שני דתל"שים (דתיים לשעבר) יושבים לשתות. האחד מתחיל לברך: "ברוך אתה ה´---". אומר לו השני: "היי, שכחת? אנחנו כבר לא דתיים!" מסמיק הראשון ומסיים: "למדני חוקיך".
אברך שואל את אשתו בספירת העומר, "מה יש היום לאכול"? אז היא אומרת, "אתמול היה שניצל".
מרכזניק נכנס לתדלק. שול אותו המתדלק: אשראי? אז המרכזניק עונה לו: אשריך, אשריך!!
בביתו של בני-ברקניק נשברה האסלה בערב פסח. הוא הלך לחנות וקנה אסלה חדשה. כשצעד איתה ברחוב לביתו עצרו אותו העוברים ושבים ושאלו: "מי פסק? מי פסק?".
•מספרים שהיה קמצן שהגיע לביתו, ואשתו אמרה לו שהעוף מקולקל וצריך לזרוק אותו. "לזרוק?" מזדעזע הקמצן, "אפשר לתת לשכן העני שלא ראה עוף כבר הרבה זמן". העני אכל בשמחה, ומיד אושפז בבית חולים! בבוקר שמע הקמצן שהעני בבית החולים, והלך לבקר אותו ולקיים מצוות ביקור חולים. בלילה נפטר העני, ולמחרת התקיימה ההלוויה, לאחר שחזר מהלוויה אמר לאשתו: "נו? ואת רצית לזרוק את העוף? ארבע מצוות קיימנו בעזרתו: מתן בסתר, ביקור חולים, הלווית המת, וגם ניחום אבלים... כזה עוף לזרוק?!
בכפר קטן הגיעו שני בנות לפרקן, רב העיירה שלח מכתב לראש הישיבה בעיר הגדולה שהם צריכים שני בחורים מצוינים בשביל שידוך לבנות אלו, ראש הישיבה בחר שני בחורים ושלחם לעיירה הזו, כסף לנסיעה לא היה להם, יצאו הם לדרכם ברגל לכיוון העיירה, שרכו את רגליהם שבועות בכיוון, עד שלאחד מהם, כוחותיו לא עמדו לו, התמוטט ומת, המשיך האחד בדרכו, כשהגיע לעיירה מחכות לו שתי נשים, שכל אחת טוענת שהוא המיועד עבור בתה, לאחר כל הצעקות והויכוחים ביניהן, הם פנו לרב שיפתור את הבעיה, התלבט הרב רבות פתרון הבעיה עד שנזכר במשפט שלמה, קרא להם הרב לדיון בנוכחות שלושתם, שמע את טענותיהן, והציע, אין ברירה, צריכים לחתוך את החתן לשתיים, כך יהיה לשתיהן, הזדעקה אחת האמהות מה פתאום לחתוך, אני מוותרת לשנייה, קמה ההיא לעומתה, וזעקה, שהיא לא מוותרת ושהרב צודק וצריך לחתוך את הבחור לשניים, קם הרב ואמר לבחור: עכשיו הכל ברור. זאת שרוצה לחתוך אותך לשניים היא השוויגר האמיתית!
יהודי עובר במסלול הירוק בשדה התעופה, כשמטענו כולל לא פחות מ-5 מקררים. המוכס עוצר אותו מיידית: "סליחה רבי, מה זה צריך להיות?" "אני יהודי חרדי", מסביר הרבי, "וצריך מקרר אחד עבור מזון בשרי, ואחד עבור חלבי". "נניח", אומר המוכס, "אבל זה מסביר רק 2, מה בנוגע לשאר?" "על פסח שמעת?", שואל הרבי, "ובכן, אני זקוק גם לזוג בשרי וחלבי, עבור חג הפסח". המוכס מגרד את פדחתו ושואל: "ומה לגבי המקרר החמישי???". "נו בשביל אחד אתה עושה סיפור?", עונה היהודי בתמימות.
שני יהודים נפגשים ברכבת. באמצע הנסיעה, אחד מהם נאנח מעומק הלב: א-ו-י. אומר לו השני: אתה מספר לי?
שני יהודים נפגשים ורוצים להתפלל במניין. אלא מה, הם היחידים שם. מה עושים? אומר אחד: אני ואתה, אתה ואני, שנינו ביחד - זה כבר 6. עכשיו תגיד את זה גם אתה - ויש 12. אומר השני: יופי, יש 2 מיותרים, בוא נלך...
מעשה שהיה כך היה: בריסקע´ר אחד בא הביתה באמצע יום תענית, ואומר לאשתו, תשמעי יש לי איזה חולשה היום, ובמילא מחמת פיקוח נפש אצטרך לשבור את התענית, אשת בריסקע´ר כבריסקע´ר!, אומרת לו, בבקשה קח רבע כזית לחם, שלוק אחת מים, וזהו זה, מסתכל עליה הבעל , וכי מה איתך קריינדל?, הלוא הכי במצות פיקוח נפש עסקינין , וצריך להחמיר במצווה, ובבקשה ממך תכיני בשבילי סעודה כסעודת שלמה בשעתו!, נו, אוימר ועושה, והבעל סעד את ליבו בכל מיני מטעמים שהכינה אשתו בשבילו, אבל, מחמת ריח המאכלים אז גם לאישה התחילה לקרקר הקיבה. אמרה לבעלה שהיא חושבת שהיא תצטרך לשבור את הצום, אז אומר לה בעלה, נו קחי רבע כזית לחם ישן נושן, ושלוק אחת מים, אומרת לו אשתו, זה מצוות פיקוח נפש, ורצוני להחמיר עליי ולאכול סעודה שלימה, אומר לה בעלה הבריסקע´ר, קריינדלע´, וייבער דארפען נישט מחמיר זיי [נשים לא צריכות להחמיר].
• זהו מעשה שהיה, או כמעט היה, בתקופת שלטון הצארים ברוסיה. באותה תקופה היו היהודים סגורים כידוע בתחומי מושב וכל נסיעה לעיר רחוקה, ולמוסקבה במיוחד, חייבה רישיון מיוחד. גיבור סיפורנו, יהודי מפולפל ובקי בהוויות אביי ורבא, הצליח לאחר מאמצים רבים להשיג רישיון של השלטונות לנסוע מאודסה למוסקבה. הוא עלה לרכבת ותפס את מקומו. בתחנה הבאה עלה לרכבת נוסע נוסף והתיישב מולו. הסתכל גיבורנו התלמודיסט בנוסע החדש וחשב לעצמו: מי יכול להיות הנוסע הזה. הוא ודאי איננו איכר ואם איננו איכר הוא ודאי בא מן האזור הזה. אם הוא בא מאזור זה הוא חייב להיות יהודי, כי הרי זהו אחרי הכל אזור יהודי. ואם הוא יהודי לאן הוא יכול לנסוע ברכבת זו? הרי אני היהודי היחיד מאזורנו שקיבל רישיון לנסוע למוסקבה. אהה, הרי בסמוך למוסקבה יש עיירה קטנה, סאמבט שמה. לשם ודאי מועדות פניו, כי לעיירה זו אין היהודים זקוקים לאישור מיוחד כדי לנסוע. אבל למה שייסע יהודי לסאמבט? הוא ודאי נוסע לבקר את אחת המשפחות היהודיות המתגוררות בעיירה זו - הסיק ידידנו התלמודיסט. וכמה משפחות יהודיות יש בסאמבט? רק שתיים - הברנשטיינים והשטיינברגים. הברנשטיינים הם משפחה איומה ונוראה. לכן אין להניח כי צעיר יפה מראה כזה ייסע למשפחה כזו. הוא נוסע לבקר אצל השטיינברגים. לשטיינברגים יש רק בנות. אולי הוא נשוי לאחת מהן? ואם כן, מי מהן הוא נשא לאשה? שמעתי ששרה נישאה לפרקליט נאה מבודפשט ואסתר נישאה לאיש עסקים מז´יטומיר. לפי מראהו הוא נראה כפרקליט ולא כאיש עסקים, ולכן שמו חייב להיות אלכסנדר כהן. אבל אם הוא בא מבודפשט האנטישמית, הוא ודאי לא השאיר לעצמו את השם כהן במקצועו. איך משנים ההונגרים את שמותיהם? מכהן הם הופכים בדרך כלל לקובאקס. אך ההונגרים האנטישמים אינם מתירים לכל כהן לשנות את שמו. אם התירו לו משמע שיש לו מעמד מיוחד. אולי דוקטורט מן האוניברסיטה.! כאן פנה ידידנו התלמודיסט אל הנוסע בשכנותו ואמר לו: מה שלומך ד"ר קובאקס? "תודה לך, טוב מאד" - השיב האיש - "אך מנין ידעת את שמי?". אהה, השיב התלמודיסט, הרי זה ברור ומובן מאליו.
• יהודי עומד תפילת ´שמונה-עשרה´ ומתפלל בדביקות. לפתע, באמצע התפילה, הוא שולף בכיסו חפיסת סיגריות, מניף אותה כלפי מעלה ומחזיר לכיס. לאחר התפילה, ניגש אליו חברו הטוב בערל ושואל: "שמערל, מה זה היה הקטע הזה עם הסיגריות באמצע ´שמונה-עשרה´?" "תראה", עונה שמערל. "מחר אני טס לניו-יורק. באמצע התפילה התחילו לרוץ במוחי מחשבות על הטיסה. הנה אני אורז את המזוודות; נוסע לשדה-התעופה; עושה צ´ק-אין ואז הדיילת שואלת אותי: ´אתה רוצה איזור עישון או לא?´ "הייתי באמצע התפילה ולא יכולתי לענות לה - אז שלפתי את הסיגריות..."
• שני בחורי ישיבה למדו עשר שנים באותה ישיבה. יום אחד, פונה אחד הבחורים לחברו ואומר לו, שמאחר והוא מתחתן עוד זמן מה, הוא ישמח אם חברו יהיה העד שלו.
"אני לא יכול", אומר החבר.
"למה לא?" שואל הבחור. "אני ממש רוצה להעניק לך את הכבוד הזה".
"אבל אני לא יהודי, אסור לי", אומר החבר.
"מה לא יהודי?" מזדעק הבחור. "עשר שנים באותה ישיבה ואתה לא יהודי?"
"לא", עונה חברו. "התעניינתי ביהדות, זה הכל".
"אבל למדנו שגוי ששומר שבת חייב מיתה !", אומר הבחור.
"נכון", ! משיב החבר, "ולכן הקפדתי לקחת איתי מפתח בכל פעם שאני יוצא לסיבוב בשבת".
"אבל יש כאן עירוב", תהה הבחור.
"עירוב? אני מילאה לא סומך על העירוב אצלנו", ענה חברו.
• יהודי זקן ואשתו מנסים להירדם בתקופת ניסן... ליהודי, חם... ליהודיה, קר.
הוא ניגש ופותח את החלון, ומיד היא מתלוננת- "קר לי, אי אפשר ככה, ממש קפוא". וניגשת לסגור את החלון.
הוא סובל את החום המעיק 3 דקות, וניגש לחלון- "חום אמים, כולי מזיע".... ופותח אותו. היא... ניגשת וסוגרת, הוא קם ופותח.
אחרי שעתיים של "סגירה ופתיחה", הבעל מתרגז, מאלתר ושובר את החלון... מאז, יש לו רוח נהדרת, אם כי הוא עדיין לא מצליח להירדם כי אשתו לא מפסיקה להתלונן שקר לה ושהוא לא בסדר, שקפוא, שיש רוח, שנמאס לה, שהוא אף פעם לא התחשב בה ועוד...
כשמתחיל להיכנס האור של הבוקר, שניהם רואים שהחלון סגור ושלם ושבעצם הוא שבר את המראה...