(בטח עד שתסיימי לקרוא התינוק יהיה בן שנה וכבר הכל יחוזל"ש 🙂)
שולחת חיבוק ענקי 
ובאמת רוצה לכתוב לך יקרה
שקודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה
האישה היא יולדת!
חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,
ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.
במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.
להבין.
האישה נמצאת ממש אחרי לידה,
הגוף עבר טראומה רצינית
הוא כואב
הנפש גם עברה טלטלה
השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!
לידה מטלטלת את כל הבית,
מפירה את כל האיזונים
לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.
לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?
את יולדת!
את אמא!
מעבר עצום
שינוי עצום
טלטלה עצומה לגוף, לנפש, לזוגיות, לחיים בכללם.
ואם זה לידה ראשונה - אז פי כמה וכמה.
אחרי לידה זה אומר כ"כ הרבה דברים.
וחודשים ספורים אחרי לידה אומר אפילו עוד יותר.
עוד יותר עייפות
עוד יותר כאבים בגוף
עוד יותר שינויים בגוף
עוד יותר הורמונים
עוד יותר יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7
עוד יותר שינוי טוטאלי בחיים
עוד יותר עניינים והתמודדויות עם החשק וגם עם הזוגיות בכלל
ועוד יותר עוד הרבה הרבה מאוד דברים שאפילו לכתוב אותם לא יהיה זמן ומקום...
אז קודם כל לנשום!
להבין שאת אחרי לידה
להבין שזו תקופה שלאט לאט האיזון יחזור והדברים יראו אחרת לגמרי ב"ה.
ורוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני כמעט 13 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.
ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות
היה לי דיכאון אחרי לידה אז.
ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.
ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.
ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.
עד עכשיו הוא קשה לי.
ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 13 שנים.
ילדים = חוסר שליטה.
ככה קצר ככה פשוט.
ככה קצר ככה מבאס.
אבל זו האמת.
יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.
אני כ"כ מבינה אותך,
אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,
לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,
על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,
ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -
וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,
מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.
מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,
מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה
מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם
מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!
אין פתק החלפה!
אין לחזור אחורה!
אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!
וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!
אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.
שאת אמא לא מספיק קשובה.
שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,
שבעצם זה באשמתך
שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.
שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!
מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!
אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,
אולי אני כישלון כאמא?
ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,
ויותר לחץ
ויותר צרחות
ויותר חוסר אונים
ויותר הרגשה של אין-מוצא
ויותר חוסר שינה
ויותר בלאגן תהומי
וחוזר חלילה.
אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,
שזה כ"כ כ"כ נורמלי!
אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,
זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!
אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.
וזה נכון,
תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.
פשוט כך.
בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,
אמא מסורה
טובה
אחראית
חכמה
מעניקה
אוהבת
מחבקת
מנסה ומשתדלת
ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!
(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:
אבל למה היא בוכה עכשיו?!
עניתי להם: כי היא תינוקת!
ותינוקות בוכים!
זהו!"
הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח
וזה אפילו יקרה די הרבה,
למה?
כי הוא תינוק!
אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,
אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות
(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)
גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי הרגשתי כמו בתוך ריק.
בתוך בור שחור.
גם חיכינו לה 3 וחצי שנים,
ולפעמים איך שאומרים ״כגודל הציפייה כך גודל...״
אולי דווקא לזוגות שחיכו לילד (הראשון בפרט)
שהיו להם כל-כך הרבה שנים לחשוב, ולקוות, ולדמיין את הס המאושר שהם חובקים תינוק,
ולהרגיש שזו זו פסגת השאיפות והגשמת החלומות,
אולי לפעמים דווקא לזוגות כאלה ההתנפצות של המציאות מול החלום הורוד היא יותר חדה ויותר כואבת.
גם לפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!
אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו
ולא נותנים להם מקום
ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה
אבל בד בבד שעדיין יהיה קשה!
ולומר שקשה!
כן, זה מותר!
זה לא אומר שאת לא מודה!
גם היו לכם הרבה שנים של ביחד לבד, של זוג
ופתאום אתם הורים.
וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):
״אני מאשימה את דיסני
בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״
אז אני שיניתי את זה ל:
״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.
כי לפחות אני,
לפני היותי לאמא,
הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,
שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים
שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.
מי בכלל חשב על לידה קשה?!
על צירים מהגיהנום 44 שעות?!
על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!
ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם
ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב
ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?
אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!
ולא להצליח כל כך?!
ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!
ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!
רגע רגע מה קורה פה?!
הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!
למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!
אז בסדר
עברנו את הלידה
ומה עכשיו?!
למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???
למה???
הלידה זה כבר שטויות ליד זה.
ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון
פשוט לחיות בלי שינה
יום אחרי יום
לילה אחרי לילה
שעה אחר שעה
ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,
הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.
ושקמים
ומניקים
ןכואבים שוב
ומדממים שוב
ומשחות שוב
והתעסקות שוב
וכל הגוף שבור
ועייף
וכואב
ומדמם
וקרןע
ושונה
וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה
וסימני מתיחה
וצלוליט
וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!
ומי הכין אותנו לזה?
מישהו דיבר על זה בכלל?
על אובדן הגוף
על אובדן העצמאות
על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!
אין לך מחליפה!
אין לך חופשה!
אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!
כן גם אם את עייפה
וגם אם את כאובה
ןגם אם את שפוכה
את עדיין אמא שלו!
לתמיד!
בלי שנייה לנשום!
וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.
ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?
רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת
תוכנה זה קשה
וכמה עייפים
ןכמה קשה להניק
וכמה כל מה שכתבתי.
אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.
אבל זה לא הוא.
גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.
זו המציאות שלנו.
זו הקללה של חוה אמנו.
בעצב תלדי בנים.
הו הו איזה עצב.
חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???
אבל את יודעת מה?
זה עובר.
כמה שקשה להאמין
וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות
וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!
אבל יקרה שלי
זה ע ו ב ר !!!
לאט לאט
כל יום הוא יום חדש
תנסי לקבל כמה שיותר עזרה
תנסי לישון כמה שאת יכולה
תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד ורומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.
תצאי לשמש,
כן אני יודעת שלא בא,
אבל בכוח.
תקני ארטיק טעים ושווה,
כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח
שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,
שיחבקו אותך
שיעודדו אותך
שיגידו לך כמה גאים בך
כמה את גיבורה
כמה את טובה
כמה את אמא ואישה ראויה
כמה הם אוהבים אותך
תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח
תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ
תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת
תבקשי שיכינו לך שייק מפנק
תצאי לטיול לבד שקריא וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך
לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל
הכאבים יחלפו מבטיחה
הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט
התינוק ישן יותר
ההנקה תהיה טובה יותר
ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך
(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,
אז לנסות כמה שאפשר
שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם
שישלח הודעה במהלך היום של עידוד
שאמא תהיה
שחברה תהיה
שתצאי לגן שעשועים
שתראי סרטים כיפיים תוך כדי
שלא תהיי לבד!!!
תשני יותר
את תתחזקי לאט לאט.
תהיי חזקה
תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה
תעזרי כמה שאת רק יכולה
ולאט לאט יקרה
יום אחרי יום
הכל הכל יהיה בסדר ב"ה
קודם כל ולפני הכל חשוב להבין את מקומה של האישה במצב של אחרי לידה
האישה היא יולדת!
חז"ל אומרים שאישה נקראת יולדת ואיבריה מתפקקים אפילו 24 חודש אחרי הלידה,
ואם את נמצאת בזמן קצר מזה – אז קל וחומר שדרושה כאן הבנה והכלה למצב החדש שלך ושל הבית כולו.
במציאות של אחרי לידה אנו צריכים קודם כל לנשום.
להבין.
האישה נמצאת ממש אחרי לידה,
הגוף עבר טראומה רצינית
הוא כואב
הנפש גם עברה טלטלה
השינוי העצום מאישה - לאישה שהיא גם אמא – (ואח"כ לאישה שהיא גם אמא ל2 והלאה) - הוא באמת עצום וצריך זמן לעכל אותו ולראות איך מתנהלים במציאות החדשה!
לידה מטלטלת את כל הבית,
מפירה את כל האיזונים
לידה היא שינוי מאוד מבורך – אך יחד עם זאת גם מאוד מורכב ומאתגר.
לכן כה חשוב לעצור רגע ולהבין מה קורה כאן בעצם?
את יולדת!
את אמא!
מעבר עצום
שינוי עצום
טלטלה עצומה לגוף, לנפש, לזוגיות, לחיים בכללם.
ואם זה לידה ראשונה - אז פי כמה וכמה.
אחרי לידה זה אומר כ"כ הרבה דברים.
וחודשים ספורים אחרי לידה אומר אפילו עוד יותר.
עוד יותר עייפות
עוד יותר כאבים בגוף
עוד יותר שינויים בגוף
עוד יותר הורמונים
עוד יותר יצור חסר אונים שאת אחראית עליו 24/7
עוד יותר שינוי טוטאלי בחיים
עוד יותר עניינים והתמודדויות עם החשק וגם עם הזוגיות בכלל
ועוד יותר עוד הרבה הרבה מאוד דברים שאפילו לכתוב אותם לא יהיה זמן ומקום...
אז קודם כל לנשום!
להבין שאת אחרי לידה
להבין שזו תקופה שלאט לאט האיזון יחזור והדברים יראו אחרת לגמרי ב"ה.
ורוצה לשתף אותך קצת בחוויות שהיו לי לפני כמעט 13 שנים, אחרי לידת בתנו הבכורה שתחיה.
ובעצם במעבר *שלי* לעולם ההורות
היה לי דיכאון אחרי לידה אז.
ונראה לי שהשיעור אולי הכי חשוב שהילדים שלי העבירו ועדיין מעבירים אותי הוא - לא להיות תמיד בשליטה.
ולהרגיש בסדר עם זה שאני לא כל הזמן בשליטה.
ובאמת שבתור אדם שהיה "פריק קונטרול" וחייב שהכל הכל יהיה מושלם תמיד, ולכולם יהיה טוב, ושכל העולם בכלל יהיה פרחים ופרפרים - לאדם כמוני זה היה לימוד מאוד מאוד קשה.
עד עכשיו הוא קשה לי.
ואני עדיין לומדת אותו. יום יום. כבר 13 שנים.
ילדים = חוסר שליטה.
ככה קצר ככה פשוט.
ככה קצר ככה מבאס.
אבל זו האמת.
יש בהם כ"כ הרבה, מהרגע שהם נוצרים, מאז שהם בבטן, בזמן שהם מגיחים לעולם, בשנה הראשונה שלהם, ובכל חייהם.
אני כ"כ מבינה אותך,
אותו ניסיון נואש להשתדל לעשות את הכי הכי טוב שאני יכולה,
לקרוא כמה שיותר, ללמוד כמה שיותר,
על גידול ילדים, על תינוקות, על שינה, על הנקה, על מה טוב, ומה רע,
ולנסות לעשות בפועל את הכל הכי טוב שאני יכולה ולא לטעות -
וכל פעם מחדש להתבאס מהצרחות של התינוקת הבכורה, מהבכי,
מהדם והפצעים בהנקה למרות אינספור יועצות הנקה מוסמכות, משחות, ספרים, כריות, עזרים ומה לא.
מהלילות הלבנים, מהעייפות התהומית,
מהתשישות העמוקה של הגוף שלא הכרתי כמוה
מהכאבים של הגוף אחרי הלידה והתפרים שלא הכרתי כמוהם
מההתסגלות להיות לאם בעולם הזה - שזה דבר כבד להבין אותו - אחריות של 24/7 על יצור חסר אונים, למשך כ-ל החיים!
אין פתק החלפה!
אין לחזור אחורה!
אין אמא אחרת שתהיה האמא שלהם - רק רק אני!
וההבנה הזו היא לא פחות ממפחידה ומלחיצה לפעמים!
אולי בסתר לבך, כמו שהיה בסתר ליבי, מקנן החשש הלא-מודע שאם התינוק שלך בוכה - זה אומר שאת אמא לא מספיק טובה.
שאת אמא לא מספיק קשובה.
שמשהו ש*את* עושה לא נכון, לא בסדר,
שבעצם זה באשמתך
שבעצם *בגללך* הוא עכשיו בוכה וצורח.
שלמה לעזאזל אם אני אמא שלו אני לא מצליחה להרגיע אותו ושהוא לא יבכה?!
מה, צריך דוקטוט בשביל זה?!
אז אני לא מספיק טובה בשבילו וזהו,
אולי אני כישלון כאמא?
ואז זה מעגל שמזין את עצמו מכל החששות האלה,
ויותר לחץ
ויותר צרחות
ויותר חוסר אונים
ויותר הרגשה של אין-מוצא
ויותר חוסר שינה
ויותר בלאגן תהומי
וחוזר חלילה.
אז המעט שאני יכולה לומר לך יקרה,
שזה כ"כ כ"כ נורמלי!
אני חושבת שלכל אמא (ואבא כמובן) באשר הם עוברים המחשבות האלו בראש, הרגעים של חוסר האונים אל מול התינוק הצווח,
זה באמת נורא לראות את הבן החמוד והקטן שלך, צורח, מתפתל, ושאזלה ידך מלהושיע כרגע!
אולי אין הרגשה נוראה מזו לפעמים.
וזה נכון,
תמיד שחשבנו שהתרגלנו והכל בא על מקומו בשלום - תמיד יבוא השינוי.
פשוט כך.
בבקשה תזכרי שאת אמא נהדרת,
אמא מסורה
טובה
אחראית
חכמה
מעניקה
אוהבת
מחבקת
מנסה ומשתדלת
ואם התינוק שלך צורח - זה פשוט כי תינוקות בוכים!!!
(כמו ששאלו אותי אינספור אנשים שהבת שלי בכתה:
אבל למה היא בוכה עכשיו?!
עניתי להם: כי היא תינוקת!
ותינוקות בוכים!
זהו!"
הוא יכול לבכות, והוא יכול לצרוח
וזה אפילו יקרה די הרבה,
למה?
כי הוא תינוק!
אז אם שללנו את כל ה-רעב, קקי-פיפי, גזים עייפות, אוזניים מחלה וכו' - והוא עדיין בוכה - אז מותר לו!
|זה מפתח לו את הריאות, זה חלק ממה שהוא כרגע, זה לאט לאט יעבור עם הגיל,
אבל צריך פשוט לקבל את זה שלפעמים הוא בוכה וזהו. ואין באמת מה לעשות
(חוץ מלחבק, לומר שאת תמיד כאן בשבילו כמובן שזה תמיד מעולה)
גם אני הרגשתי אחרי הלידה של הבת שלי הרגשתי כמו בתוך ריק.
בתוך בור שחור.
גם חיכינו לה 3 וחצי שנים,
ולפעמים איך שאומרים ״כגודל הציפייה כך גודל...״
אולי דווקא לזוגות שחיכו לילד (הראשון בפרט)
שהיו להם כל-כך הרבה שנים לחשוב, ולקוות, ולדמיין את הס המאושר שהם חובקים תינוק,
ולהרגיש שזו זו פסגת השאיפות והגשמת החלומות,
אולי לפעמים דווקא לזוגות כאלה ההתנפצות של המציאות מול החלום הורוד היא יותר חדה ויותר כואבת.
גם לפעמים מרגישים שאסור להרגיש קשיים, כי עד שסוף סוף זכינו בנס זה יהיה כפוי טובה להתלונן על זה!!!
אז משתיקים את הרגשות השליליים בעצמנו
ולא נותנים להם מקום
ולא מבינים שאפשר גם להודות מכל הלב על הנס הזה
אבל בד בבד שעדיין יהיה קשה!
ולומר שקשה!
כן, זה מותר!
זה לא אומר שאת לא מודה!
גם היו לכם הרבה שנים של ביחד לבד, של זוג
ופתאום אתם הורים.
וכמו שאומרים חצי בצחוק חצי באמת (זה נשמע יותר טוב באנגלית אבל בכל זאת):
״אני מאשימה את דיסני
בציפיות הלא ריאליות שלי מגברים״
אז אני שיניתי את זה ל:
״אני מאשימה את דיסני/הוליווד/החברה הכללית בכלל בציפיות הלא ריאליות שלי מתינוקות וילדים״.
כי לפחות אני,
לפני היותי לאמא,
הייתי בטוחה שתינוק זה פשוט אושר עילאי מתמשך ובלתי נפסק,
שהכל ורוד ופרפרים וחיבוקים
שזה כזה מושלם וכיף ומאחד ומשמח ורגוע.
מי בכלל חשב על לידה קשה?!
על צירים מהגיהנום 44 שעות?!
על תפרים שתופרים לך את המקום הכי רגיש ואינטימי בכאב חד ומפלח?!
ושאי אפשר אפילו לשבת כמו בן אדם
ושאי אפשר להתפנות כמו בן אדם בלי לצרוח מכאב
ומי חלם שהנקה זה דבר מסובך?! מה, לא פשוט שמים את התינוק ליד והוא יונק לו בכיף ובשלווה? הא לא?
אז למה זה צריך גם לכאוב כל כך?!
ולא להצליח כל כך?!
ולקחת מלא זמן ללמוד את זה?!
ובינתיים עוד איזור רגיש ואינטימי מדמם?! וסדוק?!
רגע רגע מה קורה פה?!
הגוף שלי נקרע למען ה׳! וזה כואב! ושורף! ונוראי!
למה לא דיברו על *זה* לפני הלידה ודיברו רק על נשימות?!
אז בסדר
עברנו את הלידה
ומה עכשיו?!
למה אף אחד לא אמר לי שאחרי הלידה זה הקושי האמיתי???
למה???
הלידה זה כבר שטויות ליד זה.
ומי דיבר איתנו על מה זה לא לישון
פשוט לחיות בלי שינה
יום אחרי יום
לילה אחרי לילה
שעה אחר שעה
ועד שנרדמים קמים אחרי שבריר שנייה בבהלה,
הבטן כואבת ןמכווצת למשמע התינוק הצורח והידיעה שרק אני יכולה למלא את מבוקשו כרגע.
ושקמים
ומניקים
ןכואבים שוב
ומדממים שוב
ומשחות שוב
והתעסקות שוב
וכל הגוף שבור
ועייף
וכואב
ומדמם
וקרןע
ושונה
וקיבל בנוסף לכל צורה אחרת ולא לטובה
וסימני מתיחה
וצלוליט
וצלקות וורידים וסימנים ושומנים ומה לא?!
ומי הכין אותנו לזה?
מישהו דיבר על זה בכלל?
על אובדן הגוף
על אובדן העצמאות
על האחריות המפחידה הזו שמכה ומכה במוח כל לילה ואומרת: את האמא היחידה שלו!
אין לך מחליפה!
אין לך חופשה!
אין לך דקה שאת לא תהיי אמא שלו ואחראית עליו בכל החיים האלה!
כן גם אם את עייפה
וגם אם את כאובה
ןגם אם את שפוכה
את עדיין אמא שלו!
לתמיד!
בלי שנייה לנשום!
וההכרה הזו פשוט מפחידה. אני הייתי מבועתת ממש ממנה.
ושמסתכלים על התינוק הקטן הזה מה רואים?
רואים ונזכרים כמה זה כואב ללדת
תוכנה זה קשה
וכמה עייפים
ןכמה קשה להניק
וכמה כל מה שכתבתי.
אז לא פלא שלפעמים מרגישים מה שתיארת.
אבל זה לא הוא.
גם אם המוח מקשר את הכאב אליו ויוצר את הרגשות הללו זה לא הוא.
זו המציאות שלנו.
זו הקללה של חוה אמנו.
בעצב תלדי בנים.
הו הו איזה עצב.
חווה למה אכלת מעץ הדעת למה???
אבל את יודעת מה?
זה עובר.
כמה שקשה להאמין
וכמה שחושבים שקל לדבר וקשה לעשות
וכמה שכל שעה את סופרת את השניות לא את הדקות שתעבור, אז לדבר איתך על חודשים?! המוח בכלל לא קולט! הוא בכלל לא שם!
אבל יקרה שלי
זה ע ו ב ר !!!
לאט לאט
כל יום הוא יום חדש
תנסי לקבל כמה שיותר עזרה
תנסי לישון כמה שאת יכולה
תני את התינוק לבעלך/לאמא/לבייביסיטר אחרי ההנקה מיד ורומי להתכרבל במיטה לפחות שעתיים.
תצאי לשמש,
כן אני יודעת שלא בא,
אבל בכוח.
תקני ארטיק טעים ושווה,
כן אפילו אם יש לך בחילה ממנו, בכוח
שיכינו לך המשפחה החברות האיש אוכל,
שיחבקו אותך
שיעודדו אותך
שיגידו לך כמה גאים בך
כמה את גיבורה
כמה את טובה
כמה את אמא ואישה ראויה
כמה הם אוהבים אותך
תראי סרט או סדרה מצחיקה. שוב, בכוח
תראי ביוטיוב מופעי סטנדאפ
תזמיני אוכל ממסעדה שווה שאת הכי אוהבת
תבקשי שיכינו לך שייק מפנק
תצאי לטיול לבד שקריא וחשוך בחוץ אפילו רק לחצי שעה אפשר עם בעלך
לכי לרופא משפחה או איש מקצוע ותספרי הכל
הכאבים יחלפו מבטיחה
הגוף יחזור לעצמו ולכוחות שלו לאט לאט
התינוק ישן יותר
ההנקה תהיה טובה יותר
ההישארות עם התינוק לא תהיה מפחידה כל כך
(ובינתיים אם קשה להיות איתו לבד,
אז לנסות כמה שאפשר
שבעלך יחזור קצת יותר מוקדם
שישלח הודעה במהלך היום של עידוד
שאמא תהיה
שחברה תהיה
שתצאי לגן שעשועים
שתראי סרטים כיפיים תוך כדי
שלא תהיי לבד!!!
תשני יותר
את תתחזקי לאט לאט.
תהיי חזקה
תפרקי ותדברי ותשתפי את כל מי שאת יכולה
תעזרי כמה שאת רק יכולה
ולאט לאט יקרה
יום אחרי יום
הכל הכל יהיה בסדר ב"ה ❤❤❤
)
השארת אותי בלי מילים
כל מילה, איזה יופי של תגובה!
