פורום הריון ולידה (עמוד 1432)

הרגשתי את זה מאוד חזק בתקופה של צוק איתן, באופן כללי אבל באופן חזק מאוד גם כלפי מי שיצאתי איתו (שהיום הוא בעלי). פחד קיומי לאבד אותו ומה אני אעשה.

אני חושבת שמה שעזר לי היה רצף של דברים, שבסוף הביאו אותי לתובנה שאין לי שליטה על זה. כשיש לנו שליטה על משהו, אנחנו מרגישים אחריות כלפיו ואנחנו מרגישים שזה התפקיד שלנו להתנהל בצורה מסוימת כדי שאותו הדבר יקרה / לא יקרה.
אבל אם אין לי שליטה על זה, זו לא אחריות שלי. אני לא צריכה לדאוג לכך שזה לא יקרה, כי זה ממילא לא תלוי בי ולכן אין לי מה להילחץ מזה
והשלב הבא של התובנה הזו, מגיע המקום של אמונה. אני לא יודעת בדיוק להסביר את זה, אבל זה מאוד עוזר לי להאמין.
להאמין שה' מנהל את העולם, והוא מחליט מי יחיה ומי ימות. ואני מתפללת מאוד שהוא ישמור על הקרובים אליי ועל כל עם ישראל. אבל מעבר לתפילה, אין לי מה לעשות. ואחרי השלב של התפילה, אני מעבירה את הכל לריבונו של עולם.

אני זוכרת ששמעתי את השיר של שולי רנד "ערפל", ושמעתי שיעור לקראת שבועות, שבו דיברו על כך שהר סיני במתן תורה היה מכוסה בערפל. הקב"ה מתגלה בערפל.
והשלב הזה מגיע, רק בתחום שבו אנחנו כבר לא יכולים לשלוט. ואני דווקא מוצאת בזה משהו מאוד משחרר, בזה שאנחנו לא יכולים לשלוט על הכל. יותר קלה לי הידיעה שבתחום הזה, כבר אין לי איך להשפיע. אז מעבירה את זה ממני לריבונו של עולם, ומשחררת מעצמי את העול הזה.

אני מבינה שאין לי שליטה
פשוט לא מצליחה להסכים בלב לאופציה לחוות כזה אובדן וכאב
ונורא לומר שכמה שאני אוהבת את הילדים אהבת נפש ולא מסוגלת לדמיין לרגע דבר כזה מולם חלילה
אבל להשאר בלי בעלי חו''ש זה להשאר בלי שום תמיכה וכוחות ואהבה ..ופשוט לבד בעולם( וגם כדי לגדל ילדים אהובים צריך כוחות ובלעדיו פשוט אין לי)
אז אני לא חיה מתוך החרדה.. לא מסתגרת בבית או משהו. חיה רגיל

אבל הפחד הזה שם
ואני חושבת שאני מאמינה בה'
וזה עדיין לא מרגיע אותי

לפעמים זה בא לי בטבעיות, ולפעמים לא.

וחס וחלילה לא באתי להגיד שאם לא חושבים ככה, אז לא מאמינים בה'.
אם הובן ככה אז סליחה גדולה. זו פשוט הדרך שלי להתמודד.

ולפעמים זה גם מאולץ.
אני מצלמת את הילדים חושבת לעצמי "אולי זו התמונה האחרונה". וזה נורא וזה שורף את הלב.

ולפעמים אני מדמיינת פיגוע שמתרחש, וגם לי עולה המחשבה הזו בין הבעל לילדים...
אבל אז אני מכריחה את עצמי לא לחשוב על זה, ומעלה לי את כל הדברים שכתבתי לך למעלה. וזה משחרר אותי קצת.

בזמן האחרון אני יותר ויותר מבינה כמה אנחנו מדינה בטראומה. כמה זה לא נורמלי המצב.
לפחד במצב כזה זה כל כך טבעי ונורמלי.
אבל כדי שאצליח להמשיך לחיות כאן, אני מכריחה את עצמי למצוא דרך שבה אוכל להתמודד. וזו הדרך שלי. זה בסדר גמור למצוא דרך אחרת.

על אף שמנסה להתרכז במה שכתבה סליל 

בדיוק מהסיבה שאת אמרת 

בקטע שכבר נמאס זה ממש  מפריע לי לחיות אני כל היום עסוקה בלדמין,

בעלי נוסע מרחק 45 דקות נסיעה ואני מרגישה כמו הרוח של עצמי עד שהוא חוזר 

או שאני מצטרפת אליו בלית ביררה

 

זה לא חיים 

הלוויא ויעלה כאן איזה פתרון או משו מיקל זה בלתי נסבל

לפני הרבה שנים הייתי בסדנה והמנחה הזכירה את הדמיונות הללו שיכולים ממש לשתק, ואז אמרה איזה משפט שאפשר לומר במצבים כאלו. הפכתי את המשפט הזה למעין שיר/שורות מחורזות, ואני משתדלת לחזור עליו בלבי כמו מנטרה כשהדמיונות משתלטים עליי:
די, אני עוצרת.
אתה לא אמיתי, אתה רק סרט.
אני אצפה, אחכה שתעבור.
יש בי את הכוחות עךיך לגבור.
(אצפה - בסגול מתחת לאל"ף, מלשון צפייה בסרט)
זה עוזר לי גם להשכיח קצת את הדמיון, וגם להפוך אותו למעין סרט חיצוני לי - מפחיד, אבל אין סיכוי שהדמויות יצאו מהמסך ויערבו אותי בסיפור שלהן.
ופעם חברה גם נתנה לי איזשהם פסוקים או משהו כזה שרב כלשהו אמר לומר אותם במקרים כאלה - אבל לצערי אני לא זוכרת אותם כעת...
וחוץ מזה אני אומרת לעצמי שאם יקרה משהו - אז זה בטח יקרה בפעמים (הנדירות...) שבהן לא דמיינתי כלום... אז כבר יצאתי ידי חובת חוויית אבל בזה שדמיינתי אותו...

מאז שהתחילו הפיגועים

פתאום זה תופס אותי במחשבה שקורה הנורא מכל השם ישמוררר

ומהר אני מנסה לחשוב על דברים אחרים

 

יש לי גם את החדה הזו
ממש מזדהה

ממש מזדהה

ה׳ שפתי תפתח

גם לי זה מוכר. כולל הדמעות שיכולות להגיע רק מלדמיין שחס ושלום... וגם אני חשבתי בזמנו שזה רק אצלי. השרשורים של בתקופה האחרונה מראים היטב שזה הרבה יותר רווח ממה שחשבתי...

היום ב״ה אני פחות חווה את זה. יש זמנים שאני מחכה שבעלי יחזור וכן יש לי בלב איזשהו חוסר רוגע. אבל בכללי זה הרבה יותר מתון ממה שהיה פעם.

אכתוב לך את הדברים שעוזרים לי?

* הרצון לא לתת לארורים האלה לנצח אותם. כל רגע שאנחנו חיים בפחד, הם סוג של בניצחון עלינו. אני לא חיילת ואין לי נשק, כך שמה שאני יכולה לעשות במלחמה הזאת מול הטרור הוא מוגבל בסך הכל. אבל אני מרגישה צורך להחזיר מאבק. בתפילות, במעשים טובים - ובלהמשיך לחיות, תוך שאני (כמה שניתן) לא נותנת לפחד לנהל אותי. זה הניצחון האישי שלי בהם. זה החלק שלי בניצחון שלנו כעם צדיק מול הרשעוּת השפלה שלהם.


* אני רוצה להיות מאושרת. אני רוצה חיים טובים. החרדה הזאת מתנגשת ומתנגדת ליכולת לחיות בטוב. הייתה תקופה שחייתי בדאגה ובכיווץ מתמידים בגלל כל הפיגועים שהיו. עד שהחלטתי שמספיק. החלטתי להסיר את החרדה מעליי. אני מניחה שנשים מסוימות עם רמה גבוהה במיוחד של חרדה יכולות להזדקק לעזרה מקצועית. אבל לפעמים אפשר גם בלי זה. לפעמים אפשר ״פשוט״ (זה לא מאד פשוט בפועל - אבל אפשרי) להחליט לא להיכנס לסרטים ולדמיונות האלה יותר. פשוט לא להסכים להאמין להם יותר. סוג של ״ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם״. לא שיש עבירה בלחשוב על אסונות, זה דבר ממש טבעי ונורמלי. אבל מהמצווה הזאת, שקשורה לעניינים אחרים, אפשר ללמוד שיש לנו יותר אפשרות לשלוט על המחשבות שלנו ממה שנדמה לנו במבט ראשון. אז לפעמים, גם היום עולה לי מחשבה כזאת. ואני באופן מודע בוחרת לא להישאב אחריה. אני הודפת אותה. אני ״לוקחת״ את המוח שלי למרחבים אחרים.

(המוח הרי מסוגל להתמודד רק עם מחשבה אחת בו זמנית. אז ברגע שאצפה במשהו שמח, אתמקד בלצחוק עם הילדים, אפעיל שיר שמח - המוח שלי יהיה עסוק בדברים האלה, במקום להיות אסיר של הדמיונות האלה).


* אני זהירה במה שאני צופה או קוראת. כן פותחת חדשות, כן רואה כותרות, אבל לא נכנסת לתיאורים של הדברים הנוראיים שקוראים. לדוגמה אני יודעת שהיה את הפיגוע באלעד כמובן, ואני גם יודעת באיזה אמצעים המחבלים השתמשו. אבל לא קראתי את תיאור השתלשלות האירועים או את העדויות של האנשים שראו את מה שקרה.


* את כותבת שאת לא מצליחה להסכים בלב לאופציה לחוות כאלה אובדן וכאב. לפני כמה שנים היה משהו דומה שפחדתי ממנו פחד מוות. פחדתי שבעקבות כל הדברים שעברתי (דיכאון) בעלי מתישהו יקום וילך ויעזוב אותי. מבחינתי דבר כזה היה שווה לסוף החיים. לא יכולתי להסכים לאופציה כזאת בשום צורה. לא סתם כתבתי פחד מוות 😕...

כשהיינו בטיפול זוגי (כי היו לנו הרבה מאד דברים לעבוד עליהם), המטפלת הבהירה לי שלפני הכל, אני צריכה לקבל את זה שאולי בסוף הוא יבחר ללכת. ושאני צריכה להתחזק מספיק כדי שאוכל להרגיש שאוכל לחיות גם בלעדיו. לקח זמן עד שהתובנה הזאת עשתה את דרכה, אבל בסוף זה נכון... בסוף השאיפה היא להתחזק באמונה שלא משנה מה יקרה (וזה לא משנה אם זה גירושין או פיגוע או תאונת דרכים או סרטן חלילה), אנחנו כבר נמצא את הדרך לשקם את חיינו. ונהיה מאושרות ונחיה חיים מלאי משמעות. (אני רואה ואני שומעת מאנשים שעברו טרגדיות נוראיות אפשר להמשיך לדמם - כי יש פצעים שלא יכולים להיסגר אף פעם - ועדיין לחיות חיים מאושרים. זה דורש תעצומות מטורפות, ובע״ה שאף אחת מאיתנו, ואף אחת בכלל, לא תתנסה, אבל זה קיים...)


* זה מעניין לראות שיש הרבה נקודות השקה בין הנושא של השרשור הזה לבין הנושא של הענקית האנונימית שכתבה היום על הקושי לשמוח מהשלב העכשיווי (ראיתי שהגבת שם). שם, הקושי הוא בחיות את הרגע, כשאנחנו כל הזמן עסוקות בלחשוב על המטרה הבאה. כאן, הקושי הוא בלחיות את הרגע, כשאנחנו כל הזמן בחרדה שאולי יקרה אסון וח״ו נאבד את יקירינו.

בסופו של דבר, שם כמו כאן, אנחנו הולכות אחרי המחשבות שלנו - במקום לחיות את הרגע. כתבתי את זה שם, בדיוק לפני כמה ימים אמרתי לבעלי שזה מדהים שבעברית ״רוגע״ הוא מילה נגזרת מהשורש ר.ג.ע. ה׳ הטמיע בלשון הקודש את הסוד. כדי לחיות ברוגע, צריך כל הזמן להתחבר בחזרה לרגע הנוכחי. עכשיו-עכשיו, הילדים כאן? בריאים? עכשיו-עכשיו, בהעדר כל הודעה אחרת, בעלי חי? אז בוא נחיה את החיים האלה שלהם עד הסוף, בוא נהנה מהמתנה הזאת! במקום לפספס אותה על-ידי דמיונות שאולי יקרה להם משהו.

כי בסוף, כשאנחנו שקועות במחשבות מפחידות, אנחנו חיות לצד כל המתנות ש, נכון להיום, יש לנו אותן ביד... וזה חבל כל-כך 😔


* אם את בקטע של תרגילים, מה שיכול מאד לעזור לך זה ״שיטת העבודה״ של קייטי ביירון. על מקרים כאלה, היא מסבירה איך *אנחנו מסבים לעצמינו* המון צער... נכון לעכשיו, לדוגמה, המחבלים לא עשו כלום לאהובים שלי. וכשאני מסכימה לתת למחשבות האלה לקחת אותי איפה שהן רוצות, אני סוג של מייצרת פיגוע מחשבתי ורגשי בתוכי. אני חיה בצער דומה למה שהייתי חיה אם משהו אמיתי היה קורה חלילה. יש לקיטי ביירון תרגיל שעשוי מ-5 סעיפים ושזה עוזר להשתחרר מהמחשבות שמסבות לנו צער.

(מסייגת ומדגישה: ברור שזה אשמתם, אשמת המחבלים - ולא אשמתי חלילה!!! המחשבות האלה מופיעות כי המציאות היא עגומה ממש. ואני מאד מסכימה עם מי שכתבה שאנחנו, כמדינה, בסוג של טראומה כללית. התכוונתי לציין את התרגיל הזה וקצת להסביר אותו כדי שמי שזה מעניין אותה תוכל לחפש).


מחבקת אותך!
מחבקת את העם הנפלא והמדמם שלנו.
ומתפללת עם כולם לימים טובים יותר.

❤️❤️❤️

עזרת לי מאוד.
ממש תודה♥️

בס״ד

אני כל-כך שמחה שזה עזר... ב״ה.

בהצלחה רבה יקרה ובשורות טובות לכל עם ישראל!!

מזכיר לי קצת את אלה שעברו את השואה ואומרים שהנכדים שלהם הם הניצחון על הנאצים...
אז אצלנו, בימינו הקלים יחסית, הניצחון הוא ברוח ובמחשבה - ברגע שהצלחנו לדמיין דברים טובים ולא לפחוד מהמחבלים - אז ניצחנו אותם. (אני מניחה שגם חלק מהמטרה שלהם עצמם זה לזרוע פחד בפיגוע - כי הרי פיגוע מקומי ב"ה לא מצליח להרוג את כל היהודים... אבל הם רוצים שנפחד לגור פה, עד כדי שנעזוב מרצוננו את הארץ...)

בס״ד

זה לגמרי חלק מהמטרות שלהם, ברור לי. תודה על החידוד הזה!

תודה על הפרגון 🧡, וב״ה ששולח את המילים...

קראתי פעמיים
ומרגישה שצריכה אפילו עוד
אין לי מילים לתאר כמה זה פגש ונגע ונתן לי כח והשראה ונקודות למחשבה

מעריכה ממש כל מילה שנכתבה
תודה

בס״ד

כל-כך שמחה שזה הועיל ועזר!! ב״ה!
בשמחה רבה 🧡

בהצלחה יקרה!!

רק שאצלי זה כן נובע מחרדות

תודה רבה על כל ההשקעה
על ההזדהות- וואו באמת לא חשבתי שיש עוד כמוני..זה באמת מחזק אותי
שאני נורמלית
וגם נותן לי יותר כח לזהות שיש פה דחף טבעי לפחד ושיש דרך לגדול ממנו

תודה ממש על כל חיזוק

אני מצטערת שלא עונה לכל אחת לא מספיקה

שאני אאבד את הקטן שלי או שהקטנצ'יק יאבד אותי. ממש מחשבת יתרונות וחסרונות לכל דבר...
זה התחיל כשהלכתי איתו בעגלה והיה משהו במדרכה ואז אני מדמיינת שאם יש פה מטען אז הוא יתפוצץ ראשון כי הוא לפני 🙈
את החיים בלי בעלי אני לא יכולה לדמיין אז הוא בכלל לא נכנס בחישובים שלי...

זה קרה לי בתקופה יותר כשהינו זוג צעיר, שהרגשתי שבעלי הוא כל עולמי

האם זה קשור לכך שאת מרגישה אולי שחוץ ממנו אין לך משהו טוב / קשר חזק /"עוגן" בעולם? כלומר סוג של בדידות חוץ מהקשר איתו?

 

1) אם כן, אז לפתח יותר קשרים - חברות, משפחה.... זה קשה ולוקח זמן אבל שווה, את תרגישי בכללי יותר בטחון, קשר איכותי (!!!! דווקא איכותי ולא קשר שלוקח כח חלילה, כמו אנשים שסנובים כלפיך או נותנים הרגשה שאת לא שווה או טובה מספיק)   הוא הכרחי וחשוב לנו כבני אדם בעולם הזה, עבורי זה ממש כמו חמצן, יותר מאוכל ושתיה כמעט, כך לפעמים נדמה לי

ודבר נוסף, שבאמת זה לא בשליטתנו ולזכור שאת והוא שני אנשים נפרדים ואין לך מדי הרבה מה לחשוב על זה - זה לא יעזור

ויש בזה משהו יפה שאת כל כך חרדה שיקרה לו משהו - זה אומר שהקשר ביניכם כה איכותי ויציב שאת מרגישה שהוא כל עולמך, כן יש בזה משהו יפה כביכול, כמה שזה קשה לפחד ולהיות חרדה.... עדיין אנחנו בני אדם עם לב ורגשות ולא רובוטים וזה בסדר לפעמים לפחד ולהיות חרדה, ככה לפחות אני חושבת

2) למצוא עיסוקים מהנים עבורך שהם מסיחי דעת - אפילו דברים סתמיים כמו לצייר או לבשל , לנגן, לסרוג - או כל תחביב אחר שאת אוהבת לעסוק בו ומרגיע אותך 

 

מקווה שהכל יחלוף לך כלא היה ...

כן הוא כל עולמי
לי אין משפחה נורמטיבית ואין לי קשר טוב עם אחים ואחיות שלי הם שונים ממני מאוד וגם ..מורכב לפרט
יש לי הורים טובים אבל לא מתראים הרבה ועם בעיות בריאותיות ובלי דיבור נפשי אז זה משהו אחר
חברות זה רגיש באמת
רוצה מאוד
יש פה 2 בנות
אבל זה לא מצליח להגיע לקשר ממש קרוב.הבדלי גיל וגם אופי..אחת נורא ביתית וכבדה .
זה לא כדי לשתף כשקשה לך
רק שיחות כלליות יותר
ואין עוד אופציות אחרות בכלל
(גרים בשליחות במקום עם אוכלוסיה לא בסגנון )
חברות מפעם כבר התרחקנו מדי ..המון שנים..

וב''ה בעלי החבר הכי טוב שלי בעולם בכל המובנים
וכמה שזה משמח ביום יום

זה מפחיד כשעולה חשש לאבד חו''ש

תודה על מה שכתבת. מתבוננת בכל סעיף .ואחשוב על זה יותר. תודה

גם אני מתחילה לדמיין את הדברים הכי גרועים בכל מיני סיטואציות..

לפני נסיעות וכו...

תודה שפתחת ותודה לכל מי שהגיבה.

ממש מזדהה.

פעם פתחתי פה שרשור כזה
והיו המון חיבוקים ועצות טובות
אבל באמת מה שהכי הכי עזר לי זה להפסיק לשמוע ולראות חדשות
הורדתי את המינון של כניסה לאתרי חדשות משלוש פעמים ביום לפעם בשבוע ומנסה גם פחות
מבקשת מבעלי או אמא שלי לא לספר לי דברים
בת יענה? אולי. אבל זה לא שאני יכולה לעשות משהו בנידון.
עדיין יש לי יותר מדי חרדות אבל זה ממש ממש פחת

לחברה ממש טובה שלי קרה משהו ממש ממש מזעזע, מהדברים שעליהם מבוסס השרשור.

אני ממש בחרדות. מה עושיםן?

זה מה שמפחיד 

מחילה על העידוד 

ני פשוט מתוסכלת מהפחד 

מוזמנת לפרטי לפרוק..

בס״ד

חיבוק גדול!!!

בפועל אני הייתי משאירה, לא לשנת לילה, כן? אבל לא יקרה כלום אם הוא יהיה שם שעתיים

הנזק: חצי חבילת מגבונים וילדה עם פרצוף תמים

התעורר אחרי חמש דקות

גלולות או משהו כזה?

כרגע לא מונעת,וגם כשמנעתי זה היה עם דיאפרגמה וקוטל, בלי התערבות הורמונלעת
היתה לי תקופה קצת לחוצה,אבל ממה שאני יודעת לחת יכול להשפיע על הזמן עד הביוץ,והזמן מהביוץ לווסת אמור להיות קבוע וממושך יותר.

אבל שומעת מדי פעם שהגוף הוא לא מכונה ולכן לפעמים מפתיע.. לי מאז הלידות כבר נהיה ממש שונה כל תקופה.. תקופה של 35, תקופה של 28, תקופה של 30 והיה גם בהנקות 45 לפעמים...

זה בגלל שהזמן מהווסת עד לביוץ משתנה.. בדכ הזמן מהביוץ לווסת הוא קבןע.

זה תמיד ההפרש.
לפעמים גם פחות ימים

למה זה מדאיג אותך?
שינית משהו בזמן האחרון? (תזונה, ספורט וכו')

זה יכול להעיד על חסר בהורמון כלשהו, אבל אולי רק אם זה מתחת ל10 ימים.. אבל מרגיע לשמוע שאצלך זה תמיד ככה ושזה בסדר. אצלי זה תמיד הפרש של 14 יום
תודה על ההרגעה!

אם חוזר על עצמו אולי כדאי לבדוק.
(קרה לי פעם שיום או יומיים אחרי טבילה קיבלתי שוב ונלחצתי. הרגיעו אותי שזה יכול לקרות, ואם חוזר על עצמו לבדוק... ב"ה לא חזר על עצמו. אבל מבינה את הלחץ)

הרגעת אותי

אבל שווה להיבדק

כי אז יכולים להיאסר סתם...

אצלי גם מרגישה ככה שכבר הראש ממש למטה.

זה יכול להיות שהלידה תהיה קלה יותר...

אמרתי לבעלי, שלא יצא בסוף ככה😝

לא היה כלום...

לא יודעת האם זה מנחם או לא.. 

מרגישים אותם כאילו הם עוד רגע יוצאים
רבל הם לא 🤣
סתם
זה תחושה של הלחץ שעובר מפעיל וגם נפיחות של האיזור

אבל לא מנסיון..

את הקופון מכניסים בסוף, שהמוצרים כבר בעגלה לתשלום.

קודם מכינים ומעצבים את האלבום...

ותבדקי אם זה כולל כפל מבצעים או לא... כי אם זה לא כולל כפל מבצעים אז תוודאי מה יוצא חותר משתלם המבצע שיש (אם יש) או הקופון שלך...

אבל אם אני מזמינה שני אלבומים אני יכולה להשתמש לאחד הקופון שלי ובאחד בקופון למצטרפים חדשים לדוגמא?

ממש מבינה אותך. זה קשה ךסחוב את זה כל כך הרבה זמן

אני חושבת שללכת לטיפול או אימון יכל לעשות לך ממש טוב ולכוון אותך

יש לך תפיסת עולם שמזינה את התחושת לחץ הזאת. היא נותנת לך משהו בינתיים
ואחרי שתזהי ותכירי אותה על היתרונות וכל ההפסדים שנגרמו ממנה
את תצחיחי לקום ולבחור באמת

השלב הראשון מאחורייך - והוא להבין שהתחושה הזאת שלך היא מבפנים ולא מבחוץ.

שלפני החתונה דיברתי על זה עם בעלי. שיש משהו בחיים שלנו, שאנחנו יכולים לחיות אותם כאילו אנחנו בעמדת המתנה כל הזמן.
לחכות לחתונה, לילדים, לעבודה, לרגע שבו אוכל לנוח ועוד.
אבל בעצם העבודה שלנו היא לנסות קצת לשהות ברגע, לחיות את מה שעכשיו ולא כל הזמן בהמתנה וציפייה לדבר הבא בתור. זה מאוד קשה ומאוד טבעי.

אני מתחברת לזה גם מהמקום של ספירת העומר. אנחנו לא סופרים לאחור לשבועות, אנחנו סופרים קדימה וסופרים את הימים שהיו. כי מה שמשמעותו זה מה שהיה, מה התהליך שעשינו. וכשנדע לעבור את הדרך כמו שצריך, אז נגיע גם שלמים יותר ליעד עצמו.

זה מבחינה רעיונית. אבל אני יודעת שקשה להגיע לזה.
אני לא יודעת להמליץ לך על דרך ספציפית.
אני הלכתי בעבר לאימון אישי, וקיבלתי שם כלים איך לעבוד. ספציפית שם עבדתי על משהו מסוים בעצמי, אבל הכלים שקיבלתי עוזרים לי בעוד דברים שאני רוצה לשנות.
עכשיו כשיש משהו שאני רוצה לשנות, אני חושבת עם עצמי על הדבר הזה, מנסה להבין מה השורש. מה מוביל אותי, מה חוסם אותי. מפרקת אותו לנקודות קטנות ואז מטפלת בכל נקודה בנפרד. לא אכפת לי שזה לוקח הרבה זמן, כי זה חלק מהעניין. לדעת שיכול להיות שלא אשתפר ברגע, אבל בסופו של דבר, בעוד חודש, שנה, חמש שנים, אסתכל אחורה ואגיד - וואו. איזו דרך עשיתי.

שהחשיבות בתהליך.. וגם חיברת אותי לספירת העומר שבכלל לא הרגשתי אותה השנה.. תודה!!

עבודת חיינו...
פעם שמעתי שהרגע שהכי לא חיים אותו זה הרגע.
טבע האדם זה להתחרט על העבר ולדאוג מהעתיד
נראה לי שזה חלק מכוח החיים שה' טבע בנו. בלי שאיפה לעתיד העולם לא היה מתקדם.

איך מוצאים את הדרך לחיות את ההווה?
לי עוזר -
להיזכר בחלומות שלפני x שנים.
לדוג'- לפני x שנים בתאריך הזה יצאתי לדייט.
מה חלמתי? להתחתן? ללדת?
ב"ה ביום אני נשואה עם ילדים.

לנסות להתבונן על המשפחה שלנו בעיניים של מישהו אחר-
לדוג' הולכים בפארק רואים מולנו משפחה.
לנסות ( זה משחק נחמד גם יחד עם האיש) לתאר אותנו מהעיניים שלהם-
זוג חמוד,אחים טובים,רואים שדואגים אחד לשני,איזה מתוק המנומש הזה שחיבק את אח שלו. איזה חמוד הגבוה שסוחב לכולם את המימיות.
לספר את סיפור חייכם בפרטים הכי קטנים.

לקחת רגעים מיוחדים - אפילו קטנים ולהתפעל מהם-
לדוג' איך שרו יפה "יום זה מכובד" כולם יחד.
{בד"כ הנטיה היא להתמקד ב "יום שבתון" שלא ישבו
יפה ושרו ולחכות לרגע שיגדלו וישבו יפה.
אז לכן לחפש משהו שכן יפה עכשיו.}

ואת כל הנ"ל נראה לי מיוחד לעשות כל ראש חודש,באמירת הלל ,להודות לה' על כל הטוב שגמלנו.
ומתוך ההודיה נצליח להתמקד בטוב העצום שסובב אותנו.

ככ מחזק ומשמח
תודה לפותחת על השרשור הזה!

היא שאם על מניעה הורמונלית אז כדאי שתשקלי להחליף ותראי ישועות.
אם לא רלונטי כי את לא מונעת עם הורמונים אז אולי כדאי לנסות להשקיע בטיפול אחר או להחליף כדורים. להבין מה הגורם ל'מרדף', שהרי הוא לא נגמר לעולם
אבל מה שמשנה זה מה העצימות של המרדף, כי הוא טבעי ונורמלי ולדעתי גם הגיוני

במצבי רוח ותחושות כבדות...

וסליחה שהפצצתי את השרשור בהודעות.. נגעתם בי♡

בס״ד

שזה מעניין שהמילה ״רוגע״ נגזרת מהשורש ר.ג.ע. איך בחכמתה האלו-קית, השפה העברית מלמדת אותנו את הסוד: רוגע, מקבלים כשלומדים לחיות את *הרגע*.

אני קוראת אותך וחושבת שאת קרובה ממש למהפך שאת דורשת בשביל עצמך. המודעות שלך גבוהה מאד וכבר ברור לך מה לא. בעיניי העובדה שגם עצרת וכתבת את הפוסט היא משמעותית מאד ומצביעה על משהו בך שכבר כמעט בשל לשינויים שאת מבקשת לעצמך. (ויכול להיות שאחרי השרשור הזה הוא יהיה בשל לגמרי 🙂).

את כבר יודעת שהחיים קורים עכשיו,
ושזה הדבר בוודאי היחיד שיש לנו.

את כבר יודעת של לחכות לשלב הבא לא מקרב לאושר.
שהאושר הוא עכשיו, בפוטנציאל.

אני חושבת שמה שאת צריכה כרגע, זה להתחיל ליישם את מה שכבר הבנת. ואני גם ממש מאמינה שבזכות המודעות והבשלות הגדולות ששומעים בדברים שכתבת - ההצלחה שלך קרובה מתמיד! 🧡

במישור הטכני -
* הייתי בעיקר מציעה לך לנסות מדיטציה ו/או מיינדפולנס. כדי ללמד את עצמך לחוות את הרגע ולחיות לתוכו. וגם כי זה מרגיע מאד את המערכות בגוף.
* ואולי גם לכתוב 3 משפטי הודיה מדי יום. זה עוזר מאד להעריך את היש.

ועוד משהו אחרון - בספרו ״אושר ואושר״, טל בן שחר מסביר שהמון אנשים (רובנו? כולנו?) חושבים שכשהם יגיעו ל-X, הם יהיו מאושרים. ומה שהמחקרים מראים, זה שלא ההגעה למטרה מביאה אושר, אלא... - התהליך עצמו עד לאותה המטרה! להיות בתהליך, להיות בבנייה, זה אחד הדברים הכי מספקים שיש. נכון, כשמגיעים למטרה מסוימת, יש רגעים של שמחה גדולה. אבל מה שגילו, זה שהרגעים האלה חולפים מאד מהר. הם מחזיקים מעמד כמה שעות, גג כמה ימים, והם מתפוגגים. בעוד ש, לפי מה שהפסיכולוגיה החיובית חוקרת, מי שבתהליך שנכון וטוב לו נהנה יום יום מהעבודה שלו וזוכה לאושר. למרות שהוא רק בתהליך... אותי המסקנה הזאת שימחה ועודדה ממש...

אה, ועוד משהו שעלה לי עכשיו, אז עורכת את ההודעה כדי להוסיף - לי עוזר להתייחס לכל יום כאילו אולי זה היום האחרון ח״ו. יש אנשים שמחשבה כזאת תוסיף לחץ ודאגה. אם זה המקרה שלך, תדלגי לסוף ההודעה 🙂.

אצלי זאת מחשבה שהיא לא באה מתוך חרדה או פחד. פשוט מתוך ידיעה שהכל יכול להיות, תמיד. ואני תמיד רוצה להרגיש שאם החיים שלי יסתיימו היום, אני ״ארגיש״ (קצת פרדוקסלי כי לכאורה כבר לא ארגיש שום דבר, אבל הבנת ) שנהניתי מהזמן שהיה קצוב לי לה בעולם הזה. שחייתי את החיים האלה בצורה כמה שיותר מלאה ושהערכתי את כל המתנות שקיבלתי, בלי ״לעבור לצידן״.

(אני לא כל רגע בתודעה הזאת כמובן. גם אני תוהה האם ומתי נזכה לבית משלנו. וגם אני עם מחשבות על האם וכמה נזכה שהמשפחה שלנו עוד תגדל. וגם אני, כמו רובנו לפעמים משווה לאחרים. ולפעמים דואגת. ולפעמים ממורמרת.

אבל אני מנסה באופן כללי להזכיר לעצמי שחשוב לי לחיות כך שכל יום יהיה משמעותי ושאם זה יצטרך להיפסק היום חלילה, אני אהיה בסיפוק ממה שכן נבנה וממה שחייתי.

אגב, המחשבה הזאת לא נשארת רק בגדר של מחשבה. היא גם מחייבת בחירות מסוימות ברמת המעשים והיא מהווה בשבילי מצפן בכל מיני צמתים, מקטנטנים ועד גדולים, של החיים).



ואחרי שכתבתי את כל זה, רציתי להגיד שאני מבינה אותך מאד! נמצאת בשלב דומה בחיים ומתחברת להרבה ממה שכתבת 🧡


בהצלחה יקרה!!!


@אם מאושרת ו@סליל התחברתי מאד לדברים שכתבתן! מאד אהבתי את ההסבר על ספירת העומר ומאד אהבתי את התרגיל של הגינה!

וכיוונת לדעת גדולים, חכמינו פרשו את האימרה בפרקי אבות "ושוב יום אחד לפני מיתתך" , פירשו- וכי אדם יודע מתי יום מיתתו? אלא להתייחס לכל יום כאילו יומו אחרון ולחזור בתשובה- ממש כמו שכתבת.. כמובן לא בשביל לחיות בחרדה אלא להיפך לחיות בשלווה ושלמות.. מקסים כ"כ, תודה על זה!!

בס״ד

ותודה על הקישור לפרקי אבות!

איך היציאות, כשהן יוצאות? רכות או קשות?
(קרה לנו פעמיים לפחות שבגיל הזה התינוק פיתח עצירות בגלל הסיבות הנ"ל...)

אם ימשיך ככה אולי תתייעצי עם הרופא...
תרגישו טוב!

הבן השני שלי היה כזה. וואו. היה קשוח ברמות.
גם החדש שלי המון בידיים אבל הןא בן שבועיים אז הגיוני לי עדיין.

ממש ממש קשוח. גם הגדול שלי היה ככה אבל הוא היה בכור אז זה היה נסלח חחח

עכשיו ציפיתי לתינוק רגוע יותר...

ומזל טוב לך!

אני חשבתי שהבכור קשוח עד שהגיע השני שלי😅
תודה לאל. מתוקים

חיבוק לך! מה שהציל אותי זה מנשא..

גם אותי הציל.
היה המון במנשא. הרגיע אותו מאד.
יש ילדים כאלה.
עבר האמת דיי קרוב לגיל שנה🤷‍♀️ היום אם אני מנשקת אותו הוא יכול לצרוח עלי😅

אם הוא יסכים...

שני הילדים שלי היו תמיד על הידים, אבל הם רצו דווקא ידים, על מנשא הם היו רגועים רק למשך כמה דקות, אז הייתי שמה אותם במנשא רק אם היו לי דברים ממש קריטיים לעשות עם הידיים ושלא לוקח מידי הרבה זמן. את כל שאר הדברים הלא דחופים - הייתי דוחה לאחרי שהם הלכו לישון.

 

לי תמיד אמרו שזה רק עיניין של פינוק, וזה בגלל שאני מרגילה אותם לידים, לא יודעת אם זה נכון, וגם מעולם לא רציתי לגמול אותם מזה, אבל באמת במעון הם דווקא כן הסכימו להיות על הריצפה - אז אולי יש בזה משהו...

אולי המנשא שלי לא טוב.

אדאפט. ממליצה ממש ממש!!!!!
וממש משנה את החיים

הקטנה שלי בת 10 חודשים ובקושי זוחלת בגלל שמוכנה להיותצרק בידיים.רק לאחרונה התחילה קצת לשחרר ממני ולרוב מוכנה רק לשבת על הרצפה לשכב ממש מעט ואחרי שניה בוכה ממש בכי שאין מצב להשאיר ככה

רגישות למוצרי חלב או משהו אחר שאת אוכלת?
חיבוק ❤️❤️❤️

הוא פולט המון המון וגם חשבתי שאולי זה הקמח הלבן או החלב אבל ממש ממש קשה לי להוריד... צריכה כבר להתחיל עם זה.

לא ראיתי את ההודעה המקורית אם הייתה, אבל זאת לא סיבה לא לשלוח לך חיבוק ❤️

צריכה להתיעץ על טיפול אלטרנטיבי קצת מלחיץ שאני עוברת אבל כנראה שאין פה מישהי שמכירה.
אם בכל זאת יש פה מישהי שמבינה בטיפולים אלטרנטיבים אינטנסיביים (לא דיקור סיני קליל וכאלה) אפשר אולי שתפנה בפרטי אשמח לשאול שאלה קטנה

רק בחיבוקים

בהצלחה ממש ממש!

מקווה ששבת עברה בטוב♡

הרבה יותר טוב
תודה!

בגלל שנדבקתי ממנו, יכולה להגיד לך שיש הרבה כאבי בטן, וחולשה, וכאבין בגוף...

כמה שזה כאילו וירוס בטן, לי ממש עזר נורופן לתחושה הכללית

מכאבי בטן נכון?

ולכן אם כואב לו מותר לתת.

מסכן הוא הקיא שוב באמצע הבקבוק עכשיו בא לי לבכות הוא סובל

קשה החוסר אונים הזה שהתינוק סובל.
תעקבח לראות שהוא לא מיובש.
ועדיף לתת לו במנות קטנות כל פעם.
זה יעצבן אותו סביר להניח. אבל כשמביאים כמות גדולה בבת אחת זה מגרה יותר להקיא.

כן נשתדל לראות איך מגיב למנות קטנות ותכופות

ופחדתי ממש...

אמרו לי שכשזה חלילה מחוץ לרחם זה כאבים חזקים מאוד שלא מרפים

כאבי מחזור אופיינים לתחילת הריון מאוד

תשתדלי לנוח ולשתות זה עוזר
אפשר גם נשימות עמוקות..

כמובן לשתות הרבה ולנוח.

לא מדאיג באופן יוצא דופן. כן צריך לגשת לבדיקת אולטרסאונד לקביעת גיל ההריון כשיתאפשר. יכול להיות גם סתמי, או כתוצאה מציסטה בשחלה שתחלוף

הספיק מאז לעבור לשמאל, וללמטה חח, היום יותר רגוע ברוך ה'

מנסיוני אם רופא רושם זה בסדר. למרות שקרה לי מקרנ חריג אבל אז הרוקח התערב וסירב לנפק לי את התרופה.
בדכ כתוב על זה בהמלצת רופא או משהו בסגנון.

בן כמה הילד כי יש לי עוד משחה ליובש בעור בגוף והיא נתנה לי בלי בעיה

אם זה לא היה מתאים לגיל לדעתי לא היתה נותנת.
אצלנו הרוקח אמר אני לא יכול לתת לך כזה מינון לילד בן פחות משנתיים.
ורק אחרי שיחה עם הרופאה שעדכנה את הנינון הוא נתן

אבל בהתווית רופא נותנים אותן גם בגיל צעיר יותר לפי הצורך

ורמוקס למשל כזו, יש הרבה

האמת ממריחה אלת של הטיפות האלה זה די טיפל יפה, נשים שוב בלילה בע"ה

הרופא כתב לי שאין סכנה בשימוש בגיל שלו (שלחתי שאלה באפליקציה)

יוריד את מפלס הלחץ, חחח
דברים קלים ומרשימים-
לזניה, סלט קיסר, ברוקולי צלוי, סלמון ותפוחי אדמה בתנור..

יש לי מתכון ממש פשוט, וממש טעים.
לשלוח לך קישור?

אם לא תהיי פנויה במהלך היום אז כל התעסקויות המורכבות רק יוסיפו לך לחץ..
בעיני תכיני דברים של ׳שגר ושכח׳.
לעמוד ולטגן חלומי יכול להיות מאוד מתיש במיוחד עם ילדה קטנה לידך.
את יכןלה להכין שקשוקה, דגים בתנור או באמת פסטה שווה.
וסלט עם בולגרית או משהו, ואז גם מרשים וטעים וגם בלי יותר מדי בלאגן
ואת העוגה הייתי מכינה אפילו יום לפני בנחת שלי.. שלא יהיה לחץ של הרגע האחרון

אפשר אמנון או סלומון אם האורחים ממש ממש ממש מכובדים
ונשמע לי מספיק
לחמניות קנויות או בייגל או משהו כזה וגבינת שמנת.. זהו

סתם זורקת רעיונות

ולא יבואו שבעים, ולחילופין שהם לא יגיעו בשריים ויוכלו לאכול את האוכל החלבי השווה שאת מכינה…

די מאוחר לארוחת ערב, או שאצלכם מקובל אחרת?
הייתי מוסיפה קצת ירקות חתוכים, שתייה חמה. נראה לי מספיק בהחלט.
פסטה ברוטב שמנת זה כבר די כבד, הירקות כדי להקליל את הארוחה. סלט חסה זה נחמד אבל החלומי גם מוסיף כבדות.
אני לא אוכלת בשעות כאלה....

אולי בכלל קפה ועוגה,
צלחת פירות וגבינות...

בסוף בחרו בדג סלומון ולקינוח עוגה
אין לי מושג איך להכין את הדג כי אני לא אוכלת
למי שיש מתכון ממש אשמח

בגדול, אם את משרה ברוטב לפני זה ממש סופג טוב יותר את הטעמים.
אפיה בתנור על חום מקסימלי כשהתנור כבר חם, למשך בין 12 ל -17 דקות. שיהיה רך אבל עדיין ורדרד. אחרת מתייבש.
אפשר בכמה סגנונות:
- רוטב סויה, סילאן, שום כתוש, אפשר לפזר שומשום או שקדים פרוסים מלמעלה.
- תפוז סחוט, לימון, מעט שמן זית, דבש, שום כתוש, אפשר פטרוזיליה.
- רוטב חריף- פלפלים, פלפל חריף, שום, יגבניות, כורכום , כמון, כוסברה

ממש עזרת לי !!!! ❤️

או שאין צורך?

ולעצלנים יותר אפשר פשוט רוטב טריאקי…

הוא טעים גם רק עם מלח. אפשר פפריקה, אפשר שום ועשבי תיבול וקצת לימון.
האורך של האפיה תלוי בתנור ובגודל של הדג, אבל חום יחסית גבוה ולא המון זמן. אני ממליצה לא פחות מ20 דקות, יצא לי לאכול דג סלמון שלא היה אפוי עד הסוף וזה דוחה, עדיף קצת יבש אם כבר...

מאז לא מתקרבת לדג הזה היה ממש כתום בפנים ונע 🥴
אוהבת את הדגים הלבנים הפשוטים שאין לי מושג מה השם שלהם או טונה בקופסת שימורים
היום אעשה ניסיון ראשון ונתפלל שיצא כמו שצריך

האוכל היה ממש טעים למרות שאני ממש לא בשלנית 🥰
מלא מחמאות תודה עליכן ❤️❤️❤️

שלי פשוט לא הסכימה עד עכשיו. בת כמעט שנה.
ניסית דייסה בכפית?
אולי דייסה בבקבוק?

זה לא מגרה אותה אוכל?
היא רואה אותכם אוכלים וכלום?

אותנו אוכלים, מתעניינצ ממש, מלקקת את השפתיים.. ממש מתוקה אבל אז לא רוצה
אוהבת רק מרוסק ממש לא מכירה את זה מהילדים האחרים שלי ישר אכלו רגיל..
הבעיה שגם מים מבקבוק לא לוקחת אז אני גם השתייה שלה,:/ניסתי שמישהו אחר יתן.. לא עבד

בקבוק מטרנה של תינוקיות

אפשר לקנות כזה גם בסופרפארם, זה נקנה מטרנה טו-גו (בקבוקי מטרנה מוכנים)

יש פטמה צהובה כזו עגולה, ויש פטמה לבנה בצורה מורכבת, שהוא ממש אהב אותה.

רוקנתי את הבקבוק ושמתי חלב שלי.

 

אם את מנסה תמ"ל ולא חלב שאוב -אולי לנסות סוג תמ"ל אחר (ניסיתי לאחרונה סימילאק במקום מטרנה והבחור אכל בתאבון).

 

בהצלחה! זה נשמע סיוט..

מטרנה מארז בקבוקים ופטמות מוכנים לשימוש שלב 1

לא עזר כלום

גם לא רצה אוכל בהתחלה
בסוף איכשהו מעצמו חטף לי פעם תפו''א בתנור שהכנתי לילדים והתחיל לאכול
ומאז לאט לאט התחיל יותר להתעניין
לאט לאט למדתי מה הוא אוהב- אוכל רגיל של גדולים
פירות מרוסקים מרקים טחונים ודייסות לא אהב בכלל
אוכל מתובל חתוך טעיםם זה היה בעניין שלו
וכמה שיותר לשחק עם האוכל בעצמו ולהתלכלך כמובן
אבל לקח לו זמן ובסוף אכל נורמלי

בקבוק לא הצלחתי

והתסכול מהאין חופש בכלל קשהה

אצלנו אחרי חודשיים שם רעב העקשנית נשברה (כל יום 10 שעות ברציפות היא לא אכלה כי היא סרבה לחלב במעון) מה שאצלנו מאוד עזר זה מאוד לגרות לה את הפה, לתת לה למצוץ חיתול בד עם חלב, משחקים עם חלב, שהיא תתרגל שחלב יכול להכנס לפה לא רק במרקם של השד של אמא...
זה לקח נצח!!! באמת, אבל בסוף היא עכשיו כבר לוקחת בקבוק מהמם...
כמובן בנוסף לכל הסטנדרטים- כל סוגי הבקבוקים, לתת לה למצוץ כשהיא לא רואה את המאכיל ושהיא מרגישה שהיא אוכלת לבד, לתת לה רק תחושת העצמה ולא תסכול...



ו------ עוד מעט כבר בטוח היא תתחיל לאכול ואז בעז"ה הלחץ ירד!

לתת בכפית או בכוס.
לנסות לבסס מוצקים.
ב''ה שהיא כבר בגיל הזה. תכף זה יסתדר וישתפר.
אני עזבתי סרבן בגיל חצי שנה וזה מה שעשינו. מה לעשות.

כשחזרתי לעבוד אחרי החופשת לידה והייתי גדולה!! בת 8 חודשים בערך,

פשוט עשתה צומות במעון. זה היה מלחיץ ביותר!

עד גיל מאוחר היא הייתה לא אכלנית במיוחד ואפילו בררנית.

בטיפת חלב המליצו לתת לה דייסה+תמ"ל כמובן מצלחת וכפית ואז זה יכול טיפה להחזיק אותה

וזה אומר שהתחלת לארוז תיק לידה? אלופה!

@אוהבת את השבת איזה?
אבל כן הכנתי רשימת קניות למחר

בע"ה מנצלת תור לרופא עם הגדולה באמצע היום, ככה שלא אחזור לעבודה ואמשיך איתה לסיבוב קצר של זמן איכות וקניות.
והכל נזקף אך ורק לזכותכן, נתתן לי דחיפה

(היא ממש צריכה את זה, עוד מהזמן שהדגימה לנו בחיניניות מה זה אומר שאמא מקיאה... עמדה מעל האסלה ועשתה לנו הצגה חיה 😅)

היא פשוט ילדה מתבגרת בבית...
לטוב ולמוטב
חיים שלי😍

חלום בשבילה!
ללכת עם אמא לקניות לקראת הלידה נשמע לי שיא השווה!
אני האמת נוהגת לא לקנות דברים לפני אבל אם לא זה נשמע לי פשוט בילוי חלום בשביל ילדה בכורה.. זה כזה מרגש!!

נראה לי שכן השתמשתי אחרי הלידה עכשיו...

מכון פועה אמרו שאין לזה הכשר ...
יש פריג'נטלי שנראה לי שהוא בד"צ.

תשאלי רב, אבל אני כמעט בטוחה שאין צורך בהכשר

הם כותבים שמחכים יומיים מהעליה..

לדעתי אם את גם עוקבת אחרי ההפרשות אפשר קצת לקצר..

צריך לחכות ליום הרביע אחרי יום השיא שה היום השלישי מהעליה בטמפרטורות.

לדעתי הם לוקחים טווח בטחון די גדול..

אבל כל אחת ורמת הסיכון שהיא מוכנה לקחת..

שלום.

*לכבוד שבת בהר שבה מסופר על שנת השמיטה ועל מנוחת הקרקע, קחו סיפור יפה עם מסר חשוב לכולנו*

סיפר הגאון רבי אברהם הכהן זצ"ל רבה של ספקס שבתוניסיה: מעשה בשני בעלי דין שבאו לפני הדיין להגיש את תעצומותיהם על אודות חלקת קרקע, זה אומר כולה שלי וזה אומר לא כי, אלא שלי היא, זה טוען טענותיו, וזה משמיע נימוקיו, וכרגיל דרך כל איש ישר בעיניו, כל אחד מתחפר בעמדתו, בטוח שהצדק עמו, וכרגיל, זה צודק לשיטתו וזה צודק מבחינתו, והאמת אי שם באמצע.
ניסה הדיין לפשר ולתווך, לקים את הנאמר: האמת והשלום אהבו, דין אמת שישכין גם שלום, פשרה צודקת שתהיה מקבלת על הכל, אך לשוא. כל אחד היה בטוח שהקרקע שלו היא, ומדוע יוותר לחבירו במאומה.
קם הרב מכסאו ואמר: שלמה המלך אמר, כי טוב מראה עינים, רצוני לראות את הקרקע את הקרקע המריבה. תמהו המתדיינים, מה יתן ומה יוסיף מראה המגרש, אך זה רצון הדיין, והוא כבודו. נלוו אליו אל השטח המריבה, עמד הרב על קרקע השנויה במחלוקת, הביט בה וסכם: אתה אומר ששלך היא, אכן כן אישר האיש, ואתה טוען ששלך היא, אמר הרב, אמנם כן השיב רעו.
עתה, אמר הרב לא נותר לי אלא לשמוע מה אומרת הקרקע עצמה, למי היא שייכת, השתאו המתדיינים, והרב התכופף אל הקרקע, הטה אזנו בשים לב, כעבור רגע קט הזדקף ואמר, הכל בהיר ונהיר, היודעים אתם מה השיבה הקרקע? אמר הרב, הקרקע אמרה לי ששניכם כאחד שלה שכן סוף שניכם למות ולהטמן בה, אם כן מה לכם לריב עליה, השלימו ביניכם וחיו בשלום.
נרעשו מתשובתה של הקרקע , מדבריו של הרב, וקבלו את הצעת הפשרה.

נסי ה19לע"נ כב' הרב אלישע

ניסי ה ועזו10במדינת ישראל

תודה רבה @מתואמת יקרה על ההתמדה ופתיחת השרשור!
השנה זה מיוחד יותר מתמיד לקרוא פרשת בהר.
הרש"י הראשון על בפרשה- אפילו הפך לפתגם- מה עניין שמיטה אצל הר סיני...
ותרוץ רש"י שהשמיטה מלמדת על שאר המצוות וכו'
אפשר אולי ללמוד ממצוות השמיטה עקרונות לנו כנשים ולקחת את זה לעוד מצוות.
זכינו לחיות בדור שמקיים שמיטה.
זכינו למשהו מיוחד שסבתותינו לא זכו אלפי שנים.
ואפשר לראות בתפקידנו כאמהות במטבח הרבה שליחות ללמד את הילדים לחיבוב מצוות.
שמעתי לפני שנת השמיטה מהרב רימון עצה איך להתכונן לשנת השמיטה- להכין יחד עם הילדים כלי יפה ולכתוב עליו "קדושת שביעית". עשינו את זה ובאמת כמו שהרב אמר. זה עומד במרכז המטבח ומקרין לנו על כל הבית את האווירה של הזכות להרגיש את הקדושת שביעית.
הרב הדגיש שזה מסר חשוב שזה כלי יפה - של קדושת שביעית ולא "פח" שזה פחיתות כבוד.
עפ"י פרוש רשי אפשר להעתיק את זה לעוד מצוות- חשבתי אולי על שבת- איך לרומם את הדברים שאסורים בשבת ולזכות לקדש את השבת.
להיזהר בלשוני ולא להגיד לילד שרוצה לעשות משהו אסור בשבת רק -שזה אסור,אלא - להדגיש שזה שלא עושה את הדבר האסור זוכה עכשיו במצוות קידוש שבת.
אולי גם בשמירת הלשון- לא להגיד רק - לא אסור לדבר את זה אלא- אשרינו ! זכינו לפה קדוש ואנחנו נדבר דברים שמתאימים לו.

אשמח לעוד רעיונות איך אנחנו יכולות לרומם את הבית ולהקרין על הזכות שבמצוות.

ולגבי השמיטה אז לקחת את זה לחיבת הארץ- לזכור שאנחנו יכולות להאהיב את הארץ הקדושה על ילדינו.
להעציםצאתמהזכות שבאכילת פירות הארץ הקדושה,שבקיום מצוות התלויות בארץ שאלפי שנים
לא קוימו - תרומות ומעשרות, ערלה,הפרשת חלה.

גם לנו יש כלי מקושט לדברים עם קדושת שביעית. לא שמעתי על זה מהרב רימון, אבל יצא שגם חשבנו על אותו רעיון. עכשיו אני רואה שכיוונו לדברי גדולים

וממש אהבתי את הרעיונות שכתבת בהמשך. זה באמת כיוונים יפים להאהיב את התורה והמצוות בלשון חיובית ומשמחת.

אני רוצה להתחבר לכיוון שפתחת במשהו שאני עושה לפעמים (לא ממש על מצוות, אבל בכל זאת מרגיש לי קשור) - כשאנחנו נוסעים ביחד ומתעכבים בפקק, לדבר על הצד שמשמח אותנו בזה (ואז לעשות דברים משמחים כדי לא להשתגע מהפקק). למשל - כשהפקק הוא בחוה"מ או ביום העצמאות כי כולם נוסעים ביום הזה, אז להגיד 'איזה יופי שכל עם ישראל נמצא פה איתנו', 'איזה יופי שכולם עולים לירושלים לכבוד החג' (אם זה בדרך לירושלים..). או אם מתעכבים בגלל בניה בכבישים אז לדבר על 'איזה יופי שארץ ישראל ממשיכה להיבנות, שממשיכים לבנות ולשפר את הכבישים כל הזמן' (ובירושלים - 'איזה יופי שכל הזמן משפרים את הדרכים לירושלים, ככה כשיבנה בית המקדש יהיה יותר קל להגיע אליו').
ותכלס אפשר גם בסתם פקק להזכיר ש'איזה יופי שכל כך הרבה מעם ישראל נוסע בכבישים פה בארץ, לפני 100 שנה הדרכים היו שוממות ולא היה אפשר לחלום אפילו על פקק כזה גדול...'.

אתם ממש מכוונים לדעת גדולים,הדוגמאות שכתבת ממש הזכירו לי את הסיפור עם הרב חרל"פ והרעש של המכבש...

פתאום אני מצטערת שאנחנו נוהגים דווקא לא לקנות פירות קדושת שביעית... (הלוואי שהייתה לנו "קרקע" משלנו כדי לזכות לקיים את זה! אבל טוב, זה גם כי קשה לי לשמור על קדושת הפירות כמו שצריך...)
הרעיונות האחרים שלך גם מיוחדים. כמה חשוב לדבר בלשון חיובית בכלל, ובפרט על המצוות!
אפשר גם ליפות את המצוות: דברים יפים לעריכת שולחן שבת, כיפות יפות, בגדים צנועים יפים (לבנות בעיקר)...
פעם הייתה לנו גם קופסה עם משחקים שמוקדשים לשבת בלבד - זה גרם לילדים לצפות לשבת...

קראתי כבר אתמול ואמרתי את זה היום לכל מי שהסכים להקשיב לי😅

כִּי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ--וּבָא גֹאֲלוֹ, הַקָּרֹב אֵלָיו, וְגָאַל, אֵת מִמְכַּר אָחִיו.
אור החיים מבאר פסוק זה בדרך הרמז. ומבאר כאן- "ענין גדול והערה ליושבי תבל".
אחיך- הקב"ה
עפ"י הגמרא עם ישראל אחראי לאופן שבו מתגלה כבוד ה' בעולם.
מעשיו של אדם אינם גורליים רק למעמדו האישי, אלא למעמדו של הקב"ה בעולם "כי העיקר תלוי בהתחתונים".
ומעשי ישראל גרמו לירידת ה' מנכסיו וה' הוצרך למכור את אחוזתו שזה בית המקדש.

אבל יש סיכוי לגאולה- האח של המך יבוא לגאול את אחוזתו-
האח- זה הצדיקים.
"והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם", הצדיק צריך לעורר את ישראל למאוס בגלות ולעלות לארץ.
קרבתו של הצדיק לקב"ה מטילה עליו אחריות כבדה לעורר את ישראל, ואם לא ימלא תפקידו זה, הוא אשר יאשם במצב. ו"מהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב":


הפירוש-
כה) כי ימוך אחיך וגו'. פרשה זו תרמוז ענין גדול והערה ליושבי תבל, כי ימוך על דרך אומרו (קהלת י' י"ח) בעצלתים ימך המקרה, ואמרו ז"ל (תענית ז' ב) עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים ק"ד) המקרה במים עליותיו מך, כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בהתחתונים, ואמר ומכר מאחוזתו ירצה על המשכן משכן העדות אשר הוא אחוזתו ית' שבו השרה שכינתו ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל (מדרש תהלים ע"ט) בפירוש פסוק מזמור לאסף באו גוים וגו', והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' על דרך אומרו (לעיל י' ג') בקרובי אקדש הוא יגאל ממכר אחיו, כי האדון ב"ה יקרא לצדיקים אח כביכול דכתיב (תהלים קכ"ב) למען אחי ורעי, והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ גולים מעל שלחן אביכם ומה יערב לכם החיים בעולם זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם הוא אלהי עולם ב"ה לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו, ועל זה עתידין ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב:

(לא הצלחתי להעתיק אז צרפתי כתמונה)

למדנו על הרב אלקלעי ועל הספר שלו בהיסטוריה, אבל לא הכרתי את הקשר שלו לא לאור החיים הקדוש ולא להרצל. ממש מיוחד להכיר את הצדדים הנוספים של הסיפור...
תודה!

יש עוד חלק לסיפור עם הרצל
זה מופיע בשיחות הרב צבי יהודה על הנכד של רבי יוסף קארו.שהוציא ספר תורה לכבוד הרצל.

בכלל זה מאד מעניין להשוות פרושים על הפרשה עם תאריכים.
פעם שמעתי שיעור מרב שהשווה בין השפת אמת והתאריכים של הפרושים שלו למאורעות היסטוריים שקרו באותו זמן.

לא הספקתי לסיים לכתוב לפני שבת, אז משלימה עכשיו… שבוע טוב!

במבט שטחי, נראה שעיקר העניין של השמיטה זה מה *לא עושים* - לא עובדים את האדמה.
אבל בעצם השביתה ממלאכה מאפשרת חיבור לממד עליון יותר.
על ידי השמיטה האדם בעצם מבין שמה שקורה ובהצלחה שלו בעולם לא תלויים רק בעשייה שלו. הקב"ה מנהל את העולם, ואנחנו אמנם מצווים בהשתדלות, אבל על התוצאה הקב"ה אחראי.
מי שמבין את זה באמת, זה יכול להביא אותו לחירות פנימית. כי כל עוד האדם בטוח שהכל תלוי בעשייה שלו, הוא עלול להשתעבד לכל מיני תנאי חיים שהוא בטוח שבהם תלויה ההצלחה שלו. אבל כאשר האדם מבין באופן פנימי שהכל יקרה על פי רצון ה', הוא יידבק יותר בה', ומתוך כך יוכל גם לדבוק יותר בעצמיותו הפנימית, להתנהל על פי מה שנכון לו, מתוך אמונה שעל ידי ההשתדלות שלו הקב"ה ינהל את הדברים לפי מה שמגיע לו.
וזה מתחבר גם לשמיטת כספים - כי אם האדם מבין שהכל מלמעלה, אז כשיש מצווה לשמוט את החוב - הוא יכול לוותר על הכסף הזה בלי חשש שלא יהיה לו. כי מה שמגיע לו - הקב"ה ידאג שיגיע אליו.
וזה גם מתחבר למה שקורה ביובל - שכל אחד חוסר לנחלה שלו, וצריך להחזיר לבעלים את כל מה שהוא רכש. היום אנחנו לא יכולים להבין איך זה שאדם רכש נדל"ן ופתאום בשנה מסויימת הוא צריך להחזיר הכל בלי שום תמורה. אבל כשמבינים שבעצם הכל מנוהל מלמעלה, ויש משמעות לחזרה של האדם למקום שלו, לנחלה שלו, שמצמיחה אותו, אז אפשר יותר להבין איך יכול להיות דבר כזה.

אולי צריכה להעביר איכשהו את הרעיון הזה לבן שלי, שהתחיל לסבול מפחדים ממחבלים... אולי זה יעזור לו לבטוח בה'...

ושמתי לב שיש שורש אחד שחוזר בה הרבה: גא"ל. (אחר כך קראתי את זה אצל הרבנית ימימה, שגם שמה לב לזה... כיוונתי לדעת גדולות )
אז זו פרשה שבעצם מדברת על גאולה. גאולת קרקעות בעיקר, אמנם, אבל גם היא הרי תתרחש בבוא המשיח, כשנדע לחשב את היובל...
וחשבתי על זה ששם הפרשה הוא "בהר", ואמנם מדובר שם על הר סיני, אבל בקלות אפשר לדמיין שזהו הר המוריה, שבו ייבנה הבית שיסמל את גאולתנו...
אז בזכות הפרשה אני מתפללת עכשיו עוד יותר שנזכה כבר בגאולה שלמה, ושנזכה במהרה לעלות בהר ה', אל בית המקדש...!

ומתחבר למה שבדיוק כתבתי על ההפטרה, שממש מדברת על הגאולה בפירוש...

עשית לי חשק להתחיל לקרוא את ההפטרות בשבת...
(ידעתן גם שיש פרקי תהלים שמשויכים לפרשות, בדומה להפטרות? זה מעניין ממש...)

בהפטרה מסופר איך במקביל לחורבן הבית, והכיבוש של הארץ על ידי הבבלים, ה' אומר לירמיהו שחנמאל בן דודו יבקש ממנו 'לגאול' את השדה שלו (לגאול זה מושג מתוך הפרשה, שאומר שאם מישהו מכר את הנחלה שלו ויש לו קרוב משפחה שיכול לקנות אותה בחזר, הוא צריך לגאול אותה - לקנות אותה ולהחזיר אותה לידי המשפחה).
ובאמת חנמאל מגיע לירמיהו ומבקש ממנו לגאול את השדה.
ואחרי שירמיהו קונה את הקרקע במעמד ציבורי לעיני העם, ה' אומר לו בנבואה "כֹּה אָמַר ה' צבא-ות אלקי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים. כִּי כֹה אָמַר ה' צבא-ות אלקי יִשְׂרָאֵל עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת".
אחר כך ירמיהו פונה לה' בתפילה ארוכה בה הוא מתאר את כל מה שהם ישראל עבר, ומה שהביא למצב שנוכחי שהכשדים (הבבליים) מחריבים את העיר, ושואל אותו איך הוא יכול לצוות עליו לקנות שדה בארץ במצב כזה "וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי ה' אלוקים קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים? וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים!"
והתשובה של הקב"ה לירמיהו ממש מרגשת (בהפטרה קוראים רק חלק ממנה). ה' מספר שוב למה עם ישראל עכשיו נענש, ועל כך החטאים שהובילו למצב הזה, אבל מיד הוא עובר לפסוקי נחמה "הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם... וְשַׂשְׂתִּי עֲלֵיהֶם לְהֵטִיב אוֹתָם וּנְטַעְתִּים בָּאָרֶץ הַזֹּאת בֶּאֱמֶת בְּכָל לִבִּי וּבְכָל נַפְשִׁי... כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם. וְנִקְנָה הַשָּׂדֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים שְׁמָמָה הִיא מֵאֵין אָדָם וּבְהֵמָה נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים. שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם"
אותי זה ממש מרגש לקרוא את הפסוקים האלו, ולחשוב שזו המציאות שאנחנו חיים.
תודה ה' שאנחנו זוכים לראות את הנבואות מתגשמות מול העיניים שלנו!

ויהי רצון שנזכה גם לראות את התגשמות הפסוקים שעוד לא התגשמו במלואם "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם. וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית עוֹלָם אֲשֶׁר לֹא אָשׁוּב מֵאַחֲרֵיהֶם לְהֵיטִיבִי אוֹתָם וְאֶת יִרְאָתִי אֶתֵּן בִּלְבָבָם לְבִלְתִּי סוּר מֵעָלָי"

באמת התרגשתי כשקראתי את ההפטרה הזו.
אשרינו שזכינו ואמן ואמן שנזכה לחזות בגאולה השלמה!