמוקה. הצטלצל לי שיש המשך..
תודה!לחייךאחרונה
אני אוהב אותך?!בננה8
אני אוהב אותך!?
שלוש מילים מפחידות
שלוש מילים אוהבות
מתי להגיד? איך לומר?
הוא או היא יהיו פה מחר?
שלא ילכו פתאום בלי התרעה
שלא תישמע באוויר העולם צרחה של אהבה
השריטות בלב הם שריטות של אהבה
מישהו מישהי באו ועשו אחת אחת מתוך כוונה טהורה.
...רחל יהודייה בדם
אני אוהבת לקרוא אותך!
תודה רבהבננה8
את מרגשת כל פעם מחדש
יפה נוגע ומרגשפרצוף כרית
תודה רבהבננה8אחרונה
כב שבט.ה' אור לי.
גוש קטיף שלנו.
זוכרת.
אוח..רחל יהודייה בדם
אמן. שיבוא משיח וזהו.ה' אור לי.
אמןרחל יהודייה בדםאחרונה
---רב שמואל
אתגר כתיבה | 20 מיליםנקדימון
"השיר הוא יותר מילים או מנגינה?", שאלתי,
"ממזרח בורח או אל מערב נפנה?"
"איני יודעת", אמרה לבנה, "קרניו מגיעות לארץ?".
מעניין..רחל יהודייה בדם
אתגר פתוח?אני הנני כאינני
כןנקדימון
שלוש מיליםאני הנני כאינני
שלוש מילים שמעלות דמעות
יוצרות שתיקות, לפעמים מביכות
שוברות, בונות, מחבקות, מרחקות
אוהבות, שונאות, מרגשות, שוחקות
ובסופו של דבר - ממתינות.
נשמע יפהפרצוף כרית
וסתום.. לא ממש הבנתי..
כתיבה יפה בצורת חידה
ביאורנקדימון
"ממזרח בורח או אל מערב נפנה?"
"איני יודעת", אמרה לבנה, "קרניו מגיעות לארץ?".
1. השיר נמשל לשמש. והשואל פונה ללבנה בהיותה בת הזוג של השמש, או כיוון שהיא נמצאת באותו מישור של השמש וממילא אמורה להבין אותו יותר.
2. ערכו העיקרי של השמש, מבחינתנו לפחות, אינו בעצם קיומו אלא בהשפעה שלו עלינו ועל העולם שלנו. לפעמים הם מלטפות ונותנות חיים, ולפעמים הן שורפות ומסכנות את החיים. כמובן השמש היא רק חלק אחד בחיינו, אבל היא בחיינו, בלעדיה ובלי המחזוריות של ההתנהגות שלה אז העולם הוא אחר. וזו בעצם תשובת הלבנה.
3. מה עיקר השיר, המילים או המנגינה? לכל אחד מהם יש את ההשפעה שלו על האדם. ואולי בכלל השיר הוא גם וגם, כמו גוף ונשמה. מצד שני, לשניהם יש קיום עצמאי גם במנותק אחד מהשני, אז אולי יש בהם עניינים שאנחנו לא עלינו עליהם עדיין. אף אחד מהם לא חולף כמו הגוף נטול הנשמה (בהמשך למשל).
4. השאלה השנייה מתארת את המורכבות של השירים. מזרח ומערב הם סמלים לזריחה ושקיעה, להתחלה וסוף, לשמחה ועצב, לפתיחה ולסגירה.
בדומה, בריחה ופנייה מציגים רצון להגיע למקום אחר אך אחד מתוך דחייה ואחד מתוך משיכה. ופה דווקא ייתכן שהבריחה מהמזרח והפנייה למערב הם סך הכל רצון או צורך באיזון. השואל מניח שעל השיר לעמוד באמצע השמיים, לא קיצוני רק לשמחה או לעצב. אבל באיזו צורה? מתוך הבנה שלא טוב קיצוניות של זריחה, או מצוך הבנה שיש צורך בחיים גם תודעה של שקיעה? (שוב, במובן הסמלי).
5. תשובתה של הלבנה היא טריקית. ייתכן והיא באמת לא יודעת, וזהו. ואנחנו נשארים עם ההרהורים, ועם הכרה שטחית שזה מגיע לארץ וזה מה שחשוב. או שמא הלבנה רק מנסה להסיט את מבטנו ולמקד את השאלות והמחשבות בדבר אחר. לא שאינה יודעת ובאמת כן יש תשובה, אלא שבשאלות ששאלנו אנחנו מפספסים משהו. היא מנסה להדריך.
איזה יופיפרצוף כרית
קראתי מס' פעמים, עמוק מאוד עם הרבה כוונות, מורכב מאוד וזה יפהפה ומושקע! איזו מחשבה והשקעה! מיוחד ביותר
להבנתי הסיכום של השיר הוא - ללמוד את האיזון בחיים בין כוחות הנפש השונות .. וכן במידות / תקופות וכן הלאה..
תודה על השיתוף, החכמתי
בהשראתי?תילי חורבות
אמתנקדימון
חד ושטוחלחייךאחרונה
"מקרה זה דבר חד. אני רוצה שטוח"
"מה היית רוצה?"
ריק לבן, ואת שאין לבקשו.
הריח שלךתילי חורבות
הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ נִבָּט
מִכָּל פִּנּוֹת הַחֶדֶר
מִכָּל צְלִיל מְכֻוָּן
אוֹ גִּיטָרָה חוֹרֶקֶת
מִכָּל רַעַם שֶׁרוֹעֵם בַּמֶּרְחָק
אוֹ נְשִׁיקַת אוֹהֲבִים חִוֶּרֶת
כְּמוֹ סְעָרָה עֲטוּפַת שְׁתִיקָה
קוֹדֶרֶת, חוֹנֶקֶת
הָרֵיחַ שֶׁלָּךְ עַכְשָׁו
מְחַיֵּךְ לִי מִפִּנַּת הַחֶדֶר
עָזַבְתְּ אוֹתוֹ וְהִשְׁאַרְתְּ
רַק רֵיקָנוּת מְהַדְהֶדֶת
אֶת הַבְּדִידוּת, וְהַשִּׁגְרָה
אֶת הָאֹשֶׁר שֶׁחָמַק
כְּמוֹ צְלִילִים שֶׁל שַׁלֶּכֶת
אוֹ סִיגַרְיָה אַחְרוֹנָה
כְּמוֹ סַפְסָל בְּעֶרֶב גָּשׁוּם
שֶׁמַּסְתִּיר אַכְזָבָה
וּלְוַאי וְלֹא הָיִינוּ
מַכִּירִים לְעוֹלָם
וּלְוַאי וְהָיִינוּ
נִשְׁאָרִים כֹּה לְבַד
נְעוּלִים בְּחִבּוּק
שֶׁל בְּדִידוּת מְשַׁגַּעַת
אֶת אַחֲרוֹן הַצְּלִילִים
מַדְחִיקָה וּבוֹרַחַת
לְוַאי שִׁמְשֵׁךְ
לֹא הָיְתָה מַפְצִיעָה בְּחַיַּי
מְגַלָּה לִי שֶׁאוֹר
הוּא יוֹתֵר מִמּוּאָר
שֶׁהַחֹשֶׁךְ בּוֹ חָיִיתִי
לֹא הָיָה כֹּה שָׁלֵם
מְנַפֶּצֶת חַיַּי
בֵּין דִּמְיוֹן לַעֲרָפֶל
לְוַאי בַּלֵּילוֹת
לֹא אֶשָּׂא עוֹד דְּמוּתֵךְ
חֲרִישִׁית, אֲפֵלָה
כְּמוֹ מָסַךְ עֲרָפֶל
לְוַאי לֹא אֶשְׁמַע
אֶת בִּכְיֵךְ הַדּוֹמֵעַ
הַמַּשְׁאִיר צַלָּקוֹת
בְּלֵב כֹּה פָּצוּעַ
לְוַאי לֹא הָיִינוּ
בִּכְלָל מַכִּירִים
לְוַאי אֶת לִבֵּךְ
הָיִית נוֹתֶנֶת לַאֲחֵרִים
שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים
לֶאֱהֹב, וְלָגַעַת
בְּמַכְאוֹב כְּאֵבַיִךְ
הַקּוֹדְרִים כְּמוֹ קַדַּחַת
לְוַאי וּשְׂפָתַיִךְ
רַק אֹשֶׁר יֵדְעוּ
וְרַכּוּת לְשׁוֹנֵךְ
אֲחֵרִים יְלַטְּפוּ
לְוַאי אֵי אָז
תִּזָּכְרִי גַּם בִּי
הַבּוֹהֶה נְכוֹחָה
בַּחֲלוֹם חֲרִישִׁי...
סאונדתילי חורבות
---רב שמואל
ואתם יכולים להסתכל על זה ש"נגמרו לו כבר כל דרכי ההטרלה (בכוחות הרצון שלו - נגמר הקהל, או באופציות הפרקטיות - "נגמרו לו השמות" - וכן עוד דרכים לראות כיצד זה נסגר בפניו). ואז - זה מה שנשאר. (להגיד "איזה יופי זה רק תילי חרבות"? לא בטוח, כי הבחור הזה טיפש מספיק כדי לחשוב שאלו החיים - ואם זה ייגמר וייסגר, הוא יחפש מקום חדש במקומו. אבל, עדיין, צריך להתחיל מעצם ההבנה של הגישה. בשבילו - אולי התילי חרבות זה בסיס להטרלה חדשה. בשבילכם - התילי חרבות זה בסיס לבניין של התחלה מבוצרת יותר חדשה.
---רב שמואל
כתיבה יפה מאודרחל יהודייה בדם
תודה!תילי חורבותאחרונה
מוזמנת לשתף
בטחון עצמיפרצוף כרית
אז מה
אז מה אם יש לך יותר בטחון עצמי
זה לא אומר שאת יכולה לרדת על אנשים אחרים שאין להם
ועוד לומר להם בחריפות
לגמרי..רחל יהודייה בדםאחרונה
(:בין הבור למים
[שיר שזה בסדר אם הוא ישאר בודד]
אוליאני הנני כאינניאחרונה
אבל גם אנחנו נותרנו מיותמים...
אחריםחלילוש
דיבורים דיבורים
גבוהה גבוהה,
הולכים ומתעצמים
רעיונות של אחרים.
ואני עם קטנותי
ואני עם רצוני,
ניצב שפל ובזוי
כמו לא חפצתי בי
והרי את פחדיי אני אוהב
יותר מגבורת הגיבורים
את חולשתי אאמץ-
היא עודנה בי
הנני
..רחל יהודייה בדם
אהבתי
תודהחלילוש
אני בדרך לקרוא קצת משלך
התחברתי , יפהפרצוף כרית
תודה!חלילושאחרונה
ואני הנני כאינני.אני הנני כאינני
יפה
חלילוש
קטנתירץ-הולך
כי למה שיגיע לי בכלל חיים.
השפע והאורות שלא פוסקים,
ואני לא מצליח לבצע רצונך אלוקים.
למה נתת לי כוחות?
אתה יודע שאני לא מסוגל לעשות.
אפר ועפר רימה ותולעה שכמוני...
ופה נגמר השיר, כי אין לי עוד מילים לבטא את המחשבות, אין לנשמה שלי עוד איך להביע את עצמה, סגורה בתוך כלוב.
...רחל יהודייה בדם
כל יהודי הוא חלק אלוקה.
צריך לזכור את זה.
ממש נוגע ואותנטי . התחברתי
מהמםפרצוף כרית
הלוואי שכולנו הינו מאמצים את התפיסה הזו בכל רגע בחיינו, רוחני נכון ובוגר כ"כ!
יפה..אני הנני כאינני
אהבתי מאוד.
אולי כדאי להוסיףרץ-הולךאחרונה
..נבוכי הדור
יאיר ערפל את הבוקר
כי שם א-לוקי לצידי
כמו חושך שמאיר את הלב
עת יופרו כל צווי נשמתי
יקטפו פירותי לעת בוסר
חמת שאלות בידי
תשכח בהגיע כאב
כאז יפצעו בערמה בשרי
ואדום, ואשכח מה הוא אושר
אלחם ואוחז ברוחי
ואאמין כי אותי אהב
למען תספוג אדמתי את דמי
למען אשמע אל היושר
ובתום חיפוש ענוותי
כבסני מעווני, ערב
ואני ממעמקים אצעק, מליבי
ואתה תשמע קולי בוקר
תלטף, תאיר את סתרי מדרגתי
יונתי, וקולה הערב
...
"ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל
וי'הי הענן והחשך ויאר את הלילה
ולא קרב זה אל זה כל הלילה"
---רב שמואל
...רחל יהודייה בדםאחרונה
אהבתי ממש
שתיקהתילי חורבות
...רחל יהודייה בדם
שְׁתִיקָה
הִיא כְּשֶׁכּוֹאֵב בַּלֵּב
וְהַדִּבּוּר, מְסֻכָּן הוּא
חוֹשֵׂף אֶת הַצַּלָּקוֹת
לַכֹּל
מַשְׁאִירְךָ בִּשְׂדֵה הַקְּרָב
בְּמִלְחָמָה מוּל הַמִּלִּים
שֶׁאֵינְךָ מְסֻגָּל לוֹמַר
🔹
מצטרפתלחייך
הרגע הזה שלפני
הפיצוץ
אקשיב, הן פקודה נתתי
לבן, ריק
רגע לפני
שהמקום הפנוי ייתפס
במחבל
ואדם כאוב
וואי וואיפרצוף כרית
באמת יש אנשים שמרגישים כך? שעדיף לא לדבר?
ממש לא הזדהיתי, אין לי בעיה לדבר כמעט על הכל...
מענין מאוד לשמוע על טיפוסים של אנשים, אבל מובן ולגיטימי כמובן ((שלא יישמע שזלזלתי חלילה, ממש לא
אתגר כתיבה 20 מיליםתילי חורבות
"תמיד רציתי לשאול אותך משהו," היא אמרה.
"בבקשה."
"איך זה לכתוב שיר?"
"כמו לשמוע את קולו של אלוהים." הוא ענה.
יפה!!!!פרצוף כרית
תודה
תילי חורבות
מענייןאני הנני כאינני
אבל יחסית ל20 מילים נשמע קצת חסר.. (נדמה לי שחסרות לי פה רגשות.)
האמת שבמקור זה לא היה חלק מהאתגרתילי חורבות
אבל בעיני זה מספר סיפור שלם.
כמו האתגר לכתיבת סיפור ב6 מילים...
למסירה: נעלי תינוק, לא נלבשו מעולם.
כן, ראיתי את זה פעםאני הנני כאינני
יתכן בהחלטתילי חורבותאחרונה
--- ---רב שמואל
|מאזני צדק || ופטיש של בית המשפט|
--- ---רב שמואל
|משקולת|
---ה' אור לי.
חסר הקשר, אבל כן ביטאתי את עצמי טוב לדעתי...
ראיתי אותך, מדריך.
אני יודעת שאתה עושה שטויות. רק לאחרונה, אבל אני יודעת.
ואני חושבת עכשיו על האח היחיד שלי, המתוק הזה, שאתה מספר לו ומייצג בשבילו עולם, וכל שכן תנועת נוער - דתית.
זה מה שהוא עושה אחר הצהריים.
ויש לך חברה, אני יודעת. ועוד כמה דברים.
יום אחד הוא יראה אתכם ביחד ברחוב, ואז הוא יפרוש מהסניף כנראה ויתאכזב ממך, אבל תחשוף אותו לעולם אחר.
של חברה, ושל משהו שהוא לא רוצה אבל הוא גם יצלק אותו אם הוא יפגוש בו. גם ככה אני יודעת שאתה מן דתי בקטנה כזה.
תעשה מה שבא לך- ויקפוץ העולם.
רק חבל לי שאני צריכה להתלבט אם להוציא אותו מהסניף, בגללך.
זאת לא ההשפעה שרציתי לקבל עליו.
בחרת להיות דמות חינוך, בחרת להיות מדריך.
בבקשה, תעמוד בזה.
אוי...רחל יהודייה בדם
שיהיה תמיד רק טוב
נקודה אמיתית.אני הנני כאינני
הלואי ויגיע לליבם של כל המדריכים. ב"ה אנחנו מהדור שידע את יוסף הצדיק.
------רב שמואלאחרונה
אתגר כתיבה, עשרים מילים.ה' אור לי.
"להתראות" הוא אמר "זה נצרך, המוות."
הוא צדק, והייתי חייבת לחייך. וגם הוא. והיינו כל כך רחוקים, וכל כך קרובים.
השמיים הביטו בי במלא יופיים, יופי של טבע, של אושר ושל חיים.
ונגעתי בהם, בשמיים, וכל כך רציתי להיות במקומם.
יש פה שתי אתגרים ;)
טיפ-טיפה.אני הנני כאינני
טיפה, טיפה ועוד טיפה. כך הולך ונשחק הוא הלב שלי, אותו הלב שאהב אותך ולא השארת לו מקום לברוח מהדמעות.
יפה מאודחלילוש
כל מילה אצלך מוסיפה חדות לרגש, זה יפה
תודה!אני הנני כאינני
שמח לשמוע ממך..
וואיפרצוף כריתאחרונה
התקופה של הדייטים מבאסת לפעמים, יעבור בעז"ה תמצא זיווגך במהרה אמן
מצטרפתלחייך
"למה אתה לא שומר על עצמך?"
היא מופתעת, שומרת עלי. לא עוזבת.
כך רציתי שתגיד, לפחות.
מעניין.אני הנני כאינני
הבנתי ולא הבנתי.
מצטרפתפרצוף כרית
החיים.
הם חידה סתומה.
שכל יום שונה מקודמו.
וכל פעם שאתה חושב שגילית טפח, התכסו לך טפחיים.
ענווה. ענווה. ענווה.
יפה.אני הנני כאינני
זה גרם לי קצת לצחוק. לא יודע למה.
חחחחפרצוף כרית
שמחה שצחקת, כנראה שהשיר שלי לא ברמה, כן - אני לא משוררת ...
אולי כי כתבתי קלישאות? אולי .... נו נו
העיקר ששימח אותך
לא, לאאני הנני כאינני
הסיום "ענווה ענווה ענווה" הזכיר לי את ראש הישיבה התיכונית שלי. וגם האלמנט של המילוי שהן עושות (גמאני השתמשתי בו)...
חחחחחפרצוף כרית
אצלנו לא אמרו את זה הרבנים/מורות - אז כיוונתי לדעתו של ראש הישיבה שלך....
ולגבי המילוי - נכון! חחחח כאילו לא היו לי 3 מילים "לתקוע" בסוף חחח
מה את מחפשת?קדוישה
מה מה את מחפשת?
חיפוש
כל חיי אני יחפש
יחפש
את ה' בחיי
בהכול
ירגיש משהו חסר
ריק כזה
שרק הבורא
יכול למלא
***
"אבא אבא טוב
רוצה להיות קרוב אליך.."
השיר מתנגן
והמחשבות רצות
טאטע אני כלכלך רוצה
אותך!
כן
רק אותך
לא רוצה בעולם הזה כלום
הכל הבלהבלים..
כלום.שקר.הסתר.
בלעדיייך אני כלום
בלעדיך ריק
אין כלום אבאלה אני צכה אותך
ורוצה
עם רוצה אותך
זה גם תתורה שלך
ומה שנתנת לי
חיים
נסיונות
חברות
משפוחה
הכל
אז אני רוצה
ישלי רצון
טהור
(ואנלא מתיאשת מכלום
אני עיורת
לא מסוגלת לראות תטוב..
הכל זה רק זמני
חולף
הסתר
הטוב מוסתר)
(האחרון כתבתי פעם..)
...רחל יהודייה בדם
אהבתי מאוד
תודה
קדוישהאחרונה
התחברתי מהמם!!!!פרצוף כרית
תודהקדוישה
מחשבות של לילה..chen28
חשבתי עלייך היום אתה יודע?
בעצם למה שתדע, אתה בקושי מכיר אותי... רק זורק עלי דברים מלמעלה ומקווה שאני יעבור אותם.
אני כבר לא בטוחה שאתה בצד שלי, כמו שתמיד אמרו לי...
תמיד אמרו לי תתפללי אליו הוא יהיה איתך, הוא יעזור, הוא יחייך מלמעלה ותרגישי את זה.
ואיך אני יגיד את זה? כשאנשים לא מחייכים אלייך, אז כנראה שגם הוא לא כל כך...
אולי הוא בכלל היא? הוא הרי חסר מגדר. לא מצליחה לראות אישה מנהלת הכל בכזאת קשיחות.
אם זאת היתה אישה זה היה עם הרבה יותר חיוך ואהבה אבל אז זה גם היה מתפרק אולי יותר מהר.
אני מכירה אישה אחת כזאת, קשוחה צועקת בקול, כולם רועדים מפניה, היא הבוסית שלי אבל אף פעם לא זוכרת איך קוראים לי.
וכל פעם שהיא שואלת מה שמי, משהו בי נובל שוב, עוד דקירה בלב, השם שלך לא חשוב מספיק...
את כאן מסתובבת פה במזדרונות, הולכת פה ברחובות אבל לא חשובה מספיק.
אפילו לא חשובה מספיק כדי שיתייחסו אלייך, רק כדי שיתעלמו ממך... באדישות שכזאת.
כן ככה הוא מתייחס אליי, באדישות. וזה תמיד היה ככה! זה אף פעם לא היה שונה.
הוא כל כך אדיש כלפי החלומות שלי והבקשות שלי, ואני משתדלת כל כך, מוותרת על כל כך הרבה.
אני טובה מדי, מפחדת להיות כפוית טובה כמו המילים האלה שאני כותבת עכשיו, מפחדת להיות אמיצה.
ואז מי שאני נעלמת, מתמוססת. כל החלומות, כל מי שאני באמת נעלם.
ואז כל מה שאני זוכרת מהבחורה שאני או מהילדה שאני, זה חיפוש עצמי, תסכול ומחשבות בלתי פוסקות.
כי הדברים שכתבתי אז ביומן הם מי שאני אבל אני לא מספיק אמיצה בשבילם.
אין מי שיתן לי כוח, אין מי שידבר איתי, אני רק יכולה לראות את מי שיכלתי להיות נעלמת.
מתבאסת עם כל יום שעובר, עם כל יום הולדת על כך שאני לא מי שאני רוצה.
ואני שונאת את זה! באלי לצרוח את חיי, לעמוד ברחוב בגשם הנורא שיש עכשיו ולצרוח עד כלות.
אבל אני לא מצליחה לפתוח את הפה, להוציא קול או לדבר. כנראה מה שיש לי להגיד לא חשוב מספיק...
לפחות אפשר לנשום דרך האף, זה עוזר לי להמשיך לחיות, להמשיך הלאה.
בתקווה שעדיין איפשהו בפנים קיימת, שיהיה טוב יותר.
שאני יוכל להסתכל על הימים האלה לנשום עמוק ולהגיד שעכשיו זה כבר לא אותו דבר.
ולשיר בקולי קולות אל מול קהל גדול של אנשים שאוהבים אותי, ואתה תמחא לי כפיים או תמחה דמעה מאחורי הבמה.
סיפור חיי.
וואו.רחל יהודייה בדם
נשאבתי.
מי שכתבה את זה היא כל כך אחת שנעלמת,
היא אחת שלא יכולה להיעלם.
אחת מעניינת, יצירתית , שיודעת לגעת באנשים,
שיודעת להביע טוב מחשבות בצורה יפה יצירתית ומרתקת.
שתמיד תרגישי ככה עם עצמך.
ושתדעי רק טוב.
ואל תפסיקי לכתוב. אהבתי ממש
---רב שמואל
זה בגלל הצורך להבדיל בין האדם לייצוג, חוסר ההבדלה הזה, הוא כמו חוסר הבדלה בין המדיניות האישית, לבין מדיניות שבפועל. מדיניות שבפועל זה דבר שיש לו משמעויות אחרות - לא בגלל עצמו - אלא בגלל דברים אחרים שקשורים לזה. ותמיד אלו דברים אחרים. והיכולת להבדיל. תלויה בהבנה בעומק החוכמה של הנאמנות. ושזה קשור וכרוך בעניין של דעת ורצון של הידברות
מצטרף!אני הנני כאינניאחרונה
...רחל יהודייה בדם
מסיבה , אש בעיניים
ריקוד. איתם
אבל בעצם אין כאן
אף אחד.
ניתוק. טשטוש
צלקות מעטרות את הכל
ובדמיון,
גן עדן, גיהנום. גן עדן
גיהנום.
..חלילוש
חד. חריף. אמיתי מאין כמוהו
"ובדמיון
גן עדן. גיהנם..."
תודה לךרחל יהודייה בדם
וואי מפחיד חחפרצוף כרית
את האמתאני הנני כאינני
שאני לא כ"כ מתחבר לסגנון הכתיבה שלך.
אבל את זה אהבתי. חזק.

