הקדמה קטנה: החלטתי להתחיל לכתוב סידרה של סיפורים שתדון במה שנקרא 'לדון כל אדם לכף זכות'. ז"א- לנסות 'להיכנס לנעליים' של כלמיני אנשים, ע"מ להבין יותר את הלך מחשבתם וריגשותיהם. זהו הסיפור הראשון בסידרה, הוא יצא קצת מטורף, אבל תתמודדו עם זה...
להיכנס לנעליים, הפעם של...
תיקי הזדחל בדרכו למעלה. 'שיו כמה שהדרך ארוכה!! כשתיקו אמר לי את זה, לא שיערתי שזה יהיה עד כדי כך! יש לו מזל שאני לא אראה אותו שוב! הרי החלטתי שלעולם אני לא אחזור יותר למאורת הפשע שלהם!'. הוא התנשף קלות, נעצר שוב למנוחה קצרה, והמשיך בדרך העולה למעלה.
לא, הוא לא מתכוון להיכנע. תיקו וחבריו הזהירו אותו מראש שהדרך למעלה היא קשה וארוכה, אבל אותו זה לא עניין. הוא הסתפק במידע שהביא לו תקו- ההוא שעשה את המסע המפרך למעלה והחליט לחזור למאורת הפשע של תיקו.
הוא זכר גם שתקו אמר לו שרוב החבר'ה שעולים למעלה בדרך כלל לא כ"כ מאושרים שם, ושתכל'ס התנאים פה למטה במאורה הרבה יותר טובים. הוא גם מילמל איזה משהו על צרחות אימים ששומעים למעלה בתדירות גבוהה וגם על התמותה הרבה בקרב החבר'ה.
אבל את תיקי שום דבר לא עניין. כבר מזמן הוא הגיע למסקנה שתיקו ושאר החבר'ה מנדים אותו, ומשום מה שולחים אותו לבצע את הפעולות הכי שפלות. בקיצור- הוא העבד הנרצע שלהם אותו הם מרבים לנצל, ולכן הוא החליט שהגיע הזמן לעשות סטופ לניצול הזה- הוא יוצא לחיים חדשים.
נכון, היה לו מאוד קשה לעזוב את תיקה אהובתו הסודית, היחידה שדואגת לו באמת, מתעניינת בו, ומטיפה לחבר'ה כשהם יותר מדי יורדים על חשבונו. אבל הוא יודע שממילא תיקה לא אוהבת אותו והיא עושה הכל רק מתוך רחמים, אז לכן באמת אין טעם שהוא ימשיך להישאר שם.
ושוב הוא נעצר למנוחה. הדרך למעלה היתה כל כך תלולה והיה צריך להוציא המון אנרגיה כדי להצליח להיות בדרך העולה, וחלילה לא בדרך היורדת... זאת אומרת להתדרדר למטה ולמות. גם זו אחת מהסכנות שתקו ציין באוזניו.
בעודו הוא מטפס, הוא מבחין במספר גוויות של החבר'ה שכנראה לא שרדו את המסע המתיש הזה למעלה והתמוטטו בדרך. לא את כולם הוא מזהה, וגם את אלה שזיהה- לא נוצרה בליבו שום סימפטיה או אהדה כלשהי. אפילו שביב של צער או רחמים לא תקף אותו. הרי אף פעם הוא לא ממש חיבב את "חבריו"... הרגש היחיד שעלה בו זה שאולי יש סיכוי שגם לו זה יקרה.... אבל מייד הוא הדף את החשש בטוענה ש'ממילא המון פעמים שקלתי להתאבד.. לא יקרה כלום אם זה יקרה לי לבד'. אבל בכל זאת, הוא כן פיתח ציפיות מהחיים החדשים שהוא הולך להתחיל למעלה.
התקווה היחידה שהיתה לו זה שלמעלה הוא לא יפגוש אף אחד מהחבורה של תיקו. הוא הסתמך על העובדה שתקו סיפר לו, שאחרי שמגיעים למעלה- נפתח לו ים של אפשרויות! אפשר להשתכן במרפסת ענקית שאומנם כבר התנחלה בה חבורה של יונים, אבל הם מאוד ידידותיות ומארחות אורחים בצורה יוצאת דופן, ואפשר גם ללכת למטה, מגיעים לשם דרך מדרגות לולייניות קצת מפחידות, אבל מהרגע שמגיעים למטה- באמת שכל האפשרויות פתוחות! יש שם המון מקומות וחורים נחמדים להשתכן בהם...
'הי מה זה? האם עיני מטעות אותי? האם זהו האור בקצה המנהרה??!', הוא המשיך עוד קצת, ואכן! סופסוף מתחיל להיות קצת אור! אור שכנראה בוקע מהפתח של הצינור העולה למעלה! בכוחות מחודשים הוא המשיך במהירות (שימו לב- יש לו משהו כמו 10 רגליים!) באמצעות רגליו הזריזות לעבר הפתח, והופ! הוא היה בחוץ!! זהו! המסע המפרך למעלה הסתיים!
'אני יצור חופשי!! איזה כיף!' מרוב אושר ושמחה הוא התחיל להסתובב ולקרקר בצורה שניסתה להשתוות לריקוד.. אבל ככלות הכל הוא לא תיקה, או כל בת אחרת, שיודעת איך להסתדר עם ה-10 רגליים פלוס שני מחושים אדירי טווח.
לאחר ה'מחול' המסחרר שפצח בו, פתאום הוא נזכר ש... 'מה אני עושה עכשיו? אני רעב, אני צריך אוכל!'
'קדימה אוכל, קדימה אוכל' הוא זימזם לעצמו, אבל.. 'אופסס איפה משיגים למעלה אוכל??!'
'הוהוהוו... את זה שכחתי לשאול את תקי..' אבל אל דאגה- תיקי הגבר שלנו מסתדר בכל מצב!
חיש קל הוא עזב את תחום הפתח של הצינור המהולל שעל המסע בו הוא הגה ימים ולילות, ואץ רץ לו לחפש אוכל, ותוך כדי לסקור את הסביבה החדשה שלו...
'הו את מי אני רואה פה?? האם זה לא לא תיק ותק היקרים?'
ואכן כן! היו אלה תיק ותק! תיק ותק היו צמד פריקים שגם עלו למעלה אחרי שהיו חלק מהחבורה של תיקו, וכמו כל פריק מושבע, הם החליטו לצאת במסע חרישה של העולם הגדול.
עם תיק ותק אף פעם לא היו לו יותר מדי תאקלים, ס"ה הם היו מאוד ידידותיים.. ולכן הוא החליט לשאול אותם איפה אפשר להשיג אוכל למעלה.
-'אהלן חבר'ה! מה המצב איתכם??'
-'הווו תיקי! מה עניינים?! החלטת גם ללכת בדרך החתחתים הזו?'
-'דרך חתחתים? וכי מדוע זה תגיד כך? בנתיים הכל טוב פה!'
-'אוי תיק תיקי.. תמיד היית כזה תמים.. לא שמעת מאודך מה הולך כאן, ב"ארץ האפשריות הבלתי מוגבלות"?' 'שוד ושבר מה שהולך כאן!' אבל אנחנו, תק ואנוכי, עושים חיים משוגעים! למרות הכל! אנחנו משגעים פה בני אנוש! נכון תק?' בוא תיק תיקי, תצטרף לצמד הכי שווה ביקום! קבלו אותם- "תיק ותק!!!" יאללה.... מחיאות כפיים!'
'אבל תיקי.. רק תדע: בחבורה שנקים לנו אתה צריך להיות קצת יותר יוצלח.. לא כמו בחבורה של תיקו.. ואתה תעשה כל מה שנגיד לך! אני, תיק, המפקד, ותק הוא הסגן מפקד, ואתה.. אתה הוא המוציא לפועל! חהחהחהחהה....!'
תיקי שעדיין הרגיש את בטנו מתהפכת בקרבו, העיז בכל זאת לפתוח את הפה בנוגע לאוכל. לא היתה לו שום שאיפה להצטרף לאף צמד כלשהו, ובמיוחד לא למטורפים הללו, שכבר נראו כאילו ברחו מבית משוגעים.. המחושים של תיק היו מסובבים אחד בשני, משהו שהיה דומה לראסטות, ומעל עינו של תק, איפה שאצל בני אנוש קיימת גבה היה תקוע מין אובייקט לא מזוהה, אולי פירסניג.. ובכלל שניהם היו נראים כמו עב"מים.
-'אז.. אתם יכולים לומר לי רק.. רק איפה משיגים כאן אוכל...? אני.. אני ממש רעב!'
-'חבוב... אתה איתנו בחבורה! אתה הולך להשיג לשלושתינו אוכל!!'
-'אה.. אבל..'
-'בלי אבל! קדימה לעבודה! רק הפעם לשם שינוי תעבוד יותר במרץ! יאללה! פנה שמאלה! כן כן, שם יש את האוכל הכי איכותי שקיים למעלה'.
בלית ברירה, תיקי שלנו נאלץ לשמוע בקולם. מאודו לא הצליח לסרב למישהו. אף פעם הוא לא למד לעמוד על שלו.
זה התחיל עוד כשהיה ילד.. תמיד אבא שלו היה מגיע הביתה שיכור, ומצווה עליו לנקות את כל השטח שלהם. אם חלילה היה מנסה לסרב- אזי דמו היה בראשו! והיה לו ניסיון בזה... רק אמא הטובה היתה מצילה אותו..
וכך הוא גדל, עד שהוא הצטרף בדרך לא דרך לחבורה של תיקו, וכל עבר חייו נשאר עימו. וכך הוא הפך עד מהרה ל"עבד" שלהם.
תיקי נזכר בעצב בכל מעללי חייו. הוא החליט שעכשיו, במקום החדש אליו הוא הגיע- הוא יפתח דף חדש בחייו. לא עוד תיקי האומלל, זה שתמיד מנדים אותו, צוחקים עליו ולא רוצים בחברתו.
הוא המשיך לסייר ברחבי הקומה למעלה ופגש בדרך המון יצורים שונים. הוא פגש קן של נמלים, מהן הוא לווה קצת אוכל (בליבו הוא חשב 'הנמלים הן עם נחמד.. כמה אדיב מצידן היה לתרום לי מהאוכל שהן ליקטו בעמל רב.. חבל שלא נולדתי לעם הזה...!)
הוא פגש גם עכבישים, חיה שהוא הכיר היטב היטב עוד מהמאורה של תיקו. תמיד בחוסר יוצלחות שלו הוא היה מסתבך בקורי עכביש שלהם, מה שהיווה ל"חבריו" עילה לצחוק עליו ולהעביר עליו בדיחות.
גם פרפרי לילה לא חסרו, אבל הוא אף פעם לא הצליח לדבר איתם ממש כי כל הזמן הם ריחפו להם, ועד שהצליח להשחיל להם איזה משפט- כבר הם התעופפו הרחק הרחק.
כמובן שגם מבני מינו הוא פגש, אבל מהם הוא תמיד התחמק ואם אחד כזה היה מתקרב לעברו, מייד היה עושה את עצמו כמת.
מדי פעם, זאת אומרת לעיתים יותר מדי קרובות, הוא היה מבחין בזוג מקלות ססגוניות שמהלכות להם בחופשיות. המקלות האלה היו ע-נ-ק-י-ו-ת וכל פעם שהיה מבחין בהם- היה בורח כל עוד רוחו בו.
וכך עברו היומיים הראשונים של תיקי בקומה למעלה. הוא לא מצא את עצמו בקרב היצורים שם. הוא העביר את זמנו בחיפושים אחר אוכל ונדידה מחדר לחדר ברחבי הקומה, אבל תמיד חזר לחדר שמצא חן בעיניו יותר מכולם- האמבטייה.
עד ש.. הוא החליט שנמאס לו. הוא חייב חברה. הוא חייב איזה אקשן בחיים שלו, משהו יותר מעניין משיטוטים וחיפושים אחר אוכל.
זה היה כבר בלילה של היום השלישי להגיעו למעלה. באישון ליל הוא החליט לצאת מהחור שלו בחדר האמבטייה (דווקא היה נחמד שם, ככה הוא זכה לכמה מקלחות הגונות ביום אחד!) ולחפש לו מקום חדש ברחבי "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות".
חרש חרש הוא יצא מהחור, התבונן סביב, ואחרי שהיה בטוח שאין אף יצור לא סימפטי בסביבה, ובמיוחד לא המקלות הססגוניות והאימתניות הללו, הוא עבר את הדלת. ו... 'אווווו..! אני רואה פה את המקלות הידועות לשימצה! אומנם הם לא נראות בצורה הרגילה שתמיד הן נמצאות בהן, הן טיפה מסוכלות, אבל זה הן!! זה המקלות המפחידות!!!!!!!!'
במו עיניו ראה המון פעמים כיצד המקלות הללו רומסות עדר שלם של נמלים, בלי כל רגש שהוא! רק חסר לו אם גורלו יהיה כזה... ס"ה הוא יצא מהחור שלו לחפש חברה חדשה!
לאחר השתהות של כמה שניות מחשבה, הוא החליט להמשיך בדרכו אל הלא נודע..
במהירות שיא, כמעט כמו קס"מ שנוחת, הוא חלף על פני המקלות האימתניות (פתאום הוא שם לב שיש להם המשך! שהוא כבר לא ממש נראה כמו זוג מקלות! זו היתה הפעם הראשונה שהוא העיז לבחון את המקלות הללו.. תמיד הוא היה בורח על נפשו...)
לפתע הוא שמע צווחה מחרישת אוזניים: 'יאבא'להההההה יש פה תיקן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!'
הוא ראה איך המקלות מתקפלים ותוך שניות הם כבר לא נראו באופק. '?? לאן הם נעלמו???' תהה בליבו. הוא סקר את סביבתו תוך ניסיון להרים את ראשו כמה שיותר גבוה, ואז הוא ראה אותה.
היא התנשאה במלוא גובהה, עמדה על משהו שהיה ידוע בפי עמה בתור כיסא, ומבטה היה נראה מבוהל, כל כולה משותקת, על סף עילפון.
ועכשיו היה תורו לצרוח: 'קוו קוו קווו קווווווווווווווווו!!!'
הוא ניסה למצוא לו מקום מסתור מפני הדמות הענקית והאימתנית, וחשש שכל עוד עיניהם מצטלבות, היא עלולה לבלוע אותו חי.
המקום האפשרי שנקרא בדרכו היה משהו שתמיד המקלות הססגוניות לבשו, זה היה נעליים. הוא שקל אם להיכנס לתוכן כדי להסתתר, אבל הדמות הענקית כנראה הבינה שזה מה שהוא זומם, מייד קפצה מהכיסא, ולפני שהיא הספיקה לחטוף ממנו את מנעליה, הוא רץ לאן שרגליו לקחו אותו.
מתנשם ומתנשף מהחוויה המסעירה (הוא חשב שהדמות הולכת לחבוט בו עם הנעליים, הוא היה עד למעשה כזה שדמות דומה לדמות הנוכחיות עשתה לאחד מהתיקנים שהשתכנו למעלה, רק שאז זה ממש לא הפריע לו- אדרבה, שיחבטו בתיקן עד מוות... כנראה זה היה אחד מאויביו הגרועים ביותר מהחבורה של תיקו), הוא נעצר בסמוך למשהו חום. הוא התקרב קמעה, לא לפני שהדמות שוב צרחה את צרחותיה האיומות. 'הצילו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אבא!!!!!!!!!!!! יש פה תיקן!!!!!!!!!!!!!!!!! בוא בטיל!!!!!!!'
תוך שניות צצה לה דמות נוספת ממשהו חום נוסף, שהיה בקרבת המשהו החום שהיה לפניו ושאלה בקול ישנוני: 'מה קרה, שירה? מה את צווחת באמצע הלילה....?' והדמות הראשונה, שעכשיו הבין ששמה הוא שירה, ענתה בבכי היסטרי: 'יש פה תיקןןןןןןןןןןןןןן!!!!!!' הדמות השניה סגרה את המשהו החום, שזה בעצם דלת (הוא למד זאת ממה ששירה אמרה 'בחיי שאת רעה!!! ככה את סוגרת ת'דלת ומשאירה אותי לאנחות????'), והשתררה דממה.
בכיות חרישיות נשמעו מכיוונה של שירה. היא ייבבה שהיא כבר לא מסוגלת לחיות בבית הזה, ושכמות התיקנים ושאר המריעין בישין בבית הזה כבר יותר גדולה מכל כמות התושבים ביישוב גם יחד, ושהיא לא יודעת מה היא תעשה שנה הבאה בדירת שירות כי אין שם אף בן אמיץ שיוכל לחסל את היצורים המפחידים האלה ושזה לא יפה שככה משאירים אותה להילחם לבד ביצור גועלי, דוחה ומפחיד כמו תיקן ושהיא הולכת עכשיו להעיר את אבא כדי שיבוא לטפל בעניין.
תוך כדי שהיא הולכת, תיקי ניצל את ההזדמנות למצוא מקם מסתור. הוא הבין ששירה הולכת להעיר את אבא שלה ('אם אני הייתי מעז להעיר את אבא שלי כבר הייתי מת לפחות 763 פעם..' הרהר בעוגמה..) הוא התקדם לעבר הדלת בזהירות יתר, בלי להשמיע אף צעד מיותר (הוא לא פראייר לחכות לשירה ולאביה כצאן לטבח) והחליט שהמקום הבטוח ביותר הוא להסתנן לרווח שנוצר בין הדלת למשקוף.
בנתיים הוא שמע צעדים מתקרבים. פעימות ליבו התדפקו במהירות יתר. הוא הרגיש שעוד שניונת והלב שלו קורס מרוב מתח ומהירות מטורפת של מספר פעימות למאייה. הצעדים המשיכו להישמע, וכעת הוא היה יכול להבחין במקלות הידועות לשימצה.
אלה היו צעדיה של שירה (זאת הוא ידע לפי הלבוש של המקלות שעכשיו הבין שזה רגליים של בני אנוש). הוא ציפה לראות זוג מקלות נוספות, הרגליים של אבא של שירה, אבל משום מה לא היה כזה דבר באופק. במקום זאת, הוא שמע שהבכי ששירה פצחה בו קודם, רק הלך והתגבר. ואיתו גם התגברו המילמולים על הבית הארור הזה שככה נותנים לה באישון ליל לשכב לישון בחדר עם תיקן ושאם הוא יעלה עליה בלילה היא תמות כי הוא מפריש חומר רעיל שהיא רגישה אליו ואם אנשים פה כ"כ רוצים שהיא תמיד אז עדיף שהם יצמאו להם דרכים אחרת לבצע זאת.....
לפתע תיקי קלט, שכל הדיבורים הללו נוצרו בגללו! ושבעצם כל הפחד הנורא של שירה נובע ממנו!!!! והוא לא הצליח לקלוט, איך יצור ענק מימדים כמוה מסוגל לפחד מיצור זעיר וחלשלוש כמותו!
הבכי של שירה רק הלך והתחזק, והיא כבר ניסתה לחשוב על פיתרון נורמלי בשבילה איפה לבלות את הלילה...
באותו רגע נוצרה בליבו אהדה כל כך חזקה כלפיה, עד שהוא כמעט שקל אם לצאת אליה מהמסתור ולהגיד לה שאין לו בעיה שהיא תיכנס לחדר שלה לישון, למרות שהוא שם... אין לו שום תיכנונים לעולל לה משהו (ושהסיפור על הרעל נראה לו מצוץ מהאצבע, לפחות לו אין אפשרות כזו). מה יקרה אם הוא תעשה מצוות הכנסת הומלסים?
הוא אפילו התחיל לפנטז שאולי הם יכולים להיות חברים אפילו! (ס"ה שניהם סובלים מחוסר יחס נורמטיבי מסביבתם...)
אבל מבחינת שירה האפשרות הזו אפילו לו עלתה בחשבון.
היא חייבת לעשות משהו, היא לא יכולה לתת ליצור המפחיד הזה לעשות בחדרה כרצונו! אבל אבא... ממשיך לחרופפפ..
כנראה שהיא החליטה לקחת את היוזמה לידיה והלכה לחדרה לבדוק איפה הוא מסתתר. בעיניים חשדניות מלאות שיטנה, היא סקרה את פני החדר. היא התקדמה עוד צעד קטן תוך סיבוב הראש לכל פינה אפשרית, ואז עיניהם נפגשו שוב. הוא עם מבט אוהד בעיניים, והיא עם מבט חרד, רווי שנאה וזעם. כשהוא ראה אותה כך הוא התחיל לרעוד שוב.....
'למה היא לא מבינה? אני ס"ה חיפשתי חברה ואקשן.. ממש לא היתה לי מטרה להטריד את מנוחתה. אולי אפילו נוכל להיות חברים...'
בצעד נחוש שירה יצאה מהחדר, וחזרה כעבור שניה עם קופסא בידיה.
'מממההה זהההה??' תהה תיקי. 'אולי היא החליטה להכין לי בזה מיטה?'
אבל לא. שירה התחילה לדפוק על הדלת במרץ עד שתיקי התכווץ בתוך עצמו, כאילו הוא מנסה להיבלע איפשהו.
כנראה שהיא הבינה שמדפיקה על הדלת לא תצא לה שום תועלת, וגם אחיה מהחדר הסמוך התחיל להתעצבן מתוך שינה, ולכן היא הפסיקה. אבל עד מהרה היא שבה ובידה מקל ארוך בעל שפיץ בקצהו. שיפוד.
'ומהההה זההה עכשיווו? אולי היא החליטה לצלות אותי על שיפוד לארוחת הלילה שלה??'
ככל שהשפיץ של השיפוד התקרב לעברו, הוא התכווץ יותר יותר. קצת היה נראה לו לא הגיוני המילים ששירה זרקה לו תוך כדי: 'חמודי.. בוא צא! כדאי לך...!' אולי בכל זאת פניה מועדות לידידות??
אבל כנראה שלא. כשהיא ראתה שהשיטה הזו לא עוזרת ושתיקי לא יוצא מהמחבוא, היא התעצבנה כל כך, ועכשיו חזר על עצמו המשפט הבא: 'מי ברא אותך בכלל???? יא ייממח שמךךךך!!!! צא כבר!!!!! מי בכלל נתן לך לגיטימציה לחיות???! מה כבר אתה עושה בחיים שלך????? משגע נערות חמודות כמוני???'
כעת תיקי הבין שידידות לא תצא מכאן. בכיף הוא היה מוכן לוותר לה ויוצא מהחדר, אלא שהוא התחיל להסתבך עם היציאה. הוא היה כל כך לחוץ ומבוהל, והשפיץ של השיפוד ממש כבר התחיל להתחכך בקצה מחושו הימני, ובמצב כזה השפיות שלו כבר ממש היתה ממנו והלאה והחוש היחידי שעוד פעל בו היה האיסטינקט הטבעי של כל יצור באשר הוא, והוא איסטניקט ההישרדות.
ואז זה נגע בו. הנגיעה היתה כל כך דוקרת, עד שהוא קפץ ממקומו בבהלה. גם שירה נבהלה מעצם העובדה שהיא העיזה לגעת בתיקן עם שיפוד- הרי זה אסור! זה איסור נגיעה....... והרי היא לא פרוצה...
תיקי התחיל לרוץ בצורה מסחררת ולא שפוייה, ושירה שמטה את השיפוד המגועל מידיה תוך כדי צווחות נוראת.
וכאן הסתיימה ההרפתקאה בין תיקי לשירה. שום כלום לא צמח מהעסק הזה, מלבד תוספת שנאה לשני הצדדים. תיקי הבין שגם בני אנוש הם יצורים מאוד לא נחמדים, ואפילו הם גרועים יותר מתיקו וחבורתו. ושירה.. שירה ממשיכה לשנוא תיקנים וכל שאר 'מריעין בישין' והיא תמשיך לרסס כל יום בלי הרף.
אבל אולי לכם, קוראים יקרים, אולי לכם תיווצר סימפטיה כלשהי ליצורים הללו ודומיהם, ותבינו שגם להם יש רגשות....
