בס״ד
בת חולה בבית מאתמול, צריכה להישאר איתי עד יום א׳ לפחות. אחרי הרבה ימים כאלה שהשתבשו לי בתקופה האחרונה, מסיבות אחרות.
הגור הקטן שנולד לפני כמה ימים שנמצא ללא רוח חיים.
אני מצאתי אותו ככה. זה טלטל אותי ממש. מועקה ענקית בלב. מפגש עם חוסר חיים. בלי שום התראה. עכשיו סוף סוף בעלי הגיע לפנות אותו, אני לא הייתי מסוגלת (וכל הזמן הזה הרגשתי נורא שיש חיה מתה בתוך הבית. תחושה ממש-ממש לא נוחה כזאת...). אז כשהוא הגיע הסכר נפרץ ובכיתי ממש, מול הילדים והכל...
להבדיל (!!!) הזמנה להשתתף בנופש משפחתי שמלחיצה אותי ממש. אוהבת אותם ושמחה לראות אותם. אבל האווירה איתם לא קלה לי בכללי. בסדר לי לסעודה אחת ביחד. אבל יום? יומיים? כמה ימים? אני מרגישה שיהיה לי ממש לא טוב. מצד שני חלקם אנשים אהובים וכבר מבוגרים יחסית (שגם איתם יש את הקושי הנ״ל), שאין לדעת אם תהיה עוד הזדמנות כזאת בעתיד. וזה ממש עצוב לוותר על זה... וגם לילדים זה יכול להיות מה זה נחמד לצאת ככה עם בני הדודים... שוקלת שנצטרף ללילה אחד אולי. אבל גם זה מרגיש לי כמו הר ומערער אותי מאד.
חוסר סבלנות מטורף. תחושת חוסר אוויר.
לא מצליחה להיות אמפתית לילדה שכאובה. אין לי כוח לתלונות שלה שכואב לה, שמשעמם לה וכו׳. אוף. 😔
לא הצלחתי להכיל את התחושות של הילדים כשמצאנו את הגור. רציתי שנשב ונצייר את מה שקרה או משהו כזה. איפה?... בכלל לא התקרב לזה.
לא הצלחתי לבלות איתה זמן איכותי כלשהו ביומיים האלה שהיא בבית, מרוב עומס של דברים. זה יושב לי על נקודה רגישה של קושי לתקתק כל מיני דברים וזה מתסכל אותי ממש. ואני מפחדת שגם החופש הגדול ייראה פחות או יותר ככה באחוזים גבוהים. כי זה היה ככה גם בשנים האחרות. אומנם יש מלא זכרונות טובים מהחופשים. אבל ביום-יום, קשה לי שהיום מתחיל מאוחר, שארוחת הבוקר היא סופר מאוחרת, וגם ארוחת הצהריים... ושאני ככ מעט איתם בפועל, למרות שכולנו בבית. עד עכשיו לא הצלחתי לשנות את הדפוס הזה, למרות שאני מנסה כל הזמן.
זאת תחושה שעוברים עלי או על המשפחה שלנו ימים נטולי כל משמעות או ערך. בעוד שיש לי הזדמנות להיות עם הילדים. אבל אני פשוט לא מצליחה, טכנית, רגשית...
מרגישה היום שאני והאמא שאני רוצה להיות - במרחק אלפי ק״מ אחת מהשנייה.
משתפת אתכן לא כדי להגיד שאני חושבת שאני באמת גרועה. אני יודעת שבכללי אני בסדר וגם טובה בסך הכל ב״ה. אני כותבת לכן כי אני מרגישה ממש צורך להניח את הדברים, לשתף חברות כדי שלא אמשיך להסתובב לבד עם המועקה הזאת ולקבל חיבוק. על הגור (שוב דומעת, מה יהיה...) 😢, על התקיעות של היום, על הקושי ששוב התוכניות משתנות לי ועל אי ההצלחה לעשות מלימון לימונדה...
מבינות אותי?
בת חולה בבית מאתמול, צריכה להישאר איתי עד יום א׳ לפחות. אחרי הרבה ימים כאלה שהשתבשו לי בתקופה האחרונה, מסיבות אחרות.
הגור הקטן שנולד לפני כמה ימים שנמצא ללא רוח חיים.
אני מצאתי אותו ככה. זה טלטל אותי ממש. מועקה ענקית בלב. מפגש עם חוסר חיים. בלי שום התראה. עכשיו סוף סוף בעלי הגיע לפנות אותו, אני לא הייתי מסוגלת (וכל הזמן הזה הרגשתי נורא שיש חיה מתה בתוך הבית. תחושה ממש-ממש לא נוחה כזאת...). אז כשהוא הגיע הסכר נפרץ ובכיתי ממש, מול הילדים והכל...
להבדיל (!!!) הזמנה להשתתף בנופש משפחתי שמלחיצה אותי ממש. אוהבת אותם ושמחה לראות אותם. אבל האווירה איתם לא קלה לי בכללי. בסדר לי לסעודה אחת ביחד. אבל יום? יומיים? כמה ימים? אני מרגישה שיהיה לי ממש לא טוב. מצד שני חלקם אנשים אהובים וכבר מבוגרים יחסית (שגם איתם יש את הקושי הנ״ל), שאין לדעת אם תהיה עוד הזדמנות כזאת בעתיד. וזה ממש עצוב לוותר על זה... וגם לילדים זה יכול להיות מה זה נחמד לצאת ככה עם בני הדודים... שוקלת שנצטרף ללילה אחד אולי. אבל גם זה מרגיש לי כמו הר ומערער אותי מאד.
חוסר סבלנות מטורף. תחושת חוסר אוויר.
לא מצליחה להיות אמפתית לילדה שכאובה. אין לי כוח לתלונות שלה שכואב לה, שמשעמם לה וכו׳. אוף. 😔
לא הצלחתי להכיל את התחושות של הילדים כשמצאנו את הגור. רציתי שנשב ונצייר את מה שקרה או משהו כזה. איפה?... בכלל לא התקרב לזה.
לא הצלחתי לבלות איתה זמן איכותי כלשהו ביומיים האלה שהיא בבית, מרוב עומס של דברים. זה יושב לי על נקודה רגישה של קושי לתקתק כל מיני דברים וזה מתסכל אותי ממש. ואני מפחדת שגם החופש הגדול ייראה פחות או יותר ככה באחוזים גבוהים. כי זה היה ככה גם בשנים האחרות. אומנם יש מלא זכרונות טובים מהחופשים. אבל ביום-יום, קשה לי שהיום מתחיל מאוחר, שארוחת הבוקר היא סופר מאוחרת, וגם ארוחת הצהריים... ושאני ככ מעט איתם בפועל, למרות שכולנו בבית. עד עכשיו לא הצלחתי לשנות את הדפוס הזה, למרות שאני מנסה כל הזמן.
זאת תחושה שעוברים עלי או על המשפחה שלנו ימים נטולי כל משמעות או ערך. בעוד שיש לי הזדמנות להיות עם הילדים. אבל אני פשוט לא מצליחה, טכנית, רגשית...
מרגישה היום שאני והאמא שאני רוצה להיות - במרחק אלפי ק״מ אחת מהשנייה.
משתפת אתכן לא כדי להגיד שאני חושבת שאני באמת גרועה. אני יודעת שבכללי אני בסדר וגם טובה בסך הכל ב״ה. אני כותבת לכן כי אני מרגישה ממש צורך להניח את הדברים, לשתף חברות כדי שלא אמשיך להסתובב לבד עם המועקה הזאת ולקבל חיבוק. על הגור (שוב דומעת, מה יהיה...) 😢, על התקיעות של היום, על הקושי ששוב התוכניות משתנות לי ועל אי ההצלחה לעשות מלימון לימונדה...
מבינות אותי?
