פורום התמודדות עם אובדן (עמוד 3)

 

(-אלחנן ניר-)

 

זה שיר שמתאר בשבילי את התחושה הזו... אולי תמצאי בו עניין...

 

הייתה לי תקופה ארוכה כזאת. זה היה נוראי... 

ניסיתי לארגן מפגשים ממפגשים שונים עם כל מיני חברים, הרבה פעמים זה לא הלך...

אז הפתרון הכי טוב בשבילי היה פשוט להרגיש עסוקה- לעבוד בגינה, לרכב באופניים, לצאת לטייל לבד בירושלים... הרעיון- להנות מלהיות לבד ולא לסבול מזה.... 

וגם- לדעת שבאמת יש אנשים שישמחו לשמוע ולשאול, אם רק תצרי איתם קשר. 

(ואני בכיף מוכנה להיות אחת מהן....)

אבל בכללי- היו איזה חודשיים שפשוט סבלתי בהם. זה תחושה שעוברת. מבטיחה!

חיבוק, ובהצלחה עם זה...

 

(חרות)

לפעמים פורקת לעצמי על דף את הרגשות..

מה עשיתי? האמת לא יודעת..

אבל אם את צריכה אוזן קשבת- אני אשמח לעזור!

ואם אפשר לעזור- נשמח..

חיזקתם מאוד!
היה לי דיון על זה עם חניכות שכולן קשורות לאובדן וזה היה מאוד מיוחד..
תחושות דומות למה שאני עוברת..
שמחה שיש פה את העוגן..
תודה!

כשזה קרה לי לפני כמה וכמה שנים הייתי בטוחה שהולך לקרות לי משהו. והייתי אכולה מזה ולא הפסקתי להתפלל.
פתאום חברה שלי סיפרה לי שגם לה זה עובר בראש- ואז דיברתי עם עוד הרבה חברות ואחיות והבנתי- שכמעט כמעט לכולם זה עובר בראש במהלך החיים, בעיקר סביב גיל ההתבגרות והלאה- כשאתה ממש מתחיל להבין את משמעות החיים וחושב הרבה על התפקיד שלך בעולם.
וזה עדיין ממשיך מידי פעם להציק לי ההרגשה הזאת.
אני בטוחה שאם תשאלי בכל פורום פה את הגולשים אם זה קרה להם- כולם כולם יענו לך שגם להם זה עבר בראש.
כדאי מאוד להתחזק בביטחון בה' וכמו שאמרת, בהבנה של המטרה שלנו בעולם ובמה אנחנו יכולים להיות יותר טובים.
בהצלחה!

והיה לי הרגשה שבסוף זה יגיע אלי וזה באמת קרה. בת דודה שלי נרצחה פיגוע בקרית ארבע

לא עלינו חס ושלום.. לא מעןדד ממש

​

מוריה נשמה!
זה ממש עצוב!
חשוב מאוד מאוד לדבר על זה- זה מאוד עוזר לפרוק! דברי עם חברות
וואו. מעריכה אותך על ההתמודדות זה לא פשוט בכלל! זה ממש גדלות להתמודד במצב הזה!

 

לא סתם בלילה בחושך אנחנו בבתים בד"כ..

בלילה יש 'העדר אור'

 

בד"כ אנחנו לבד.. אז כל חוויות היום צפות..

 

תחשבי מה יעזור לך במהלך היום לשחרר את החויות 

או לחלופין פעולות מרגיעות שיעזרו לך להתנתק מכל המחשבות שבאות בלילה..

 

הרבה כוחות 

 

קודם כול, אני מתנצלת מראש אם אני נתקעת כאן וזה לא ענייני לענות. ברוך ה' לא חוויתי שכול קרוב. האבדנים הכי קרובים שחוויתי הם של בן דוד שלי ושל רב שלי מהמדרשה. אם כי יש לומר שזה היה כואב מאוד, אבל כמובן זה לא כמו משפחה קרובה.

 

אני רוצה לנסות להציע כיוון לתשובה לשאלה שלך: אני חושבת שהתשובה/ תגובה צריכה להיות בהתאם לאופן הדיבור של מי שסיפר. אם הוא מספר את זה בשקט ומשפיל את העיניים, גם התגובה שלך צריכה להיות יותר קבלה שקטה ומשתתפת. אם הוא אומר את זה בקול רגיל, גם לך יש יותר מקום להגיב בזרימה טבעית (אולי בטון של "אה, הבנתי" כזה).

 

אני צודקת בהשערה שלי?

 

ישועות ונחמות

 

אני אענה לך תשובה לכל התמודדות שאדם חווה..

 

בעדינות וברגישות בהמון אהבה וכבוד הדדי 

 

לכל אחד מתאם משהו אחר- ולכן אין תשובה גורפת

 

 

 

בעיקרון, בצורה מאוד רגישה.

כמו שברוקולי אמרה, לכל אחד מתאים משהו אחר. כל אחד גם מתמודד עם זה בצורה שונה ולוקח את האובדן למקום אחר, לכן צריך ממש לשים לב איך האדם שמולך מגיב. למשל, אם את רואה שהוא פתוח ומדבר על זה, אז תשאלי שאלות, אם את רואה שהוא פחות זורם, אז אל תלחצי עליו לדבר, וכו'.

 

זה באמת קשה, 

אפחד לא רוצה שזה יקרה.. 

 

אבל ה' בוחר מתי נסיים את תפקידנו בעולם

 

מוזמנת לשתף אותנו על מי שאיבדת 

אפילו יומולדת 66 עוד לא הגיע.. בתמוז...

הוא היה חולה.. שנתיים.. אבל....אבל זה כל כך...

בעע..

הזוי. מוזר. פתאומי. קשה. עצוב. כואב ולא נתפס.....

 

 

 

סבא שלי!!

איך אני יכולה להמשיך עכשיו בלעדיך??????????????????????

איך?????????????

נכון.. יושבים שבעה, אבל אני לא יושבת.. וזה אומנם רק ההתחלה... אבל פשוט מבולבל כל כך..ומסובך..

ופשוט הכל מורכב ולא ברור....

 

 

ותודה!!

נשמע שהיית קשורה אליו.. זה תמיד קשה לאבד אדם קרוב,

והידיעה הבלתי נתפסת שפשוט הוא לא כאן יותר...

המון כוחות יקרה! תהיי חזקה!

קשורים.. מאוד...

גם אני.. וגם המשפחה כולה...

ולי קשה כל כך.....

ומשום מה נדמה לי שאני עכשיו לבד בזה קצת.. כי אבא והאחים.. (דודים שלי..) הם לא ממש מעכילם.. וגם לא סבתא.. והוא חסר לי כל כך...

 

 

 

ותודה!!

אתה לא יכול להתאבל... אתה לא אבל מבחינה הלכתית...ואני מרגישה שאני לא יכולה ככה....

 

איך ממשיכים עכשיו???

זהו.. אבא והדודים וסבתא קמו מהשבעה... מה עכשיו??

איך אפשר להמשיך כשיודעים שהוא לא איתנו??

 

ובכלל.. עכשיו.. בכל מיני דברים משפחתיים... אפילו סתם.. שבת אצל סבא וסבתא.. אצל סבתא יותר נכון... מה.. איך???

להכין אלבום עליו.. למשל לכתוב כל מיני דברים שאת רוצה שלא ישכחו, דברים מתוקים ומשמחים איתו ואת יכולה לקשט ולהדביק תמונות... ולדבר איתו- כאילו הוא פה מקשיב לך, לי לפחות זה מאוד עוזר

בהצלחה יקרה!!!

אז הוא באמת שומע אותי??????

 

 

ואיך אפשר? יש כל כך הרבה דברים שפשוט אי אפשר. אז נכון, השנתיים האחרונות היו לא הכי בגלל המחלה, אבלל חוץ מזה, אין! באמת אין עליו!!

אי אפשר לתאר...

הוא... הוא סבא! פשוט סבא שלי!!

 

אבל כששואלים, אני עונה בלשון עבר- 'הוא עבד ב..'
ואז שואלים- 'עבד?'
אז אני עונה- 'כן, הוא נפטר'
הכי פשוט..

 

ומוזמנת להצטרף לפורום הסגור של משפחות השכול 

שלחי מסר לניק @נוער שcool

 

הרבה כח

אני זוכרת שפעם התארחתי שבת אצל חברה ועד אז לא ידעתי שאבא שלה נפטר, ובסוף שאלתי אותה בעדינות משהו עליו ואז היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי את זה בשיא הפשטות.

ואיך שהיא אמרה לי את זה זה היה הכי טבעי ואמנם הייתי בהלם אבל זכור לי שהיא אמרה לי את זה בצורה ממש טובה.

כמובן שמהצד לייעץ זה קשה יותר אבל אולי זה יעזור לך.

מזכיר לי כשחניכה באה אליי לבית.. ומתוקה בשיא התמימות היא שואלת "אבא שלך פה?" עניתי לה שלא... "אהה בטח בתפילת ערבית".. הסברתי לה ממש בפשטות שאבא שלי נפטר לפני כמה שנים, התגובה שלה פשוט רגשה אותי! פשוט הסתכלה עליי בחיוך נבוך וחיבקה אותי בלי לומר מילה!

לק"י

נגיד בעבודה אנשים מרגישים בנוח לשמוע שאמא שלי נפטרה ולדבר על זה..

אבל אני ממש מבינה את הקושי שלך.
אני באמת פחות סיפרתי על זה.

הכי מעצבן שצריך כל פעם לנסות לחשוב מה הכי נכון להגיד ואיך לענות ואיך יגיבו..

אין עיצה או פיתרון קסם... בהצלחה

סליחה אם רק ביאסתי

מקווה שלא

אצלנו במשפחה יש קטע שלא נעים לעשות לאנשים לא נעים ולכן נוצר מצב שאנשים יכולים להתקשר ולשאול הרבה שאלות על אמא שלי(היא בבית? מתי היא תיהיה? מה המס שלה? למה היא לא זמינה? וכד) בלי לדעת שהיא נפטרה.

לדעתי אפשר לומר בצורה יפה ועדינה שהיא לא נמצאת אתנו,השומע מקבל,לפעמים קצת לא נעים לו אבל לעניות דעתי זה לא דבר שאמור למסכן אותנו זה אמור להעצים אותנו אם זה מה שהקב"ה החליט ולכן אין צורך להסתיר את זה,זה לא אמור לגרום אי נעימות לשואל אם אנחנו עונים בראש שאין פה אי נעימות. (כמובן שאין טעם לפרסם ולצעוק אתזה ברחוב אבל גם לא להסתיר אם שואלים..)

יצא לי כמה פעמים לענות לטלפון אצל דודה שלי (דוד שלי נרצח בפיגוע) ושאלו איפה אבא... ובני דודים שלי תמיד העבירו לי כשהם ענו...


רק נקודה חשובה שכדאי לשים לב- לשאול את מי הם מחפשים כי אם הם טעו במספר זה ממש יכול לבלבל.....
ולדעתי כמו שכבר כתבו פשוט להגיד בצורה הכי פשוטה...
בשורות טובות

מספרת עליו.. הוא העה כך וכך.. לא מזכירה שהוא נפטר, אלא אם שואלים ממש..
בשירות באחד הראיונות שאלו אותי אם זה מפריע לי שאין לי אבא ואיך הייתי רוצה שיתייחסו לזה-עניתי שאני רוצה להיות כמו כולם ואינצורך שיתחילו להתנהג אליי כמיוחדת אז חוץ מכמה הקלות שזכיתי בגלל זה באמת לא הציקו יותר מידי..

הכי טוב
תזרמי וגם אם שואלים תעני כרגיל בלשון עבר

-באמת, באיזו?
-של מעלה

היא הייתה שותלת אנשים בכל מיני דרכים, ולא מתקרבת למי שריחם עליה.

אני מניחה שזו ג''כ דרך התמודדות. עד היום היא עושה כך.

יש פעמים שזה מקדם שיחה, אבל אני טיפוס מאוד פתוח ובאמת עבר הרבה זמן.

עם הזמן פחות נוגעים בנושא הזה.

כבר הרבה זמן לא תקלתי בשאלות מסוג כזה...

כיום שאמא שלי התחתנה מחדש זה מגיע דווקא מהצד שאני נאלצת לומר בעלה של אמא שלי ואז אם יש טאקט בצד השני יש שתיקה קלה ומדלגים הלאה, אם אין טאקט אז אני פותחת לרגע - אבא שלי נפטר כשהייתי בכיתה ז' מסרטן הריאות, חלה בזה שנתיים ומרחיבה רק אם זה מישהוא קרוב או מישהוא שיכול להתחזק מדרך ההתמודדות שלי...

כשהייתי קטנה יותר נהניתי מתשומת הלב והייתי מרחיבה לכל מי שהיה מעוניין לשמוע

אני יודעת מה זה לאבד מישהו, כי גם אני איבדתי את אבא לפני כמעט 6 שנים.

מאחלת לכם שתצליחו לגדול ולצאת מהניסיון הזה עם הרבה כוחות.

 

לגבי השאלה, אני ממש מבינה.

מדברת בדר"כ על אבא בלשון עבר בשיא הטבעיות (אבא היה ועודנו חלק בלתי נפרד מהחיים שלי)

לוקח לאנשים זמן עד שקולטים שאני מדברת עליו תמיד בעבר.

שונאת שכשאני מספרת לאנשים אז הם מגיבים ב "וואי, מסכנה", "אוי, אני כ"כ מצטערת" ומתחילים לחפור.. בהחלט מעדיפה את אלה שממשיכים בשיחה כרגיל, מקסימום שאלת התעניינות קטנה בלי אוובר חמלה.

אז איך אני מתמודדת? קודם כל, בולעת את הגלולה, מתפללת לאבא שבשמים (ויש לי שניים חח) שיפסיקו ושהשיחה תגמר מהר, ומנסה להעביר נושא שיחה.

לי זה בעיקר מפריע כי עדיין כשאני מדברת על זה יכולים לעלות לי דמעות ואני יכולה להיזכר בזה.. אז קשה לי ששואלים יותר מדי שאלות..

ב"ה יש לי 2 הורים, כך שאני לא יכולה לייעץ מנסיון.
אבל אני כן יודעת איך מרגיש הצד השני, כשהוא פתאום מגלה שלבן שיחו אין אב/ אם. ..
למה לא להגיד בפשטות: "הוא נפטר, אבל זה בסדר, אל תרגיש לא נעים, לא היית אמור לנחש את זה..."
ועדיף כמה שיותר מוקדם בשיחה, ולא אחרי שהשני שאל את כל השאלות האפשריות על ההורים, והתחמקתם עד שלא היתה ברירה, כי אז הוא באמת ירגיש לא נעים

מהסיבה הפשוטה שזה דבר מאוד מורכב ובכלל לא פשוט מבחינה נפשית ואפילו מבלינת הרגל לפעמים,

זה מאוד משנה מאדם לאדם ובמקום הנפשי שהוא נמצא עכשיו

מהסיבה הפשוטה שזה דבר מאוד מורכב ובכלל לא פשוט מבחינה נפשית ואפילו מבלינת הרגל לפעמים,

זה מאוד משנה מאדם לאדם ובמקום הנפשי שהוא נמצא עכשיו

אבא שלי? הוא נפטר לפני 3 שנים.

אם מתפדחים וכו' אז אני אומרת שאין צורך להרגיש בחוסר נעימות.

אם שואלים מה קרה לו אני מסבירה וזהו.

 

אני חושבת שאם מתייחסים לזה בצורה רגילה כמו אל דבר טכני, אז גם אין שום אי נעימות.

 

אבא שלי מת...

לא תמיד אנשים ימשיכו לשאול הלאה וחוץ מזה עם השנים זה יותר קל ופחות שואלים על ההורים.

למשל פעם כשהייתי ילדה הייתי נשארת לבד עם המבוגרות בעזרת נשים באמירת יזכור והייתי מרגישה קצת לא נעים . היום לצערי כבר מצטרפות אלי כמה חברות שאיבדו הורים. 

אבא שלי נפטר ותאמת. ההורים שלי תהליך גירושין ושאמרתי את זה לכיתה הם התחילו לרחם עלי אבל שראו שאני לא מרחמת על עצמי הם התייחסו אלי כרגיל..

איך שאת משדרת ככה יתנהגו אלייך...

איך לעורר אנשים?

הנחמה תגיע כשהוא יבנה בע"ה יתברך!

אבל עד אז אפשר לנחם את עצמנו שיש לנו עם מדהים ואנחנו דרך הנכונה...

ולראות איך אפשר לזרז עניינים...

 

אבל בהחלט אפשר לקבל בו כוחות,

ולשאול שאלות לכל סוגי האובדנים

 

 

וקמים כי זה מה שאמא היתה רוצה שנעשה

מנסים לחשוב מה הוא היה רוצה שאעשה עכשיו?