טל בנימין 1.3 - בנין אב לענייננו - דוד נגד גלית
נכתב על ידי בנימין זאב כהנא
אחת הדוגמאות התנ"כיות המרכזיות שמביא הרב בהקשר זה פעמים רבות,
היא הקרב "חסר הסיכוי" בין דוד לגלית. דוד הקטן, החלש, וחסר הנשק
שאפילו שריון להגנה לא ]7] מסוגל היה ללבוש - מול גלית הענק, הגיבור
שבידו חרב וחנית, ושכדי להיות בטוח שלא יפגע היה אף לבוש כולו שריון.
אך דוד לא רק שהתעקש לצאת למלחמת "סמיכה על הנס" הזו לבדו, בשעה שבכל ישראל,
כולל שאול המלך, לא נמצא אחד שמוכן לצאת - אלא שהוא אף ניצח בה בניגוד לכל
הגיון.
ההסבר להתנהגותו של דוד הוא בנין-אב לענין כולו. גלית הוא סמל של מחלל שם שמים
בצורה בוטה של חירוף וגידוף גלוי ומכוון כלפי מעלה. כמו שכתוב (שמואל א יז: טז): "ויגש
הפלישתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום", וחז"ל פירשו (סוטה מב
: "כדי
לבטלם מקריאת שמע". יציאתו של גלית לקרב נגד ישראל לא היתה סתם נגד
עם ישראל, אלא באופן שאין גלוי ממנו נגד אלוקי ישראל, ה' אחד. במשך כל
התקופה הזו לא קם אף אחד להפסיק את חילול ה' הכרוך בהשפלה הלאומית
של שם ישראל - עד שבא דוד והכריז: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון,
ואני בא אליך בשם ה' צב-אות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" - ואז הסיר
את חרפת ישראל יחד עם ראש הפלישתי, וקידש את השם.
העיקרון הוא: בחילול ה' לאומי, אין כל מקום לשיקול של סכנה שימנע מאיתנו לפעול. כי כל
חיינו כיהודים, וכל קיומו של עם ישראל, מטרתם קידוש שם שמים. כאשר ערך החיים
מתנגש בערך של קידוש השם - מלמדת אותנו התורה וגיבורי התנ"ך שקידוש השם
קודם.
והרי הגדרת הרב ב'אור הרעיון' תחילת פרק מסירות נפש (עמ' רכג): "הגוי המאיים על ישראל
מחלל השם הוא, והאדם בישראל שמפחד מהגוי - נכנע לחילול השם והופך לחלק
ממנו. כל נסיגה, כל כניעה, כל השפלה של עם ישראל בפני הגוי היא חירוף
וגידוף ונאצה וחילול שמו של הקב"ה. על כן ישראל בתור עם, והאדם בישראל
כחלק מהעם, כשהוא עומד בפני אתגר מצד הגויים, הוא חייב להיות מוכן
ללכת למלחמה ולמסור את נפשו, כי אין בקידוש השם ובחילול השם שום
פטור מצד פקוח נפש, ואדרבא, חייב אדם למסור את נפשו על קדושת השם
כאשר המצוה קובעת כך, ובמלחמת מצוה שהיא באה להדוף כל נסיון של הגוי
להצר לישראל, ברור שהאדם חייב ללכת אליה ללא שום פחד ויהי מה".
דברים אלו הם ההסבר מדוע מלחמת מצוה - מלחמת מגן או כיבוש הארץ - דוחה
פיקוח נפש. הבסיס ליכולת של עם ישראל לממש את יעודו לקדש שם שמים
הוא הימצאות עם ישראל בארץ ישראל. הערעור על דבר זה הוא ערעור על
קיומו של עם ישראל ועל ה' אלוקיו, וזה לא רק דוחה פיקוח נפש פרטי, אלא
אף סיכון לכלל ישראל. ערך קידוש השם הוא ערך מוחלט, שאין דבר שדוחה
אותו.
והנה דברי הרד"ק, שהרב הירבה לצטט, על הפסוק "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי
אלוקינו" (שמואל ב י: יב) - "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו
[8] עלינו וינצחונו. ואם יעשו כן, לא יהיו ערי אלוקינו אלא ערי אלהים
אחרים". אין חילול ה' גדול מזה! ועל כן זו מלחמת מצוה, והכלל בה הוא
כסיומו של הפסוק הנ"ל: "וה' יעשה הטוב בעיניו!"
זו המשמעות העמוקה והאמיתית של יציאתו של דוד נגד גלית. וכך כותב הרב ב"אור הרעיון"
(עמ' רכו): "כי דוד ידע, שאם מול חירוף וגידוף גלוי ומכוון וזדוני זה, לא יקום אפילו אחד
מישראל למחות, א"כ חילול השם יהיה כה איום עד שימוטו מוסדות ארץ".
כדאי להדגיש כבר כאן: היציאה למלחמה כזו אינה נעשית מתוך ידיעה שלא תיפגע, אלא
מתוך אמונה שכך צריך לעשות - "ויהי מה" כדברי הרב, ואפילו לא ינצל! (ועל ענין
זה נרחיב בהמשך המאמר).
