פורום אימהות השלב הבא (עמוד 59)

עם מה מנקים ועם מה לא
לפעמים צריך להסביר שוב ושוב עד שמפנימים

היא יודעת ממזמן. מבחינת ידיעה. אבל מחליטה לא ליישם...

כי כנראה השמלה יותר נגישה ממגבון/ לשטוף פנים

גם לי יש ילד שהיה מנקה עם מה שיותר נגיש לו, אז הסברתי שוב ושוב, וגם הסברתי מה הבעיה בלנקות את הפנים עם מגבת/ בגד שהם מתלכלכים, הראתי לו את הליכלוך שלו על הבגד.

יש ילדים שזה יותר מובן להם, ויש פחות.
יש הרבה ילדים בגיל חמש שלא מוטרדים מלכלוך, זה לא חריג

לא משכנעים אותה. אני מראה לה את השרוולים והשמלה אחרי שהתלכלכה והיא לא מביעה אכזבה כלשהי... די אדישה.

אנסה שהמפיות יהיו צמודות אליה ממש. תודה.

בס״ד

אפשר גם לשקף את זה שבמקום לשבת איתה ולשחק איתה עכשיו את עסוקה להורחד כתמים וחבל. זה בערך מה שאמרתי לבת שלי בשיחה שהזכרתי בהודעה השנייה שכתבתי לך 🙂

כמה פעמים הסברת לה והראת לה?
יש ילדים שלוקח להם זמן להפנים וצריך לומר להם עשרות פעמים עד שמפנימים
יש לי ילד כזה, למדתי לא להתייאש, לומר שוב ושוב עד שמפנים

שלמדתי באיזושהי סדנת חינוך, שלומר את אותו דבר אלף פעם, בגיל מסויים, לא מתאים... לפחות לפי התחושה שלי... זה לא כמו ילד בן שנתיים שובב שצריך לומר לו 200 פעם ביום על דברים שאסור... כי אני חא באמת מצפה לתהליך של הבנה-הפנמה-יישום ממנו.

ומבת החמש שלי מרגיש לי שהבנה שכך לא מתנהלים, לא מתרחשת. אין את זה. היא אולי תעשה ממקום של "כי היא חייבת כי אנחנו לא נותנים לה אחרת" אבל זה פלסטר מבחינתי. היא לא מגיעה להבנה ואז היא חווה כל כך הרבה תחושות תסכול מאיתנו ועניין הבגד המלוכלך לא מעניין אותה. רק שאנחנו לא נכעס במקרה הטוב או לפעמים גם לזה כבר אדישה...

למשל סינר- לשעתי היא גדלה ויש לה כבר קצת בושה וחוסר רצון בגרותי להשתמש בו. ואני מבינה אותה ואני רוצה לסמוך עליה בבחירות שלה.
ואם זה אומר שהיא תתלכלך יותר, זה השלכה של הבחירה שלה ויש לה אחריות על זה.
אחריות של איך שהיא נראת. לגבי הכתמים, אני מודה שבעלי עושה כביסה אצלנו והוא לא מתלונן על זה. אפילו שעקרונית זה נכון... לכאורה הייתי צריכה לתת לה לנקות? לא להשקיע מדי בניקוי ושהבגדים יישארו לא נקיים מאה אחוז? לא יודעת...

אני כן יודעת שזה לא קו אדום כמו שלא נוגעים בסיר חם/מרביצים לאח/מציירים על הקיר בטושים....
זה כלל נימוסי-התנהגותי שהייתי שמחה שתפנים אותו. אבל אני לא יכולה לכפות ולחפור לה על זה, זה קצת מרגיש לי כפייה ככה. ולא בהכרח יגרום לה ליישם מהמקום של כללי התנהגות אלא כי מכריחים אותה... ונגיד בגן היא תעשה כראות עינייה... ותדע שתספוג בבית אכזבה מאיתנו...


חפרתי.... תודה למי ששרדה!

זה כן קו אדום מבחינת הקניית הרגלי נקיון.
אני אסביר עשרות פעמים בסבלנות, בלי עונשים, בלי כעסים, בלי התניות.
כך מקנים הרגלי נקיון, גם לילד שיותר קשה לו, וכך הוא גם גדל להיות נער ובוגר עם מודעות לנקיון

ומאמינה שעבור כולם, בתוך עולם הקניית הרגלי נקיון, ניגוב בחולצה זה פשוט לא. אבל כמה אשפיל אותה בשביל זה?
לומר אלף פעם באותה ארוחה (הז מה שקורה, לא משהו תאורטי) זה השפלה. זה המון תשומת לב שלילית. אין לי על זה ספק...

אבל אם תרביץ לאח, היא לא תשתתף בארוחה (עד שתירגע, תבקש סליחה וכו')

בס״ד

אפשר:

* להושיט לה מפית כל פעם שאת רואה את זה הולך לקרות (בלי מילה אפילו. אפשר בתוספת חיוך, אפשר בלי, מה שמרגיש לך נכון. הנקודה היא שזה יהיה ענייני ולא חופר. בלי תסכול שלך כלפיה. פשוט מושיטה לה.)

* להפוך את הסיטואציה לחמודה-מצחיקה, עם יצירתיות. אני מאמינה שכשאנחנו באים עם גישה אוהבת-נעימה-מצחיקה-מקרבת, זה עובר לילד ולכן סביר שהוא לא ייפגע. נגיד את רואה אותה מרימה את היד כדי להתנגב עם השרוול ואז את פתאום צועקת בדרמטיות ״עצרי!!״ ואז מיד אח״כ מחבקת אותה (או את השרוול) כאילו הוא עכשיו ניצל מאיזשהו אסון נוראי. את יכולה לנגב זיעה ממצחך ולהגיד בדרמטיות ״ב״ה שזה נגמר ככה ולא אחרת!!״ וכד׳.

אלא בכל ארוחה שזה קורה, לומר פעם אחת.
מטרת האמירה היא לא שהיא תיושם באותה ארוחה, אלא בעתיד. אחרי כמה עשרות ארוחות, אמורה להיות איזשהי הפנמה.

בס״ד

אני לא יודעת מה בדיוק אמרו באותה הסדנה. רק 2 דברים שעולים לי:

א. יש כל מיני גישות בחינוך. אני מרגישה (וזאת הרגשה שמתחדדת לי ככל שהזמן עובר) שבגדול אפשר לקבל מיותר משיטה אחת. כל ילד שונה, כל שלב שונה, אנחנו משתנים, הסיטואציות משתנות וזה מרגיש לי חשוב להיות בהקשבה פנימית ולשאול את עצמינו ״האם זה מרגיש לי נכון כרגע? או שהחושים שלי מסמנים לי מבפנים שכרגע השיטה לא משרתת אותי, וקורה אפילו להיפך - היא מחלישה או מקבעת אותי במצב שאני זקוקה ליותר גמישות?״. (כתבתי את זה כמחשבה כללית, לא כביקורת על האמירה הספציפית ששמעת בסדנה).

ב. יש הבדל בין לבקש 200 פעמים שילד יעשה פעולה נקודתית (שהוא עכשיו יפנה את הצלחת שלו) לבין לחזור על אותו עיקרון חינוכי 200 פעמים (״לא אומרים ׳תביאי לי את המלח׳, אומרים ׳אמא, אפשר את המלח בבקשה?״).

לבקש 200 פעמים את אותו הדבר נקודתי מילד, זה אכן לא מומלץ. זה מעייף את ההורה בטירוף וזה משדר לילד שלאמירה של ההורה אין באמת תוקף. שרק האמירה המס׳ 200, כשהוא כבר מרים את הקול ומאיים (מרוב יאוש ותשישות נפשית) יש תוקף. אבל לכל ה-199 אפשר להתעלם. אני חושבת שיש ל@חלונות הרבה מה לומר על זה (חלונות, אם את עדיין באיזור, זאת הזדמנות להזמין אותך להצטרף לפורום הזה!). אבל בגדול, כדאי שהגישה הפנימית שלנו תהיה שכשאנחנו מבקשים משהו ספציפי (לפנות את הצלחת), אנחנו מחוברים לבקשה הזאת ״בכל נימי נפשנו״ (אולי טיפונת הגזמתי ) ואנחנו ממש מצפים שזה יקרה עכשיו.
ולכן לדוגמה לא נעתר לשום בקשה שלו כל עוד הוא לא יפנה. מכיוון שלילדים יש לרוב המון בקשות מאיתנו פר שעה, אם נעמוד איתנים ברצון שלנו שישמעו אותנו, זה כנראה יקרה מהר.
לפי הגישה של חלונות ולפי גישת שפר (לא מכירה באופן אישי, רק ממה ששמעתי), זה בכלל קשור לאמונה שלי שהילד שלי מסוגל ורוצה לשמוע לקולי. וכשמתחברים לאמונה הזאת, זה משפיע אוטומטית על הילד, וכתוצאה מכך הסיכויים שהוא אכן יבצע את המשימה במהירות עולים מאד-מאד.

אבל במה שקשור ל*חינוך*, שזה דבר הרבה יותר עמוק מסתם לבקש בקשה נקודתית, אני חושבת שדווקא החזרתיות נמצאת במהות התהליך. אנחנו נתקן אותו / נזכיר לו / נדגים לו עשרות או מאות פעמים, ובסוף הוא *יפנים* את הדברים. חינוך עשוי מאינספור שכבות דקות של הסברים ותזכורות, עד שביום בהיר אחד זוכים לגלות שהמסר הועבר ושהילד באמת מתנהג על פיו. זה ככה לגבי ניהול הכעסים שלהם, לגבי מה שקשור לנימוסים שלהם, לגבי כל מה שקשור להקניית מידות טובות, וגם במה שקשור להיגיינה, לסדר ולשמירה על חפצים. ולכן לעניות דעתי, במקרה שהעלית זה ממש סביר לחזור על זה עוד ועוד (מה שכן, יתכן שאפשר לדרבן ולקצר את התהליך ע״י משהו כמו מבצע).

מקווה שזה עוזר, והמון הצלחה!!! 🧡

שמלמדים את הילדים, כמו לצאת מהבית לבושים בבגדים ולא בפיג'מה, כמו להסתרק, לאסוף צעצועים, לא לקשקש על הקירות וכו'.

בשלב מסוים, ילדה שתמיד מלוכלכת תראה מוזנחת, ונראה לי שהאחריות ההורית שלי היא ללמד אותה לשמור על סדר וניקיון. אפשר לבחור *איך* לחנך לנושא ( האם בטוב באמצעות פרסים קטנים, חיזוקים, מחמאות, קניית בגדים חדשים ויפים כשמצליחה לשמור וכו' וכו' או ברע באמצעות עונשים, לחייב בסינר וכו')
אבל נראה שאצלך לא ברור *האם* לחנך לנושא, ונראה לי שכדאי לך לפתור את זה ואז אולי תדעי כמה ואיך נכון לך לחנך לזה.

אבל לא חושבת שנכון לחפור על משהו שטני רואה שהיא לא במקום הזה...

בס״ד

הגדול היה ממש ככה... לכלך והרס את הבגדים שלו בלי סוף. זה היה ממש מתסכל. הייתי מזכירה לו המון להתייחס יפה לבגדים שלו. עשינו לפחות מבצע אחד סביב כיתה א׳ או ב׳ וזה עזר! השתפר פלאים סביב... כיתה ב׳-ג׳. כנראה שלפני זה הוא עדיין לא היה מספיק בוגר לזה.

אחותו לעומת זאת מאז ומתמיד כמעט השתמשה במפית ונזהרה מאד לשמור על בגדיה. דווקא לאחרונה היא פתאום התחילה לעשות את מה שאת מתארת עם השמלה / חצאית / חולצה. קראתי לה לפני כמה ימים בזמן שריססתי קטמים לקראת כביסה והראתי לה (״זה הפסטה עם הרוטב של הצהרון, זה פרי״ וכו׳), עם בקשה שהיא תנסה לשים לב ולהשתמש במפית. היא הסכימה ומאז באמת נזהרת הרבה יותר ב״ה. היא בכיתה א׳.

מה שאני מנסה להגיד, מעבר להזדהות!, זה שזה פקטור של כמה דברים:

* בגרות (מתפתחת עם הגיל מן הסתם)
* אופי של הילד (נזהר / מעופף)
* אולי גם מגדר (סיכוי טוב שבנות יותר שומרות, בהכללה כמובן)
* לדאוג תמיד שתהיו מפיות בהישג יד
* חינוך, עוד ועוד ועוד ועוד ועוד...... שיחות, לשקף, להראות, מבצעים וכו׳ 😅
* סבלנות ולזכור שבע״ה מתישהו היא תקלוט 👍🏻


בהצלחה!!

אפשר לשים בהישג יד מגבון או מפית שרק עם זה מנקים.

והיא לא זוכרת. האינסטינקט זה עם הבגדים שלה. יותר מפריע לי איך לגרום לה שזה יהיה לה בכלל אכפת. זה שהיא ממש רוצה אבל שוכחת...

הגיוני מאוד שלא יהיה לה אכפת שהשמלה מלוכלכת.

זה אופי כזה (גם אני ובעלי כאלו, לא מדי אכפת לנו שמלוכלך לולא נימוסים חברתיים) אז זה משהו שאנחנו עושים כי כך נהוג בעולם אבל זה לא מעלה בי אינסנטקיבית דחיה או רצון לפעולה אחרת.

אז זה חוזר לזה שזה הקניית הרגלים. ואין לי נסיון בזה/בגילאים כאלו... אבל כל הכבוד לך שאכפת לך מהבת שלך ואת חושבת איך לעזור לה!

ולהראות לה את השמלה,

להסביר לה שזה לא נעים לראות אותה כך,

כמו שהיא מרגישה לא נעים ביד כשהיא מלוכלכלת

גם לשלמלה לא נעם להיות מלוכלכת וגם לסביבה לא נעים.

לחשוב איתה ביחד מה לעזור לה...

לשאול אותה אם מעדיםה שיזכירו לה,

או ללבוש סינר וכד'

היא נשארת אדישה. אופציה שניה- שהיא מדחיקה את התחושה הלא נעימה כי אין לה כוח להתמודד.... (מזכיר גם אותנו המבוגרים בכל מיני דברים האמת)

שיש ילדים כאלה...
ספציפית לענין הארוחה, הייתי בוחרת 2-3 חולצות קצת ישנות או גופיות, ואומרת לה שאלו כן חולצות לזמן האוכל, ושלפני הארוחה היא תחליף, ואחרי הארוחה תוכל להחליף חזרה וככה החולצה שלה תישאר נקייה.
אפשר גם ללבוש את החולצות מעל לחולצה הרגילה וככה זה פחות עבודה להחליף...
נכון שזה לא ישנה את ההרגל שלה, אבל אני חושבת שזה כן יכול ליצור אצלה מודעות.

לגבי זמן שהוא לא ארוחה, אני באמת לא יודעת מה להגיד. אך היא אדישה לזה, אז היא אדישה.
ובאמת לא נראה לי שיעזור להגיד לה מיליון פעמים.
אולי לחכות שהיא תתבגר קצת.
אולי להראות לה את הכתמים בכביסה, כמו שקמה כתבה.

טישו/מגבונים
ולהסביר שבעת הצורך (לפרט מה ההוונה שלא בטעות תחשוב לפרק לך חבילות סתם בשביל הכייף) יש במקום x נייר/מגבון.
ובהתחלה כל פעם שאת רואה אותה מלולכת להזכיר לה לקחת נייר לנגב, אם היא עסוקה להגיד לה לעצור את המשחק ושאת שומרת שלא ייגעו ושתלך לנגב.
לחפור לה כמה שיותר במודעות שלה ושיהיה לה הרגל שהיא תזהה את 'עת הצורך' באופן עצמאי. עקביות זה הכי חשוב.
זה סוג של תהליך כמו בגמילה.

אבל אולי לדבר על זה עם הגננת? כמובן בלי התייחסות אישית. אלא באופן כללי להתייחס לעניין ההגיינה ונקיון
לפעמים זה עוזר

הסתבר שהילד רצה תשומת לב והרבה..
לא חושבת שצריך פרס על התנהגות כזו, המשכנו כרגיל חזרנו לשבועיים בערך לתקופת הגמילה(הפסקות שירותים יזומות, וגם לפני היציאה בסוף היום בגן לעצור בשירותים, אחרי נסיעה ארוכה לרגת מהאוטו דבר ראשון לעשות פיפי) ואז זה חלף מעצמו, עכשיו מפספס רק בלילה בשינה.

היי,

יכול להיות מאוד שזה נובע מתשומת לב, למרות שהיא מקבלת הרבה.

אבל גם שאנחנו שואלים או לוקחים לשירותים תמיד אומרת אין לי, אחרי רבע שעה עושה בתחתונים.

זה הגיע למצב שלפעמים עושים לה תנאים בכדי שתלך לעשות בשירותים.

יודעת למה הכוונה.
אצלנו הסתבר כי הוא הרגיש השוואה עם אחד בני הדודים בני גילו שאמרו לו (אבא, סבאסבתא..) שיראה איך הבן דוד כבר גדול ולא עושה בלילה בכלל..
עד שעליתי על זה היה מתיש!!
דיברנו איתו ובכללי הוא ילד שמקבל המון תשומת לב ומינוף רגשי.
לקח זמן אבל עכשיו יותר טוב הוא דיי חזר לשגרה יבשה ביום, למעט פיספוסים לעיתים רחוקות שזה עוד מתקבל והגיוני לגיל 3+.

יכול להיות שאני עושה את זה במודע/ לא מודע.

אומרת לה תראי את אחיך הגדול (בן 4 וחצי) הוא כבר גדול ועושה בשירותים.

אולי באמתז יכולה להיות הסיבה הזאת.

אנסה לשבת לדבר איתה יותר ולהבין את שורש הבעיה.

מקווה ..

תודה אהובה.

אין הקלה יותר גדולה מהתרת הספקות

אני לא באמת יודעת מה לומר, שמתם לב רק שזה לא שלשול? לנו היה את זה כמה ימים וברגע שהיציאות חזרו לקושי נורמלי זה הפסיק, ואז הבנו שכנראה פשוט ברח לה השלשול (ואכלנו את הלב שכעסנו עליה 🙁)

יש לה יציאות תקינות...

פשוט לא מפריע לה להסתובב עם זה כל היום.

גם שמסביבה אומרים לה שזה מאוד לא נעים הריח וכולי....

 

אם היא אפילו לא מספרת שהיא עשתה.. למה הגעת למסקנה שזה בשבית תשומת לב?
האם היא מחכה עם זה עד שחוזרת הביתה בשבילך? איך את מגיבה?

שכדאי להתחיל דווקא מבירור פיזי.
(בדיקת שתן וצואה).

ואגב, גם לשינויי מזג האוויר יכולה להיות השפעה על העניין. נסי גם להלביש אותה חם יותר.

אצלי עזר פשוט לא לקחת את זה כמשהו גדול ופשוט אומרת לה כשיהיה לך תגידי ונעשה באסלה וזהו אני אומרת מידי פעם ולא מציקה ואז זה לפעמים כבר בה ממנה אבל כשהיא מצליחה אפילו לעצור ולהמשיך בשירותים אנחנו עושים מזה חגיגה של חיזוקים איזה אלופה וכו.. וזה מה שעובד..
פשוט אני לא לוקחת את זה כסיפור גדול כי בסוף זאת המטרה שלה. אם אני שמה לב שהיא באה לעשות בכוונה אני מציעה לה לבוא לשירותים לעשות שם.
ואת הצומי אני משתדלת לתת במקום אחר שלא תרגיש שחסר לה.

הבן שלי השני לא מזיק ולא מציק לקטנה,

רק הגדול יש  לו מעין אובססיה לבן השני, חיפשתי

כל מיני רעיונות אבל שם דבר לא עזר, אתם איך

מתמודדים עם זה? 

זוכרת את זה מאחים שלי, ורואה את זה גם עכשיו אצל ילדים שלי.
הנחמה הגדולה שזה עובר בסוף, ולרוב הקנאה לא נשארת לתמיד...
עצות פרקטיות לעכשיו? אולי לנסות לחשוב לעומק למה הילד מקנא באחיו. אולי הוא מרגיש צורך להילחם על מקומו? אולי האח מקניט אותו בהיחבא? ואז לנסות לפתור את הבעיה הקונקרטית.
לחלופין - להעצים את הילד המקנא, לשבח אותו על כל דבר קטן, לתת לו מקום משל עצמו... אולי גם זה יכול לעזור.
כותבת כמובן רק מהשערות שעולות לי...

אבל לאחר מעט זמן שוב הכל חוזר,

כמו שאני מכירה אותך, גם את זה כבר עשית
ובכל אופן - להתפלל שיהיה שלום ביניהם, ושהקושי הזה יעבור במהרה, ושיהיה ביניהם קשר נצחי טוב, ושגם לכם יהיה טוב וכיף עם הילדים לאורך השנים...

אם זה עוזר לזמן נתון

אם הוא לוקח מהקטן צריך לשים לו גבול
לקחת ממנו ולומר לו שאסור
פעם ועוד פעם ועוד פעם
לדבר איתו אחרי שהוא נרגע איך מרגיש השני כשלוקחים לו, ולשדל אותו להתגבר לכבד את השני
עם הבת שלי נתתי לה שני שוקולדים כדי שתתגבר ותחלק אחד לה ואחד למי שלקחה ממנו.
אחרי ששמים להם גבול
זה לעזור להם לעשות את הפעולה ההפוכה
לתת, לכבד, לאהוב את השני
זה לא היה לה קל, אבל זה שגם היא קיבלה צופר עודד אותה לתת למי שפגעה בו ולבקש סליחה
אחרי שהתגברה עודדתי אותה הרבה שהיא עשתה תשובה והיא גיבורה

אני אנסה טיפה, לא יודעת בדיוק מה קורה אצלכם אז כמה דברים כלליים:

לפעמים בלי לשים לב ההתנהלות שלנו יכולה להשפיע על קנאה.
לדוגמא, אם מתערבים בויכוחים/ריבים בין הילדים. הרבה פעמים אנחנו לא רואים מה היה לפני ולפעמים דווקא הילד ה"טוב" הוא זה שמציק עד שהשני מתעצבן ובסוף כועסים על השני.

השוואות, גם בלי לשים לב נספר לאחרים כמה ילד אחד מוצלח במשהו. או שנגיד לילד אחד "בוא תעזור לי כמו xxx"

דבר נוסף, יכול להיות שהבכור לא מוצא את עצמו ומחפש איך להשיג צומת לב.

מציעה להתחיל לבקש ממנו עזרה בדברים קטנים ואחכ להחמיא לו על העשייה הצורה מפורטת. לדוגמא במקום אתה אלוף/צדיק/טוב להגיד משהו כמו "זה עזר לי שעשית ___ בגלל שהיו לי הרבה הכנות לשבת"
"תודה שהבאת צלחות לכולם, אני רואה שאתה מסדר יפה"

ועוד משהו,
לשים לב שדווקא יש דברים/משחקים/ בגדים שונים בין האחים.
כל אחד מקבל מתנה שונה, בלי לפחד מההשוואה ולהגיד בצורה עניינית ורגועה שכל אחד קיבל את המתנה שלו.
לא לפחד מבכי זה חשוב ההפרדה הזאת.

גם אפשר לראות שלגדול יש מקום פרטי שלו בבית, ממש לא חייב חדר, מספיק מדף, קופסא, איזור שבו הוא שם את הדברים שלו. ולהסביר לו שזה מקום רק בשבילו.

בהצלחה רבה!

אצלינו היתה תקופה שבה בן הארבע וחצי היה מרביץ לאחיו התינוק כל הזמן. ממש. ברמה של לעבור לידו ובשניה להחטיף לו איזו כאפה מהצד. כל הזמן.
היה לי ברור שזה נובע בעיקר מקנאה, כי התינוק תפס את מקומו כבן הקטן במשפחה.
מה שבסוף עזר זאת טבלת נקודות קלאסית.
בעלי צייר לו טבלה כזאת עם עשר שורות, עשרה ריבועים בכל שורה. בסוף- יקבל הפתעה
הגדרנו לו על מה היא מקבל מדבקה ועל מה אני מורידה לו מדבקה. אחד הסעיפים להורדת המדבקה היה ''אם אתה מכאיב לאחיך או לאחותך''. (גם אחותו הגדולה סבלה מנחת זרועו ..)
מאוד מהר הוא פשוט הפסיק להכאיב לתינוק. ראיתי אותו פעם או פעמיים בא להרביץ לו ואז אומר לעצמו ''אה...לא...''.
אולי כדאי לך לנסות. כי זה גם לתת לו תשומת לב על הדברים הטובים שהוא עושה (אני נותנת לו על התארגנות בוקר, על ברכות, על איסוף משחקים, על עזרה) ומצד שני יכאב לו להפסיד את מה שהרוויח, אם יקח לאחיו הקטן.

ואז להיכנס דרך העדכני ולראות את שני הפורומים בו זמנית

בע"ה כשיהיה מכתב פתיחה נכניס לתוכו.

עוד לא חוויתי את זה עם הילדים שלי, אבל כן ביננו האחים וגם בצד של בעלי (גם אני וגם בעלי מהגדולים שבמשפחה).
לא יכולה לייעץ, ולכן עוקבת (לצערי הפערים האלה קיימים גם היום כשכולנו בוגרים ולכן אשמח להאיר את עיני בנושא..)

אני מרגישה שעם הגדולים הייתי הרבה יותר אמא "חינוכית" שבודקת כל דבר בשבע עיניים, מקפידה שלא יקבלו ממצתקם עם צבע מאכל, מונוסדיום גלוטומט, בודקת כל משחק וכל ספר בשבע עיניים מבחינה חינוכית, נלחמת על הרגלי אכילה, שינה, תזונה נכונה וכו..

ועם הקטנים אני הקבה יותר משוחררת וזורמת - פחות מקפידה על כללים, הולכים לישון יןתר מאוחר, אם חילקו להם ממתק יןתר זןרמת עם זה..

ומי מרוויח?
לדעתי שתי הקבוצות..

הגדולים גדלו בבית יותר קפדן אבלע ם אמא שהרבה יןתר היצה פנויה אליהם והשקיעה ביצירות, הפעלות, יציאות איתם..

והקטנים "מקבלים" יותר דברים ונהנים מיןתר חוויןת בזכןת הגגולים, אבל זוכים לאמא הרבה יותר עסןקה, פחות זמן ממוקד בפעילות איתם.. יוצאים לגינה עם אח גדול ולא עם אמא, אבל מרוויחים המון ממהשהגדוחים מביאים הביתה..

בהחלט מסכימה שהם ממש גדלים ומתחנכים אחרת..

הקטננ חזרה מהגן והחליטה להוריד את החצאית וללבוש מכנסי פיזמה.. (למה? ככה..)

עם הבת הגדולה זה לא היה קורה!! אין מצב שהיא היתה מסתובבת בבית כל אחר הצהריים עם מכנסיים בלי חצאית או שמלה או כותונת למעלה..

אבל עכשיו ממש לא נראה לי משמעותי להשקיע על זה את האנרגיות שלי. היא לא יוצרת היום לשומקום ואני עם כזה עומס של יום חמישי שמה אכםת חי מה היא לובשת..

(דרך אגב זה ממש ממש נכון עם בגדים בכלל: כמה אנרגיות השקעתי בלהתאים בגדים לבכור שלי, להלביש אותו יפה לגן וכמה אני משחררת איך שהקטנים מתלבשים לבד בערך לפי "מה שיוצא אני מרוצה" ואפילו כשיוצאים לאירוע שצריך להתלבש יפה אני פשוט מבקשת מאחת הבנות הגדולות לארגן להם בגדים וסומכת על הטעם שלהן שלא יבחרו משהו מזעזע מדי..

אבל מקפידה איתה על כל דבר בלבוש וכו.. ועם הקטנה לא

הבעיה שלפעמים אני אוכלת את עצמי שאין לי זמן וכו' (לא שיש מה לעשות עם זה, כן?!)
ובמבחן התוצאה לדעתי הגדולים יותר מחונכים מהקטנים וזה כואב לי. אבל אולי אני באמת צריכה לשנות גישה ולהפנים כמו שכתבו בנות בהמשך שזו המציאות שהכתיב הקב"ה ולשם נולדו הילדים ויש גם דברים טובים במציאות הזו. תודה על ההארה

האחים הקטנים גדלים בזה שקיבלו הכל, הטיולים היו רק של אטרקציות ובעיקר חו"ל, הרבה מסעדות וכו'.
האם זה גורם להם להיות מפונקים יותר גם בתחילת הנישואים?
ממה שאני רואה, הם סומכים יותר על ההורים וכספיהם (אפילו ברמה של קנית לחם וחלב) לא ממהרים למצוא עבודה גם בתור סטודנטים, יקחו רכב מההורים במקום ליסוע בתח"צ וכו... (ואילו הגדולים היו ממש ההפך...)

וקיבלתי נסיעות לחול וכאלו
אני שיא האחראית
לא לקחתי פרוטה בחיים מההורים שלי
אמנם יש דברים שהייתי מפונקת בהם אבל לכל אחד יש חסרונות אחרים בחיים
בסוך הכל חינוך.
אם עושים טיולים לחול אבל מלמדים להכיר תודה וששום דבר לא מובן מאליו ולא קונים לילד כל מה שהוא רוצה
אפשר לחנך כל גיל וכל מצב במשפחה. פשוט זה חינוך שונה, לא אומר שזה חינוך פחות טוב בהכרח

הקטנין גדלים אחרת לגמרי מההורים.
אבל זה לא "פחות" או "יותר":

הם נהנים מהמון דברים שהגדוחים לא נהנו מהם, וגם משלמים מחירים שהגגולים חא שילמו..

והגדולים מצידם קיבלו מאיתנו הרבה דברים שהקטנים לא, וגם נמנעו מהם דברים שלקטנים כבר איפשרנו..

בסוף "איזהו העשיר השמח בחלקו"

כנראה זה עניין של חינוך (שהיה משחרר מאוד אצל הקטנים) ומאמינה שגם עניין של דור ותקופה נכנס פה, היום יש שפע גדול..

אני בכורה מתוך עשרה ילדים. לא ראיתי כך אצל האחים שלי אבל ההורים שלי ייקים ובהתאם לכך החינוך.
אצלי בבית רק הגדול התחתן כך שאין לי השוואה בינתיים. אני מניחה שזה תלוי בהרבה גורמים כולל כמה ההורים מאפשרים, אופי של הילדים ובני זוג וכד'

אבל פניות יש לי באותה מידה
מה שכן כח לטיולים ארוכים למשל כבר אין לי, אז אולי הקטנה מקבלת דברים ביותר כסף, אבל הורים מלאי מרץ אין לה…
לכל מקום במשפחה יש מעלות וחסרונות וכל אחד נולד במקום שטוב לו

לא יודעת איך את מצליחה לתת לכל אחת מה שצריכה. רק השיחות עם המתבגרים שלי גוזלים את כל הכוחות הנפשיים

חייבת להפנים אותו. תודה

ומסבירה שהחיים דינאמים
שהגדול שואל למה הקטן קונה ציוד יקר לביה״ס, וכשהוא היה בביה״ס לא הרשתי, אני מסבירה שקונים לפי המצב הפיננסי.

כשהקטן שואל למה הוא צריך לקנות מהכסף שלו נגן, ולגדול קנינו מכספנו, אני מסבירה לו שילד שמרוויח כסף יכול לקנות לעצמו, ולא צריך להשתמש בכספי ההורים.

הבעיה מתחילה כשהחיצים מופנים לילדים בעצמם. נניח, אחד מבקש ממני משהו אז הגדולה אומרת לו שאיך הוא מעיז לבקש את זה כי הם אפילו לא קיבלו דברים פשוטים וכו'

אני עושה את זה כבר במקומות הרבה יותר מוקדמים -

אם הלכתי עם ילד אחד לרופא בירושלים וקניתי לו פיצה - עדין יתכן שאלך שבוע אחר כך עם ילד אחר לרוךא בירושלים ולא אקנה לו פיצה וגם לא שום דבר אחר. (כשזה כמובן לא באופן עקבי תמיד לאותו ילד..)

אני מבהירה היטב לילדים שאין לי שום מחויבות לתת לכולם "שווה שווה".
אני אוהבת את כולם מכל הלב והכי הרבה, אבל נותנת לכל אחד לפי מה שנראה לי נכון, נצרך ומתאים באותו רגע (מכל סיבה שהיא) גם אם זה יוצא מאוד שונה ממה שאחיו קיבל ממני.

לדוגמא:
לבת הראשונה שלי (אחרי שיירה של בנים בלבד) הייתי ועד היום אני צריכה לקנות כמעט את כל הבגדים שלה כי היא לא ירשה כלום מאף אחד.
הבת השניה קיבלה ירושות מאחותה הגדולה, משכנה שגרה לידנו ומעוד 2 בנות דודות ויש לה מלתחה מפוצצת ומהממת גם בלי שקניתי לה כלום.

אז כשאני חוזרת עם קניות לגדולה - אני לרגע לא נותנת לקטנה מקום להיכנס בכלל לעמדת המקופחת.
מדי פעם אני קונה לה משהו מיוחד כדי שתהיה לה חוויה של בגד חדש שהיא בחרה בחנות, אבל זה מצד התחושה שלי שזה צורך שלה, בשום אופן לא מתוך רצון למנוע תחושת קיפוח בינה לבין הגדולה..

לדעתי כשבקור שאין מקום להשוואות קל לא להיכנס למקום כזה.

הגדולים קיבלו ממך דברים שאת לא פנויה לתת לקטנים, והקטנים מקבלים דברים שלא יכלת לתת לגדולים, ואת אוהבת את כולם המון ומכל הלב..

כשהבכורה שלי הייתה קטנה יותר - היא "התלוננה" שכל הבגדים שלה חדשים והיא אף פעם לא זוכה בירושות! קינאה באחותה הקטנה, שיורשת את הבגדים שלה, והייתה מאושרת כשמדי פעם היא קיבלה בגד שהיה של דודה שלה

אוף, רק לי את לא מוציאה בגדים מהמחסן.

הבעיה שלא כל הילדים מוכנים לקבל את זה שלנו כהורים יש את השיקולים שלנו. כמה שניסיתי להסביר זה לא תמיד עובד. יש לי שלוש בנות רצופות בגילאי העשרה וכל הזמן יש תחרות בינהן

הבת הגדולה שלי כמעט בת 13 ונראה לי שהיא מכינה לי סרט שלם של גיל ההתבגרות..
.עם הבנים שמעליה הולך יותר בקלות..

והם מאוד שונים אחד מהשני אז די ברןר שאין מקום להשוואה..

למשל: לאחד מהם די קשה עם המסגרת של הישיבה ואני מאוד משתדלת לרפד לו את הדרך עם הפתעות, חטיפים, שוקולדים וכאלה שיתנו לו את הכח לשרוד שבוע מחוץ לבית.

לשאר הבנים שבישיבות אין צורך כזה והם לגמרי מתייחסים בטבעיות לזה שאחד מקבל שפע נשנושים לישיבה והאחרים יוצאים בלי כלום כמעט..

אחד מאוד מקפיד על הלבוש שלו והסגנון, ואחד ממש לא אכפת לו מה הוא לובש, והאחרים אי שם ביניהם - אז רמת ההשקעה שלי בקניות שלהם מאוד שונה באופן טבעי.
אף אחד מהם לא מרגיש מקופח כי הצרכים שלהם שונים.. (הבכור שלי כסה טיפוס שמסתפק במועט שאני צריכה להילחם איתו לקנות לו 2 זוגות מכנסיים חדשים, אחד אחר כל חודשיים משנה את המותג שהוא מסכים ללבוש וכל הזמן תריך בגדים חדשים שיתאימו לאוםנה הנוכחים - אני לא תמיד משתפת לגמרי פעולה אבל יחסית לבכןר הרבה יותר..)

אני אגיד לילד, לא לומר איך אתה מעיז, אלא בצורה אחרת שמכבדת.
איך לי בעיה שיהיה שיח ביניהם על השוואות, כמו כל שיח אחר.

וסתם מעניין אותי, את מעירה תוך כדי השיחה או בפעם אחרת בשיחה יזומה/אקראית?

אני לא מתערבת
אח״כ את יוזמת שיחה וגם מציעה להתנצל בפני האח על הדיבור הפוגע

פעם המצאנו לאחים שלנו שיר שעד היום אני זוכרת ממנו 2 שורות

כשאנחנו היינו קטנים ללללל

היו דברים מאוד שונים ללללל...

ואז הם צחקו ופתחו שוב את הדיון

אנחנו באמת גדלנו אחרת מאחינו הגדולים.

למשל כמו אצלך אצל ההורים היה קל יותר כלכלית

אימא שלי לא הייתה בהריון כשגדלנו והייתה עם יותר כוח

יותר בטוחה בעצמה ועוד....

אבל מה אחים שלי הנשואים קבלו המון דברים שאני לא מקבלת... למשל אחיות שבאו לעזור עם הילדים, אימא ששומרת בכיף כשיולדים... ארוחות מבושלות, שבתות חופשי חופשי ארוח מלא.... לנו אין את זה היום כשההורים כבר מזדקנים.

כל אחד ומה שהוא מרוויח.

ותמיד היו אומרים לי.
לך הרשו להישאר בל''ג בעומר עד הבוקר כבר בכיתה ד', לנו הרשו רק בכיתה ח'.
לך יש הרבה יותר גרביים ממה שהיה לנו
וכד'...
אבל בסדר...לא נראה לי שזה הכעיס או עצבן את אחיותי הגדולות. זה פשוט היה ככה וזהו.
בילדים הפרטיים שלי, אני לא שומעת אמירות כאלה. אבל גם אם יגידו, אפשר להסביר שהדינמיקה המשפחתית משתנה מאוד עם השנים. ושב''ה היום אנחנו יכולים לקנות כך וכך וכד'.

אפילו בהיבט של כיסויי הראש שלי מפעם להיום
הציפיות היום הרבה יותר גבוהות
פעם לא היה לנו הרבה כסף
אבל גם הציפיות של החברה לגבי הרבה דברים היו פשוטים יותר (בחיי זוכרות את המטפחות המשולשות עם פסי הכסף הדקים האלו שעלו לנו 10₪? 🤭)

לא ממש בהן, כי הן קטנות מדי, אבל במטפחות בסגנון הזה שקניתי או קיבלתי לפני שנים. לא סובלת לקנות מטפחות... ובגדים בכלל...

מטפחת סלי מרובעת - קמיליון אופנה
יש גם צעיף ענק וגם מרובעת
במלא צבעים..
יש לי שתיים כאלה שאני ממש אוהבת

כרגע משתמשת במה שיש
אבל בהזדמנות
אחליף את כל המלתחה.

כל המגירה הייתה מלאה בכאלה, בשלל צבעים.
היום מטפחת אחת עולה כמו 10 כאלה...

אני כבר אמא בעצמי, אבל כל הזמן אחים שלי הגדולים אומרים שהם גדלו אחרת ממני ומאחי הקטן. נורמלי ביותר

זוכרת את עצמי מאחרת לבית ספר, אפילו לא מגיעה לבית ספר אם השיער לא הסתדר כמו שצריך.

דבר ראשון זה הגיוני שילדה תרצה להראות טוב עד שזה מתחיל להיות מוגזם.

אצלי זה ישב על לחץ חברתי וחוסר ביטחון, הייתי מתולתלת (מהממת) וכולן היו חלקות, רציתי להיות כמו כולן, אף אחד לא טרח להגיד לי שזה מהמם ויחודי.
אני לא יודעת אם זה יושב על המקום הזה, אבל אם כן, לחזק את הביטחון שלה, שהיא יפה, השיער שלה יפה, להחמיא לה בסביבת אנשים, כמובן בטעם טוב ולא בצביעות.

בנוסף לדבר בצורה בוגרת, שאת מבינה שזה חשוב לה אבל זה לא יכול לעכב את כל הבית וצריך לחשוב על פיתרון יחד.
לקום רבע שעה קודם, להיעזר בך, ללכת לבד לכיתה כדי לא לעכב את כולם (אם זה אפשרי)..

עזרתן לי! @מיואשת******, @מותק 27, @דבורית.

מסבירים שזה בסדר שהיא רוצה לבד, אבל יש לה מחיר.
בואי נחשוב ביחד כמה זמן זה אמור לקחת לך, האם את מוכנה למשל לקום רבע שיה יוקדם יותר כדי להשקיע בתסרוקת?
כי לאחר בגלל זה אי אפשר
אולי נחליט שאת מנסה עשר דקות לבד ואם לא הולך אז אמא תעשה?
מה דעתך להתאמן אחרי צהרים על התסרוקת שאת אוהבת כל יום כדי שתתרגלי ולא תהיי בלחץ בבוקר
פשוט לדבר איתה על זה ולחשוב איתה יחד איזה פתרונות מתאימים לה, כשהפתרון לאחר הוא מחוץ ללקסיקון. זה לא אופציה.
ותתעלמי מההיסטריה והבכי אם זה חד פעמי. פשוט לא לדבר על זה ולא לעשות מזה עסק, רק לחשוב מה הפתרון הלאה.

הבת שלי פעם גזרה לעצמה חלק מהשערות בגיל הזה כי הם בלטו מהקוקו וזה הפיתרון שהיא חשבה עליו כדי להסתדר עם הענין
שלא תדעי כמה זמן לקח לזה לצמוח חזרה… 😁

מידי פעם צמה לבקשתה. או תסרוקת אחרת.. אם בבוקר זה כבר מתבלגן אז אני עושה לה מחדש ..
אם היא עושה לעצמה, היא אף פעם לא מתלוננת,
ואם זה נראה לה לא יפה היא תבוא אליי

גם אותה וגם אותך...
היא מתולתלת? כי יש תסרוקות מתאימות יותר לסגנון מתולתל

אבל דורש הרבה מאמץ.
הם התרגלו לתנאים מסוימים ותצטרכו להתעקש כדי ״לגמול״ אותם.
להיות עקביים ולשים גבול ברור שלא נכנסים יותר למיטה שלכם.

כמה רעיונות:
להשאיר מזרון או ספונת ליד המיטה שלכם שאפשר לישון רק עליהם.
להשאיר כסא ליד המיטה של הילד ואם הוא מפחד אתם יושבים לידו עד שהוא נרדם.
בנוסף לחזק לו את הבטחון ולתת כלים נגד פחדים (למשל פסוק מסוים או שיר/ דובי שישמור עליו וכדו׳)
אחרי כמה לילות הוא יפסיק לבוא אליכם…

תאספו את כולם, תודיעו שאין יותר להגיע למיטה שלכם, ימי שיגיע יוחזר לאלתר.
רק ילדים חולים מגיעים (זה הכלל שלנו, תעשו כלל משלכם שיתאים לכם)
ואחר כך מגיע שבוע קשה
בו כל ילד שמגיע- קמים ומחזירים אותו. אם צריך יושבים לידו, אם הוא בוכה מנסים להרגיע, בכל דרך שמתאימה לכם חוץ מלחזור למיטה שלכם.
יש כמה ימים קשים בהם לא ישנים הרבה
אבל ממילא את מתעוררת מזה …
ואחר כך יהיו לכם לילות נורמליים.
גבולות ועקביות
אבל תעשו את זה רק כשאתם ממש מוכנים משוכנעים ונחושים.
בלי להרגיש רחמים ואוי מסכנים ואוי הוא בוכה וכו, מתוך הרגשה ברורה שהמקום הנכון להם הוא במיטה שלהם ושם יהיה גם להם וגם לכם יותר טוב.

והילדים קולטים את זה
אסור להם אפילו לשבת על המיטה שלנו
ובמקרים קשים שמישהו חולה או מפחד הכי הרבה זה לישון על מזרן סמוך (כמו כלבלב 🙄)
בעלי פשוט לא מוכן שיתקרבו למיטה שלו
הם אפילו לא מבקשים ...
מה אני מנסה לומר?
ברגע שזה יהיה ברור לכם
זה יהיה ברור להם
תודיעו להם מראש
תנו להם בקבוק מים ליד המיטה
מזרן בכניסה לחדר שלכם זה המקסימום
תלכו קצת לקיצוניות השניה אולי כדי לאפס

נראה לי שנעשה איתם שיחה ונדבר איתם על זה.
ומקווה שהגמילה תהיה כמה דיותר קצרה...
עזרתם מאוד!
מקווה לעדכן בקרוב על שינוי🙏

לקחת קלסר ולשים בו את הניירת החשובה לפי נושאים.
למשל: תיקייה לתלושים
תקייה לקופות/חסכונות וכו' שלך, ואחת של הבעל, ילדים וכו'

כנל בשאר הנושאים

לק"י

לכן נשמח את תכבד את המרחב הנשי שלנו ולא תגיב פה.

תודה על ההבנה.

אבל עדיף שהם יבינו לבד (בזכות הכותרת ש"צועקת" את זה) שזה פורום נשי...

בהרבה פורומים יש מין הקדמה שמסבירה מה הפורום ויעודה ומה הכללים בו, אז אולי כדאי שזה יהיה ברור?

גבר שקורא ומגיב פה כנראה לא מודע לרצון שזה יהיה פורום נשי, ואז מרגיש קצת "מותקף" מהדחיה..

אז כדאי פשוט לכתוב את זה בכניסה לפורום כדי שזה יהיה ברור ןימנע חוסר נעימויות..

אולי זו באמת שאלה שמתאימה לפורות הורות או נשואים טריים, ששם יש גברים מלכתחילה...

יש לי קלסר חצי שקוף (מקווה שזה מובן..) עם ניילוניות בפנים. לכל ילד קלסר ובתוך כל ניילונית תחום אחר, רפואי, לימודים, אבחונים, ציורים או כרטיסי ברכה שהכינו (לא הכל אבל אלו שריגשו אותי..) וכן.
האמת שיש לי גם קלסרים כאלו לתחומי הבית.
קלסר לתלושים כרטיסי אשראי ובנק
קלסר חשבונות- חשמל, מועצה, יישוב, טלפון וכו
וקלסר לשאר הדברים.
קניתי את הקופסאות המשרדיות לאחסון תיקיות והכל בפנים.
שומרת חשבונות וניירת של 7 שנים אחורה ואז זורקת (חשמל וכאלה.. יש תחומים מסויימים ששומרת הכל)

אני זורקת מה שברור לי, משאירה את השאר לבעלי, הוא דוחף
אותם איפשהו, הם נופלים עלי אחרי כמה חודשים, אני מתעצבנת וזורקת עוד כמה, ממיינת עוד כמה, משאירה לו את השאר ו… יוזר חלילה
🤷🏼‍♀️

בעלי שומר הכל
אז זה באמצע
תראי מסמכים שומרים דברים שקשורים לדירה, משכנתא וכאלו. חשבונות חיסכון לילדים, תלושי משכורת, תעודות אחריות והוראות הרכבה/פירוק/ שימוש של מכונות למינהן
כל חשבונות חשמל מים גז ודברים שלא שולחים במייל אז נגיד שנה אחרונה או שנתיים גג לדעתי מספיק
ליקוטי חשבון בנק ויזה בזק וכאלו- הכל מגיע במייל ואנחנו רבים על זה כי אני רוצה להפסיק לקבל מודפס והוא אוהב לראות את זה בדף
ולאגור את זה כדי שזה יפול עלי יעצבן איתי! כי אחרת על מה נריב? 🤣

אנחנו אותו הדבר
רק הפוך
לפחות ככה זה היה עד לפני כמה שנים
בהם שנינו התעייפנו מההתעסקות הזאת
כיום משתדלים בעיקר לוודא שאנחנו יודעים איפה כל אחד מהילדים שלנו

שזה מיועד להיות פורום בעיקר לאימהות.

שנרגיש בנוח לשתף פה דברים כמו שאנחנו משתפות בפורום הריון ולידה, רק בקשר לילדים גדולים יותר.

עלה הצורך בפורום נשי יותר כדי לשתף בסוגיות מן האימהות. אז זה פורום פתוח, וכמו בפורום היריון ולידה אין מניעה שגברים ייכנסו אליו. אבל מטבע הדברים הוא פחות אמור לעניין אותם...

(הוא יהפוך מחלול למלא)

כמה פשוט

מזל טוב חברות.
שיהיה הכי טוב שיש!

תורי להיות פה בעז״ה, כבר אהיה עתירת ידע בזכות השרשורים המחכימים שייפתחו

אמרתם שהוא לא יופיע ברשימת הפורומים

ככה הוא יופיע ברשימת הפורום המועדפים שלך...

אבל הוא גם מופיע ברשימת הפורומים (ב'זוגיות ומשפחה'), אז זה כבר פחות קריטי..

@יעל מהדרום, @לפניו ברננה ו @מתואמת!
בהצלחה!