אין לי מושג אם משהו מזה נכון גם במשפחה אצלכם:
אצלנו רוב בני המשפחה (הורים ואחים נשואים) לא יוצאים הרבה מהבית לשבתות וחגים. ממעטים לנסוע ולהתארח ללילה. ההורים שלי ממש כמעט בכלל לא, אולי אולי שבת אחת פעם בשנתיים יוצאים מהבית.
חלקנו גרים קרוב זה לזה ולכן נמצאים הרבה מאוד ביחד, חלקנו גרים רחוק יותר ומגיעים פחות או לאמצע שבוע וכו'.
נוצרת אווירה כזו, שכשההורים כבר כן יוצאים מהבית זה אירוע אמיתי, וכאילו רוצים כבר' לנצל' את ההזדמנות ולהיות איתם יחד במקום אחר. או כשאח רחוק מגיע כבר לחג אז אח רחוק אחר ישתדל גם להגיע כדי לא לפספס את כל המשפחה יחד, הבנת?
אני בטוחה שאם נניח אחותי כבר מארחת את ההורים שלי לשבת, זה באמת קשה לה, פיזית, לארח גם אותי וילדי, אבל ב"ה כן אפשרי ומצטופפים קצת יותר, וההרגשה שהיא נותנת לי זה שכשיש מקום בלב אז יש מקום גם בבית וכולם מוזמנים בשמחה וכמה שיותר יותר טוב. אף על פי שזה בוודאות קשה לה ( הם גם כן גרים בבית גדול ב"ה, אם היו גרים בבית קטן מניחה שהדינמיקה היתה שונה ).
אם המסר שהיה עובר אלי ממנה הוא שאני לא יכולה לבוא כשההורים שלי באים, נכון שהייתי מבינה בראש, ודנה לכף זכות אני מקווה, אבל זה היה יוצר אצלי הרגשה לא נעימה בכלל. מעבר לזה, חושבת שזה גם משמח את ההורים שלי לראות את הנכדים מבלים ביחד.
זהו, סתם כתבתי מהזווית שלי, לא יודעת אם משהו מזה רלוונטי אצלכם.
