עבר עריכה על ידי אובדת חצות בתאריך כ"ח בסיוון תשפ"ה 23:08
היום התחיל בצורה מבטיחה,
הילדים היו קשובים ונעימים, לכן שיקפתי להם מה נעשה היום (איזה כיף שהייתה לי אנרגיה היום-שגם זה מפתיע בכל ימי המלחמה המבאסים הללו, וגם שידעתי לשקף בצורה מסודרת לו"ז יומי)
-הם שמחו והתרגשו והתחלתי בכך שעשיתי איתם סדנת פירות בבוקר! צפינו בסרטוני יוטיוב ובחרתי קיפוד שיהיה קל להכין עם פירות העונה. היה כיף והם זללו את הפירות בהתלהבות. הם רגילים לאכול פירות ומאד אוהבים את זה. אח"כ שמחו כששיתפתי שהיום סופסוף, נעשה להם בריכה (רצינו לפני אבל השתוללו בשאר הימים). כולנו כשמשפחה התגייסנו למלא את הבריכה בשיתוף פעולה עם דליים ובקבוקים (אין לנו צינור והיה מפרך אבל מספק שלקחו חלק ותרמו לזה מרוב שרצו את זה וציפו לזה). זו הייתה פעילות משפחתית נהדרת! בבריכה שיחקו ונהנו. אח"כ הכנתי ארוחת צהריים משפחתית וכיביתי טלוויזיה. ציפיתי להרמוניה משפחתית ולהערכת המאמצים, ואז:
טם טדדם..
תאום א': הנחתי על השולחן נקניקיות וקציצות. אולי הטעות הייתה שבקשתי שינסה קציצה (הוא אוכל בדר"כ) כשהנקניק פיתה אותו יותר. הוא העיף את הקציצה (ששמתי לו על הצלחת וניסיתי שיאכל) לכל עבר בחוסר נימוס והגדיל לעשות כשעלה על השולחן בחוסר נימוס מופגן (והתעלמות מההערות שלי שירד מייד) להעמיס עוד צ'יפס שהרחקתי כדי שיאכל סלט וכו. כעסתי ואמרתי שירד בזה הרגע מהשולחן!
שיגעתי את בעלי (העדין והרך) שניסה למצוא פתרונו, שיוריד אותו מהשולחן (והילד סירב לרדת ועלה שוב- התנצל שזרק את הקציצה, טען שפשוט לא רצה).
במקביל תאום ב': עוד לפני שכל זה קרה (הוא תאום חם ואהוב וקצת מקרצץ ונדבק), נישק וחיבק את אחיו באמצע האוכל!!! הערתי לו שלא מנשקים ומפריעים בזמן האוכל ושיפסיק להציק. עבר מכסא לכסא באמצע הארוחה וסירב לאכול סלט, זלל צ'יפס בלי הכרה וזה כל מה שאכל. כשהערתי לו התחיל להרביץ ולהתחצף. שלחתי אותו לחדר לעונש על זה שהכה אותי ולא הלך ואז עוד יותר התמרד (איתו עדיף בטוב כי כשהוא נכנס לפינה הוא מתמרד ומתנהג רע יותר).
בקיצור שניהם עלו על העצבים, כעסתי על חוסר הסדר והכללים,
כאילו לא די בזה כשתאום ב' סירב להכנס לחדר לעונש וציפצף עלינו, לקחתי את תאום א' (שפתאום הפך להיות הטוב יותר כי הוא "רק" זרק קציצה ועלה על השולחן אבל לא התחצף אליי או ניסה לנשוך אותי) לישון איתי ולהפריד ביניהם ונעלתי את החדר-בקשתי מהאבא להיות עם תאום ב' ושפשוט נפריד ביניהם. כמובן שזה תידלק עוד יותר את תאום ב להשתולל, לדפוק על הדלת ולרצות להכנס גם.
הם יצאו מהחדר, אף אחד לא נח עם אף אחד מאיתנו והתאום הדביק הוסיף להיכנס למיטה ולהציק לאחיו. מחדר לחדר, לאן שאני או אביו הלכנו כדי להפריד ביניהם.
תחושה? כשלון גדול, עייפות מצטברת, שולחן שעוד לא פינינו ולא היה כוח לזה.
כל מה שרציתי זה ארוחה נעימה וקבלתי התנהגות מעצבנת וחצופה, חסרת כבוד. אין להם גבולות, לא יושבים יפה בשולחן וגם לא מתרגשים מעונש.
מרגישה שדווקא כשאני מנסה להעמיד כללים אני לא מצליחה בזה, והם מצפצפים על העונש ובגלל התאומות זה מורכב יותר.
ככה בשישי בערב גם, הם מפרפרים אותנו, אין לי זמן לנוח או לקרוא, זמן עם בעלי, גם משקיעה בארוחה, בסדר, בשולחן שבת וגם הם קמים לשחק באמצע ובקושי ממושמעים, מנסה שיאכלו לבד אבל בסוף תמיד נאלצת להאכיל כמו קטנים, והכל מאומץ מעייף ומבאס ובסוף בדחילו ורחימו הם נרדמים בשעה מאד מאוחרת, ואין לי שום רצון כבר לעשות כלום חוץ מלהישפך.
עוד לא דברתי על זה שהם עדיין לא נגמלו בלילה,
שאחד שובב עם קושי במרות,
והשני כשנעלב או כועס זורק חפצים ומתחצף,
שהם עדיין מגיעים אלינו עם התעוררויות מרובות למיטה שלנו,
שקשה.
חשבתי שעם הגיל יהיה קל יותר, מרגישה שלא הצבנו כללים וגבולות בזמן ואולי אבוד,
הקטע הכואב זה שאנחנו משקיעים בהם כ"כ וכן דורשים (שיעזרו, שירימו צלחת, שלא יעלו על השולחן)-אנחנו לא צוחקים להם, אבל עדיין איכשהו הם מצפצפים! ולא לוקחים אותנו ברצינות.
-קשה לי גם לשלוף פתרונות יצירתיים להתנהגות לא הולמת ומפתיעה בזמן כאוס (רגשיים, נכונים וכו') וקשה לי למצוא תגובה נכונה (לא ברור לי מתי להציב גבול או מתי נכנסתי ראש בראש כשהייתי צריכה להרגיע יותר)
- קשה לי להפעיל סנקציות כשאין לי מה לעשות-הוא התנגד להיכנס לחדר לעונש, ברח וזה תידלק אותו להיאבק בי. אז מה הייתי אמורה לעשות?
יש איזו סופר-נני שתחלץ אותנו מכל מיני מצבים ותגיד לנו איך להתנהג ומה אנחנו לא עושים נכון?
זה בעיקר מתיש אותנו, מכבה ומעייף אותנו. ברמה שבכללי זה הפריע אבל החופש האינטנסיבי הזה גרם לנו לרצות פשוט לשים אותם במסגרת ולהימנע מהתמודדות.
מרגיש שרק לפני שניה הם היו התאומים המתוקים שלנו והפכו לשובבים ומאתגרים! אני רוצה להנות מחיי משפחה ולא לסבול.
אחחח, איזה כיף שחוזרים לגן.
מעולם לא חשבתי על זה