כי זה קצת ארוך ומורכב מהפורמט..
בעצם כשעולים בנו רגשות, בעיקר קשים אבל לא רק, התנועה הטבעית שרובנו הורגלנו בה
היא להדחיק אותם, להתעלם מהם או סתם לא לדעת מה לעשות בהם.
כבר בתור ילדים קטנים אנחנו רגילים לקבל תגמול של אהבה ושמרוצים מאיתנו בעיקר כשאנחנו שמחים, חמודים, נעימים, וכן הלאה.
לפעמים גם כשאנחנו מסכנים- זה תלוי אבל מי שמורגל בזה אז יותר סביר שהוא ימצא את עצמו מתמסכן וקורבני מדי פעם גם כבוגר.
גם כהורים אנחנו לא אוהבים לראות את הילדים שלנו עצובים מבואסים ובוכים.
אז אמנם ילד בטבעי הוא רגיל לבטא את הרגשות שלו ולתת להם לעבור דרכו,
אבל עם הזמן הוא לומד לאט לאט גם להתעלם מרגשות או מחוויות, ואט אט אפשר לראות את הקסם והאושר שמאפיין פעוטות ותינוקות הולך ודועך לאיטו (כמובן שהם עדיין חמודים ונפלאים, אבל יש כוחות חיים ואנרגיית פנימיות,
שיש שקוראים להם ארוס, שפשוט הולכים ומתעמעמים)
כמבוגרים בכלל אנחנו לומדים להתייחס לרגשות שלנו בדרכים בוגרות, שלרוב כוללים גם איזשהי דחיקה מוכוונת.
אם לילד קטן שבוכה נגיד לא נורא או נציע סוכריה,
אז כבוגרת זה ילך בצורה אחרת;
לדגמה אמנם נניח כואב לי עכשיו שלא הלך לי מה שרציתי, אבל הי יש לי הרבה טוב
או אמנם כאב לי שבעלי אמר משהו שפגע בי על מה שבישלתי, אבל אני דנה אותו לכף זכות.
עכשיו לדון לכף זכות זה נפלא וחשוב
וגם לחשוב על דברים טובים ולראות את הטוב.
באמת.
אבל האופן שבו אנחנו לרוב עושים את זה זה דרך איזשהי דה לגיטמציה לכאב שעלה בנו. כלומר אנחנו ננסה להמיר את הכאב הפנימי באיזשהו משהו אחר חיצוני.
חשוב לי להדגיש- הכאב הוא לא האשמה של אף אחד, אלא חוייה סובייקטיבית שלי. כלומר הנקודה פה היא לא שבעלי באמת רע ומעליב (אולי כן ואולי לא) אלא שמה שקרה עכשיו הציף בי כאב שנוגע לי במקומות עמוקים
(פירטתי על זה עוד יותר פה:
להיות הכי שאת: זה לא את, זה אניוככל שעוברות השנים בעצם מצטבר בנו יותר ויותר מטען רגשי, שמכביד עלינו, מעמעם את כוחות החיים שלנו, ודוחק את הארגיה הטבעית והפנימית שלנו מתחת לכובד משקלו.
ניהול אנרגיות בריא בעיני, כולל מצד אחד את היכולת להתבונן במה שקרה, לא להכחיש ולא להדחיק
ומצד שני כן לתת מענה לכאב ולהתבונן בשורש שלו ולהכיר בו
דבר שבאורך פלא מאפשר לו להשתחרר.
ממש כמו ילד קטן שיכול לבכות הרבה זמן כי לקחו לו משהו, וככל שהוא יודע בעצמו או שיפנה לעזרתנו ואנחנו נדע להכיר בתחושות שלו ולתת להם מקום הוא פשוט יקום וימשיך הלאה שמח וטוב לב.
יש לנו יכולת טבעית להיות בשמחה ובאנרגיה שאנחנו פשוט צריכים ללמוד לתפעל אותה ולהתנהל איתה באיזון...
לכן אם אנחנו עייפים, מותשים, שוקעים, ונלמד להתבונן ולנהל את האנרגיות שלנו, בלי להדחיק מצד אחד ובלי לשקוע מצד שני
נגלה שאנחנו הרבה פחות נשאבים לדברים בלתי צפויים וחיצוניים, ויותר יודעים איך להתנהל איתם, להתמיר אותם למקום של ריפוי ואהבה ולהמשיך בחיים ממקום בריא וטוב
(ואם נלך יותר לעומק, כל הדברים האלה לא קורים לנו סתם אלא מדוייקים עבורנו, באהבה, כדי לאפשר לנו לגדול ולצמוח מזה).
מקווה שזה מובן למרות שזה קצת מבחוץ כזה, נושא קצת מורכב לי להסברה בכתב
. הלוואי)
