המידה טובה לי אבל חוששת שיתכווץ ויהיה קטן
מצד שני יש מצב שהמידה מעל תהיה לי גדולה
מה אומרות?
תודה💗
לי לגמרי נשמע שהיא בגיל ההתבגרות... של גיל שנתיים ![]()
היא נשמעת ממש מתוקה!! וזה שהיא יודעת לעמוד על שלה- זה משהו טוב! רק כשזה מתנגש עם הרצונות שלנו, ההורים, זה מאתגר...
תהני מעכשיו, מהילדות שלה. אל תחשבי הלאה...
את אמא טובה וקשובה!
ושיהיה בהצלחה (והרבה נשימות עמוקות...)

לבת שלי שמלה ממש ממש יפה לאיזה חג, והיא לא הסכימה ללבוש (סביב גיל שנה-שנתיים), וזה כל-כך ציער אותי. אבל תפסתי את עצמי שזה באמת שלה לגמרי. אני לא אכריח את הבת שלי ללבוש שמלה יפה או גרביונים שיתאימו כי זה מה שאני רוצה. אם זה לא נוח לה - זו זכותה להחליט שלא. גם אם דפדפתי שעות בנקסט למצוא את הבגד המושלם. זה היה קשה! האמת שממש התפלאתי מעצמי כמה זה היה לי קשה ועצוב! אבל עוד יותר שנאתי את עצמי כשקלטתי שאני מנסה לשכנע \ על גבול הלהכריח... אז עצרתי את זה.
אני חושבת שבכל מה שקשור לנראות זה עניין של החלטה, ובעיניי ההחלטה הנכונה היא לשחרר. אפשר להציע מדי פעם מה שלדעתך כדאי, אבל ממקום שמראש שחרר ולא תפגעי אם היא לא תרצה.
עניינים רפואיים נחוצים זה כבר אחרת ושם אם יש קושי גדול אני חושבת שזה "בתחבולות תעשה מלחמה". נניח הבן שלי שלא מסכים לקחת תרופה, ערבבנו לו פעם עם חלב (בדקנו שזה בסדר בעלון), או נתנו שוקולד. מנסים מה יוכל לעבוד... זה קשה באמת.
אוכל זו סוגיה חשובה בפני עצמה. מה שאומרים זה להציע אוכל בריא ומגוון ולשחרר... (לתת לה להחליט כמה ומה היא רוצה ממה שהצעת). זה לא קל לשחרר אם היא לא אוכלת, וזה ממש קשה לראות שילד לא אוכל
משהו שלפעמים עזר לנו זה לאכול יחד - הילדים וגם אני. הלוואי שתמצאו את הדרך!
(בערך מול בי"ס נועם, קצת לפני)
פתוח שם הרבה שעות כל ערב, לא סגורה בדיוק אבל נראה לי מהשקיעה עד 10 בערך. בעיקרון סיימו לשפץ שם את המקווה נשים אז מבפנים הוא כבר חדש וכל הבלגן בחוץ זה כי ממשיכים את השיפוץ אצל הגברים.
בהצלחה!
היום זה היום השני לברית,
הורידו את התחבושת, היה קצת קושי להוריד כי היה דבוק.
בקיצור ירד דם. והמוהל שם אבקה ועדיין קצת ירד דם, ושוב שם אבקה , כך 3 פעמים. והמתין. ועדיין היה דם. (לא זרימת דם חלילה)
לבסוף שם שם אבקה ומעל האבקה, שם תחבושת קלה שלא ידבק
חוששת שירד דם שוב.
מה עושים??
יומיים ואחרי שהחליף תחבושת בפנטן על כל האזור כל החתלה
החלים מאוד מהר
ב"ה הכל בסדר. לא ירד שוב דם.
ונראה כי המקום ממש מתרפא
רצינו בעלי ואני לעשות מסיבה מחר, להזמין את ההורים שלי, ואחים וחברים
ואף אחד לא רוצה לבוא...
וההורים שלו כאלו ש ’מה תעבדי קשה, אנחנו הרבה אנשים, בואו אתם לפה נעשה אנחנו’ בקטע חמוד, אבל לפעמים זה לא כיף לי, אני רוצה לארגן ולעשות זה משמח אותי והם לא רוצים ולא זורמים...
אז לא תהיה מסיבת חנוכה... בעסה... ממש היה לי בא
ושעשיתי מעקב זיהו ביוץ וודאי
הבדיקות האלה לא הכי אמינות וגם תלויות בהרבה פרמטרים סביבתיים
אני עשיתי לפני שנתיים ועכשיו עם תינוקי בן חצי שנה
שנה שעברה פתחתי את הפתק שהיה על החנוכיה וראיתי שאני עם בטן קטנה של אמצע הריון בהחלט היה מרגש
המשך הריון תקין ולידה קלה ביידים מלאות




היי כבר שנים קוראת ולא רושמת מתעניינת ולומדת מהתגובות פה
כבר שנים רוצה לספר את מה שיש לי על הלב
לשאול להתייעץ
בת 30 + אבל בתוך תוכי הילדה.
גדלתי במשפחה קטנה מערכת יחסים של בורים לא פשוטה.הורים שדואגים לצורך גשמי שלי(תלמדי כדי שתצליחי) מצב כלכלי לא קל.לא בית חם.דאגו לצרכים של לימודים וכו' אבל חום ואהבה בדיעבד לא היה בשפע.אם הלכתי הדרך שלהם קיבלו אותי ואם לא זכיתי לצרחות
הערכתי שהם נתנו הכל על מנת שאלמד.
כשהכרתי את בעלי,התחתנתי זכיתי למנות של בקורת והסתה ואפילו הקשבתי לזה
אחרי שנה שהתחתנתי שכחתי להתקשר וזכיתי למנה של צעקות זה אחרי שקניתי להם מתנה באמת מהממת אמא שלי לא הסכימה לדבר איתי ושנה וחצי בכיתי בכל ליבי כל יום.בעלי נשא את זה אהב חיבק ותמך.
אחרי שנה וחצי אמא שלי חזרה לדבר איתי בשל אירוע משפחתי וגם שם לפעמים היתה בקורת .
בעלי היה מסיע אותי כל פעם לשם למרות הכל והם היו מגיעים אלינו לעיתים רחוקות מבחירתם
לא היה על מה לדבר על שבתות וחגים.הם לא אנשים שיוצאים מהבית שלהם אבל לא רציתי לבוא לשם ולפגוע במבצר שלי שהבטחתי שלא אפגע בי ובזוגיות שלי
כיבדתי אותם מאוד התקשרתי דאגתי תמיד
ההריון של הקטן שלי לפני כשנה היה בסיכון.גילו לו מום ברוך ה' שאפשר לחיות איתו רק לעקוב,אבל בזמנו לא ידענו מה זה אומר וחיכינו לבדיקות.גם לי מצאו משהו ונכנסנו להריון בסיכון.הייתי בחרדה על העובר כל הזמן,קמה בלילות ובוכה רק שיהיה בסדר וישרוד ויחיה ויהיה בריא בעז"ה
לא סיפרנו על ההריון לאף אחד.ההורים של בעלי ידענו על זה כי בחודש חמישי היו לי תחושה של צירונים ונסענו דקה לפני שבת ואז הילדים היו שם והבית חולים קרוב אליהם ושחזרתי בשבת הם כבר ראו וסיפרתי להם הכל והם כיבדו ולא סיפרו לאף אחד עד הלידה
אחרי הלידה סיפרתי לאימי.הקורונה הגיעה אליי במיון יולדות ויצאתי מהבית חולים חולה עם קורונה מפחדת על הקטן שלא יידבק.איתי ידעה מזה התקשרה פעם אחת וזהו.לא התקשרה אחריי זה בכלל,לשאול,להתעניין,לעטוף,לחבק עוד פעם ניתוק שמעלה לי דמעות כל יום אבל מצד שני לא יכולה לעבור צעקות ביקורות
עם אחי הקשר לא משהו השוב שאלתי לשום ילדיו עקב אשפוז ואז אימי נזכרה להתקשר והסכין בלב עוד פעם הסתובב וכואב לי..אז מחפשת את הזהות שלי בגילי מי אני מה אני.שואלת את עצמי שאלות של כיבוד הורים ומה זה להיות בת כשאת מרגישה פגיעה שכזאת
הפסקתי גלולות בסוף שבוע שעבר ואין דימום ואין כלום
מה יכול להיות?
כנראה זה היה סגולה לרשום פה
כבר כתבתי פה שבוע שעבר,
מניקה על סרזט.
החבילה הראשונה היתה מעולה ומקסימה, אני בשבוע השני של החבילה השנייה ואמא על הכאבי מחזוררר מה נשמע?? הבטן והגב לא כואבים לי ככה כשאני באמת במחזור...
ובחילותתת
וההנקה עושה לי להקיאאאא
אופ זה ממש לא כיף לי
ולשאלה- מצאתי אתמול בשד גוש קטן, בערך כמו כדור אדוויל... אבל אני מניקה עז זה יכול להיות כלום נכון?
לא בטוח שאתם חייבים להימנע מיחסים, גם אם את חוששת ש*אולי* יש.
כדאי לדבר עם רב.
אם לא בודקים ביכלל, יש סיכוי שמותר לכם לקיים יחסים.
אבל אם את בודקת ורואה שם אפילו קצת דם, אתם אולי לא תיאסרו, אבל כימעט בטוח שהרב יאסור יחסים.
שלכל הדעות לא מקבל טומאה