קראתי פרוש של הרב בוצ'קו למה יעקב אבינו לא גילה את הקץ לבניו?
הרב מדבר על זה שפרשיות ויגש ויחי,הם לכאורה פרשיות שמחות- כל המשפחה יחד,בשלווה וברווח,
אבל יש הרבה בכיות,ובתחילת הפרשה המדרש אומר שהפרשה סתומה כי נסתתמו עיניהם וליבם של ישראל מהשיעבוד.
והוא מפרש את זה- שהיה להם טוב בגלות,וכשהגלות נחשבת לגאולה זה הכי 'סתומה'
לכן יוסף ובנימין בכו על חורבן המקדש. (ולא על בניינם).
יוסף הצדיק שהרגיש אחריות בגלל שהוא קרא להם לרדת למצרים מרגיש אחריות להעלות אותם משם,
ולכן כשנפגש עם יעקב אבינו הוא בוכה על החורבן העתידי שיקרה בגלל המצב של שכחת הגלות,
כמו שרואים שבתחילת פרשת ויגש האחים אמרו "לגור בארץ באנו" ובסוף הפרשה כבר- "ויאחזו בה" שכחו שהם בגלות.
ויעקב אבינו לא בכה אלא קרא קריאת שמע.
כי הוא קיבל הבטחה מה' לפני שירד למצרים-
"אנכי ארד עמך מצרימה,ואני אעלך גם עלה"
אם עם ישראל ישמרו על "אנכי " ( עשרת הדברות - אנכי ה' אלוקיך) אז מובטחים שיחזרו לארץ.
ויעקב אבינו שהוא עם האחריות האבהית לדורות דאג לגאולה העתידה- אחרית הימים.
ולכן במפגש עם יוסף הוא קורא קריאת שמע כדי שהתוכן של הפסוקים יזרע ויכנס עמוק בתוך ליבם של בניו- עם ישראל.כדי שיזכו לעלות חזרה לארץ ישראל.
ולפי פטירתו יעקב אבינו רצה לגלות להם את הקץ, ולא גילה- כי אי אפשר לדבר על הגאולה כשהשומעים לא משתוקקים אליה.
אבל כשבניו הבטיחו לו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" הוא התנחם בזה שעל היהדות והדבקות בה' הם כן שומרים. והניצוץ,הגחלת הזו של 'שמע ישראל' היא תשמור על עם ישראל במשך כל הדורות עד שנגיע לאחרית הימים- לכן יעקב אבינו יכל להגיד 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'.
בזכות השמע ישראל מלכות ה' תתקיים בעם ישראל לעולם ועד.
חוץ מהפרוש היפה,לקחתי לי שלא להגיד דבר שלא שייך שישמע.
אם יש רעיון גדול והילד לא שם,אין טעם ללמד אותו את זה,אלא לחפש משהו שמתאים למקום שהוא נמצא ואותו ללמד אותו. ( לא דווקא בלימוד,אלא גם במשימות או בחינוך).
וגם חשבתי על החלק בגאולה שתרמו כל הדורות כשלימדו את הילדים שלהם תורה ומצוות,
ועל התפקיד הגדול שיש לנו כאמהות להעביר את הניצוץ היהודי מדור לדור.
כשאנחנו מחנכות את הילד לשמירת מצוות,מעבר למצוות החינוך, אנחנו גם שותפות בתהליך הגאולה!
🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶🎶
והמחשבה הזו הזכירה לי סיפור שהוא על פסוק אחר בפרשה- הוא כתוב מרגש,אז מעתיקה אותו כלשונו.
בלילה השני של הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, נאם נורדאו נאום ארוך בגרמנית, ובו שילב כמוטו פעמים אחדות את שלוש המלים הנצחיות של ירמיהו הנביא: "ושבו בנים לגבולם". כאשר נשאל, שאלו ציר צעיר מירושלים, ד"ר יהודה, איך הגיע אל הפסוק הזה, ועוד בעברית, והרי לא תאם את הרקע החינוכי שלו, אמר ד"ר נורדאו: את המילים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי - אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן שמונה או עשר שנים. ומעשה שהיה כך היה. יש לי קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי מהגרת מפולין, שביס לראשה, ועמה ילד כבן שמונה או עשר, חיוור פנים, וחולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אלי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל חדש, ומנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מגמגם צרפתית, ואני פונה לאמו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת - הוא לא לומד בבית ספר רגיל, הוא לומד ב"חדר", זה בית ספר ליהודים.
נזפתי בה קשות, כך מביאים אנטישמיות !
פתחנו בפניכם, הפליטים מפולין, את שערי המדינה, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן ?! היא התנצלה שהוא עוד צעיר, ושבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, וידע את השפה. ואני בזעם שואל את הילד: ב"חדר" הזה, מה למדת ? אז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני מהגרמנית שלי הבנתי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה ב"חדר".
יעקב על ערש דווי, הוא אומר, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו ומתחנן בפניו, "אל נא תקברני במצרים" אלא במערת המכפלה, שם קבורים אברהם ושרה, יצחק ורבקה, שם קברתי את לאה - "ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם". יעקב ממשיך ומספר ליוסף: "ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען, בדרך, בעוד כברת ארץ לבוא אפרתה, ואקברה שם בדרך אפרת, היא בית לחם" (בראשית, מז' מח').
מדוע דווקא כאן, בסמוך לבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל ? ממשיך הילד הזה, בן השמונה או העשר, להרצות ומביא דברי רש,י וחז"ל, יעקב אבינו הרגיש צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה גדולה להוליכני ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי את הטרחה הזאת לאמא שלך, לרחל, על אף שהייתי קרוב מאד לבית לחם. אפילו העירה לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך. אבל לא באשמתי ולא ברשלנות עשיתי זאת. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שבחורבן בית ראשון עתיד רב המרצחים של נבוכדנאצר להוביל לגלות את את בניה של רחל, את בני, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים יישמע, "רחל מבכה על בניה". ואלוקים יענה לה: רחל, "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ...ויש תקוה לאחריתך נאום ה', ושבו בנים לגבולם ! " (ירמיהו לא').
אני, מספר ד"ר נורדאו, לא ידעתי את נפשי. הסבתי פני לחלון כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות. ואמרתי לעצמי:"מקס, הלוא תבוש והלוא תיכלם ? אתה אדם משכיל, נחשב לאינטלקטואל עם תואר דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכל כתבי הקודש הללו. כלום ! ופה, ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט והוא מדבר על יעקב ועל יוסף, על ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכל חי לנגד עיניו". מחיתי את לחיי לפי שהסבתי את פניי אליהם ואמרתי בלבי: עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר !
-