תיארת אותי בדיוק איך שהייתי עד לפני שנתיים.
הביקורת העצמית הזאת, זה דבר כל כך נורא, אני רק ניזכרת וזה עושה לי רע.
ניסיתי בעבר כל מיני שיטות של לירשום לעצמי כל יום נקודות טובות בי ודברים כאלו, וכלום לא עזר.
אני חושבת שאצלי השינוי התחיל קצת כשהתחתנתי, ועם כל ילד שנולד, משהו בביטחון שלי השתפר.
אבל מה שהכי גרם לי לשינוי זה כשהתחלתי להיפתח ולספר אנשים קרובים לי, כמו בעלי וחברות טובות, כל מיני דברים על העבר ועל הילדות שלי.
עצם זה שסיפרתי ופתחתי את זה שיחרר בי המון דברים, והחמלה שלהם פשוט ריפאה אותי.
קיבלתי המון תגובות כמו - תעריכי את עצמך שעם כל מה שעברת את קמת והתחתנת ויש לך ילדים שגדלים באושר, זה לא מובן מאליו, תעריכי את עצמך.
למעשה, בהתחלה זה בעיקר התבטא בזה שהתחלתי להתייחס לרצונות ולצרכים שלי ברצינות.
אם הייתי עצובה, הייתי יוצאת וקונה לי משהו, גם אם הוא יקר, אם הייתי עייפה, הייתי אומרת לבעלי שאני עייפה ופשוט הולכת לישון, אם לא מרגישה טוב, לא הייתי מתאמצת להמשיך לתפקד.
לפני כן לא הייתי חושבת ביכלל על הצרכים שלי, אלא שמה את הצרכים של כולם לפני.
בהתחלה זה היה קצת בקיצוניות, כי זה היה לי פשוט חדש לחשוב על עצמי, אבל לאט לאט זה התאזן.
גם כיום, אני לא הייתי מגדירה את עצמי כבן אדם עם ביטחון עצמי, אבל אני כבר טיפה יותר בטוחה בעצמי, מרגישה אפילו שיש בי הרבה דברים טובים, והכי חשוב - הרבה הרבה פחות מבקרת את עצמי.
מקווה שמה שכתבתי יעזור לך!
בהצלחה!! 