יש לי אחות עם דאון
ששכחה לגדול
היא ילדותית ממש, לומדת כבר בחטיבה
היא רצתה השנה ללכת עם התיק שהיא איתו מכיתה ג של קיטי או משהו כזה
אני לא התלהבתי מהרעיון ושיכנעתי אותה ללכת עם תיק של גדולים. עשינו ניסיון שבועיים עם תיק שהיה בבית ואמרתי לה שאם היא תסכים שנקח את התיק של קיטי ליד 2 אז נקנה לה חדש
היום הלכנו לקנות חדש והיא ממש רצתה את התיקים האלה של הילדים בכיתה א שהעגלה מחוברת לתיק. התיק המגושמים האלה שהילדים ביסודי הולכים איתם
לא הסכמתי לקנות לה, אמרתי לה שתבחר או תיק של קטנים שיש לה בבית או תיק של גדולים חדש
בסוף בחרה תיק של גדולים מתוך מבחר רחב שהצעתי לה ועכשיו היא מסתובבת איתו בבית מאושרת ולא מוכנה להןריד מהגב
למה אני כותבת את זה כאן?
כי עמוק בלב מנקר בי החשש שאולי לא נהגתי נכון. שאולי אני צריכה לתת לה תיק של קטנים והעיקר שתהיה מאושרת. אבל בעצם גם עכשיו היא מאושרת. קיצור, לא יודעת אם נהגתי נכון בהתעקשות הזאת שתקח תיק יותר נורמלי.
לא רציתי שהחברות שלה יצחקו עליה, לא רציתי שהיא תראה מוזר עם התיק הזה של קיטי.
ואספר לכם מה באמת עומד מאחורי העקשנות הזאת שלי במקרה הזה
פעם, לפני אולי 7 שנים, ראיתי בבית הכנסת מישהי עם תסמונת דאון בת 40 בערך
היא ישבה בבית הכנסת עם בובה ורודה ובקבוק לבובה וחיבקה אותה.
זה זיעזע אותי. זוכרת שבאותו רגע אמרתי לעצמי שאחותי לא תהיה ככה.
זה כנראה מה שעומד מאחורי זה.
אחותי שונה. אני לא מתביישת בה. רואים שהיא שונה ואני גאה בה וכששואלים אני מספרת בגאווה שזאת אחותי הקטנה ושיש לה תסמונת דאון.
אבל אני חושבת שהתפקיד שלנו בתור האנשים הבוגרים שסביבה לדאוג שהיא לא תעשה מעשים מוזרים.
בדיוק כמו שהיא יודעת שהלשון בתוך הפה ולא משתרבבת החוצה היא צריכה לדעת שהיא גדולה ויכולה לבחןר לעצמה דברים, אבל מתוך מבחר של דברים שמתאימים לבוגרים.
סיימתי לחפור. אין לי מושג מה יצא מזה ומה באמת הצלחתי לומר מכל מה שרציתי.
שיהיה.
אם זה לא באמת שייך לפורום, אפשר למחוק.
יום טוב
\
הרשות נתונה לכולםםםם
