מחפשת מטפלת רגשית באזור ירושלים 

 

יש לכם מישהי עם המלצות שמכירים?

ולפעמים יש לי פגישה
עם המוות
הוא מחכה מעבר לפינה
מקל ביד
מוכן להכותני, ואני
מתקדמת בתמימות.

הסטה קלה,
לעוף אחורה, ליפול על הגב
לתת לנשימה להעתק,
ולדמעות לפרוץ.
(סך הכל. אני רק בנאדם)

לדעת, שהגעגוע עוד ילווה
הציפיה לעוד דיבור, אפילו נזיפה
(כי ממנו היא תמיד יפה)
ולהמשיך לזעוק, הנפש חפצה
לדעת למה, למה זה קרה.


שוב. ושוב.
זה יגמר מתישהו?!

חברה יקרים ומתוקים. 

אין לי ממש מילים, רק דמעות.

 אנסה לתאר מה קורה כרגע...

אני מדריכה בפרויקט יתומים ומשפחות חולות

ובשנה האחרונה יצא לי להדריך ילדה מקסימה ומתוקה עם המון שמחת חיים.

אמא שלה חלתה תקופה של זמן.

ואחרי התקופה הסבוכה והמתוחה שעברנו.

הודיעו על פטירתה.

כן תקופה מורכבת גם לי ואני בטוחה שגם בשביל המתוקה שלי..

אשמח לעצות וטיפים

איך לעודד אותה בתקופה הזאת?

מה לאמר? באיזה נקודות לגעת? במה להרפות.?

בקיצור כל הנקודות שנראה לכם שכדאי לשים לב אליהם בתקופה הזאת.

 

תודה ובשורות טובות בע"ה.

 

 

הציעו לי לקרא ספר שמסביר את כל מה שעובר בנפש האדם שחובה אובדן וככה אפשר להבין אותו יותר ולהתחבר יותר..
קוראים לספר אובדן אם אני לא טועה ולא זוכרת מי המחבר.
משהו ייודע על מה מדובר?

זהו, אז לפני חודש המחלה הקצרה והקשה הכריע אותך ברכה

היה קשה לראותך כה סובלת, אי אפשר לזהות אותך

רק השם על המיטה בטיפול נמרץ גילה שאכן זאת את.

ועכשיו, עכשיו את במקום שכל הצדיקים והצדיקות מגיעים לשם בסוף

אני יודעת שאת במקום שמח ובטוח, וזה רק אנחנו שלא מבינים

אבל בכל אופן השארת אחריך חמישה ילדים רכים

שלא היה להם מה להגיד חוץ מ"יתגדל ויתקדש שמי רבא"

כך אמרו הגדולים שלך בני החמש ושש.

נסתרות דרכי הבורא. רק להאמין שהכל לטובה

אפילו שאנחנו לא מבינים למה ולא נראה לנו טוב.

בכל אופן אפילו זה טוב, זה טוב כואב ולא נעים בכלל

שנזכה לתחית המתים ותהי בחתונה של אחותך היחידה

אוהבת וזוכרת

 

המבדיל בין קודש לחול.
המבדיל בין אור לחושך.
אור? איפה?
ספרו לי!
אני מחפש אותו כבר הרבה זמן.
בערך מאז שהתחיל לרדת הטל.
אמרו לי הוא שם.
בזמן הבדלה.
לא הבנתי.
והרי זה בדיוק הפוך.
בזמן ההבדלה הכל חשוך.
כמו תמיד בעצם.
ורק נר קטן.
מתאמץ להאיר הציבור כולו.
והם מנסים לשקף את הציפורן באורו.
אבל משהו פה חסר.
החושך פה הוא חושך אחר.
אמרו לי פה זה שונה.
פה.
יש הרבה נרות.
כדי שכולם יוכלו להנות מהאורות.
ומה איתו?
זה לא הוגן.
הרי אלו הנרות שלו!
אמרו לי.
הוא לא צריך נר.
אצלו זה משהו אחר.
מאז שהוא הלך.
החושך שם למעלה ברח.

שמחה עצומה.
שמחה של תורה.
מתרסקת עם שיחת טלפון קצרה.
מתפרקת אל היער הסמוך.
משאירה חברים מודאגים סביב שולחן ערוך.
רגע מה?
הרי זה לא יכול להיות.
לפני שעה רקדתי בשמחה.
ועכשיו זועק אל השמיים ומחפש תשובה.
ואל תנסו להקשיב.
לחבק.
כי הכאב הזה רק מתחזק.
והזמן.
לא עושה את שלו.
ולא של אחרים.
ונותרתי אני להתמודד עם השברים.
ומסתבר שאחרי הכל.
שלוחי מצווה ניזוקים.

הרצאה מדהימה. שהיא פשוט חובה!!
יותר ממומלץ להזמין- בכל פורום אפשרי..
הרצאה של ירון שגיא

איפה את?

איפה את שהכל כל כך קשה?

נעמלת לי ממש כמו רעם ביום בהיר.

אני רק זוכר אותך.

עם החיוך זהב,

והתלתל הקופץ.

 

מה?

למה?

למה זה מגיע לי?

למה ה'?

למה לקחת את היקר לי??

למה לא יכלת לקחת מישהו אחר?

למה דווקא אותה?

אני צריך אותה!

 

את בטח מחייכת שם למעלה.

מסתכלת עלי מלמעלה, עוטפת.

מתפללת שיהיה לי טוב.

את תמיד רצית שיהיה לי טוב.

תזעקי לה'.

תתחנני לפניו.

שהמסע הזה שאני מתחיל עכשיו יעבור בקלות.

שאני יצליח לחיות בילעדייך.

נשמה אהובה שלי,

תתפללי שמהר יבוא המשיח,

ואז נראה אותך ממש בקרוב.

עד אז תדעי שאני מצפה לך בכיליון עיניים.

מתגעגע. ואוהב. 

 

*הקטע נכתב בשם אחי לעילוי נשמתה של חברה טובה שלו שחודש אחרי שזכה להכיר אותה היא נרצחה ע"י מחבל מתועב.

תהיה נשמתה צרורה בצרור החיים!!

אנשים הולכים מהר מידי.

בלי להיפרד.

בלי חיבוק אחרון.

פשוט הולכים.

משאירים לנו להתמודד על הכל.

לשקוע.

לרצות רק עוד חיבוק אחרון.

מילת פרידה.

עוד רגע איתם.

פשוט הולכים בלי להגיד.

וזהו.

נעלמים.

 

נשארתָ בלי. עם חור גדול פתאום.

ועדיין לא הגיע הזמן לנסות למלא אותו.

 

נשארת עם חלל. עם כאב נוגע ועצב חשוף.

שצריך עוד לקלוט, לעכל ולהבין.

 

נשארת. והוא כבר לא כאן איתך.

ולפתע החברות שלכם משמעותית יותר.

 

פתאום מחבר טוב, מחברותא טובה ומעניקה,

זה נהיה משמעותי, ציוו שנשאר.

 

מלימוד, משחנ"שים, דיברורים וקשר קרוב-

אתה מוצא את עצמך מחפש מילים ומנסה לתאר מי הוא היה בשבילך.

 

כי הוא, מ'חבר טוב בישיבה',

לפתע הפך לחבר טוב שנהרג...

 

אח שלי,

זה קשה, זה כואב.

אני רק רוצה שתדע שאני מבינה (או לפחות מנסה להבין) ומכילה את הקושי.

ובע"ה אתה תגדל מסה.

והחבר הטוב שלך, מלמעלה- מסתכל.

ואולי.. אולי אתה יכול לבקש ממנו קצת עזרה להתמודד...

 

 

מוקדש באהבה, הערכה וכאב,

לחברים מישיבת אלון מורה וישיבת עתניאל.

לע"נ אבינועם כהן ואבשלום ערמוני. 

מה עושים עם כאב? אי אפשר לתת לזמן לרפא וכו. 

זה כואב!!!

משתף בסיפור על התמודדות עם הודעה על סרטן סופני-

הנסיעה לעבר שום מקום כדי לפגוש אף אחד

 

אמא יקרה! היום(אתמול) הייתה לי מסיבת סיום. מסיבה שחותמת את הילדות שלי. את ההווי, החברות. מסיבה שסוגרת מעגל של ככ הרבה תקופות בחיי. מסיבה שסוגרת את כל שנות התיכון מאחוריי. ותאמת שהיה לי עצוב וכואב. כואב כל כך. ובכיתי. בכיתי הרבה. התחלתי את התקופה הזו בלעדייך. את גיל ההתבגרות. הלימודים. החיים. הירידות, העליות. המורות. החוויות. השינויים בחיי. ו... ולמרות שהכי טבעי שגם אסיים אותה בלעדייך לא האמנתי שזה קורה. אמא שלי. את זאת שאוהבת אותי. אוהבת באמת! שדואגת ואכפת לך ממני הכיי מכולם. אמא מסורה שעזבה את העבודה בשביל להקדיש יותר זמן אלינו הילדים בשביל להקשיב לתת את הכל. ככ קיוותי שתהיא איתי ברגע הזה. ובכיתי ובכיתי למרות שאני לא עושה אתזה כמעט אף פעם בפומבי ותמיד שונאת תיחס ותמבטים של אנשים כשזה פורץ. אני אוהבת אותך אמא אוהבת באמת! ורוצה אותך כאן איתי.

כתבתי את זה על חברה שלי, הלל אריאל שנרצחה לפני כמעט שנה. 

כתבתי את זה יום לאחר המופע מחול שצפיתי בו, המופע שהלל הייתה צריכה לרקוד בו.

בשורה הראשונה כתוב "שמלות בורדו" ו"מדי חיילים" - זה היה התלבושות במופע של הקבוצה של הלל הי"ד.

 

 

 

להן דאגו לשמלות בורדו חלקות ולמדי חיילים

אך לה- אי אפשר כבר לדאוג לדברים כאלו.

וכשהן, עמדו על הבמה וחוללו בריקודים,

היא עמדה ליד כיסא הכבוד ורקדה איתן.

 

חצאית הריקוד הסגולה שלה, תלויה חסרת שימוש בארונה,

כי היא כבר לא תלבש אותה לעולם.

לא עוד נשב בכיסאות המופע ונצפה בה,

אלא נביט אל השמיים ואל השיש הלבן.

 

כי היא, כבר לא תלך בשמחה כל יום ושבוע לחזרות,

ותחזור ותראה לו את ריקודיה,

כי צעדי המחול שלה, נגוזו בעשן, כשעלתה בסערה השמימה.

 

והשנה, יהיו חסרות שתי רגליים על הבמה,

והשנה לא ירקדו במופע 800 ילדות ונערות- אלא 799.

כי היא כבר לא כאן.

כבר לא כאן.

 

ברוך ה'.

 

אני אשמח לשמוע, ולהבין.

 

 

מתסכל אותי..

בלי רחמים, עם אהבה, בלי מסכנות , עם אמונה

 

להיות שם בשבילה, ולא ממקום מרחם, הם מרגישים שמרחמים. איך לא מרחמים? רחמים זה ממקום שאת לא מאמינה שהיא יכולה לקום,ואז מתוך חונכות זה נהייה מסכנות. תגידי לעצמך, לא לה: אני מאמינה בה . היא תגדל מזה ! ושקשה  תהיי שם בשבילה. לפעמים צריך לכוון קצת בשאלות, והכל בעדינות ורגישות, אם היא בוכה תתני לה לבכות, זה משחרר.. לא צריך להיבהל, זה טבעי ..תתני לה חיבוק, טישו וכוס מים . 

את בוחרת איך יראו השיעורי חונכות, אבל את לא בוחרת איך היא תגיע אליהם.. תהיי רגכישה , לפעמים הם זקוקים ליחס טכני, ולפעמיים הם צריחכים שיעור מחשבת אחר.. תהיי שם . עם המון עדינות ורגישות..

מקווה שעזרתי