פורום אימהות השלב הבא (עמוד 26)

יש גוזיות מיוחדות בלי תפרים (יקרות מאד דרך אגב).

וכשזה יהיה נורמה בין כל החברות היא כבר תלבש מעצמה...

ויש הרבה גזרות של גוזיות. צריך להסתובב קצת ולחפש.

תסתכלי בנקסט, יש כאלו הגזרה ממש שונה מהרגילות. אולי יתאים לה יותר.

אנחנו קנינו אונליין

לק"י

הפורום הזה מיועד לשאלות על ילדים מגיל בית ספר.
השאלה שלך מתאימה לפורום הריון ולידה.

זה קצת הגיל..

אני אישית מגיבה בדרכ בטון רגוע- 'זה לא נעים לנו שאת מדברת ככה' לפעמים תענה - 'מה אכפת לי?'
ואני אומרת שבבית שלנו מדברים במילים ובצורה נעימה.
אם היא רוצה משהו והיא מבקשת יפה אני אוכל לשמוע. אבל אם היא מאבדת שליטה אז אני לא אוכל לשמוע ולעזור לה..
יש לנו גם טבלה של נקודות שהיא מקבלת על התנהגות. זה ממש מדרבן אותה ועוזר לה להתאפס ולהיות בקשב ואז אפשר יותר להסביר לה מה מתאים ומה לא..

לק"י

קיבלת הודעה לאן הגיעה החבילה?

לא, רק שהיא מחכה לאיסוף

תודה

לק"י

שוב, לא מבינה בשיין.
אבל במשלוחים אחרים כתבו לי בהודעות איפה החבילה נמצאת.

השליח חזר אליי ועדכן איפה החבילה, תודה על העזרה

יש על רטלין המון סטיגמה שלילית שנוצרה קצת בצדק אבל הרבה לא
אם זוכרים שזה כלי עזר לאנשים שזקוקים לזה באמת, שבלי זה נורא קשה להם להתנהל ולהסתדר
ושזה גם יכול להיות בתקופות, יכול להיות שזה יתן לו עכשיו תקופה של בוסט של קפיצה קדימה ואחכ תוכלו לוותר על התרופה, אם הוא ירכוש הרגלים טובים

ואולי גם לא.

ובכל זאת אני חושבת שלילד שזקוק לזה וצובר פערים בגלל קשיי קשב, זה עוול.

אבל לקחתי רטלין בעצמי, לצערי רק בכיתה יא ולא ממתי שבאמת הייתי צריכה.

יש לי גם אחים בגילאים שונים שלוקחים/לקחו ועזר להם

וגם, לוקח זמן לפעמים למצוא את התרופה המדויקת המתאימה במינון המתאים, אז לבוא לזה עם סבלנות.

לוקח מאמצע כיתה א׳ ריטלין.
גם הוא לא הפריע בכיתה אלא רק ריחף.
לא היו לו פערים לימודיים, כי יש לו יכולות שמפצות על חוסר הקשבה (קליטה מהירה, זיכרון טוב, טוב בחשבון) אבל הצפי היה שהוא יפתח פערים ויכול לפתח בעיות אחרות.

היום הוא בכיתה ו׳ יש לו קצת קשיים לימודיים בחלק מהמקצועות. בחשבון הוא מהטובים בכיתה. יש לו מעמד חברתי טוב. לריטלין יש חלק משמעותי בהצלחה שלו.

אנחנו מאד שמחים שהחלטנו לתת לו בגיל מוקדם ואנחנו נעודד אותו לקחת ככל שידרש.

הפרעת קשב גורמת לכך שהקשבה בכיתה של 30 ילדים הופכת עבור הילד למשימה בלתי אפשרית. התיסכול והבעיות הנלוות הן בלתי נמנעות.

הילדים שלי עוד קטנים,
אבל יצא לי לראות בשנות ההוראה שלי כבר לא מעט תלמידות, עם כל מיני סוגים של קשיים.
חינכתי כמה שנים ג-ד.
רוב התלמידות שאובחנו עם קשב לא טופלו תרופתית בתוך התנגדות של ההורים.
בלי לשפוט בחירות לגיטימיות של הורים, אני רוצה להגיד שבנות שכן טופלו ב90% מהמקרים התקדמו מאוד מאוד, מבחינה רגשית, חברתית ולימודית. ובכוונה אני כותבת בסדר הזה, כי הלימודים הם לא העיקר כאן.
בסוף הכי חשוב (בעיניי לפחות) זה הדימוי העצמי וחוויית ההצלחה.
ה10% שנשארו סבלו מתופעות לוואי קשות מה שגרם לבסוף להפסקת הטיפול התרופתי.

מצטרפת לדימוי של המשקפיים, הקביים או מכשיר שמיעה.
מדובר בחוסרים פיזיים שניתן למלא.

מכירה את הילדים שזזים בלי סוף? לא נינוחים? לא רגועים? קופצים מדבר לדבר?

אז קחי את ההתנהגות הזו ותכניסי אותה לתוך המח.
יש אנשים וילדים שזה מוציא אותם מאיזון. והם לא מצליחים לפצות על זה.
יש אנשים שמצליחים להתגבר על זה ולפצות על זה.

אגב, יש היום גם טיפולים בריפוי בעיסוק לזה. קוראים לזה קוג-פאן.

ועוד משהו-
מציעה לברר לגבי איבחונים אחרים. ולבדוק אם זה לא לקות למידה כל שהיא.

והוא כבר בישיבה תיכונית.
לצערי, אבחנו אותו מאוחר מדי ויותר מדי זמן חשבנו כמוכם, שהוא יצליח להתמודד גם בלי (ובאמת מבחינות מסוימות הוא הצליח, בזכות כשרונות אחרים שהוא בורך בהם).
כמו אצלכם, מדובר על ילד שההפרעה שלו התבטאה ברחפנות, אז המורים לא דחפו אותנו בכיוון. פעם חשבנו שאין סיבה לתת עד שהמצב לא נהיה 'אקוטי'. אבל היום, אחרי שהמצב נהיה קריטי וסוף סוף התחלנו לטפל, חבל לי על כל הזמן שהתבזבז והתפיסה העצמית השלילית שהוא צבר.
וגם הוא עצמו לא מוכן לוותר. כשהיא קצת תופעות לוואי, הוא לא הסכים להפסיק, רק להחליף סוג- הודיע שלא יוותר על הכדור. נראה לי זה אומר הכל ..
ועכשיו, עם אחותו הצעירה שמראה סימנים דומים, אני כבר מתחילה תהליך למרות שביה''ס עוד לא אומר מילה, כי למדתי מהטעות שלי...

נשמע שאת זה אתם כבר יודעים להגיד וגם ההורים

ובאופן אישי אני ממליצה מאוד מאוד לתת ריטלין
יש לי 2 ילדים שמקבלים
ואני שמחה על זה מאוד
הם ילדים חכמים מאוד אבל הבעיות של הקשב ככ השפיעו על הדימוי העצמי שזה הדבר הכי כואב לראות ילד מוצלח, חמוד, חכם שמרגיש שמשהו לא הולך לו טוב ואומר שאף אחד לא אוהב אותו, וכל הזמן מעירים לו הערות..
יש הרבה סוגים של תרופות, צריך פשוט לנסות סוגים ומינונים שונים עד שמגיעים לתוצאה הרצויה
2 הבנים שלי שמקבלים, מקבלים מימון יחסית נמוך ככה שממש אחד זה מאזן אותם קצת ומצד שני לא 'מכבה' אותם
הם יודעים להשתולל גם תחת השפעת התרופה

אני לא רוצה לומר דברים נחרצים למרות ששמעתי מאנשי מקצוע דברים לכאן ולכאן כי אני ממש לא אשת מקצוע כדי שאוכל לבקר את השיטות השונות...  

לדעתי צריך לקבל כהנחת יסוד שלכל החלטה (גם נכונה ומוצדקת) יש מחיר (כלשהו) שצריך להביא בחשבון ולנסות להתמודד איתה באמצעים נוספים.

ממה שכתבת, ובלי להכיר, נשמע לי 

א.  שאם הוא לא רכש עדיין קריאה וכתיבה שוטפת, זה מאוד יכול להסביר את הריחוף, כי בעצם הכל תלוי בהקשבה שלו ואין לו במה להיאחז בשיעור (אם המורה למשל כותב על הלוח תוך כדי, או שיש דף עבודה מלווה)  לכן הייתי מתחילה בזה - בשיעורים של אחד על אחד, הוראה מתקנת/ חמוטל שהינו או כל דרך אחרת שיכולה לעזור לו קודם כל שלא יהיו לו פערים עם הכיתה. גם בהפרעת קשב קשה, אחד הדברים שמסייעים *פיזיולוגית* למוח לתפקד במלוא עוזו היא המוטיבציה והעניין, וחלק ממה שמאפשר להתעניין ולרצות ללמוד משהו - זה שחווים בו חווית הצלחה (רופא מומחה בתחום הסביר לי - פידבק חיובי מיידי סולל דרך במוח לפעילות מסוימת, לכן גם ילדים עם הפרעת קשב לפעמים אובר מרוכזים בתחום העניין הספציפי שלהם). ולכן הפער הזה הרבה יותר קריטי מאשר תוספת ריכוז בשיעורים בכיתה ע"י ריטלין - לדעתי הענייה... 

ב. שווה לנסות תוספת אומגה 3, תזונה מאוזנת, מיעוט מסכים למינימום, שעות שינה מספיקות, אור שמש ביום והתעמלות. אלה הוכחו בצורה מדעית כמסייעים לריכוז.

שינה והתעמלות בבוקר- משפיעים בצורה מיידית, לא צריך "למלא מאגרים". יכולה להפנות אותך לרופאים שכתבו על זה. הייתי מתחילה מזה. 

ג. אם בכל זאת אתם חושבים שצריך לסייע לו בוויסות של הריכוז והרגשות ושהוא זקוק לזה כדי לחוות חוויות הצלחה בלימודים, ולקדם את המצב החברתי שלו, אפשר ללכת לאיבחון בקופת החולים. אם הוא יאובחן עם הפרעת קשב, חוץ מריטלין אפשר גם לקבל מקופת החולים טיפול שנקרא קוג-פן (ראשי תיבות של קוגניציה תפקודית) שזה ריפוי בעיסוק שממוקד בשיפור התפקודים לאדם עם הפרעת קשב. גם הוא הוכח כעוזר בבנייה של אסטרטגיות לוויסות הקשב אצל ילדים (ולכן גם ממומן ע"י קופ"ח). 

 

נ"ב

לא כתבתי שום דבר חד משמעי נגד, כי אני מכירה מבוגרים וילדים שריטלין הציל אותם ממש, אפילו כשהוא היה רק לתקופה קצרה- כדי להכיר את היכולות החבויות שלהם. 

מנגד, 

אני חושבת שלרוב לא מנסים ומתמידים דברים אחרים שיכולים לסייע מאוד (וגם משפרים את יעילות הריטלין אגב. ריטלין בלי שעות שינה למשל יכול להיות מציק נורא, עייפים והגוף כאילו מוכרח להיות עירני).

וצריך לזכור שזה לא סוכריות, זה דורש מעקב קבוע אצל רופא (חשוב, אחרת היעילות ותופעות הלוואי לא תמיד מתאימות, צריך להקפיד לנסות לדייק מינונים בעזרת מעקב) וגם כשהילד גדל, להמשיך במעקב, יש רופאים שרואים קשר בין שימוש קבוע וממושך בריטלין עם תופעות אחרות שאני לא רוצה לפרט. 

שוב, אני לא מתנגדת באופן גורף. אבל צריך לדעת שיש דרכים נוספות שהוכחו כמסייעות (זה כמובן מאוד משתנה מאדם לאדם), ולא נכון להיתלות רק בתרופה, על אף יעילותה הרבה.

 

גם לטווח ארוך, ילד עם קושי אמיתי צריך לבנות אסטרטגיות והרגלי חיים שטובים למוח שלו, שמשמחים אותו ומחזקים אותו, גם אם בגיל בית הספר הוא נעזר בריטלין. (למרות שהרבה מבעלי הפרעת קשב עוברים לגבול הנורמה בבגרות, אלה שבכל זאת ממשיכים לחוות אותה עשויים להתקשות ממנה מאוד בבגרות, ולכן זה כ"כ חשוב.) 

 

בהצלחה רבה! 

 

בס״ד

אבל הנושא מעניין אותי כי יכול להיות שאחד עם הילדים גם עם קשה וריכוז. התחברתי מאד לגישה שלך.

(ותודה כללית ממני גם לכל מי שענתה לאורך השרשור. ולפותחת על עצם פתיחת הנושא).

ילד בכיתה ג׳ שלא רכש את הקריאה עדיין זו בעיה קשה... יש לכם פתרון אחר?

אישית אני לגמרי בעד, זה מציל את הילדים שלי.
אבל כן, יש לזה גם מחיר שצריך לקחת בחשבון (למשל ירידה במשקל, תלות וכו׳).

ומבינה אותך ממש! יש לי כמה וכמה תובנות בנושא, אם תרצי תכתבי לי בשיחה אישית ואכתוב לך..

יש באמת צדדים לכאן ולכאן עם ריטלין
אבל הכי חשוב זה המצב של הילד
לא לקרוא ולכתוב כמו שצריך בכיתה ג' זה לחוות תסכול מאוד מאוד עמוק. הוא באיחור של שנתיים מהכיתה שלו.

הוא בבית ספר לחינוך מיוחד? כי אם לא, אז כל יום הוא רואה ילדים עושים משהו ויודע שהוא לא יכול.
קריאה וכתיבה זה תפקודים בסיסיים שמצופים מילד, הם עושים את זה חלק משמעותי מהיום, דרכם מתנהל רוב הלימוד. ואם הוא בבית ספר רגיל אלו כבר דברים שהכיתה רכשה ומתבססים עליהם כדי לרכוש חומר וידע ברמת מורכבות שרק עולה עם הגיל.

אני מתחום טיפולי, כרגע עם ילדים בעלי לקויות למידה.
אני רואה ילדים להורים שלא רוצים רטלין, ואני מאוד מבינה אותם אבל אני חושבת שלפעמים לא לוקחים בחשבון את המשמעות של החוויות השליליות שהילד צובר. יש להן המון משמעות על איך שהילד רואה את עצמו ועל ההזדמנויות שהוא מוכן לתת לעצמו.

אם הילד היה בכיתה א', קצת קופצני אבל מסתדר זה היה משהו אחר. אבל אם עד כיתה ג' הוא לא קורא וכותב כמו שצריך ווגם מתקשה בחשבון זה מראה שהוא צריך עזרה חיצונית כדי להתמודד עם הקושי בקשב ובריכוז שלו.

קחי בחשבון שילדים בעלי קשב וריכוז חווים דברים אחרת *במוח שלהם*. פעם היו מחלקים בין הפרעת קשר עם היפראקטיביות וללא היפראקטיביות. היום מבינים שגם מי שלא היפראקטיבי בהתנהגות, היפראקטיביות קיימת בתפקודים המוחיים. הם כל כך מוצפים והמוח פועל על מהירות גבוהה שהם לא מצליחים להתמקד במשהו מסוים כדי ללמוד. הריטלין מאפשר למוח להתמקד

ואני באמת רוצה להגיד שאני מבינה את חוסר הרצון להצמיד לילד תרופה שלא מספיק מכירים ולפחד מההשלכות.
אבל אפשר להיות עם יד כל הדופק ולעשות שינויים במינון או בסוג התרופה מקרה שיש צורץ

זה יכול לתת לילד הזדמנות לתפקד כמו שילד צריך, לגלות בעצמו יכולות חדשות ולהתפתח.

הרבה הצלחה❤️

שאם ילד בכיתה ג עדיין לא רכש קריאה זה נורה אדומה שעלולה לאמר משהו על לקויות למידה. אחת הבנות שלי התקשתה מאוד בלימודים, כל הזמן חשבתי שזה נראה שיש לה איזשהי דיסלקציה. בבי"ס אמרו שמה פתאום היא בסדר גמור. רק צריכה להקשיב יותר בשיעור והיא תצליח.... וגם נוירולוג אמר שאין לה שום לקות למידה היא קוראת טוב, היא רק צריכה רטלין. לצערי רק בכיתה ז עשינו לה איבחון בזכות סבתא שלה שאמרה לנו שהיא חייבת איבחון (וגם שילמה עליו...).
באיבחון הסתבר שהיא עם לקויות למידה רציניות שלא קשורות לשום ריכוז או רטלין. ואז התחילו לעשות לה התאמות בלימודים והלימודים שלה נראו אחרת. יש לציין שהמאבחנת אמרה לנו שהיא פשוט חכמה אז היא הצליחה להתגבר על מחסום הקריאה בסופו של דבר לבד ולכן היא בעצם הסתירה את הבעיה שלה. (לא מתוך תכנון שלה כמובן)
חווית הלימוד ביסודי עשתה ממש טראומה וגרמה לה להפסיק להאמין בעצמה. היא הייתה צריכה אחרי זה כלכך הרבה חיזוקים וחוויית למידה שונה כדי לחזור להאמין בעצמה. ב"ה היא כבר סיימה עם בגרות מלאה ומקווה שזה יעשה לה חשק ללימודים גבוהים.
כמה מהילדים שלי אובחנו עם הפרעות קשב וכולם ניסו רטלין וזה היה ממש לא טוב להם, ניסו מינונים שונים, תרופות שונות וכלום לא עזר. הדבר היחיד שעזר להם ללמוד היה החלטה שלהם שעכשיו הם לומדים. יש עוד הרבה דרכים להביא לקשב , רטלין הוא לא תרופת קסם. אני משאירה את הרטלין לילדים היפרים. שם הרבה יותר קשה להתמודד.
גם אני הייתי מרחפת בכיתה ואז לא נתנו רטלין. בסוף כשתפסתי את עצמי בידיים למדתי יופי.
בהצלחה בהחלטות.

אמא שלי מאוד מאוד התנגדה ולא הסכימה ורק בגיל 18 בלי הסכמתה התחלתי לקחת,
לי זה עזר, שינה מאוד את החיים.
התחלתי להיות מרוכזת יותר, מפוקסת וממוקדת,
כן לימדתי את עצמי טכניקות של המנעות מהסחות דעת כמה שאני יכולה וכו'.

התחלתי לקחת ריטלין בסוף הבגרויות וסיימתי איתן באמצע תואר שני שהרגשתי שאני לא ככ חייבת כבר.

הבת שלי זקוקה נואשות לריטלין ואני מתה מפחד איך היא תסתדר בתור אשה בתקופת הפוריות.
(אצלה זה ברמה שאם היא בלי כדור, חפצים יקרי ערך יכולים להשבר 🙈).

אם היא צריכה עכשיו וזה עוזר לה, שתיקח. לא צריך לדאוג מה ואיך יהיה בעוד כמה שנים עם התרופה.

הפרעת הקשב גם יכולה להשתנות ולקבל ביטויים אחרים בכל גיל, ואפשר גם לרכוש כלים והרגלים בדרך (לא עבודה קלה, אבל אפשר) להתמודד עם הפרעת הקשב בלי הריטלין

בהצלחה לכם ולה🤗

צריך להתייעץ עם מכון טרטולוגי
בעיקר אין מספיק מידע.

ממש מטריד אותי איך הילדה תסתדר כשתגדל בע״ה

אבל יש מלא סוגי רטלין ואטנט אז חשוב לשאול אישית
ולא לוקחת אחריות

הרופא שלי אמר לי שזה בסדר. נתן לי מרשם כרגיל.
אני כבר לא לוקחת אבל התלבטתי אם לקחת למבחן כלשהו אז כבר שאלתי.
בסוף לא לקחתי.

גם מבחינת הפרעת הקשב שלה וגם מבחינת הידע הרפואי על בטיחות התרופות בהריון והנקה.
וגם יכולות להיות תרופות חדשות להפרעת קשב.
אז חבל לדאוג מעכשו.

ובהריון הסתדרתי מעולה בלי. באסה כי אני עוד סטודנטית.
אבל ממש לא מתכוונת לחזור לזה
שתדעי לך להמון ילדים זה עובר, המון.

היא כבר בת 11 והקושי העיקרי הוא בבית ולא בלימודים.
היית צריכה לראות את הפנים של המוכר באופטיקה בפעם ה-200 שבאנו לתקן את המשקפיים שלה
וזה לא משקפיים עדינות באופן מיוחד...

אבל תודה בכל מקרה! הלוואי שגם אצלה זה יעבור

ואח שלי היה היפר רציני. עם מינון מאוד מאוד גבוה לגיל שלו. באמת ילד פשוט פצצת אנרגיה.
ובכיתה ט הלך לרגבים (זה ישיבה חקלאית, שמתחילים את היום בעבודה באדמה) וזה עזר לו ולא היה צריך.
ובחופשים הוא היה מתחיל את הבוקר בגלישה/שחיה.
והיום אני לא מאמינה שזה אותו ילד.
קיצר 11 זה קטן ובהחלט יש תקווה

יש מן ידיות מפלסטיק משמחזיקים את המשקפיים מאחורי האזונים ולא רואים אותם.
לנו זה חסך נפילות של המשקפיים

היא מורידה אותן ומניחה על הרצפה, על הספה....

הילד שלי שקט ורגוע עם add(כן אני יודעת שזה כבר לא ההגדרה בדיוק, אבל כאילו קשב בלי ההיפר). הוא התקדם די לאט מבחינה לימודית בהתחלה, (גם עלה די צעיר לכיתה א).
הוא התחיל לקרוא באמת ספרים אמיתיים רק כשהיה בכיתה ג', וקנינו לו ספר שממש עניין אותו.
כמובן שזה לא קרה רק לבד, לקחנו אותו להוראה מתקנת וריפוי בעיסוק וכו'.
בכל אופן כל השנים לא רצינו ללכת לכיוון של ריטלין כי סהכ הוא כן הסתדר איכשהו. הוא גם קיבל שעות שילוב בביס שעזרו לו.
כשהיה בכיתה ז או ח הוא בעצמו ביקש מאד לקחת ריטלין, זה היה די נפוץ בכיתה שלו.... אז התחלנו לתת לו ריטלין ואחכ קונצרטה. באותה שנה הציונים שלו בחשבון עלו בצורה ממש משמעותית, כאילו התחיל לקבל ממש 100 בכל מבחן, גם במבחנים בגמרא הוא הצליח. זה נתן לו אני חושבת הרבה ביטחון שהוא באמת יכול, ושיש לו סיכוי להצליח.
אחכ הוא עלה לתיכון ופחות הקפיד לקחת קונצרטה וכן הסתדר איכשהו אבל פחות בקלות לדעתי.
אחכ ביא-יב הוא כבר בכלל לא רצה לקחת.
הוא הסביר לי שזה עושה לו תחושה לא טובה שזה נוגד את הרצון שלו,
הרגשה כאילו שהוא ממש עייף ורוצה להניח את הראש והוא פשוט לא מסוגל לעשות את זה...
בכל אופן הוא כן סיים איכשהו את רוב הבגרויות. לדעתי אם היה לוקח לפחות לתק' קצרה זה היה עוזר לו לצלוח את זה יותר בקלות אבל זה לא היה מספיק חשוב לו....
ילדה אחרת גם עם קשב (כולל ההיפר) וגם קושי לימודי קצת. בהתחלה לא ככ רצינו לתת לה ריטלין אבל אחכ רצינו לנסות והיא מאד מאד התנגדה, התביישה בזה והיה מאד קשה לשכנע אותה. בסוף היסודי תחילת חטיבה היא כן לקחה לתק' מסויימת וזה כן מאד פיקס אותה (לפי מה שהמורה דיווחה), אבל זה היה כרוך בהמון מאבקים בבית סביב הלקיחה של זה...ובצהריים כשההשפעה הסתיימה זה היה לה גם קשה. גם היא טענה שזה עושה לה בחילה וכו. זה לא היה מושלם.
עם הזמן לא התעקשתי איתה על זה כי זה היה כבר מוגזם ובמקביל היא קיבלה שעות שילוב בבי''ס (בגלל הלקות למידה) וגם אסטרטגיות למידה וכאלה.
עם הזמן גם היא התבגרה וחשוב לה להצליח בלימודים אז היא עושה מאמצים בנושא וסה''כ די מצליחה.
אני לא יודעת אם זה שהיתה לוקחת ריטלין בצורה קבועה זה היה עוזר לה משמעותית או לא. זה בטח לא היה מעלים את הלקויות האחרות.
בקיצור בסה''כ אני חושבת שזה מורכב.
זה יכול מאד לעזור אבל יש גם חסרונות. ואפשר לנסות גם לתקופה ולהפסיק.

בס״ד

אני מכירה באופן אישי שתי נשים *מדהימות*!!!! עוצמתיות!!! שעוסקות במקצועות שכל כולם שליחות! נשואות ואימהות לכמה וכמה ילדים! שעוזרות למלאאא נשים וזוגות (ואני באופן אישי נעזרתי בכל אחת מהן בצורה מאד משמעותית)! שתי נשים דתיות, מקסימות, מוערכות... ושתיהן עברו פגיעה מינית ממושכת בילדות.ושתיהן השתקמו ב״ה והיום הן ממנפות את מה שעבר עליהן לעשיית טוב סביבן.

אני ממש מקווה שתגלו בסוף איכשהו שלא היה כלום. אבל למקרה שכן היה, תאמיני שגם לילדה הנפלאה שלך יוכל להיות טוב. וגם לכם! אתם בע״ה תקבלו את הכלים ואת הליווי להם תזדקקו. אתם תלמדו על הנושא. אתם תשמעו על עוד ועוד נשים נפלאות שעברו דברים כאלה ולמרות הכל חיות את החיים המלאים והטובים שאת מייחלת לבת שלך — וזה יחזק אתכם שזה אפשרי, למרות כל הכאב והפחד. אתם תהיו כאן בשבילה ותעשו הכל כדי שהיא תגדל בצורה טובה ושמחה. והיא תעבור דרך שלמה, וגם אתם, ומן הסתם יהיו גם הרבה אתגרים בדרך, וכל מיני מורכבויות אבל אתם תמשיכו להאמין בה כל הזמן. ובע״ה היא תגדל להיות יהלום אמיתי. וגם אם בתור אשה בוגרת ובתור אשה נשואה - לא תמיד יהיה קל, כי הפגיעות האלה משאירות לרוב צלקות - היא תלמד לחיות לצד אותן הצלקות. ובעלה גם ילמד. והם יעשו עבודה נפלאה ביחד. ואולי הם עוד אפילו יעזרו לזוגות אחרים שמתמודדים עם רקע דומה.

מאחלת לכם המון בהירות.
ושליחים מצויינים בכל צעד וצעד.
ואת כל הכוחות להם תדרשו.
והמון המון אמונה ותקווה.

חיבוק ענק, ענק, ענק אהובה!!!!!!!


נב - מוסיפה לך משהו בפרטי.

כמה זה קשה ומטלטל לעבור ולהבין דבר כזה❤️❤️❤️
קשה לגמרי לגמרי ושולחת על זה חיבוק גדול.
ומלא כח.


זאת את ששאלת אז כאן בפורום על ההתנהגות של הילדה??

אני רוצה לחזק אותך בכל מקרה שאת אמא מדהימה.
שהבנת שמשהו לא כשורה, שלקחת אותה לטיפול
שאת מאפשרת לה בע"ה להתחיל כבר עכשיו להתרפא מהפגיעה ככל שאפשר, ולצמצם את המשקעים והקושי שבזה.

אין לנו שליטה על המציאות, ולפעמים ה' מתכנן לנו גם דברים קשים ולא נעימים במיוחד,
אבל יש לנו בחירה איך להתמודד עם המציאות הזאת ונשמע שאת עושה את הדבר הנכון להגן ולדאוג לביתך❤️
ואחרי הכאב והאבל שהם הכי מתבקשים שיש...
כשזוכרים שה' מכוון לכל אחד ואחת כאן בעולם את המסלול המדוייק שלו לפרטי פרטים, יש בזה לפעמים נחמה מסויימת.

מאחלת לך שה' יתן לכם כוחות להתמודד בצורה בריאה וטובה
עם שבר גדול כזה, ושבע"ה בבא העת עוד תצמחו משם

(מתעסקת בפגיעות מיניות במסגרת העבודה).
רוב הנזק הנפשי שנגרם מהפגיעה, לא נגרם מהפגיעה עצמה אלא מההסתרה הממושכת ובמיוחד מתגובות של הסביבה שמגבות את הפוגע ולא את הנפגעת.
במקרה שלך, גם אם הילדה נפגעה- את מטפלת בזה בצורה הכי נכונה ומדויקת שאפשר. ובכאלו תנאים, כמעט בטוח שגם אם היתה פגיעה היא לא תיצור טראומה.
התנאים הם להאמין לנפגע ולגבות אותו, ולהתחיל טיפול סמוך ככל האפשר לפגיעה.

תזכרי גם שמאוד יכול להיות שהילדה בכלל לא חוותה את מה שקרה כמשהו שפוגע בה (הרבה פעמים בגיל צעיר הם לא מבינים, וזה אפילו יכול להיות להם נעים. והקושי בכלל מתפתח רק מאוחר יותר כשמבינים בדיעבד מה היה). אם הטיפול טוב- ב''ה היא תחלים והכל יחזור להיות כשהיה.

כל הכבוד לך על העירנות והדאגה לילדה! את עושה בשבילה את הטוב ביותר!!!

ממש. התגובות שלכן ממש נתנו לי כוח.
ואני מרגישה שזה עוזר לי טיפה לראות ברור יותר מה הלאה.
מקווה שהקב"ה ישלח לי את השליחים והכלים הנכונים, אתן בוודאי חלק מהדרך... אז תודה לכן ועליכן!
אגב, פתאום קלטתי שהפורום פה הוא לגילאי יסודי אז העברתי את השאלה שלי לפורום הריון ולידה..

מותר לכתוב פה
גם בדיוק אנחנו חושבות לשנות טיפה את ההגדרה של הפורום.
הקטע הוא ששרשורי גמילה וכו' מקומם לא פה.

חיבוק גדול לך!! את נשמעת אמא מדהימה במיוחד 😘

לא צריך יותר מפעם בשבוע
מקסימום פעמיים.
הוא סותם את נקבוביות הזיעה, לכן הריח של הזיעה לא יוצא (לא ממש מורגש סביבתית).

*מורחים נקודתית בשלוש נקודות בודדות של בית השחי (כשמרימים את היד אפשר לחבר מעין "קו דמיוני" בין 3 נקודות- למעלה קרוב לזרוע, באמצע ולמטה קרוב לצד הגוף) ולא את כל האיזור.

כמו שלשים כיסוי הרמטי או לכסות איכשהו את הפצע בגוף מונע ממנו להתרפא כי הוא לא מאוורר

זה לא מסוכן (לא ידוע לי בכל אופן, אפשר לשאול)
אבל זה כן פותר את בעיית הריח.

ובדקתי באינטרנט
מצאתי שחלאבין לא עוזר ל10% מהאוכלוסייה.

(כדאי לברר אולי על תחליפים אחרים?)

את החומר שחוסם (אנטיפרספירנט משהו כזה) אז כן מזיעים פשוט אין ריח כי זה מנטרל את הריח. לי לא הספיק ל7 ימים אבל זה כן עוזר

שם פעם בשבוע ואין כלל ריח

בס״ד

שזה בעייתי...

הוא באמת הכי עושה את העבודה שמצאתי... אני ממש מרוצה... אבל אני שמה כל יום...

כי אם הוא חוסם, אין לזעה לאן לצאת והיא נשארת בפנים ויכול להווצר דלקת/מוגלה.
את מרגישה זיעה ורק אין ריח?
או שהכל יבש?

בס״ד

נשמע לך בטוח מספיק?

לדעתי אם יש זיעה זה בטיחותי.
עושה לי חשק.
איפה קונים אותו?

בס״ד

שאני אישית שמה בלילה אחרי המקלחת ושוב בבוקר 🙈. ככה לרוב אין שום ריח. אבל אם אני עושה רק פעם ביום לפעמים יש קצת. זה כנראה משהו שמשתנה מאשה לאשה... אצלי וודאי לא מחזיק 72 שעות.

אני השתמשתי בו בנערות
היה לי טוב
אבל כשהבנתי שזה לא מאוד בריא היה לי כן את השיקול הסביבתי חברתי
השתמשתי עוד קצת
ואחר כך עברתי לסודה לשתייה/ אבן מלח וכד'

היום אני משתדלת להשתמש בדאודאורנטיים טבעיים בריאים , או בכאלו ללא אלומיניום.

בס״ד

סודה לשתייה / דיאודורנטים טבעיים - לא הסתדרתי איתם. או שלא עשו את העבודה או שעשו לי פריחה...

לגבי זה שזה עובד למשך כמה ימים - האפקט של החלאבין לא נעלם עם המקלחת?

מקסימום שמים עוד פעם אחת
אבל מספיק ממש מעט...

בס״ד

אני לא בטוחה שאצלי יעיל לשים ממש קצת. זה נראה לי משתנה מאשה לאשה 🤷🏻‍♀️

בת כמה הבת?
בדרך כלל עם גיל ההתבגרות יש ריח זיעה בולט יותר....

לפעמים כשיש שיער בבית השחי הזיעה מצטברת והריח (לעיתים חריף) יותר מורגש.

ייתכן כיוון של הזעת יתר?

ובהחלט מתחילה להתפתח מבחינה גופנית. וכן, יש לה שיער בבית שחי אבל נראה לי שהיא צעירה מדי בשביל להוריד אותו (היא גם לא ביקשה עדיין).
לא חושבת שיש לה הזעת יתר, פשוט ריח לא טוב כמו שיש לכל אחד שלא שם דאורדורנט.

הרבה יותר קל לזכור מאשר בבוקר

בטוח יותר טוב מכלום
אבל אני לא באמת מבינה בזה אני למזלי ממש לא סובלת מריח של זיעה, כל דבר יעיל אצלי

וזה בסדר גמור..

של ההתארגנות, ואז קל יותר לזכור... לדוגמה לשים את הדאודורנט עם הבגדים/ על מדף בולט שהיא תראה/ חלק מרשימה. לא יודעת אם זה כיוון מתאים או שכבר ניסיתם, סתם מציעה...

היא קמה חמש דקות לפני שצריך לצאת, מתארגנת בטיל ורצה להסעה...
באופן פרדוקסלי אם היא קמה מוקדם יותר היא מתחילה להמרח ואז היא מפספסת את ההסעה.
משהו מיוחד הילדה הזאת ❤️

כי זה כמעט לא לוקח זמן, זה פשוט צריך להיכנס לרוטינה קבועה ולוקח קצת זמן לקבע הרגל חדש.
בנתיים, כמו שהציעו, להניח את מברשת השיניים/ שיער (אם היא מסתרקת בבוקר..) מתחת לדאודורנט ככה שהיא חייבת לראות ולהזיז אותו כדי להגיע למברשת. ושדבר ראשון תשים דאודורנט ואז את הפעולה השניה כדי שזה לא יתפספס.
בהצלחה! (גם לי, עכשיו עם הבן בעניין הזה ממש)

אני דווקא הייתי נערה מאורגנת שקמה לפני כולם, אבל בהתחלה היו ימים ששכחתי לשים.
זוכרת את אמא שלי שואלת אותי בכעס: לא שמת דאודורנט?!
וזה לא היה בכוונה, פשוט לוקח זמן להרגל להיטמע

סובלת מהזעת יתר וזה מונע ריח באופן משמעותי

כשיש צורך חשוב לשים.

אבל הוא עוזר להרבה זמן

יותר מאחרים..

הקרם כן?

בס״ד

גם אצלנו כולם צריכים איזשהו טיפול. יש כאלה שזה כבר קורה בפועל כבר תקופה ארוכה ואחד שאנחנו בבירורים לגבי עוד טיפול. כרגע יש רק ילד אחד שלא מראה סימן שהוא זקוק לזה, ואמן שימשיך כך... זה אכן מעמיס בטירוף על הלו״ז השבועי ועל הכוחות שלנו. אנחנו כל הזמן לא מבינים איך אנשים עושים את זה. נגיד אצלנו זה משפיע ישירות על האפשרות לעשות את כל שעות העבודה 😕

היו אצלנו במשפחה כמה סיפורים רפואיים מתמשכים (בעיקר אחותי, וגם לי היה משהו בגיל 16)
אין ספק שזה משבש את הלוז, מוסיף עומס פסיכי וגורם לבלאגן בעבודה ובחיים בכלל
ואצלנו זה היה כל פעם אחד. לא כמה במקביל....
מצד שני מכירה משפחות שאין להם דברים כאלה כמעט.
אני חושבת שזה קורה הרבה ולא קשור בהכרח למספר ילדים...
מכירה משפחה עם 3 ילדים ש2 מהם היו חולי דיאליזה שניםםם. עברו השתלות וכו'

אפילו הטיפולים השגרתיים:
שיניים לכל הילדים.. × מספר הפעמים בשנה
ריפוי בדיבור/בעיסוק/טיפול רגשי/רכיבה טיפולים/הוראה מתקנת/קוגפאן וכו.. - רובם זה מפגש פעם בשבוע
אבחונים לקראת כל סוג של טיפול (שבדרך כלל כוללים פגישה אצל הרופא ילדים/משפחה, תור לנוירולוג/מומחה קשור, פגישה בהתפתחות הילד, בדיקה שמיעה, בדיקת ראיה, ואז הטיפול עצמו..)
מדי פעם רופא ילדים/משפחה/ "איבר אחר"..

וזה לפני שילד עם בעיות מיוחדות מצריך עוד דברים נוספים.

אה... וטיפת חלב לתינוקות.. ומעקב הריון...

כשיש הרבה ילדים זה ממש נהיה סיפור..
היתה תקופה שהרגשתי שזה "המקצוע" שלי - לטייל עם ילדים לרופאים (ובשלב ההוא זה היה בדרך כלל עם עוד תינוק או שניים בעגלה)
(כיום בעלי לוקח את הילדים לטיפולים בדרך כלל, והגדולים מצריכים פחות התעסקות בנושא, אז זה ירד ממני..)

ילד ששנים בטיפולים רגשיים ומוטוריים למינהם
ועוד דברים מזדמנים אבל יוצא שכמעט כל שבוע שבועיים יש משהו כזה

ילד ששובר יד ואז פיזיותרפיה,מחלה לאחד הילדים, ואז למישהו אחר ובדיקת דם ורופא שיניים כי נפלה הסתימה למישהו
וכו

אז יש תקופות ויש תקופות

אבל מסינה ממש כמה זה מעמיס

אה וסואי נוזיף גם דברים מבורכים
כמו להקפיץ לסניף, לחברה, אסיפת הורים, וכו

לא יודעת כמה נורמאלי..אצלינו זה בתקופות...
עכשיו יש לי במיטה 2 ילדים עם דלקת גרון שקדחו מחום כל הסופ"ש 🤒

גם בדיוק שבוע שעבר חשבתי לעצמי אם אנחנו משפחה נורמאלית?. הייתי ב2 שיחות הורים לקראת טיפול ל2 ילדים בשתי מקומות שונים באותו יום.
וכן יש לנו תקופות כאלה שאין שגרה, כל הזמן ההוא צריך מיון (שלא נצטרך יותר) וההוא רופא כלשהו, ההוא ישור שיניים וההוא טיפול רגשי כלשהו... וכמובן שבשביל כל דבר כזה צריך לנסוע- אצלינו לפחות, כי גרים רחוק מהכל, לפעמים מצריך ויתור על יום עבודה שלם, או יותר כשהיו אישפוזים.
בגדול אני אומרת לעצמי שב"ה אנחנו במצב מצויין. הילדים שלנו בד"כ בריאים בגופם ובנפשם וכל הטיפולים האלה חולפים בסוף. יש לנו אחים וחברים שמתמודדים עם מצבים הרבה יותר קשים, של ילד או הורה שמתמודד עם מחלה קשה ומסכנת חיים ורק רוצה לחבק ולחזק אותם ולהודות לה' על מצבי הטוב. ב"ה שיש לי ילדים לטפל בהם, ב"ה שמנסה אותנו רק ככה בקטנה... מתפללת שה' ישמור אותם וגם את הטיפולים האלו לא נצטרך. אבל ב"ה שהמציאו את כל הטיפולים האלה. כשאני הייתי ילדה הרבה מהילדים נשארו עם הבעיות שלהם. גם אם היה טיפול מתאים כבר, אף לא חשב לקחת אותם לאחד כזה...
וחיבוק לך, זה לא פשוט לרוץ מטיפול לטיפול ואין שיגרה נורמאלית. והדאגה לכל אחד מהילדים קשה כלכך. שה' ישלח לך כוחות.

רק בינתיים התינוקת לא. חחח
ועוד אחת שיצאה ממש שונה...
אבל מאמינה שגם פעם היו בעיות ופשוט לא טיפלו בהן ..זכינו לגדול בדור שלפחות יש היום מגוון טיפולים ואפשרויות..
שבוע שעבר היתה לי שיחה עם המטפלת הרגשית של אחד הילדים שלי היותר קטנים...
אמרתי לה שאני מעדיפה להיגמר ליסוע להתרוצץ העיקר שיעזרו לו עם הבעיות שלו בגיל קטן .
כי שהם גדלים הבעיות האלה מסתבכות ונהיות מורכבות ולא בטוח כבר אפשר לטפל בזה כמו שצריך ..
אז אני מודה לה' שבעלי ואני נגמרים מזה
גם כלכלית גם פיזית. טירטורים בלי סוף. פגישות בלי סוף.
אבל בסוף נראה את הפירות מזה
אז תחזיקי מעמד
מלא חברות שלי במצב שלי ויש כאלה שפשוט לא שולחות לטיפול ומזניחות.
אבל זה די מכת הדור.
חצי מהילדים שאני מכירה היו ברכיבה על סוסים או תרפיה בדרמה , באומנות . ומה לא ...
צרת רבים חצי נחמה.. מה שנקרא

עכשיו נשארה שאלת ההמשך: איך באמת לא קורסים מזה? איך מחזיקים ראש מעל המים? איך ממשיכים לטפל בצרכים הבסיסיים והרגילים של הילדים? איך ממשיכים לחייך אליהם ולשמוח איתם ולשמוח בהם?
כרגע אני מרגישה פשוט עייפה וכל צורך חדש של הילדים (אפילו סתם משהו שצריך לקנות להם או מסיבה כלשהי במסגרת הלימודים) מתקבל אצלי באנחה.. ואני לא רוצה את זה! רוצה להנות באמת מהילדים שה' נתן לי!
כרגע אני מרגישה שלרוב אני פשוט כופרת בטובה שנתן לי

א. לעשות סדר!
לרשום את מה שגורם לעומס הזה
לפרק את התחושה לגורמים

ב. לגבש תוכנית הבראה 🙂
מה הכוונה?

דבר ראשון-סדרי עדיפויות
להדגיש את כל מה 'הוא עובדה קיימת ולא ניתנת לשינוי.
זה כנראה ישאר שם.

לסמן בצבע אחר כל מה שיש בו מצב לגמישות -
ולהחליט במה אני בוחרת פחות להשקיע כרגע. מבחירה מושכלת!
ובמטרה להוריד ממנו את האחריות והעול ולא להשקיע אנרדעות עודפות במה שאולי מיותר.

דבר שני- הפחתת עומס- האצלת סמכויות-
איפה ישיש אפשרות לעזרה חיצונית או מהילדים, או
בתשלום או מהבעל ..
מה שיכל להקל עליך זה כבר חשוב ומשמעותי.

והדבר האחרון והכיייי חשוב- שיקום הריסות
למצוא מה מטעין את הכוחות לשלך, מה עוה לך טוב בלב, משהו לחכות לו שישמח אותך
זמן לעצמך, הליכה,חוג, זמן לתחביב, ספורט ,שעור...חייב חייב שיהיה משהו כזה בלו''ז השבועי שלך דוקא במיוחד כי הוא עמוס
אפילו להתחיל מקצת אבל שזה יהיה חלק מהחיים שלך. זה הדבר הכי חשוב פה!
כשלנו יש כוחות וחיות זה משנה הכל

אולי באמת ננסה לעשות את הסדר הזה, כדי לראות מה באמת חשוב.. (אם כי אני באמת לא רואה איפה אפשר להוריד! מה יותר חשוב - אבחון לילד שאולי עם קשב וריכוז או בדיקות שמיעה לילדה שאולי תצטרך ניתוח כפתורים? וכן הלאה.. ויש גם את הדברים בעבודה שלנו - בעלי גם שכיר וגם עצמאי, אני עצמאית. אם לא נעבוד פשוט לא יהיה... וגם אם העניין הכלכלי לא משחק פה (זאת תשובה גם ל@אם מאושרת) אנחנו *רוצים* לעבוד בעבודות האלה, הן נותנות לנו חיים ושמחה... רק שלפחות אני כרגע לא מצליחה תמיד להגיע למלוא היצירתיות שנדרשת בעבודה שלי, מרוב עומס טכני ובעיקר נפשי.. )

אולי כשהילדים שלנו יגדלו ויינשאו יהיה לנו זמן... אולי. רק שאז יהיו הנכדים בע"ה, שגם להם נדאג... אבל טוב, לקחת אותם לטיפולים בעיקרון זה לא יהיה עלינו

כשאני הפסקתי לעבוד ,
הכל השתנה לטובה!
במקום להרגיש במרוץ אינסופי, חיפוש בייביסיטרים, מחליפות לעבודה, מועקה של מי יפסיד יום- אני או בעלי...
כשהפסקתי לעבוד-התחלתי לחיות נכון יותר- והמשימות המעיקות והתורים המעצבנים הפכו למשימות כיפיות ,לטיולים נחמדים, לזמן איכות של אמא וילד. ואפילו העייפות האינסופית שנעלמה- נתנה לי הרבה כח, כי כשהגוף חזק הנפש יכולה להכיל יותר.

שתהיה לך בהצלחה במציאת הדרך הכי טובה בשבילכם💞

אנחנו לא חיים עם רמת חיים גבוהה, ועדיין חייבים 2 משכורות

ולא יכולה להמליץ לך אישית מה נכון לכם.
ולא יכולה להגיד מה המעשה הנכון ביותר לעשות.

אצלנו ראינו שזה הכי נכון לשלמות הנפשית והגופנית של המשפחה.
וב"ה רואים כל רגע ורגע איך "ה' רועי לא אחסר".
אני מאמינה שאם ה' הביא לעולם את הילדים, הוא דואג גם לכל צרכם, ואם צרכם זה שאני לא יעבוד אז ה' דואג לזה.

חוץ מזה שזה גם בקושי אפשרי לעבוד אם כל יום יש איזה תור אז משכורת נורמלית במילא לא היתה אפשרית

אולי קצת מאוחר מדי,
אבל באופן כללי אני רואה שככל שההורים מטופלים במידת הצורך,
מוכוונים ומתנהלים היטב מול עצמם, גם הילדים מושפעים מזה ומבריאים מזה.

נכון, לפעמים אנחנו מרגישים הורים "דפוקים" בגלל זה שהרבה מהילדים שלנו צריכים או היו צריכים טיפול רגשי.. השאלה אם באמת זה נכון (ובכל אופן, לטיפולים הפיזיים שהם צריכים זה לא קשור..)

כל מיני התמודדויות שמשליכות על הילדים ואז מקבלות ביטוי בצורה יותר רחבה.
לדוגמא אם יש דפוס של ריצוי אצל ההורים, או של חוסר בטחון, זה משהו
שעובר אל הילד חוץ ממה שלפעמים גנטי, בצורת ההתנהלות שהוא לומד בלי מילים, אלא מהיום יום בבית
שזה חזק יותר מכל דבר.
ולכן הרבה פעמים כשיש איזשהו דפוס ובטח אם חוזר אצל הילדים, כדאי לפעמים לחזור למקור, ולטפל בעניין הזה ברמה ההורית, וזה מאפשר בעצם השפעה כוללת קודם כל על ההורים, מתוך כך גם על הילדים.


לאחרונה שמעתי מאיזשהו רב ומטפל שאין אדם שלא זקוק ושלא יועיל ויקדם אותו איזשהו טיפול.
היום אני רואה את זה שיש 2 סוגי אנשים בגדול שהולכים לטיפול (ואני כוללת בזה לצורך העניין הדרכות הורים ואת כל תחום ההתפתחות האישית):
1. אנשים שבאמת נתקלים באיזשהו קושי משמעותי ש"מאלץ" אותם ללכת לטפל בזה כי הגיעו מים עד נפש
2. אנשים בעלי מודעות גבוה ורצון להתקדמות שמבינים שההתקדמות הכי משמעותית בחיים מגיעה דרך
המקום הזה של הכרת הנפש ועבודה נכונה איתה.

אני באופן אישי חושבת שלהיות מאולצים ללכת לטיפול זה הרבה פעמים מתנה משמים
(כמו כל התרחשות בחיינו) שמאפשרת לנו לגדול ונותנת לנו הזדמנות להעמיק ומתוך ככה לעלות קומה

ככה לפחות אני משתדלת לראות את זה

אם ההורים גדלו עם ה"דפוס השגוי" כמו שתארת,
ולמרות זאת מצאו בן זוג והקימו משפחה ועובדים בעבודות שנותנות להם סיפוק כדברי הפותחת,
אז זה בכלל לא נורא ה"דפוס" חיים שלהם,
ואולי הפוך- דווקא בגללו או בזכותו הם הגיעו לאן שהגיעו?
ואז כשרואים את הדפוס הזה אצל הילד- במקום לקחת את הילד לטיפול , כי זה מה שמערכת החינוך היום דוחפת כל היום ללכת לאבחונים,
במקום זאת- הם יכולים ללמד את הילד מהכישורי חיים שלהם איך לבנות את עצמו עם נפש בריאה בעולם.

מה שהבאת בדוגמא- הורים מרצים,
אפשר לראות את זה כסיבה לבעיה שמצריכה טיפול ואפשר לראות את זה כהורים בעלי מידה טובה שילמדו את הילדים שלהם איך לשים לב למי שצריך משהו, איך להיות בצד שמוותר- איך לברוח ממחלוקת.

מרצה או וותרן , פרייאר או גומל חסד זה עניין של הסתכלות,
וחבל מאד שבדור שלנו מסתכלים על הכל מהצד השלילי וכל דבר נראה סיבה לטיפול,

אני מבינה שאת כותבת בתור מטפלת,
(ולא סתם מטפלת ,אלא מטפלת מקסימה!!!אני מאד נהנית לקרוא את מה שאת כותבת בתגובות שלך)
אבל אני חושבת שקצת ( הרבה) איבדנו היום את הביטחון העצמי שלנו.
וכל דבר הולכים לעזרת אנשים אחרים,
אפשר לשבת גם עם עצמנו ולעשות עם עצמנו חשבון נפש ועבודת המידות,הקב"ה נתן לנו כוחות נפש, והנטייה היום היא לזלזל בכוחות נפש שלנו ולהרגיש שחייבים מישהו אחר שיעזור לנו.

עמוק ושלם שאני ממש רוצה לכתוב עליו מאמר בע"ה, היחס בין פסיכולוגיה ועבודת מידות, ריצוי וותרנות, הקשר בין מידות טובות לאישיות נוחה, לדפוסי נפש מסויימים ועוד ועוד.
עוד לא הגעתי לזה

לגבי הסוף אני רק אדייק- אני כרגע לא עוסקת בטיפול אלא יותר במתן כלים רגשיים להתמודדות עצמאית עם שלל דברים שעולים בחיים.

ואני מסכימה שאפשר לעשות הרבה בעזרת עבודת מידות וחשבון נפש ולמידה ומודעות עצמית.
ויחד עם זה אפשר גם ללמוד להשתכלל מעבר לזה.

כמו שאפשר לבד ללמוד לבשל, ואפשר ללמוד מעבר, אפשר לבד ללמוד לנגן ואפשר מעבר וכו.
אני אישית רואה בעבודת נפש ושכלול המידות והכלים שלנו עבודת ה', ולכן אם יש משהו שראוי להשקיע בו וללמוד אותו זה זה.
ובאמת כשאין בעיה נקודתית שגורמת ללכת לטיפול זה באמת עניין של מי שרוצה מעבר (ואולי גם לא כל טיפול יוביל לכך).


ספציפית לגבי הסתכלות על דפוסים האם הם חיוביים ושליליים, השאלה היא מאד פשוטה
האם אני שמחה להיות במקום כזה? האם אני מרגישה שטוב לי?
ובעיקר, האם אני נמצאת במקום *בוחר*, או שאני בחוויה שאין לי ברירה אלא...

יש אגב הרבה אנשים שנמצאים במקום מרצה ולא מודעים לזה. וכנראה באמת זה לא השלב והמצב לעשות עם זה משהו.
אבל בדרך כלל ממה שאני מכירה, יש שלב שבו זה כן הופך להיות דבר מקשה,
וגורם להרבה תסכול וטינה וערך עצמי נמוך.

ריצוי בעיני הוא לא שווה לרגישות לזולת, לוותרנות או לבריחה ממחלוקת.
כל אלה דברים טובים ונהדרים, שאני לא חושבת שהם תחת הכותרת ריצוי, לפחות אני לא רואה את זה ככה.

שתי נשים יכולות אגב לעשות דברים זהים לגמרי,
כשלאחת מהם זו תהיה נתינה עמוקה ומשמעותית שתגיע מתוך אהבה ורצון טוב ותשאיר לה סיפוק של מצווה
ולשניה זו תהיה חוויה של כורח וניצול שתשאיר לה תחושה רעה וכעס בלב על הסביבה שלא מבינה אותה.

כלומר אני לא מדברת כאן על הביטוי בפועל, ואני לגמרי בעד רגישות, וותרנות, נתינה
חמלה, הכלה אהבה ועוד דברים טובים,
הדגש הנוסף הוא על המקום שממנו זה בא,
וזה שזה יגיע מתוך בחירה ומתוך נפש חפצה.

כשאנשים נמצאים במקום מרצה, הם לרוב פוחדים.
פוחדים שלא יאהבו אותם, פוחדים שלא יעריכו אותם, פוחדים שלא יהיו מרוצים מהם,
שיחשבו שהם לא טובים, שירימו גבה או יעשו פרצוף.
זו לא עמדת נפש בריאה. זו גם לא נתינה בריאה ונכונה.
אדם שמרצה שוב ושוב ומודע לעצמו, במוקדם ובמאוחר יחוש תסכול וכאב וחוסר ערך.

ואני לגמרי בעד שהורים שעשו תהליכים ועברו דבר או שניים ילמדו את הילדים שלהם את זה,
ואדרבה, ה' נותן לכולנו דפוסים שונים וכל מיני דברים לעבוד ולעבור בחיים וזה נפלא.
ככה אנחנו גדלים באמת

מחכה מאד למאמר שלך...

לגבי מה שכתבת על ללמוד לבשל-
אמשיך את הדוגמא שלך- מה החשש שלי בזה שכל דבר הולכים למישהו חיצוני.
הדוגמא הזו היא דוגמא טובה למה שאני מרגישה שקורה היום- בישול זה מיומנות נרכשת שנלמדה בבית/ אפילו מחברות בשרות וכו',
לפי הנטייה היום ללכת לכל דבר ללימוד מעבר אצל מישהו חיצוני,עלול להתנוון אצלנו יצר הבישול ואישה שתתחתן תרגיש צורך ללכת להשתלמות מקצועית של איך לבשל לבית, בשעה שזו מיומנות טבעית,
אם אשה רוצה לעשות קורס שפית- אשריה , אבל זה לא במקום היכולת הטבעית הבסיסית שלה לבשל.
כך גם בתכונות הנפש- מרוב שמשליכים החוצה כל דבר, אנו מנוונים תכונות נפש בסיסיות שהיו יכולות להיות קיימות לנו באופן טבעי.
בוודאי שחשוב וטוב לקבל כלים למעבר אבל לא לשכוח שיש לנו תכונות בסיסיות שביכולתנו להתמודד איתם בעצמנו.

בס״ד

בשנים האחרונות... ממש לא פוסלת טיפולים, סדנאות וליוויים! אבל זה כן משהו שאני שואלת את עצמי הרבה יותר - האם אי אפשר להגיע לזה בכוחות עצמי? לפעמים התשובה היא כן, לפעמים התשובה היא לא... אבל עצם שאלת השאלה חשובה מאד בעיניי.

גם מרגיש לי שהיום קשה יותר לפעמים לקנות ידע בתחומים מסוימים כי הכל הפך לליווי מקצועי

למשל פעם הידע לגבי לידות פשוט היה עובר בקהילה, מאמא לבת, משכנות וחברות, מהזקנות לצעירות... היום את צריכה ללכת לקורס הכנה ללידה

יש תחומים שזה מתבקש ליווי מקצועי,ויש תחומים שזה מרגיש לי כבר מוגזם

שפעם אנשים הרגישו פחות צורך בהעמקה וליבון והבנה של דברים עד הסוף. לדוג' לדעתי קורס הכנה ללידה נותן הרבה יותר מידע ממה שעבר בין נשות הכפר. מבחינת הבנת הפיזיולוגיה, מבחינת התרגילים, מבחינת התערבויות הרפואיות האפשריות שלא היו אפשריות פעם.
אני חושבת שהגדלת התחומים של הלוויים המקצועיים הוא מענה לכך שיש הרבה יותר ידע בעולם בכל תחום, הרבה יותר כלים להתקדמות, והרבה יותר שאיפה לחיים שלמים בכל התחומים. ממילא מי שרוצה לנצל את התקדמות העולם בכל תחום צריך להיעזר באנשי המקצוע שהעמיקו בו. מי שרוצה להבין דברים רק מעצמו ומקרובי משפחה וחברות יפספס מידע שאנשים עבדו קשה לחקור ולבדוק אותו.
אני לא אומרת שצריך ליווי מקצועי בכ-ל התחומים במקביל. אבל אם יש תחום שחשוב לך היום יש אפשרות להתקדם בו בעזרת ליווי מקצועי עם הרבה ידע שפעם לא היה מסודר ונגיש.

המודעות עצמית הזו יכולה להרוויח אותנו בתבונה למה שבאמת נכון לנו.
אני לומדת ממך הרבה בפרט בנושא הזה של מודעות עצמית.תודה לך על זה!!!

@ממשיכה לחלום - ממש כך, הדוגמא של קורס הכנה ללידה כ"כ בולטת בנושא הזה

בס״ד

תודה יקרה!!

ואני חושבת שנקודה נוספת היא שאם יש דברים שאני יכולה להגיע להם בעצמי בהרבה עמל

ומחשבה ומאמץ, ולפעמים גם בטעויות יקרות, או להשקיע מעט וללמוד ולחסוך את הדרך הזו, בהחלט יש מצבים ודברים שזה שווה בהם.

 

כשהבת הבכורה שלי הייתה בערך בת שנה הלכתי לקורס להנחיית הורים, כי נתקלתי מסביבי

בכל כך הרבה מורכבויות שצמחו מחוסר ידיעה ומטעויות יקרות שעלו בדם כמעט,

שאמרתי לעצמי שאני אשתדל לעשות מה שאני יכולה כדי לחסוך ככל האפשר את הדברים האלה..

(למותר לציין שהייתי האמא הכי צעירה שם בפער גדול מאד..)

 

האם זה אומר שאני אמא מושלמת? כנראה שלא ואין דבר כזה,

האם זה אומר שחסכתי ככל הנראה קשיים וכאבים ממני ומילדי? מאמינה מאד שכן

האם היה שווה לי ללמוד בדרך הכואבת כל מה שיכלתי שלא? אני חושבת שלא. תמיד יש לאן לצמוח ולאן להתפתח.

השאלה אם אני מתחילה מקומה עשר או מאה...

זה נושא שאני הרבה הוגה בו ומנסה לחקור אותו

בעשר שנים האחרונות, בע"ה מאמינה שיבוא היום..

 

אז באמת יש כאן שני צדדים. צד אחד זה באמת הנקודה הטבעית, שבה לכל אישה יש 

את הנטיה שלה הטבעית והדברים שמתחברים אליה באיך לבשל/ללדת/לסדר/לחנך

והצד השני הוא שכשיש משהו שהוא חשוב ומשמעותי עבורי, אני גם אברר את המקום הזה לעומק,

ובמידת הצורך גם ארכוש כלים נוספים על מה שבא לי טבעי.

 

אני ממש זוכרת שהייתה לי לפני כמה חודשים שיחה עם מישהי חמודה וצעירה,

שגם האמינה שאין מה ללמוד על חינוך ילדים, וכמו שההורים שלה עשו מה שנראה להם

לנכון, והיא נשרטה את השריטות שנשרטה, אז גם הילדים שלה יסתדרו בע"ה.

 

ובאמת בדרך כלל כמו שגם כתבתי לפני, רוב האנשים שלא נתקלו או בעצמם או סביבם

במשהו שדורש איזשהם כלים או עזרה, עושים ככה. זה בעצם היותר רווח היום.

 

אבל אני כן מאמינה שכשיש מצב ופניות לעלות לקומה נוספת (ובאמת זה לא מתאים לכל שלב

ולכל אחד, כי כמו כל דבר שרוצים להתמלא בו צריך שיהיה איזשהו כלי ואיזשהי מוכנות)

אז זה דבר מבורך.

 

ועוד נקודה נוספת היא, שהיום אנחנו באיזשהו מקום מנותקים מהטבעיות שלנו

בכל מיני מובנים. אני יכולה להגיד שיש לא מעט דברים שאני מלמדת

שהם בסופו של דבר ממש חזרה למקום שהוא הכי טבעי ובסיסי,

ממש סוג של חזרה בתשובה אל העצמיות שלנו,

אבל לפעמים ובטח בדורנו אפילו ודווקא הדברים האלה צריכים איזשהו לימוד.

 

ואם נשליך לדוגמא של לידה שניתנה כאן, אז באמת במהות יכול להיות

שבמקור ידענו ללדת הכי טבעי והכי מחובר

ובאיזשהו מקום התרחקנו מהמקום הזה והידע הזה,

והיום כדי להתחבר חזרה למקום הזה יש לא מעט ללמוד ולהשתדל.

 

האם אי אפשר ללדת בלי זה? אפשר

האם זו תהיה אותה לידה? ככל הנראה לא, והפער יכול להיות שמים וארץ

 

השאלה היא לאן אנחנו מכוונות, מה חשוב לנו ובמה נכון לנו להשקיע...

 

 

א. לא הרי לשלוח זוג שיש לילדים שלו בעיות לטיפול, כללכת ללמוד ולהחכים בקורס הנחיית הורים.
כל מה שכתבתי נוגע לטיפול, לא ללמידה.
בוודאי ובוודאי שחשוב וטוב ללמוד ולהחכים לשמוע שיעורים,קורסים,לקרוא ספרים ,ולהחכים כאן בפורום.
אבל זה עמדה נפשית אחרת מללכת ל"טיפול".
ב. כתוב בפרשת האזינו "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך."
זכיתי לשמוע מהרב שפירא זצ"ל ( ר' אברום) שאמר לנו שיש בעיה מאד גדולה בדורנו- ששואלים ומתייעצים עם מחנכת ולא עם אמא!
כל העניין הזה שצריך להתייעץ עם מישהו חיצוני, גרם לנו להפסד גדול בכך שנשבר התא המשפחתי הטבעי- שבת לומדת מאימה.
הרב ציין כדוגמא התלבטות בעניין שידוך, הוא אמר שגם אם המחנכת יותר חכמה מהאמא, אין לה את האהבה שיש לאמא לבת.
ולכן עצה של אמא שבאה ממקום אוהב היא יותר לטובת הבת מעצה של מישהי שאין לה את האהבה הזו ( ברור שהמחנכת תיתן עצה מכל הלב אבל זה עדיין לא אותו דבר). וגם האמא תמשיך ללוות את הבת כל החיים לכן העצה שלה יותר נוגעת לבת.

אני יודעת שלקרוא את מה שכתבתי נשמע ממש הזוי- כי אנחנו חיים היום במציאות שבאולפנא בת תתחבר למדריכה/ מחנכת / רבנית ומאד תושפע ממנה ותהיה אסירת תודה כל חייה איך היא רוממה אותה וקידמה אותה בחיים.
אבל מאז ששמעתי את זה מהרב אני מנסה לשים לב איך כחברה איבדנו את התא המשפחתי החם והמחבק והאוהב ,
לא בטוח בכלל שהתוצאה של ההפסד הזה יותר רווחית מהרווח שמגיע מלימוד מנשים יותר מנוסות מהאמא.
ג. התחברתי למה שכתבת שהיום אנחנו מנותקים מהטבע שלנו.
צריך לבדוק למה זה קרה? אולי דווקא בגלל הניתוק הזה שקרה בין הדורות?
ואולי חיבור להורים דרך לימוד וקבלת עצות יכול להיות חלק מהשיבה הזו לעצמנו?
כמו ש"והשיב לב בנים על אבותם" זה חלק מתהליך התשובה...
וכשאנחנו לומדות את הידע הזה לבד ולא דרך אמא, אולי אישית אנחנו מוצאות מידע יותר מאשר האמא יודעת, אבל למעשה כמהלך כללי של דור אנו תקועים באותו מקום ולא התקדמנו בכלל?

ד. לגבי מה שכתבת על להתחיל מקומה 10 או 100.
היום התבוננתי בילדים שלי ששיחקו בגינה, והקטנה רצתה לטפס על המתקנים כהבנתה,ניסיתי להראות לה שאם היא תטפס ממקום מסויים היא תגיע מהר למעלה,והיא לא הסכימה לשמוע, אז חשבתי על מה שאת כתבת- בוודאי שהיא הפסידה שלא הקשיבה לעצתי, אבל אחרי כמה זמן כשהיא סוף סוף הגיעה למעלה אחרי שהיא ניסתה וניסתה עד שמצאה את הדרך לעלות- היא זרחה מאושר ומחאה לעצמה כפיים והיתה מלאת סיפוק, אז שמחתי בליבי שהיא לא הקשיבה לי,היא באמת הפסידה חצי שעה מהחיים אבל הרוויחה כזה סיפוק ושמחה, שגם זה חשוב!
שלמה המלך אומר את זה בקהלת שמח בחור בילדותך- הרי הבחור יכול ללמוד מטעויות שעשו הוריו בגיל ההתבגרות, למה עליו לטעות את אותם טעויות?
אבל שלמה המלך מלמד אותנו שכך היא דרך העולם, נער צריך גם לטעות כדי שיצא ממנו מבוגר טוב.

ה. כבר הרבה שנים אני חושבת על משהו קצת מורכב, אני לא יודעת איך לנסח את זה, אני מנסה- מקווה שאהיה מובנת.
אנחנו כיהודים מאמינים ,יודעים שה' שולח לנו יחד עם הנסיון גם כוחות לעמוד בו. הכוחות האלה מאד עוזרים לנו לצלוח את הנסיון, ולפעמים ייעוץ ממישהו חיצוני, יכול דווקא להוביל אותנו למסלול שלא משם הכוחות שלנו לצמוח.
בוודאי שאם יש צורך ראוי חובה ללכת לטיפול אצל מישהו חיצוני, אבל צריך מאד להיזהר שזה יהיה בכוון המתאים לכוחות נפש שלנו,
ואולי אם שרירי הנפש שלנו יהיו מאומנים בעבודה תמידית יהיו לנו את הכוחות לבדוק לעומק מהם הכוחות שיש לנו עכשיו ולא שנהיה מנוונים ומיד נרוץ לייעוץ חיצוני בלי להשתמש בכוחות המיוחדים שה' שלח לנו עכשיו.

ו. מטפלים ויועצים ומנחים עושים עבודת קודש אני מאד מאד מעריכה אותך ואת כל הקולגות שלך, אין בכל מה שכתבתי כדי לפגוע חלילה חלילה בחשיבות מה שאתם עושים!
ונשים שפונות לטיפול הן גיבורות!!!!אני כ"כ מעריכה את היכולת שלהן ללכת למישהי חיצונית כדי שיהיה טוב יותר.

כל מה שכתבתי הוא דיון תיאורטי שנראה לי חשוב לעשות אבל בלי חלילה חלילה לזלזל או לפגוע במישהו.

את כותבת כל כך מהלב, שאין מצב שזה לא נכנס ללב...

אני אוהבת מאד לקרוא את האמונה והבטחון שלך גם מבין השורות...

שוב אני מתחילה מהבהרה, שכרגע אני לא מטפלת,
אלא יותר מורה-מלווה לכלים ומיומנויות שכנראה באמת נשכחו מאיתנו.
אז המקום שאני כותבת ממנו זה קצת תפר של בין לבין.

א. את צודקת לגמרי שיש הבדל בין למידה לטיפול. למידה היא מומלצת כל הזמן וטיפול הוא כשמגיעים למקום שמתקשים להתמודד איתו לבד, באיזשהו מקום.

ולמידה ורכישה של כלים להתמודדות בהחלט יכולה לחסוך התקלויות.
המילה טיפול באמת כוללת מנעד מאד רחב היום.
יש טפולים מעמיקים מקצועיים מקיפים וארוכים, יש גם דברים יותר מינוריים.

הדבר החשוב בעיני באמת הוא שאנחנו נמצאים באיזשהי התקדמות. ובעיני התקדמות, בכל תחום, זוגי, אישי, בעבודת ה', בעבודה, בנקיון הבית
תעבור כמעט תמיד דרך התקדמות פנימית. דרך הנפש.
אני רואה את זה שוב ושוב ושוב כמו פלא, כל מיני סוגיות שנשים נתקעות בהן שנים אפילו כאלה שנראות פחות קשורות לפעמים, כמו איך לטפל בבית ולתחזק אותו, או איך להתמודד עם המנהלים בעבודה, או איך להיות במקום שנכון לי בחברה או במשפחה,
בסוף או יותר נכון בהתחלה יושבות על איזה משהו בנפש ונפתרות כשהמשהו הזה נפתר.
ואני מאמינה גם באמונה שלמה שזה לא סתם, כי ה' רוצה אותנו גדלות, ומחוברות לנשמה שלנו, והמציאות שסובבת אותנו על פרטיה הקטנים והגדולים,
דרך רצונות שנטועים בנו ולא מתממשים או כן מתממשים, דרך מה שזה מציף בנו,
דרך קושי ותסכול, או דרך אמונה ורצונות לטוב מובילות אותנו בצורה הכי עמוקה למה שנועדנו להיות פה בעולם.

האם השכלול של כלי הנפש שלנו יגיע מלמידה בקורס? מקריאת ספר? מהתייעצות בפורום?משיעור תורה? מטיפול? משיחה עמוקה עם חברה טובה? מעצות מאמא?
כל האפשרויות נכונות ובכל מצב מתאים משהו אחר.
גם אני באופן אישי גדלתי מזה ומזה ומזה ומזה, ומשתדלת כל הזמן להמשיך ולגדול,
בכל פעם בדרך שנכונה לאותו הזמן. זו עבודת חיים, זה בעצם *ה*חיים בעיני.
וכשנמצאים במקום כזה זה אושר גדול וצמיחה גדולה וזה בעיני דבר שנכון לכל אדם.

הדרך לעשות את זה היא לא אחת ויחידה.
היא משתנה מאדם לאדם, ומזמן לזמן וכל אחת יכולה למצוא את הדרך שנכונה ומתאימה עבורה בכל שלב, וכאמור זה יכול להיות מליון דברים ואין תשובה אחת נכונה חוץ מזה שיש הרבה תשובות נכונות
וככל שנחזור לעצמנו, נקשיב לעצמנו, נהיה מודעות למה הנשמה שלנו מבקשת
ולצורך ולכח הגדול שלה להעיף אותנו כך ייטב לנו.

(מרגישה שתימצתתי פה יריעה גדולה ועמוקה למילות קוד, כי באמת שאפשר לחפור על זה עוד הרבה רק
שלצערי זמני קצוב כרגע..)

ב. אני הכי בעד להשתדל ולחזור למערכות יחסים טבעיות בריאות ונכונות,
קודם כל מול עצמנו, שזה המקום הראשון שבו כולנו נאבדות קצת, וכמובן מול ה', מול ההורים, מול הילדים, מול הבעל, מול הסביבה.

וספציפית בוודאי שמול ההורים.

הבעיה היחידה היא שיש מערכות יחסים במקרים מסויימים שהן מורכבות ומסובכות מאד,
והדרך להגיע למקום שבו אני יכולה להתייצב בבריאות מול אמא, ולקבל מענה מבריא הוא דבר שנראה רחוק.
אבל גם כאן אני לגמרי רואה וזה מדהים שככל שיש התיישרות פנימית של מי אני ומה אני מול עצמי, מה קורה בי, מה כואב לי, מה אני בכלל רוצה ומה פוגע בי, ואיך אני מתנהלת עם כל זה
לגמרי מאפשר תיקון גם במערכות יחסים מורכבות שבו המקום הנכון והחשוב הזה,
של להתייעץ עם אמא הוא לא טבעי וטוב ומכוון כמו שהכי נכון שיהיה.

ג. למרבה הצער הנתק הוא רב דורי, ולכל אחד מאיתנו בדור הזה ובדורות הקודמים יש עבודה של תיקון וחזרה לעצמנו.
אני כמו שכתבתי ממש רואה שככל שאנחנו חוזרים אל עצמנו ולמקום הבריא והנכון שנמצא בנו ומתכווננים בצורה בריאה,
אז גם המקום הזה הולך ומתיישר. זה בא ביחד.

הסיבות שאני רואה שנשים מתרחקות מעצמן זה קודם כל שרובנו גדלים על שדר כזה, מגיל צעיר מאד
בכל מה שסובב אותנו, גם הורים הרבה פעמים, וגם גננות וחברה וכו
שהצורה שבה נכון לחיות, והדרך שבה נהיה אהובים ונחשב מצליחים היא מאד מסויימת
וממילא אפשר לראות איך עם הגיל הרבה פעמים לאט לאט מאבדים חלק מהאותנטיות,
חלק מהחיבור לרצון וללב שלנו, ובעצם את החיבור לעצמנו.

ד. יש מקום ללמידה עצמית ויש מקום ללמידה מאחרים.
שניהם נכונים ושניהם צריכים להתקיים. ויש ערך גדול בלמידה עצמית שהיא בעצם מחדשת פה בעולם עוד זוית ועוד הבנה ממקום אישי ואחר שזה דבר נפלא .
בעצמך ציטטת את שאל אביך ויגדך, זקניך- שזה גם החכמים שבדור ויאמרו לך, יחד עם הנער שצריך לטעות.
וכמו שכתבתי בסעיף הראשון, הגדילה שלנו היא גם וגם וגם.
ואין ספק שניסיון עצמי הוא חשוב וקריטי לילדים ומבוגרים.
יחד עם זה מניחה שיש מקום שבו אנחנו נניח את החשיבות של הלמידה העצמית, ונבקש להעניק למידה מנסיון.
לדוגמא אני מקווה שאף אחת מאיתנו לא תיתן לפעוט שלה לבדוק וללמוד מה קורה כשנופלים ממתקן בגובה 2 מטר,
ושכולנו נשתדל לחסוך מילדינו לבדוק וללמוד מה קורה כשעושים סמים או סתם מעשנים.

כלומר בוודאי שהלימוד והטעיה הם חשובים.
הם הדיפולט! רוב מה שנעשה יהיה כזה
ועם זאת יש מקומות שבהם הטעות יקרה מדי ולא רק זאת אלא שבין המקום שבו נתנסה ונראה מה נכון לנו ונשמח בהתקדמות שלנו, לבין המקום שבו בצד השני של הסקאלה לא נאפשר לילד לעשות משהו,
יש סקאלה רחבה שבה לפעמים ניתן יד או עצה, לפעמים הילד יכשל בדרכו, ונחבק אותו ונעזור לו ללמוד מהנסיון, ועוד ועוד.
כלומר גם כאן כמו ביתר הסעיפים, אין ככה צריך לעשות וזהו, אלא יש טווח רחב של אפשרויות ולכל זמן ועת תחת השמים...

פעם מישהו למד על חשיבות התשובה, ושאל את הרב ולדמן זצ"ל, אם התשובה כל כך חשובה וגבוהה, למה שלא נחטא ונחזור בתשובה?
אמר לו הרב ולדמן בחיוך ולצערי לא זוכרת את המילים, שלזה לא צריך לדאוג, זה יקרה גם בלי שנתאמץ.

ובהשוואה, גם אם נלמד כלים להורות, וגם אם נלך לטיפול, התמודדויות ישארו, טעויות ימשיכו לקרות, כי זו הדרך שלנו לגדול ולהתקדם בעולם.

לכן אני לא חוששת שאם מישהו ילמד או ילך לטיפול, ולחילופין אם אתן לילד הכוונה, תמנע מאיתנו היכולת ללמוד דברים על בשרנו...
ב"ה יש מספיק הזדמנויות להכל ושאלה יהיו הצרות שלנו...


ה. הדבר שאני הכי בעדו בעולם זה ללמוד להשתמש בכוחות הפנימיים ובידע הפנימי שלנו. הכל טבוע בתוכנו לגמרי, אנחנו פשוט לא בהכרח יודעים איך לקרוא את זה.
וזה לגמרי ובפשטות מה שאני מלמדת בקורס שלי.

האם יש מצבים שצריך מעבר לזה? שהמצב רחוק מדי ומורכב מדי? חד משמעית כן.

אבל בלי קשר אלי, באמת חשוב תמיד לשים לב שטיפול הוא לא בהתנגדות לעצמנו,
הוא נותן לנו יד ועוזר לנו לטפס איפה שלא הצלחנו.
לחבוש פצעים במידה ויש כאלה שלא מאפשרים לנו להמשיך ללכת. לתת לנו כח ואמונה במי שאנחנו, בדרך שאולי איבדנו את כיוונה לרגע,
להזכר בכוחות וביכולות שלנו, ולתת לנו לפרוס כנפיים ולעוף ברגע שאנחנו חזקים מספיק.

אין ספק שמקום מנוון וחסר אמון בעצמו הוא לא מקום בריא, וטיפול מנוון הוא לא טיפול בריא,
ויחד עם זה כשאנחנו נמצאים במקום שלא מספיק קשוב לעצמו, לא מספיק מאמין בעצמו וביכולת שלנו להתחבר או להתקדם או להמשיך,
בהפוך על הפוך מה שצריך הוא עזרה מבחוץ,
ללמוד ולהאמין שזה אפשר ותכוון אותנו להסתכל פנימה, להכיר את הכוח והרצון שלנו,
כדי שנוכל להמשיך בכוחות עצמנו.
טיפול בעיני הוא לא להגיד למישהו אתה נכה מעכשיו אני אקח לכל מקום בכיסא גלגלים.
אלא הפוך, להגיד למישהו שלא מצליח לקום אני אעזור לך לחזור ללכת מחדש.
זה יכול להתחיל בעזרה מטאפורית של לקום מהמיטה, לעבור לכסא גלגלים, ומשם ללכת בהליכון ואז במקל ואז עם מעקה ואז לבד
אבל המטרה היא למצוא לרפא ולחזק את הכח הקיים כדי לאפשר לו להיות זה שנושא אותנו קדימה.



ותודה על מה שכתבת, בי אישית ודאי לא פגעת, אדרבה אני אוהבת ונהנית מחידודים ודיוקים כאלה
שהם חשובים ומשמעותיים בעיני.

נהנתי לקרוא!
רציתי מאד להתייחס למה שכתבת, ולא הספקתי היום, בעז"ה אני רוצה לכתוב, אבל בינתיים הייתי חייבת להודות לך על זה

בס״ד

- המון ילדים בטיפול היום. כמו שכתבו בשרשור הזה אפילו נראה לי, כל ילד שני ברכיבה טיפולית / טיפול בבע״ח וכו׳. זה ממש לא רק אצלך ואצלי!

- זה דור שמודע יותר לקשיים הרגשיים, ושיש לו הרבה כלים לעזור. לא תמיד היה עד כדי כך מפותח.

- יתכן בהחלט שזה דור יותר ״מתוסבך״... יש הרבה סיבות... אגב, הקשיים האלה של הדור הזה גם באים עם צדדים טובים 🙂

- אני באופן אישי הפסקתי לחשוב שרוב או כל הקשיים של הילדים שלי קשורים לי ולבעלי. ברור שאנחנו עושים עבודה על עצמנו, ונראה לי שכולן כאן יודעות שאני מאד בעד טיפול ושהייתי בעצמי בטיפול תקופה ארוכה (ועדיין נעזרת פעם ב, כשעולה צורך). אבל בסוף, ה׳ שולח לילדים גם את האתגרים משל עצמם... והאתגרים האלה הם הרגה פעמים פרי של הרבה דברים ביחד - תכונות אופי שלהם, השפעה של ההורים, השפעה של הדור, חוויות ספציפיות שהם עברו ועוד ועוד...

מה שאני משתדלת להגיד לעצמי זה שאם לקחת הרבה מהילדים לטיפול כבר מעיד על משהו, זה על האחריות ועל המסירות של ההורים הטובים, שמטפלים במה שצריך ❤️

מצד אחד קצת מזדהה, גם אצלנו ב"ה דברים רגילים...
אחת צריכה קלינאית תקשורת, אחרת טיפול רגשי
ומספיק שיש עוד ילד אחד בבירור רפואי כלשהו בגלל משהו כרוני, ומחלות חום של השוטף...
וכמובן שיש טיפולי שיניים, שיננית וכו
זה מרגיש שכל הזמן רצים מתור לתור
אני מרגישה שעם השנים זה תפס תאוצה
הרפואה היום מעוד מתקדמת
הטיפולים הרגשיים והפרא רפואיים מאוד התקדמו
המודעות גדלה
והנגישות גם
אבל יש משהו מאוד מתיש בטרלול שנוצר מכל זה
וקצת חוסם את הזרימה הטבעית של החיים
אמא שלי היתה פותרת יותר מחצי מהבעיות ב "יעבור" וזהו....

לק"י

בהצלחה רבה!

ננסה גם שם
תודה

לקחת אוכל (אמיתי או בכאילו) ליולדת או משהו שצריך עזרה.
מבחינת התארגנות, לבשל ולנקות ככה שנשאר מספיק זמן להתכונן. אם עדיף לך להתכונן בשעות הבוקר ולפני שבת עוד פעם שטיפה (זה משהו שאני עושה בעצמי כשמתאפשר לי בכל ימות השבוע). לצמצם הכנות אם יש צורך- לקנות אוכל מוכן של קייטרינג או אם אין מהסופר- שניצלים קנויים, צ'יפס, קובה, סיגרים וכד' ואפילו חלבי- פיצה, בורקס קורנפלקס, כמה שזה מצחיק תאמיני לי שהילדים יעופו על זה. או לבשל בסיסי. גם ניקיון- מה שלא דחוף לא היום. מוצ"ש ארוך אם תצטרכו להשלים קצת... בהצלחה ושבת שלום💐

דווקא בגללהטבילה בא לי שהכל יהיה מתוקתק אפילו יותר מתמיד וזה באמת חסר הגיון..

אז הבנים יוצאים לתפילה והבת הגדולה..אם תקלוט תקלוט..
אני ספרדיה אז תוך רגע בבית
לגבי התארגנות אני טיפוס של הכל מוקדם..פלטה ב12 אז לא אמורה להיות בעיה
ניקון רביעי
בישולים חמישי
שישי נקיון של סלון מטבח ופינישים
וכביסות כל יום בשותף..
לא אמורה להיות בעיה

ב"ה עבר סביר, חוץ מאחת ששאלה לאן ואחכ "הלשינה" שהלכתי ושאלה לאן ליד עוד אנשים, מזל שהיתה מישהי עם טקט וקלטה כנראה והעבירה נושא בשבילי
הבעיה אצלי שצריכה גם ביביסטר לקטנים ואני תמיד של הרגע האחרון

הוא יודע עד כמה?

 

ולשאלתך- זה נכון שבנים נמשכים יותר לאש... חמותי מספרת שגם בעלי היה כזה...

בהצלחה במה שתבחרו להגיב!

לצערי ראיתי שחברים של הבן שלי עושים כאלו דברים פה ושם (או שהבן שלך חבר של הבן שלי 😅),
אני מספרת סיפורים על אסונות שקרו בגלל משחק באש (הילדים שלי חרדתיים ולא מעזים... אולי יותר מדי).
הייתי מפחדת להשאיר אותו לבד, לפחות לתקופה.

בנים באמת נמשכים לאש (אפילו בעלי אוהב את זה יותר מהרגיל ), אבל נשמע לי שבמקרה שלכם זה כבר קצת מעבר לגבול...
אומרת בזהירות - אני יודעת שיש כזה דבר פירומן, בן אדם שנמשך לאש בצורה קיצונית.
לדעתי כדאי לשאול על כך בעל מקצוע...
כי באמת נשמע שאתם עושים כל מה שבאפשרותכם כדי למנוע ממנו לשחק באש, וזה לא עובד...
אתם הורים מסורים מאוד! יהי רצון שתצליחו לעזור לו ושלא יסכן את עצמו...

לא למנוע, לתחם מתי כן אפשר
ולתת לזה זמן לפחות פעם בשבוע
אפילו להזמין את החברים למדורה.

אש היא מרגיעה כמו גלי ים סוערים.
אין שום רע בלגעת באש, בסערה,
צריך להיות מוכן וזהיר וללמוד את הכללים, ובליווי מבוגר בשלב זה.
אפשר לחפש במקביל אלטרנטיבות לצורך הרגשי.
זה כנראה לא יהיה משחק רגוע בשחמט, אבל חוג ג'ודו? מסלולי אופניים? תחביב אחר שבו מותחים את היכולת ומתנסים באתגר שיש בו סיכון?

אולי שבעלך יהיה לידו או כל רעיון אחר.
יכול להיות שזה יתן לו מענה לצורך הזה?
וחיבוק על כל הסיפור הזה.
מניסיון-זה קשה

שאש זה דבר נורא מסקרן, עוצמתי, מעניין
אני ממש אוהבת אש ובתור ילדה תמיד אהבתי להעביר אצבע באש, לשרוף ניירות ולטפטף עם נרות וכו...

הייתי מאפשרת לשחק באש באופן מבוקר.
למשל עכשיו לפני חנוכה אפשר לעשות דברים ממש יפים משבבי שעווה שממיסים, וכו
להתחבר לחלק הסקרן שבו ולתת את הגבול וההסבר של הסכנה.

ואת נשמעת אמא פשוט מהממת!

להשתמש נכון ובטיחותי זה יוריד לו את רוב ההתלהבות
הבן 12 שלי חופשי היה מדליק גז ומבשל בגיל הזה..לא רואה בעיה

תוך לימוד כללי בטיחות.
ככל שתלחצי עליו לדעתי הוא יימשך יותר להסתרה ולאסור.

אש בצורה מושגחת. האם בנוסף הייתן מקיימות איתו שיחה נוספת לגבי מה שקרה עם המצית שהוא ביקש מחבר לשמור? הייתן מנסות לשמוע מה כל-כך מרתק אותו שם? ושוב מסבירה לו כמה זה מסוכן? או מחליקות את זה ופשוט מתחילות להכניס את זה ללו''ז..? ואני מבינה שבכלל לא הייתן מונעות ממנו לצאת לתקופה (גדי לשים לו איזה גבול חזק)?

 

ופרקטית אני לא בטוחה מתי לעשות את זה, הדירה קטנה ובגדול כשאנחנו איתו בבית, גם האחים הקטנים נמצאים... מרגיש לי פחות מתאים להפוך את זה לפעילות משפחתית..

 

תודה לכל העונות, קראתי את כולכן. ממש טוב שיש אתכן כדי להתייעץ..

בעיקר בכיוון שאם יש לו רצון או צורך גדול תשמחו שישתף אתכם ויאמין שתחשבו לטובתו ושאין צורך להחביא. חשוב שיהיה אמון ביניכם. ובטח כדאי להתחבר לעניין שלו ולהבין מה הוא מוצא בזה. להיזדהות, לספר על תחומי עניין שלכם.
לגבי מתי- אולי אחרי שהקטנים הולכים לישון.

אחי הקטן היה נוהג לאסוף מציתים חחח
חלק עובדים חלק לא
לא זכור לי שההורים שלי עשו מזה עניין, רק ביקשו ממנו להיזהר
וגם הוא לא עשה מזה עניין והדליק אותם (אלה שעבדו) לעיתים נדירות
לא חושבת שזה בעייתי, רק כמובן לוודא שהוא נזהר

לחשוב בצורה שקולה יותר על הדברים.

לא שהייתי אובססיבית לאש במשך שנים (לא נשמע שזה המקרה גם אצלו), אבל כן ביחד עם חברה היינו עושות קצת ניסויים - שורפות עלים / ענפים פצפונים / ניירות שונים שמצאנו.

כמובן הכל בתחושת אחריות, במימדים שקל לשלוט בהם ובסביבות לא דליקות. מן הסתם אני זוכרת את האחריות וההבנה שהרגשתי אז, במשקפיים של ילדה, ואולי זה לא מבחן מדויק. יכול להיות שאם היה קורה אסון באמת לא היינו יודעות לתפעל אותו כמו שאני אדע היום (שלא נדע...), אבל לא הרגשתי איזו פזיזות או חוסר מחשבה על המשמעות של אש.

באמת נראה לי שההורים שלי לא ידעו, לא הרגשתי שזה משהו דרמטי שאני צריכה ליידע אותם.

לי לעשות בפועל?

שהייתי בשירות היה ילד שתמיד התעסק עם אש ממש מסוכן, אני זוכרת שלקחו אותו לתחנת כיבוי אש בעיר, הם עושים ימי הסבר ופעילות לילדים. זה ממש עזר איתו (הילד היה בכיתה ה).

מצליחה להגיב רק עכשיו אבל בעקבות התגובה שלך כבר שאלתי את המחנך שלו אם הוא יסכים שנארגן משהו כזה לכל הכיתה והוא נענה בחיוב. ממש תודה על הכיוון הזה, זה ממש חכם.

גם לי יש ילד כזה שהוא וחבר טוב היו ממש אוהבים לשחק באש. פעם הבאתי להם את הספר )היו בני 8 בערך ) וממש נהנו.
בעיני ילד בן 10 גדול מספיק כדי לדעת להיזהר צריך להדריך אותו מתי כן ואיך. אבל לגיטימי בעיני.

קופץ לי שהיום בן ה7 שלי וחבריו הגיעו אליי עם ערימת קרשים שאספו. וביקשו לעשות מדורה. כמובן שהייתי שם להשגיח אבל הם הדליקו ותפעלו לגמרי לבד מהתחלה ועד הכיבוי. זה ממש כיף להם. ואם זה מושגח, למה לא?

שאנסה ליזום בעצמי התעסקות עם אש כמו שכתבו כאן בשרשור. אולי נתחיל מטפטופי נרות חנוכה באמת. לגבי הספר, זה רעיון ממש טוב! תודה! נראה לי שיכול להיות לו מעולה. תוכלי לכתוב לי את שם הספר בבקשה?

כתבת על טפטופי נרות חנוכה וזה הזכיר לי משהו שאנחנו לעשות בתור ילדים - לקחת כוס חד פעמית, ולשים בה קצת מים (לא עד הסוף), ואז עם נרות צבעוניים של חנוכה לטפטף טיפות על המים. השעווה שנוטפת צפה על המים ומתקשה, ואחרי שמכסים הכל בטיפות שעווה צבעוניות יוצא עיגול יפה וצבעטני של שעווה (לא יודעת מה לעשות איתו אחר כך, נראה לי שאנחנו עשינו חור והשתמשנו בו בתור תיליון לשרשרת, אפשר גם להביא במתנה למישהו. בכל מקרה עיקר החוויה זה ההכנה..)

אפשר גםצלעשות כמה עיגולים כאלה בכל מיני גדלים (ממלאה את הכוס פעם קצת- ואז העיגול יוצא קטן, ופעם הרבה- ואז יוצא גדןל) ואחכ מחוררת אותם ועושה מזה מובייל....
אנחנו עשינו את זה שניםםם בתור ילדות...

חיבוק לך על התחושות❤️

לשאלתך זה דבר די רווח שבנים אוהבים אש ונמשכים לאש.
יש בזה עוצמה וריגוש וזה באמת דבר מיוחד, בפרט למי שתמיד רואה אש מרחוק לראותה בלבד.

אחד הדברים שאני לומדת מהתורה, זה למצוא לצד מה שאסור את המקום שבו דברים ורצונות שלנו הם כן מותרים.
יש על זה גם כל מיני פירושים וכאלה, על הדג שבטעם חזיר, ועל מי שיש לו נטיה לשפיכות דמים שיכול לעסוק במילה ושחיטה,
ויש גם את היומיום שענייני עריות הם אסורים בצורה מסויימת ומותרים בצורה אחרת,
ולכן אני אוהבת ממש מגיל צעיר, כשהקטנים מנסים לגוע למשל בכפתורים של התנור או ללחוץ על כפתורים של המעלית,
לומר להם מה כן אפשר. אצלנו זה ללחוץ על הכפתור של המצת של הגז שלא עושה כלום בלי הדלקת גז ולהדליק את המאוורר במעלית
(כשהבת הגדולה שלי הייתה קטנה ועשיתי ככה
וראיתי איך זה עוזר באמת לזה שלא תיגע בשאר הכפתורים במקום לאסור עליה הכל ולהיות כל הזמן בחיכוך על זה
אמא שלי אמרה שגם היא עשתה איתי כך אז אולי למדתי את זה ממנה בלי להבין ).

לכן הייתי חושבת איך כן אפשר לאפשר לו להתנסות בדבר הזה שכל כך קוסם לו,
ויחד עם זה לחזק את הגבולות וההבנה של מה שנשאר אסור אם עוד תראי שיש צורך (ולרוב יש הרבה פחות צורך).

דוגמאות שאני נותנת לילדי זה למשל להכין טונה מעושנת.
יש בזה אש להרבה זמן אבל היא ממוקדת ובטוחה יחסית ואפילו בעלת מטרה טובה,
וגם את זה בהתאם לגיל אני מאפשרת כשאני בסביבה
בהתחלה בהכוונה וכשרואה שאפשר לסמוך מבקרת מדי פעם וכמובן עושים את זה במקום יחסית בטוח בחצר באזור של ריצוף על איזה אריח וכו'
וככה גם אפשר ללמד בפועל איך להזהר.

עוד כיוונים- להדליק נר הבדלה, לבשל בקטנה, חנוכה זו הזדמנות גם בהדלקת נרות
אם אתם נוהגים שילדים מדליקים, וגם יצירות למיניהן..

כשמטיילים אפשר בפקל קפה, אפשר לעשות מדי פעם מדורות או להכין על טבון פיתות.
מאמינה שככל שהצורך יענה בצורה טובה הצורך לעשות דברים מאחורי הגב ירד.


לגבי להגיד לו או לא, תרגישי מה ליבך אומר לך.
אני אישית הייתי מסתכלת על זה כאמירה אלי שמצד אחד הוא מנסה לשמור על הגבול שנתת לו אבל מצד שני הצורך עוד כאן,
ולכן לעשות איזשהו שינוי גישה.
במידת הצורך אפשר יהיה לדבר על זה גם בהמשך אבל זה לגמרי תלוי בצורת ההתנהלות ביניכם ובמה שנראה לך לנכון.
אפשר גם מהצד השני אם כן נכון לך לדבר איתו להגיד שאת יודעת על המצית ומבינה שיש לו צורך כזה ואת תאפשרי לו את זה במקומות שמותר...

תנסי לראות מה נכון לכם

וגם מבשל בקטנה לעצמו ולכולנו (חביטות וכאלה) לפעמים ומדליק, מכבה ומחזיק את נר ההבדלה וכו'. וגם מדליק מדורות בטיולים לצליית מרשמלו... 

 

אנחנו זורמים ומעודדים את זה כשזה באופן מושגח (נכון להיום אנחנו רואים שגם בפעולות האלה הוא עדיין בלימוד ולא רכש לגמרי את כללי הבטיחות הנדרשים). הבעיה היא הדברים שהוא עושה בנוסף באופן לא מושגח 

 

אהבתי את מה שכתבת בסוף, שההסתרה היא כנראה רצון לכבד את הגבולות אם חוסר יכולת לעשות זאת עדיין.

שיש לו מקומות שכן. הייתי אם כך כן מדברת איתו על הצורך לתחום את הדבר לגבולות האפשר,
בוחנת אם יש עוד דברים שיענו לו על הצורך ואפשר לאפשר (נניח מדורה מדי פעם גם בימות החול, על האש וכו) עם דגש על ללמד אותו כללי בטיחות נכונים. ובמידת הצורך להשתמש בסיפורים לדוגמא מדברים שקרו.

אבל נשמע שעדיף לקנות בכמה שקלים את החלק הספציפי שנכנס לאוזן וכך היא תוכל להכין תכשיטים יותר שמישים ועמידים...

ויש בסטוקים תליונים של עגילים, שאליהם אפשר לחבר חרוזים וכו
אולי כדאי לקנות..

לק"י

ולידה.
פורום אמהות מיועד לשאלות על ילדים החל מגיל היסודי.

רק להגיד שקראתי והזדהיתי מאוד בתור בן אדם בדיוק כמו שתיארת את הילד שלך

עוקבת כדי לקבל גם טיפים לעצמי איך לומר לא, איך לדאוג גם לעצמנו

ואת נשמעת אמא מהממת במיוחד ומודעת מאוד, הילד שלך זכה בך

קשה ממש לראות את הילד שלנו במצב כזה.
בעצם מאחורי הריצוי עומד איזשהו פחד שלא יאהבו אותי אם לא אהיה טוב/מושלם/עונה על הרצון של האחרים
ומה שמאפשר לילד או לאדם בכלל להרגיש בטחון זה החוייה והידיעה
שהוא אהוב בכל מצב, גם כשהוא עושה אחרת, גם כשהוא טועה.

לכן אני מציעה קודם כל לתת לו תחושה שהוא אהוב, לא להתרגש אם הוא שוגה, הפוך לקבל את זה בטבעיות
ובאופן כללי להנכיח בבית מקום גם לחוסר שלמות, מצדו ומצד ילדים
להכיל קושי של ילד עם זה שנניח לא מרשים משהו שרצה, לדבר על עצב או על אכזבה
להיות בהקשבה והאזנה לילד ולתת מקום לדברים שעוברים עליו.
גם אם הוא לא משתף ואת רואה על הפנים שלו איזה קושי,
אז לשאול איך הוא מרגיש ומה קרה, ןאם הוא לא עונה אפשר להגיד אוי אני רואה שאתה עצוב ופשוט לתת חיבוק.


ככל שהילד ידע וירגיש שהוא לגיטימי ובכלל שחוסר שלמות, קושי והתמודדות הם דבר לגיטימי, אהוב ובעל מקום הוא יוכל להרשות לעצמו להשתחרר

השאלה שלי מיותרת, אבל בכל זאת אשאל (ותעני לעצמך) את יודעת להגיד לא?
כי לפעמים יש פער גדול בין האמונות ונק' ההסתכלות שלנו למה שאנחנו מיישמים, ועל הפער הזה יכולים להתיישב הרבה עניינים של חינוך הילדים (ופה זה לא במובן של התנהגות פרועה, אלא בדיוק ההיפך).
בהצלחה, שתמצאו את הכלים לגדל אותו למיצוי היכולות שלו, ובשמחה!

ממש מרצה....גם אם מתאים להגיד לא
פוחדת לאכזב...
מה עושים עם זה?🙈
וכן הוא דומה לי באופי

לפני שאת מגיעה לאבחון - לכי למנחת הורים טובה, כדי שתיתן לך כלים להתמודדות איתו.
במקביל - אפשר לקחת אותו לטיפול רגשי תואם גיל.
ולדעתי תתייעצי עם עוד איש מקצוע בנושא האבחון. כי למיטב ידיעתי יש ילדים שמאובחנים עם בעיות תקשורת גם בגיל שנתיים-שלוש.
ובינתיים - הרבה כוחות והרבה שמחה!

וגם בגילאים צעירים יותר.
ומעריכה אותך מאוד על האומץ להגיד את החשש הזה במילים, ולהיות מוכנה לתת לזה כותרת רשמית. זה ממש לא קל.
למעשה, לפי התיאור שלך אי אפשר באמת לדעת. אני כן יכולה להבין מאיפה החשש שלך נובע, כי באמת יש לו התנהגויות שיכולות לנבוע מלקות בתקשורת.
אבל זה ממש לא מחייב שזה הגורם. יכול להיות שמדובר בילד רגיש במיוחד. והרבה פעמים בגיל צעיר היכולת של ילד כזה לווסת את עצמו היא מוגבלת יותר.
בכל מקרה, אני מאמינה שבהחלט לא יזיק לפנות לבירור, שעוד עיניים מקצועיות יראו את הילד יוכלו לעזור לכם להבין מה גורם לקושי ואיך להתמודד איתו.
ושולחת לך חיבוק על ההתמודדות. נשמע שזה באמת שואב ממך המון כוחות, וזה לא קל בכלל...❤️❤️

ואיך מסבירים לבעלי למה זה חשוב?

אבחון אוטיזם (הליך) – כל-זכות
פה יש הרבה מידע לגבי תהליך האבחון. בגדול, ממה שאני מבינה, בגיל שלו זה דרך מכונים להתפתחות הילד.
אני חושבת שכדי לקבל שם אבחון צריך הפניה ראשונית מרופא ילדים, ויש גם טופס שהגננת צריכה למלא, ואולי גם בדיקות שצריך לעשות לפני (שמיעה, ראייה). אני לא בטוחה לגבי כל הפרטים, אבל נראה לי שבכל מקרה הכתובת הראשונה היא הרופא ילדים, והוא אמור לדעת מה הלאה.

לגבי בעלך - זה באמת לא פשוט.
אני חושבת שבסופו של דבר הנקודה העיקרית היא להבין שיש לכם איתו קושי, ואתם הולכים לאנשי מקצוע שיראו אותו כדי לראות אם יש גורמים לקושי שאפשר לעזור בהם, במקום שתתמודדו עם זה לבד.
למעשה - במכון להתפתחות הילד עושים גם אבחונים לדברים אחרים, וזה לא שהתשובה תהיה בוודאות שהוא על הרצף. גם אם הוא לא על הרצף, יכול להיות שיוכלו לעזור לכם מכיוונים אחרים (ויסות חושי, הדרכת הורים).
אני מקווה שזה כיוון שיוכל לעזור לך להסביר לו את זה בצורה שפחות תאיים עליו.
בהצלחה רבה, וחיבוק...💓

בין אספרגר ודומיו לבין nvld

(לפותחת: אני גם נוטה לחשוב שדי מוקדם כדי לאבחן, אבל אם תקראי על שתי התופעות ותזהי איזו מהן יותר דומה למה שאני רואה תוכלי להשתמש בכלים טיפוליים כדי לקדם את הילד שלך גם אם הוא לא ברף אבחנתי..)

היום כבר לא מתייחסים לאספרגר בנפרד אלא כחלק מהספקטרום התקשורתי

הוא נשמע ילד רגיל.
קבלת סמכויות לא באה טבעי. גם יכולות חברתיות לא.
צריך לעבוד על זה.
הוא היה במסגרת שנה שעברה?
עד לא מזמן הוא גם היה ילד יחיד כך שאין לו ניסיון בדחית סיפוקים בבית.
לדעתי אם הוא היה נראה על רצף גננת או מישהו מצוות היה שם לב

אבל אם האמא מרגישה במצוקה כל כך גדולה שמרוב תסכול לא נשאר לה מקום לאהוב אותו בלב, אז זו בהחלט סיבה טובה לפנות לאבחון והתייעצות במכון להתפתחות הילד. לא בטוח בכלל שזה ילך לכיוון של תקשורת, אבל יכולים לעלות שם דברים אחרים שאפשר לתת להם מענה (למשל ריפוי בעיסוק בגלל הרגישות התחושתית), ויש שם גם אפשרות להדרכת הורים שתוכל אולי גם לעזור.

הדרכת הורים וריפוי בעיסוק.
לא נשמע לי שהוא על רצף. לצערי בת של חברה שלי אובחנה לפני כמה חודשים והולכת לגן תקשורת.

שזה קל יחסית ואז יותר קשה לאבחן ולזהות..
@בארץ אהבתי היא קלינאית שעובדת עם ילדי תקשורת..

אבל זה שאני קלינאית לא אומר שאני יכולה לאבחן דרך הודעה בודדת בפורום... אף אחד לא יכול לאבחן ככה, ובכלל בתור קלינאית אין לי הסמכה לאבחן ASD, רק לטפל.
אני רק חושבת שאם אמא חוששת, ובטח אם היא מרגישה מצוקה וקושי מול הילד, אז זו בהחלט סיבה מספיק טובה כדי לפנות לאבחון. ומי שמאבחן כבר יראה תמונה רחבה יותר ממה שאנחנו רואים פה בפורום, ואז הילד יקבל אבחנה מתאימה או פשוט רק טיפול מתאים בלי שום אבחנה.
לפי התיאור בהודעה הפותחת זה ממש לא מחייב שהילד על הרצף. אבל זה בהחלט תיאור שמצדיק פניה להתפתחות הילד...

אי אפשר לאבחן שכן, וגם אי אפשר לאבחן שלא, לכן כתבתי לה שזה שאת כותבת שזה לא חד משמעי זה סיבה כן ללכת לאבחון

רק מעירה שיש הרבה דברים שהם אופי והסביבה. ילד אצל אמא נוקשה לא ירשה לעצמו יותר מדי התקפי זעם או להפריע לה באמצע משהו. אצל אמא פחות נוקשה הוא ירשה לעצמו יותר.
התקפי זעם יכולים להיות קשורים לא רק למשהו מאובחן אלא גם לעייפות רעב.
לגבי רעב. עד לפני שנתיים חשבתי שילד רעב אוכל, צחקתי על אמהות דוחפות אוכל . אופס , חיים הראו לי שאני לא צודקת . יש ילד בררן שלא יוכל גם אם הוא רעב. יש אנשים שוכחים לאכול. יש ילדים שאם לא משכיבים אותם הם לא יירדמו עד טיפת כוח אחרונה כעבור שש עשרה שעות.
יכול להיות שילד רגיל להיות במרכז שכולם מתפעלים החוכמה שלו ודבר הזה אפשר לקבל רק מהמבוגרים. עם בני גילו זה לא הולך, דרושה דרך אחרת לתקשר.
שלא לדבר על פערים בין בני גילו. יש לי ילדים שדיברו משפטים בשנה וחצי ויש בשנתיים וחצי. פער עצום שהוא סה''כ בתווך הנורמה.
לבן שלי היה חבר בגן טרום טרום והוא ידע לבנות מילים מקוביות , הייתי בשוק, מצד שני היו ילדים שלא ידעו צבעים...

בהחלט גם אצל בריאים קוגניטיבית יש רצף 🤗
ו- וואו. חיבוק על ההתמודדות עם הילד שלא אוכל. 💕

והוא אוכל מעט מאד. וגרוע מאד.
בעיקר שותה חלב.
אבל אני לא מצליחה לגרום לו לאכול יותר
וגם לא לישון מספיק.
ולפכמים זה הרבה מהתסכול מרגישה בגלגל
בגלל בעיותיו אוכל מעט ואז לא ישן טוב ואז יותר עייף והכל יותר מציק לו כולל האוכל ושוב...

אומרת שהוא אחר אבל לא יודעת להגדיר
אני מרגישה שהשכל שלו מחפה על קשיים לפחות באופן חלקי.
אוצר מילים מדהים ותקשורת עם מבוגרים גם כן גונב תשומת לב
גם שנה שעברה הגננת והסיעת אמרו שנהנות לפטפט איתו ופחות משחק עם חברים...

הגיוני שהיא לא יודעת להגדיר, אין לה את הכלים האלה. היא לא צריכה לדעת
וכיף שיש לו יכולות כאלה חזקות עד כדי כך שזה יותר מורגש מהקשיים לפעמים❤️

אז קודם כל, אבחון לא אומר ישר בעיית תקשורת..
אבחון טוב ומקצועי אומר להבין מה הקשיים של הילד ושלכם ואיך אפשר לעזור..
הרבה הורים מאוד מפחדים שיהיה לילד כותרת בעייתית אבל האמת היא שאם הילד מתמודד עם קושי, הקושי קיים.
האבחנה עוזרת למשפחה לקבל תמיכה ואמצעים לטפל.
למשל ילדי תקשורת מקבלים סל מדהים של טיפולים.
בזכות האמצעים האלה אפשר ממש לקדם את הילדים למקום אחר לחלוטין

אני עובדת בתחום הטיפולי, לא מפרטת מחשש לאאוטינג. אבל יוצא לי לראות ילדים שההורים נמנעים מלאבחן. אני מאוד מבינה את ההורים ומלאת אמפטיה כלפיהם אבל מה שקורה בפועל זה שהילד לא מקבל את הזכויות שלו וזה משפיע על ההתקדמות שלו.

שוב, בכלל לא בטוח שיש לילד המתוק שלך בעיית תקשורת, אבל כן יש קושי. את מתארת שהוא לוקח כל כך הרבה אנרגיות,ושיש המון תסכול שמקשה על רגשות חיוביים. אני חושבת שברגע שתבינו מה הקושי ותקבלו אבחנה תוכלו לקבל מימון לטיפולים פרא רפואיים וזה ממש יוכל לעזור לו ולכם יחד.

באופן אישי, אני חושבת שיותר קשה להתמודד עם קשיים של ילד כשלא מבינים אותו.
ההבנה מאפשרת לך לדעת מאיפה הדברים מגיעים ואיך להתייחס אליהם.

לכן ממליצה לך ממש לבר עם בעלך, בנחת
להיות בהסכמה והבנה לעניין
ואז להתחית לבדוק באופן מקצועי

מאמינה שיתנו לכם כלים וכוחות
והבנה, שזה ממש משמעותי

אצלנו סיפור דומה...

אני חושבת שברגע שיש הגדרה, יותר קל להתמודד איתה.

בבחינת "ידיעת הבעיה היא חצי פתרון"

כי עכשיו את מגששת וגם הדמיון לקוח רחוק...

הכי טוב להבדק. למה לא? מקסימום תגלו שהילד שלכם רגיל עם תעודה... 

תפני לשירות להתפתחות הילד. אפילו קודם לרופא ילדים שיגיד לך מה לעשות...

 

בהצלחה!!

 

ועוד משהו- אני חושבת שהנחיית הורים בלי לדעת מול מה בדיוק עומדים, זה לא ממש יעיל... כי אם הוא על הרצף, אז התקשורת שךל איתו תהיה שונה... (למשל לא תעשי איתו "מבצעים" על דברים שהוא לא מסוגל לעמוד בהם..)

אל תסכימו לקבל תוויות בגיל כזה, לגבי זה בעלך צודק. אבחון בשלב הזה הוא בערבון מוגבל (וגם לא ממהרים לשם, זה בסדר)

אבל בהחלט אפשר לעזור למקד את הקשיים כרגע ולחשוב על דרכים טיפוליות.
גם באמצעות הדרכת הורים
גם באמצעות ריפוי בעיסוק או טיפולים דומים

זה לא משנה בכלל כרגע מה בדיוק יש, המטרה לעזור לו להשתלב עם בני גילו ולרכוש מיומנויות חשובות לחיים

והאמת- מהתיאור הוא נשמע לי ילד מחונן בכלל, יש להם מאפיינים דומים הרבה פעמים בגיל כזה
ורגישות תחושתית מאוד משפיעה על כל החיים חשוב לאבחן את זה כך ולא להפיל עליו בעיות לא נכונות

ממליצה לך לעיין קצת באתר של ציפי כץ, היא גם זמינה מאוד לייעוץ

שומעת את כאבך והמצוקה שלך מבין השורות.
לא יודעת להגיד כך או כך
לא נשמע ברור לחלוטין שיש עניין לאבחן
אבל שוב, אני לא יודעת בודאות.
לטעמי כן להתחיל בתהליך, ובמקסימום תוך כדי תופתעו לטובה
שולחת לך חיבוק גדול גדול, והמון כוחות

לדעתי הכי כדאי מהפניה של הגננת להתפתחות הילד ומשם ידריכו אתכם הלאה

וכל הכבוד לך על תשומת הלב, לא פשוט להרגיש שהילד שלך אחר

האבחון מאפשר לקבל הרבה טיפולים שמקדמים את הילד ומשפרים את מצבו. זה לא אפשרי ללא אבחון.

שולחת לך חיבוק גדול! זה לא פשוט בכלל...

גם אם באבחון ייאבחנו אותו אם בעיה מסויימת ו"ידביקו תווית" זה לא תווית לכל החיים. אם הוא יתקדם ויסגור את הפער אפשר לעשות אבחון חוזר ולשנות אבחנה. ואם לא תעשו אבחון עכשיו והקשיים ימשיכו אז כנראה שבכל מקרה תעברו אבחון בהמשך.

וחוץ מזה ממש מסכימה עם הקודמות שאבחון מאפשר קבלת טיפול והדרכה מתאימים. ואני מכירה ילדים שאובחנו בגיל הזה. ושווה לנצל את השנים האלו של הגן להתקדם כמה שיותר (שמעתי שנותנים יותר טיפולים בגיל הגן כי זה יותר יעיל כשקטנים). ותדגישי לבעלך שזה כל הרעיון של האבחון ולא סתם להדביק תווית.

ממליצה לגמרי לפנות. או צוות רב מקצועי בהתפתחות הילד. או פסיכיאטר ילדים.
יש גם פרטי. אני מכירה באוניברסיטת אריאל שעושים מאוד מעמיק ומקצועי (לדעתי יש החזרים ממכבי או אם יש ביטוח פרטי) ויש עוד מקומות.
ממש לא בטוח שזה זה. אבל אם כן, הטיפול הכי הכי יעיל לטווח הרחוק הוא בגיל הצעיר אז ממש לא כדאי לחכות עם זה.
בינתיים הייתי מבקשת גם אבחון ולאחריו טיפול בריפוי בעיסוק. בשביל העניין התחושתי. וגם קלינאית תקשורת לתיווך חברתי ותקשורתי. גם אם אין לקות תקשורת ראשונית נשמע שיועיל לו טיפול בתחום.
פשוט תהליכי האבחון לוקחים זמן. אז בינתיים לקדם אותו כבר.
שולחת לך חיבוק גדול וכח. בכל מקרה נשמע מאתגר.

במיוחד כשלאחיות האחרות היחס שונה.

את בטוחה שזה קשור לזה שאת יותר דוסית מהם?

לפני שנהייתם יותר דוסים - התיקשורת היתה אחרת?

אחרת לא מצליחה להבין למה תמיד יש ביקורות על הדרך, החינוך ועוד..
תודה על ההזדהות ♥️

הם הסכימו לשידוך?
יכול להיות שיש איזה כעסים ישנים שעוד עומדים ביניכם?
בכל מקרה -שולחת לך חיבוק. זה ממש קשה שאמא מתייחסת ככה.
את גיבורה ומיוחדת!

חיזקת אותי. כתמיד
הם מאוד אוהבים את בעלי
יכול להיות שישנם כעסים, אבל לא משהו שאני יודעת עליו
תודה על החיבוק ♥️♥️

❤️❤️❤️❤️❤️

כמה כאב... חיבוק ענק. אין לי עצה כ"כ. חוץ מתפילות.

אחד הדברים שעזרו לי ללמוד להרפות ולקחת אחריות לחלק שלי בנושא זה דוקא מגישת שפר (אני יודעת שיש הרבה התנגדויות אליה בהקשר של חינוך ילדים - אבל בתחום של כיבוד הורים זה ממש עזר לי)

אני עשיתי קורס אצל אסתר סולטן (מבית-אל).
יש את הספר של דקלה יוספסברג "לחזור הביתה" ואני חושבת שיש לה גם קורסים אינטרנטיים בנושא.
ואני מניחה שיש עוד..

תוכלי לפרט? מה בגישה עזר לך?

ברגע שהבנתי איפה השורש של המצב ושיש לי חלק בו ושיניתי את החלק שלי - השתנו דברים גם ביחס שלה.

זה מעליב ומרגיש " לא פייר"

לא חוויתי, ב"ה.

אבל בדיוק עכשיו סיימתי שיחה כאובה עם חברה שכן... אצלם זה על רקע אחר... ועדיין, הכאב הוא כאב ואי אפשר להתעלם ממנו...

את נלמחת על הקשר? למה? מהצד שלהם יש מישהו שנלחם איתך?

את בטוחה שזה קשור לדת ולא למשהו אחר??

 

 

מתפללת איתך שתמיד תרגישו אהובים ורצויים... 

זה כך..

לא חושבת שהדוסיות היא התירוץ... גם אנחנו הכי דוסים במשפחות שלנו, ולא מקבלים יחס כזה... (אבל כן לפעמים יוצא לנו קצת להתרחק מדברים שהם עושים, כי הם לא מתאימים למה שאנחנו מחנכים. בכל אופן - גם אם יש כאלה שחושבים שאנחנו מגזימים בדרכנו, הם מכבדים...)

לא יודעת מה אתם יכולים לעשות במצבכם הנוכחי... אולי להתחזק יותר כמשפחה גרעינית (שבע"ה תסתעף למשפחה מורחבת)? אולי למצוא לכם מקום יציב ומשפחתי בקהילה שלכם? ליצור קשר קרוב עם משפחות של חברים בסגנון שלכם?
וגם להתפלל - שיהיה לכם מקום טוב במשפחה שלכם... ♥️

אבל לצערי זה המצב. כי הרוב סובב סביב החינוך והדרך שבחרנו בה..
ותודה אכן צריך להתפלל ♥️

הרבה הצלחה בדרככם, יקרה!

איך היחסים שלך מעבר עם שאר האחים?
ואיך היחסים עם המשפחה היו כל השנים?
בטוח שזה קשור לדוסיות?


בכל מקרה שהוא זה קשה נורא להרגיש ככה
שולחת חיבוק גדול. ניסית פעם לפתוח את זה עם מישהו מהמשפחה?

אין לי משהו חכם לומר. אבל את מדהימה. וההפסד וההתנהגות הבלתי מכילה, שלהם. בלבד.
תשקיעי הקשרים בצד השני. החברים ובקהילה. זה לא תחליף. אבל זה משהו.

והמילים הטובות ♥️♥️

דר' אמיר שטרנפלד, מקבל ברוטשילד בפתח תקווה.

זה טוב לנו מבחינת המיקום תודה!

כמדומני פעם בשנה. ככה שזה רעיון מעולה.

לא כתבת איזור 🤔
בכל מקרה, הייתי אצל הרבה רופאי עיניים מזדמנים בכללית, ובגדול לא הרגשתי שדרושה מיומנות או ידע מיוחד (למקצועות העיניים האחרות אני כן הולכת דווקא למי שהייתי מרוצה יותר, אבל לרופא עיניים אני הולכת למי שיש תור זמין).

בבית ספר והכל היה בסדר
אבל נבדוק..
ואזור ירושלים/ מרכז

זו לא בדיקת עיניים. הרופא בודק דברים נוספים חוץ מראיה מרחוק, וגם ראיה הוא בודק באופן מקצועי יותר.

צודקת
נקבע כמה שיותר מהר
תודה לכן!

נסיון בסדר עם רופאה אחת
ונסיון ממש טוב עם הרופא שהמלצתי..

יכול להיות שזה בגלל שלא היינו צריכים משהו מיוחד?
יש רופא שיותר התרשמתי ממנו, ואם מסתדר לי מעדיפה לקבוע דווקא אליו, אבל אם לא, קובעת למי שיוצא.

כאבים עזים כל כך הרבה זמן בלי סיבה ברורה לפנות למיון

כדאי ללכת למוקד.

זה מצב מאוד מסוכן.

קרה לי כמה פעמים שלבן שלי היו כאבי בטן עזים רצנו למיון ובסוף הסתבר שזה היה עצירות. (שהוא היה אבל ממש קטן)
רצנו למיון כי זה עלול להעיד חס וחלילה על הפנדיציט וזה מצב מאוד מסוכן

לי היה פעם וזה לא התחיל דווקא בצד מסויים.
יכול להיות גם סיבוב של שחלה.
חושבת שמתחילים במוקד ואם צריך הם מפנים למיון.
רק נקודה שתשימו לב אליה - אם היא תצטרך ניתוח אפנדיציט עדיף בלפרסקופיה מאשר חתך, זה החלמה הרבה יותר קלה

כדאי להזכיר כשהיא נבדקת שהיא עוד לא קיבלה כדי שיבדקו את זה (יש מצב נדיר שקרוב הבתולים סגור לגמרי ואין בו שום פתחץ שמאפשר את יציאת הדם. הדם מצטבר ברחם וזה עשוי לגרום לכאבים) שוב - זה נדיר.

בכל אופן מצטרפת לאומרים שהיא חייבת להיבדק בהתאם. רק לציין את הנושא של המחזור..

מה איתה?
זה גם יכול להיות ח"ו תסביב שחלתי.

הלכנו למיון, וב''ה שללו את כל הדברים מסכני החיים למינהם.
כנראה שזה פשוט וירוס בטן, אז רק צריך לחכות שיעבור (באמת הכאב טיפה נחלש, אבל עדיין מעיר אותה בלילות ).
לפחות היא כבר מוכנה לקחת אקמול...

רפואה שלמה
ב"ה שזה לא מסכן חיים 🤗

מקווה שתחלים מהר מהווירוס
נשמע ממש קשה

לשלול דלקת בדרכי השתן.
אצל הבת שלי היו רק כאבי בטן וחום וזה מה שהתגלה (יותר קטנה)

בין היתר...

לק"י

הפורום הזה מיועד לשאלות על ילדים בגילאי יסודי. ומעלה.

זה ארטיקים מזנים מסויימים של לימון לא יודעת בדיוק.
לנו עזר ומכירה עוד שעזר להם לפה והגפיים...

תלכי לרופא אולי יתן לך גם דקטרין אורל גל.
זה הדבר היחיד שעזר לנו! לא השמן של שפיצר ולא שום דבר אחר.

כמה ימים וזה עובר. ממליצה בחום! אבל כמובן לברר עם הרופא.( רופאה אחת לא נתנה לנו.ניסינו כל מיני בינתיים ולא עבד. ורק עם זה היה שיפור מהיר.!) עבד אצל שתי ילדות עד כה