זה שיהודים מעיזים להתנתק מארץ ישראל ולא מבינים בגדלותה זה חילול ה' עצום!

קחו את עמונה למשל -
החילול השם הגדול שם היה, שיהודים מתנתקים מארץ ישראל או השנאה שהשתוללה שם וכל האלימות שיהודים מרביצים ליהודים?
ברור ששני אלו הם חילולי השם, אבל השאלה היא מה מכריע.
זה היה ההקשר לפחות בשרשור המדובר.

שם את הדגש על משהו אחר.
יומוצלח יבנה היכל ה' - יבנה המקדש!

גם זה שיש יהודים חסרי זהות יהודית זה חילול ה' פחות גדול מההתנתקות עצמה!

(תגובתי שלי עוד מעט זמן)

מלחמת מצוה ופיקוח נפש

כ"ב בטבת תשנ"ח

לכבוד הרב ישראל אייכלר

שלום וברכה!

נבהלתי לשמוע את דבריך ביום ג' כ"ב בטבת בתוכניתך ברדיו. אמנם דעותיך הכלליות
מוכרות לי פחות או יותר. אך גם אם לצערי אני מכיר את הטיעון "פיקוח נפש דוחה שטחי
ארץ ישראל", שלמיטב הבנתי הוא אנטי-הלכתי, וכפי שאפרט, הרי הבוטות של הדברים שלך
שלא הותירו טשטוש, הבהילו אותי, כאמור, והובילו אותי לשטוח בפניך את הדברים הבאים.

הסברת שאתה מוכן לשמוע טיעונים בעד ונגד מסירת שטחים לערבים, כל עוד הטיעונים
סובבים סביב השאלה האם מסירת השטחים תביא ליותר שפיכות דמים או לפחות שפיכות
דמים. לעומת זאת אמרת, ואני כמעט מצטט: "צריך להוציא מהויכוח את הטענה שגם אם
יהיה שלום אסור לוותר על שטחי מולדת".

ושאלתי היא: מה הפירוש "צריך להוציא מהויכוח"?? הרי על זה כל הויכוח (לפחות זה
המתנהל בין אנשי התורה)? האם אתה רוצה להכתיב גם את הסברות של החולקים עליך?
אני נוטה לחשוב שאולי למרות השנים הרבות שהויכוח הזה מתנהל, באמת לא שמעת אף פעם
את הצד השני, אלא רק את הצד השלך! אי לכך, אני רוצה להציג בפניך את הדברים הבאים,
שאו שבאמת למרבה התימהון לא שמעת אותם מעולם, או שמתוך חוסר נכונות להתמודד עם
מי שחולק על דעתך, למרות שמדובר בדברים שהם לפחות דעה לגיטימית בין אנשי התורה,
אינך מוכן להכיר בהם:

התורה לא רק שאוסרת מסירת שטחים מארץ ישראל - היא אף מצווה על כיבושם
במלחמה! והאם תאמר שכאשר יהושע בן נון כבש את הארץ (וגם אז נפלו
יהודים, אם כי בגלל שמצבם הרוחני אז היה טוב, הם היו מעטים) - שהוא
עבר על דברי התורה והיה בגדר שופך דמים? והאם דוד המלך היה כזה,
כאשר כל חייו נלחם לכבוש את הארץ וסיכן נפשות מבני ישראל "בשביל כמה
פיסות אדמה"? והאם יהודה המכבי היה כזה (כידוע לך, הוא עצמו ורוב אחיו
נפלו במלחמות עם היוונים)? מהיכן מצאו אלו את ההיתר לסכן חיי יהודים,
ויהא על הדבר הנעלה ביותר? ו"מלחמת מצוה" האם אין היא מופיעה בש"ס
שלך? הרי למלך מותר אפילו לצאת למלחמת רשות כדי להרחיב גבולות
ממלכתו, כיון שבזה מתקדש שם שמים (אם כי מלחמה כזו מותרת רק ע"פ
סנהדרין [רמב"ם, הל' מלכים פ"ה], ועל כן אינה שייכת בינתיים. ומכל מקום
את העיקרון למדנו ]89] כאן, שאפילו מלחמת רשות דוחה פיקוח נפש, אם
המלך וסנהדרין חושבים שיש בזה תועלת לממלכה).

האם באמת אתה חושב שכל זה לא רק שאינו נכון, אלא שאף "צריך להוציא מהויכוח"?
אפילו לדעתך, האם הדברים האלו אינם לפחות לגיטימיים? ואם סיפורי תנ"ך אינם משכנעים
אותך, ו"הלכות מלכים" רחוקים ממך - הרי ה"מנחת חינוך", מגדולי האחרונים,
שודאי מקובל עליך, מתייחס בדיוק לעניין זה, ואלו דבריו (מצוה תכח): "נהי
דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו דהתורה ציותה ללחום
עמהם - וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, ובדרך העולם נהרגים משני
הצדדים בעת מלחמה, אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא
סכנה, אם כן דחוי סכנה במקום הזה".

ונניח וגם סברתו הברורה של ה"מנחת חינוך" אינה נראית לך, והעובדות שלפיהן נהגו גדולי
ישראל בימי קדם לא נראות לך שייכות - האין זה מוגזם ואף בגדר חירוף לומר
ש"צריך להוציא מהויכוח את הטענה (של המנחת חינוך!) שגם אם יהיה שלום
אסור לוותר על שטחי מולדת" (- האם רק במקרה השתמשת במילה
ה"חילונית" 'מולדת' במקום 'ארץ ישראל') ?

אני רגיל לשמוע את הטענה שהיית יכול לטעון כאן, שכל זה לא שייך לנו עכשיו כי אנחנו
עדיין בגלות. אמנם אני חושב שזו טענה אבסורדית, קטנת אמונה, שבכל מקרה אין לה כל
השלכה הלכתית מעשית שמתירה מסירת חלקים מא"י. ומכל מקום, נניח שכך יכול
היית לבוא ולטעון. אבל אתה מיהרת לעקוף גם אפשרות לטיעון זה, כאשר
אמרת שבעניין זה אין זה משנה בכלל מה היחס הדתי למדינה. כלומר, אם
הבנתי את דבריך נכון, הכלל הזה שבמקרה של סכנה מותר (חובה!) לוותר על
שטחי מולדת - לדעתך, נכון תמיד, גם בימי דוד, גם בימי המלך המשיח
שילחם מלחמות ישראל! במילים אחרות: עקרת מצוה מן התורה! עקרת
מלחמת מצוה, כיבוש הארץ - דברים שבעצם עניינם טמונה לפחות אפשרות של
סכנה - מן התורה!

ולא נחה דעתך עד שאמרת, שכדבריך סוברים גם גדולי ישראל. אז אני מקווה שאתה לא
חושב שהרבי מבעלז שליט"א הוא הוא "גדולי ישראל" ואין עוד מלבדו. אני מקווה שאתה גם
לא חושב שרק הרבנים הקרויים חרדים הם גדולי ישראל (ולמען האמת, גם ביניהם חולקים
בשאלה זו), ואילו אלו הציוניים (הרב אברהם שפירא שליט"א, הרב מרדכי אליהו שליט"א,
הרב יוסף קאפח שליט"א ועוד רבים רבים) אינם גדולי ישראל. אתה אמור לדעת שבין גדולי
ישראל ישנה מחלוקת בשאלה זו ממש. רבים רבים, אולי מרביתם, אכן פוסקים שאסור
באיסור מוחלט ובלתי מותנה להחזיר מטר מאדמת ארץ ישראל הקדושה, ששם ה' נקרא
עליה. האם בגלל שאתה חולק על דעתם, מותר לך לעוות עובדות? האם אתה מצפה שבדרך
כזו תוכל לשכנע ציבור (וכאן ]90] אני מתייחס גם לצדדים החיוביים של ההסברה שאתה
משתדל לעשות דרך התקשורת) באמיתות דבריך??

אשמח מאוד לקבל את התייחסותך לעניין זה. אני חושב שראוי שתתקן את דבריך הגורפים,
שאולי היו כשגגה היוצאת מפי השליט, בפני המאזינים, על ההטעיה שנשמעה
מתוך דבריך, כאילו הטענה שאסור למסור שטחי ארץ ישראל בשום אופן, היא
לא טענה לגיטימית ושאין מגדולי ישראל הסבורים כך. אני אמנם מסכים שיש
דבר כזה שקוראים לו "דעות לא לגיטימיות" שצריכים לצאת מחוץ לגדר, ולא
כל דבר יכול להיקרא "יהדות" כנהוג בימינו. אך המקרה במדובר הרי איננו
כזה כלל וכלל, וחבל לרדת לרמה כזו ללא צורך, ובכך לאבד אמינות ויכולת
הידברות בתוך המחנה הדתי.

באהבת ישראל

בנימין כהנא

טל בנימין 1.3 - בנין אב לענייננו - דוד נגד גלית
נכתב על ידי בנימין זאב כהנא


אחת הדוגמאות התנ"כיות המרכזיות שמביא הרב בהקשר זה פעמים רבות,
היא הקרב "חסר הסיכוי" בין דוד לגלית. דוד הקטן, החלש, וחסר הנשק
שאפילו שריון להגנה לא ]7] מסוגל היה ללבוש - מול גלית הענק, הגיבור
שבידו חרב וחנית, ושכדי להיות בטוח שלא יפגע היה אף לבוש כולו שריון.

אך דוד לא רק שהתעקש לצאת למלחמת "סמיכה על הנס" הזו לבדו, בשעה שבכל ישראל,
כולל שאול המלך, לא נמצא אחד שמוכן לצאת - אלא שהוא אף ניצח בה בניגוד לכל
הגיון.

ההסבר להתנהגותו של דוד הוא בנין-אב לענין כולו. גלית הוא סמל של מחלל שם שמים
בצורה בוטה של חירוף וגידוף גלוי ומכוון כלפי מעלה. כמו שכתוב (שמואל א יז: טז): "ויגש
הפלישתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום", וחז"ל פירשו (סוטה מב: "כדי
לבטלם מקריאת שמע". יציאתו של גלית לקרב נגד ישראל לא היתה סתם נגד
עם ישראל, אלא באופן שאין גלוי ממנו נגד אלוקי ישראל, ה' אחד. במשך כל
התקופה הזו לא קם אף אחד להפסיק את חילול ה' הכרוך בהשפלה הלאומית
של שם ישראל - עד שבא דוד והכריז: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון,
ואני בא אליך בשם ה' צב-אות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" - ואז הסיר
את חרפת ישראל יחד עם ראש הפלישתי, וקידש את השם.

העיקרון הוא: בחילול ה' לאומי, אין כל מקום לשיקול של סכנה שימנע מאיתנו לפעול. כי כל
חיינו כיהודים, וכל קיומו של עם ישראל, מטרתם קידוש שם שמים. כאשר ערך החיים
מתנגש בערך של קידוש השם - מלמדת אותנו התורה וגיבורי התנ"ך שקידוש השם
קודם.

והרי הגדרת הרב ב'אור הרעיון' תחילת פרק מסירות נפש (עמ' רכג): "הגוי המאיים על ישראל
מחלל השם הוא, והאדם בישראל שמפחד מהגוי - נכנע לחילול השם והופך לחלק
ממנו. כל נסיגה, כל כניעה, כל השפלה של עם ישראל בפני הגוי היא חירוף
וגידוף ונאצה וחילול שמו של הקב"ה. על כן ישראל בתור עם, והאדם בישראל
כחלק מהעם, כשהוא עומד בפני אתגר מצד הגויים, הוא חייב להיות מוכן
ללכת למלחמה ולמסור את נפשו, כי אין בקידוש השם ובחילול השם שום
פטור מצד פקוח נפש, ואדרבא, חייב אדם למסור את נפשו על קדושת השם
כאשר המצוה קובעת כך, ובמלחמת מצוה שהיא באה להדוף כל נסיון של הגוי
להצר לישראל, ברור שהאדם חייב ללכת אליה ללא שום פחד ויהי מה".

דברים אלו הם ההסבר מדוע מלחמת מצוה - מלחמת מגן או כיבוש הארץ - דוחה
פיקוח נפש. הבסיס ליכולת של עם ישראל לממש את יעודו לקדש שם שמים
הוא הימצאות עם ישראל בארץ ישראל. הערעור על דבר זה הוא ערעור על
קיומו של עם ישראל ועל ה' אלוקיו, וזה לא רק דוחה פיקוח נפש פרטי, אלא
אף סיכון לכלל ישראל. ערך קידוש השם הוא ערך מוחלט, שאין דבר שדוחה
אותו.

והנה דברי הרד"ק, שהרב הירבה לצטט, על הפסוק "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי
אלוקינו" (שמואל ב י: יב) - "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו
[8] עלינו וינצחונו. ואם יעשו כן, לא יהיו ערי אלוקינו אלא ערי אלהים
אחרים". אין חילול ה' גדול מזה! ועל כן זו מלחמת מצוה, והכלל בה הוא
כסיומו של הפסוק הנ"ל: "וה' יעשה הטוב בעיניו!"

זו המשמעות העמוקה והאמיתית של יציאתו של דוד נגד גלית. וכך כותב הרב ב"אור הרעיון"
(עמ' רכו): "כי דוד ידע, שאם מול חירוף וגידוף גלוי ומכוון וזדוני זה, לא יקום אפילו אחד
מישראל למחות, א"כ חילול השם יהיה כה איום עד שימוטו מוסדות ארץ".

כדאי להדגיש כבר כאן: היציאה למלחמה כזו אינה נעשית מתוך ידיעה שלא תיפגע, אלא
מתוך אמונה שכך צריך לעשות - "ויהי מה" כדברי הרב, ואפילו לא ינצל! (ועל ענין
זה נרחיב בהמשך המאמר).

טל בנימין 1.3 - בנין אב לענייננו - דוד נגד גלית
נכתב על ידי בנימין זאב כהנא


אחת הדוגמאות התנ"כיות המרכזיות שמביא הרב בהקשר זה פעמים רבות,
היא הקרב "חסר הסיכוי" בין דוד לגלית. דוד הקטן, החלש, וחסר הנשק
שאפילו שריון להגנה לא ]7] מסוגל היה ללבוש - מול גלית הענק, הגיבור
שבידו חרב וחנית, ושכדי להיות בטוח שלא יפגע היה אף לבוש כולו שריון.

אך דוד לא רק שהתעקש לצאת למלחמת "סמיכה על הנס" הזו לבדו, בשעה שבכל ישראל,
כולל שאול המלך, לא נמצא אחד שמוכן לצאת - אלא שהוא אף ניצח בה בניגוד לכל
הגיון.

ההסבר להתנהגותו של דוד הוא בנין-אב לענין כולו. גלית הוא סמל של מחלל שם שמים
בצורה בוטה של חירוף וגידוף גלוי ומכוון כלפי מעלה. כמו שכתוב (שמואל א יז: טז): "ויגש
הפלישתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום", וחז"ל פירשו (סוטה מב: "כדי
לבטלם מקריאת שמע". יציאתו של גלית לקרב נגד ישראל לא היתה סתם נגד
עם ישראל, אלא באופן שאין גלוי ממנו נגד אלוקי ישראל, ה' אחד. במשך כל
התקופה הזו לא קם אף אחד להפסיק את חילול ה' הכרוך בהשפלה הלאומית
של שם ישראל - עד שבא דוד והכריז: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון,
ואני בא אליך בשם ה' צב-אות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" - ואז הסיר
את חרפת ישראל יחד עם ראש הפלישתי, וקידש את השם.

העיקרון הוא: בחילול ה' לאומי, אין כל מקום לשיקול של סכנה שימנע מאיתנו לפעול. כי כל
חיינו כיהודים, וכל קיומו של עם ישראל, מטרתם קידוש שם שמים. כאשר ערך החיים
מתנגש בערך של קידוש השם - מלמדת אותנו התורה וגיבורי התנ"ך שקידוש השם
קודם.

והרי הגדרת הרב ב'אור הרעיון' תחילת פרק מסירות נפש (עמ' רכג): "הגוי המאיים על ישראל
מחלל השם הוא, והאדם בישראל שמפחד מהגוי - נכנע לחילול השם והופך לחלק
ממנו. כל נסיגה, כל כניעה, כל השפלה של עם ישראל בפני הגוי היא חירוף
וגידוף ונאצה וחילול שמו של הקב"ה. על כן ישראל בתור עם, והאדם בישראל
כחלק מהעם, כשהוא עומד בפני אתגר מצד הגויים, הוא חייב להיות מוכן
ללכת למלחמה ולמסור את נפשו, כי אין בקידוש השם ובחילול השם שום
פטור מצד פקוח נפש, ואדרבא, חייב אדם למסור את נפשו על קדושת השם
כאשר המצוה קובעת כך, ובמלחמת מצוה שהיא באה להדוף כל נסיון של הגוי
להצר לישראל, ברור שהאדם חייב ללכת אליה ללא שום פחד ויהי מה".

דברים אלו הם ההסבר מדוע מלחמת מצוה - מלחמת מגן או כיבוש הארץ - דוחה
פיקוח נפש. הבסיס ליכולת של עם ישראל לממש את יעודו לקדש שם שמים
הוא הימצאות עם ישראל בארץ ישראל. הערעור על דבר זה הוא ערעור על
קיומו של עם ישראל ועל ה' אלוקיו, וזה לא רק דוחה פיקוח נפש פרטי, אלא
אף סיכון לכלל ישראל. ערך קידוש השם הוא ערך מוחלט, שאין דבר שדוחה
אותו.

והנה דברי הרד"ק, שהרב הירבה לצטט, על הפסוק "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי
אלוקינו" (שמואל ב י: יב) - "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו
[8] עלינו וינצחונו. ואם יעשו כן, לא יהיו ערי אלוקינו אלא ערי אלהים
אחרים". אין חילול ה' גדול מזה! ועל כן זו מלחמת מצוה, והכלל בה הוא
כסיומו של הפסוק הנ"ל: "וה' יעשה הטוב בעיניו!"

זו המשמעות העמוקה והאמיתית של יציאתו של דוד נגד גלית. וכך כותב הרב ב"אור הרעיון"
(עמ' רכו): "כי דוד ידע, שאם מול חירוף וגידוף גלוי ומכוון וזדוני זה, לא יקום אפילו אחד
מישראל למחות, א"כ חילול השם יהיה כה איום עד שימוטו מוסדות ארץ".

כדאי להדגיש כבר כאן: היציאה למלחמה כזו אינה נעשית מתוך ידיעה שלא תיפגע, אלא
מתוך אמונה שכך צריך לעשות - "ויהי מה" כדברי הרב, ואפילו לא ינצל! (ועל ענין
זה נרחיב בהמשך המאמר).

טל בנימין 1.3 - בנין אב לענייננו - דוד נגד גלית
נכתב על ידי בנימין זאב כהנא


אחת הדוגמאות התנ"כיות המרכזיות שמביא הרב בהקשר זה פעמים רבות,
היא הקרב "חסר הסיכוי" בין דוד לגלית. דוד הקטן, החלש, וחסר הנשק
שאפילו שריון להגנה לא ]7] מסוגל היה ללבוש - מול גלית הענק, הגיבור
שבידו חרב וחנית, ושכדי להיות בטוח שלא יפגע היה אף לבוש כולו שריון.

אך דוד לא רק שהתעקש לצאת למלחמת "סמיכה על הנס" הזו לבדו, בשעה שבכל ישראל,
כולל שאול המלך, לא נמצא אחד שמוכן לצאת - אלא שהוא אף ניצח בה בניגוד לכל
הגיון.

ההסבר להתנהגותו של דוד הוא בנין-אב לענין כולו. גלית הוא סמל של מחלל שם שמים
בצורה בוטה של חירוף וגידוף גלוי ומכוון כלפי מעלה. כמו שכתוב (שמואל א יז: טז): "ויגש
הפלישתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום", וחז"ל פירשו (סוטה מב: "כדי
לבטלם מקריאת שמע". יציאתו של גלית לקרב נגד ישראל לא היתה סתם נגד
עם ישראל, אלא באופן שאין גלוי ממנו נגד אלוקי ישראל, ה' אחד. במשך כל
התקופה הזו לא קם אף אחד להפסיק את חילול ה' הכרוך בהשפלה הלאומית
של שם ישראל - עד שבא דוד והכריז: "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון,
ואני בא אליך בשם ה' צב-אות אלוקי מערכות ישראל אשר חרפת" - ואז הסיר
את חרפת ישראל יחד עם ראש הפלישתי, וקידש את השם.

העיקרון הוא: בחילול ה' לאומי, אין כל מקום לשיקול של סכנה שימנע מאיתנו לפעול. כי כל
חיינו כיהודים, וכל קיומו של עם ישראל, מטרתם קידוש שם שמים. כאשר ערך החיים
מתנגש בערך של קידוש השם - מלמדת אותנו התורה וגיבורי התנ"ך שקידוש השם
קודם.

והרי הגדרת הרב ב'אור הרעיון' תחילת פרק מסירות נפש (עמ' רכג): "הגוי המאיים על ישראל
מחלל השם הוא, והאדם בישראל שמפחד מהגוי - נכנע לחילול השם והופך לחלק
ממנו. כל נסיגה, כל כניעה, כל השפלה של עם ישראל בפני הגוי היא חירוף
וגידוף ונאצה וחילול שמו של הקב"ה. על כן ישראל בתור עם, והאדם בישראל
כחלק מהעם, כשהוא עומד בפני אתגר מצד הגויים, הוא חייב להיות מוכן
ללכת למלחמה ולמסור את נפשו, כי אין בקידוש השם ובחילול השם שום
פטור מצד פקוח נפש, ואדרבא, חייב אדם למסור את נפשו על קדושת השם
כאשר המצוה קובעת כך, ובמלחמת מצוה שהיא באה להדוף כל נסיון של הגוי
להצר לישראל, ברור שהאדם חייב ללכת אליה ללא שום פחד ויהי מה".

דברים אלו הם ההסבר מדוע מלחמת מצוה - מלחמת מגן או כיבוש הארץ - דוחה
פיקוח נפש. הבסיס ליכולת של עם ישראל לממש את יעודו לקדש שם שמים
הוא הימצאות עם ישראל בארץ ישראל. הערעור על דבר זה הוא ערעור על
קיומו של עם ישראל ועל ה' אלוקיו, וזה לא רק דוחה פיקוח נפש פרטי, אלא
אף סיכון לכלל ישראל. ערך קידוש השם הוא ערך מוחלט, שאין דבר שדוחה
אותו.

והנה דברי הרד"ק, שהרב הירבה לצטט, על הפסוק "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי
אלוקינו" (שמואל ב י: יב) - "שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו
[8] עלינו וינצחונו. ואם יעשו כן, לא יהיו ערי אלוקינו אלא ערי אלהים
אחרים". אין חילול ה' גדול מזה! ועל כן זו מלחמת מצוה, והכלל בה הוא
כסיומו של הפסוק הנ"ל: "וה' יעשה הטוב בעיניו!"

זו המשמעות העמוקה והאמיתית של יציאתו של דוד נגד גלית. וכך כותב הרב ב"אור הרעיון"
(עמ' רכו): "כי דוד ידע, שאם מול חירוף וגידוף גלוי ומכוון וזדוני זה, לא יקום אפילו אחד
מישראל למחות, א"כ חילול השם יהיה כה איום עד שימוטו מוסדות ארץ".

כדאי להדגיש כבר כאן: היציאה למלחמה כזו אינה נעשית מתוך ידיעה שלא תיפגע, אלא
מתוך אמונה שכך צריך לעשות - "ויהי מה" כדברי הרב, ואפילו לא ינצל! (ועל ענין
זה נרחיב בהמשך המאמר).

שמענו אין ספור פעמים אנשים המתיימרים להיות ממשיכי דרכו של הראי"ה ומכנים את עצמם "קוקניקים". שהמרחק בין הדעות והפעולות שלהם למשנתו של הראי"ה רחוקה כמו השוני בין המוסר הנוצרי (אותו רובם מייצגים - להפנות את הלחי השניה (והשלישית - של החבר שלך)) למוסר היהודי. (לעמוד על האמת בין אם היא נוחה ובין אם היא בוטה).
שמענו אותם בגוש"ק אומרים "אנחנו נשפיע מבפנים, נשאר בצבא כדי לא לפלג וכו'"... ובהחלט השפיעו מבפנים > > > לרעה..!!
נניח ויש לפניך ג'ורא. מלאה ב.... תיקח 7 ג'ריקנים - עם סבון מפיץ ריח טוב - ותשפוך פנימה. - הסבון יהפך בעצמו לחרא. - עם כל ההשתדלות והרצון... בדומה, נניח ויש לך תינוק שעשה את הצרכים שלו ולכלך את הטיטול. - אתה לא תנקה את הטיטול, - אלא תחליף את הטיטול - ותוך כדי!!! [!] תחנך את התינוק! כמובן שזה יארך זמן...
כך שהחילול ה' הגדול הוא מה שהגוים ראו. את שפלותן של ישראל. החילול ה' הזה נובע מהטמטום של אותם "ממי"רים את דתם" שחושבים להשפיע מבפנים. בדומה לאפי איתם שכשפיקד על אוגדת עזה אמר שצריכים לשטח את כל הבתים שם על יושביהם, ובכמה קדנציות בכנסת קולו נשמע דומה לגרועים שבאויבינו.

כך שכל הדיבורים ש"איזה חילול ה' נוצר, החילונים רואים שהדתיים רבים וכו' וכו' וכו' ומכים שוטרים"... מקורו בסט"א שמתלבשת בצורת רבנים בסגנון אבינר, שרלו, סדן ושות' שראינו שחלקם אמרו שצריך להתגייס למחלקה היהודית בשב"כ, חלקם הוציאו חוברות במימון השב"כ ואף לא הסתירו, חלקם תקפו (פיזית!) נערים ונערות, בקיצור, כוחם מגיע מהסט"א. וזה לא מילים שלי, אלא של רבנים חשובים. (לעניין הסט"א). אז ה"גירושים", יותר נכון הפרעות שביצעו ביהודים הם הם חילול ה' הגדול, ומאיפה הגיע הכח לחילול ה'? - על זה צריכים לתת את הדעת. ולא לדון עם יהודים עם מוסר נוצרי.

"ממי"רים את דתם"




עכשיו הוא יסכים איתך. בטוח.

ב"ה.

לכן לא הבנתי?

א'. קודם כל, בקשר למה שכתב הרב כהנא הי"ד, שהסברא שפיקוח נפש דוחה מצוות יישוב ארץ ישראל, אינה הלכתית - זה דווקא כן הלכתי, והמרדכי פוסק כך ומביאו מהר"ם איררה (ראה ספרו שיצא ע"י נכדו, הרב משה הררי ממרכז הרב, בסוף הלוחות, סי' קמ"ד אאל"ט). [ומסיבה זו הרבה גדולי תורה חרדים אוסרים את ההתיישבות בהתנחלויות מלכתחילה, ומתירים החזרת שטחי א"י {ומה עוד שלחלק מן הפוסקים אין איסור לא תחונם בנתינת שטחי א"י לישמעלים, אבל הרב שפירא והרב ישראלי ענו על זה, ואכמ"ל}].

ב'. בקשר למאמר "בנין אב לענייננו - דוד נגד גלית":
וודאי שליתן שטחי א"י לגויים הוא חילול השם. וכשיש חילול השם - צריך לקדש שם שמיים, ולא צריך שיקולים של הסתכנות.
אבל פה - יש סכנה גדולה מאוד של חילול השם של שנאה ואלימות בין יהודים. ברגע שאתה תמנע (למרות שהסיכויים לכך שנערים ינצחו מאות יס"מניקים ומג"בניקים מאומנים עם הרבה יותר ציוד, הוא קלוש, כשהעם לא איתם) את החילול השם הזה, אז אתה תיצור חילול השם אחר.
ואני דווקא חושב שהחילול השם כשיהודים מרביצים ושונאים יהודים אחרים, היא היותר חמורה. בייחוד אם היא תגיע לרמות חדשות, שעלולות לגרום לרצח (ואני מקווה שמסכימים איתי שרצח הוא עבירה יותר חמורה מהחזרת שטחי א"י לגויים).

ברגע שרוב העם איתך - אז כן, אם הממשלה היא נגד רוב העם, צריך להילחם נגדה. תוקף סמכויותיה של הממשלה הרי הוא מהעם (משפט כהן קמ"ד), ואם היא נגד דעת רוב העם - צריך לסלק אותה בכל הכוח.
אבל כאשר רוב העם לא איתנו - אנחנו לא נצליח. (ועיין 'סולו המסילה', עמ' נ"ד-נ"ח), ויחזירו את שטחי א"י, ואני לא בטוח שיהיה פה הרבה קידוש השם. (ואי אפשר להשוות את סיפור דוד וגליית, כיוון ששם דוד היה שליח של כל עם ישראל, ופה אנחנו עם עצמנו).
בפינוי ימית - לא היה אפילו מקום למאבק, מסיבה פשוטה - אנשים פשוט יצאו וחגגו ברחובות כששמעו שיהיה שלום עם מצרים.
אם רוב העם היה נגד - לא היה פינוי ימית.

ג'. האם הגר"ש ישראלי לא נחשב בעיניך?? כי הוא כותב בשו"ת חוות בנימין, חלק ב' (סי' י"ז אאל"ט) שצריך להיכנס למשטרה בגלל המצווה שיש בזה, ועל ידי כך גם מרוויחים את הכנסת התורה לכל שדרות החיים במדינה (לא שזו המטרה, אבל זו נגזרת ממה שיוצא).
כנראה שרק אתה מכיר את משנת הרב קוק, ואילו תלמידים מובהקים שלו כמו הרב טאו, הרב שטרנברג והרב וולנסקי הם לא.
נו.

ד'. לומר שיש חילול השם בזה שיהודים מרביצים ליהודים, זה דבר פשוט. זה ממש עיוות לומש שמקורו בסיטרא אחרא. (אלא אם כן אתה מחשיב את הרב צבי יהודה בתור סטרא אחרא, ראה מאמרו בלנתיבות ישראל לפני קום המדינה בקשר למלחמה בין ההגנה, אצ"ל ולחי; זה ממש נוגע לזמננו אנו; וראה מה שאמר הרב צבי יהודה למתנחלים בחברון, מופיע בנספחים שבספר סולו המסילה).
בשבילך - הרב אלי סדן. הוא לא חבר שלך, אלא תלמיד חכם. מספיק עם כל הביזוי ת"ח וכל מי שלא מסכים עם דעותיך.

אני רק אזכיר שהרב שפירא מכנה את צה"ל - "צבא קודש", הרב מלמד מביא אותו בספר פניני הלכה "העם והארץ". {ואין צריך לומר הרב הנזיר, ראה בחוברת "התנוצצות אורו של משיח" שיצא ע"י נזר דוד, הרב חרל"פ ושאר הגדולים שקשורים למרכז הרב שאומרים להתגייס לצה"ל ולמשטרה)}.

אני מקווה שאף אחד פה לא חושב שהרב שפירא הוא מהצד של הסטרא אחרא ח"ו (יש האומרים כך, כמו שאומרים על כל הרבנים שאומרים הלל ביום העצמאות, אבל ב"ה לא מהמחנה שלנו).

לא מפני שזה ארוך, חזרתי על זה כמה פעמים, אלא שלא הבנתי את הנקודה.. מהי שפלותם של ישראל שראו הגוים? עצם הטפשות שהייתה כאן?

כאשר ראו כל יושביתבל כי ישנם יהודים הנאמנים לה' ולנחלתו ומוסרים נפשם למען זאת. לעומת זאת בגוש קטיף היה חילול השם אדיר - כאשר כמעט ולא נעשתה מחאה ראויה לשמה אל מול האקציה האכזרית שבוצעה.

חילול השם גמור.

אך בהשוואה לפינויים אחרים, היה בה קידוש ה' ענק.

דווקא בהשוואה לפינויים אחרים היה חילול השם.
ולא שהפינוים האחרים כל כך טובים.

ותיקון לחילול השם שהיה בגוש תובב"א כשעם ישראל הראה לקב"ה ולכל העולם שאכפת לא מהארץ והוא לא יוותר עליה ויעזביה כשהוא מתחבק עם מחריביה.

מבחינת חילול השם של הרס הבתים - זה מה שהיה בעמונה, למרות כל האלימות. (האם מישהו יאמר "עמונה נחרבה בגלל שנאת חינם"?)

וכשיהודים מרביצים זה לזה בחמת זעם, זה חילול השם נורא. איזה קידוש השם יש כששיירה של אמבולנסים מפנה כל כך הרבה יהודים פצועים, לאחר שהיכו אחד בשני?

אני לא חושב שצריך להתחבק עם המגרשים כמו שהיה בגוש קטיף, ולא לנהוג כמו שהיה בעמונה.

אגב, לא לשכוח שהיו הרבה שניזוקו בעמונה. ולא רק פצעים פיזיים, שרובם עברו ב"ה, אלא פצעים נפשיים שלא עברו.
שלא לדבר על בנות שנאנסו, או כמעט שנאנסו, או שנעשו בהם מעשים מגונים ונגיעה במקומות מכוסים. (בכל אופן, גם אם יהיה במיגרון או מקום אחר דבר דומה, בנות לא צריכות לבוא לשם).

כזכור במו"מ הקואליציוני, סמוטריץ' רצה ביטחון, בליכוד התעקשו. בסוף סוכם שהוא יקבל שר במשרד הביטחון עם אחריות על החלקים האזרחיים.

אחרי החתימה - גלנט בשיא החוצפה סירב לבצע את מה שנחתם, בטענות שאי אפשר לפגוע בשיקול הדעת של המפקד והושגה פשרה שאם הפינוי משיקולים בטחוניים - זה נשאר בסמכות אלוף הפיקוד. לכן בצו ההרס של בית ענות, הוא כתב את הטענה האבסורדית ש: "המקום פוגע בשלום תושבי האזור".

אם כל הטפשים בהתיישבות האידיאולוגית שמצביעים ליכוד, היו מצביעים לצה"ד, היתה ממשלת ימין בראשות נתניהו אותו דבר- אבל ההתישבות היתה באמת בידי סמוטריץ'.

יש שם ישיבה 24/7..

עליות מאורגנות המוניות, זה בדר"כ רק כשיש איזו סכנה גדולה שמסתמנת...