פורום הריון ולידה (עמוד 195)

למשל אני הייתי עושה אם לא הייתי חוששת כי זה בשבוע מוקדם מדי כשעדיין יש חשש להפלה, ואז הכסף ירד לטמיון. היו לי 2 הפלות.

אבל אני ממילא רוצה לעשות מי שפיר, ולא רק בגלל הגיל היחסית מבוגר שלי.

אז זה משתנה בין נשים...

הרי זה סטטיסטי ולא אבחנתי אז תמיד יכול להיות סיכוי קטן.

זה גם בודק פחות דברים ממי שפיר לפי הבנתי. לא שמי שפיר יכול לחזות כל דבר אבל זה כן יותר רחב.

בעיני השאלה היא תמיד מה יקרה אם התשובה שיש בעיה, אם התכנון במצב כזה להפסיק את ההריון אז ברור שלעשות אפילו אם זה לא מי שפיר, אבל שתהיה לך אינדיקציה. אם בכל מקרה להשאיר אז נראה לי פחות קריטי, יותר מה שמרגיש לך

לגבי המשפט שכתבת על זה שאת 'רוצה רוגע נפשי שבע"ה הכל בסדר".

שום דבר לא יכול להבטיח לנו שהכל יהיה בסדר.

גם אם כל הבדיקות תקינות.

אצלנו בהריון האחרון עשינו מי שפיר (בדיקת שבב) ויצא תקין (בעקבות שקיפות עורפית מוגברת).

בסוף יש לנו מורכבויות רפואיות שלא ראו בהריון (ולא יכלו לראות).

אם היינו משלמים הרבה יותר על בדיקת אקסום כבר במהלך ההריון, היינו מגלים את המוטציה שגילו לנו אחרי הלידה (בבירור הגנטי שעשינו בעקבות המורכבויות הרפואיות).

ועדיין זה מן הסתם היה רק מבלבל, כי המשמעות הקלינית של המוטציה הזו מאוד משתנה (יש כאלו שזה בקושי משפיע, יש כאלו שיותר. אבל סה"כ לרוב אפשר לחיות איתה חיים טובים).

לא רוצה לכתוב את זה כדי להלחיץ.

רוב התינוקות הם בריאים ומתפתחים מצוין והכל בסדר איתם.

ואני כן בעד לעשות את ההשתדלות שלנו בבדיקות בהריון כדי לעלות על דברים שחשוב לעלות עליהם בזמן (אם זה בשביל לדעת להפיל במקרים חמורים, או לדעת לטפל במקרים שאפשר, או רק לעשות הכנה נפשית במקרים רלוונטיים).

אבל אני באופן אישי לא מאמינה בלהשקיע המון כסף בבדיקות שלא בסל, רק בשביל 'לדעת שהכל יהיה בסדר', כי את זה אף אחד לא יכול להבטיח לנו. עדיף בעיני להשקיע בתפילות... 

הרופאה שלי פחות המליצה

אמרה שזה יכול להציף דברים שכאילו בעייתים, אבל זה לא מדויק, אז זה ידרוש עוד בדיקות שלא בהכרח ירגיעו

(מקווה שאני מדייקת)

שורה תחתונה היא לא המליצה לנו לעשות

היה ממצא זניח בסקירה.

אותי לא הלחיץ בכלל, אבל בעלי ההיסטרי כמעט יצא מדעתו ולא מצא מנוח לנפשו.

עשיתי בשביל השקט הנפשי שלו (וגם אם חלילה היה מתגלה משהו - לדעתי עדיף לדעת מראש ולהתכונן)

רוב הסכום הוחזר ע"י הביטוח.

עלה מעל 3 אלף. קיבלתי החזר מהביטוח הפרטי

אותו...
כי אם אין, והכל תקין בסקירות, בשביל מה לעשות ניפט? 
מיותר לא???
(אלא אם כן את מעל גיל 42 ככה, ויש אומרים 40)

עובדות:

בדיקה יקרה? לא בהכרח. דרך מכון פועה זה עולה פחות מ-2,000 ש''ח, ואם יש ביטוח פרטי או ביטוח ברובד הכי גבוה של קופת החולים אז מקבלים את רוב הכסף בחזרה, אם יש גם וגם אז מקבלים הכל בחזרה.

בדיקה סטטיסטית? לא בדיוק נכון. רשמית זה נקרא כך מסיבות רבות, בעיקר כי לא בודקים תאים של התינוק אלא מנסים ללמוד עליו דרך dna חופשי מהדם של האמא. בפועל, כבר למעלה מעשור שלא היה שלילי כוזב בארץ, וגם במחקרים במדינות אחרות מדווחים על 0 שלילי כוזב.

דווקא חיובי כוזב כן קיים, אבל באחוזים שואפים לאפס. לכן אם התשובה חיובית אז ממליצים לעשות מי שפיר לווידוא סופי.

כל זה נכון אם מדברים על תסמונת דאון. בתסמונות גנטיות אחרות שהבדיקה יודעת לזהות ברמה זו או אחרת, אחוזי ההצלחה נמוכים יותר, לעיתים עד כדי כך שלא ניתן לסמוך עליה. אבל כאמור בתסמונת דאון אין שלילי כוזב. מי שקיבלה תשובה שלילית יכולה לדעת שאין את זה לתינוק שלה...

הבדיקה יכולה להחליף דיקור מי שפיר? לא. בדיקור מי שפיר אפשר לזהות כמות עצומה של שינויים גנטיים בעובר, גם כאלה עם משמעות קלינית וגם כאלה בלי משמעות.

האם הבדיקה בטוחה יותר מדיקור מי שפיר? חד משמעית כן. בבדיקת דם אין שום סיכון לאם או לתינוק, ובדיקור מי שפיר יש סיכון קטנטן של פחות מאחוז לסיבוכים.

דעתי האישית:

בשני מצבים לדעתי כדאי לעשות את הבדיקה:

א. אם ממילא זה לא עולה לך כסף, או שזה עולה אבל סכום כזה אינו משמעותי בשבילכם, אז למה לא? בשבוע 9 אפשר לגלות דברים שגם עם הבדיקות הכי מטורפות שיש, יהיה אפשר לגלות רק בעוד מספר שבועות.

ב. אם עלה חשד ספציפי לתסמונת דאון, ורוצים לשלול דווקא את התסמונת הזאת, מתוך ידיעה ברורה שיש עוד מאות פגמים גנטיים אפשריים שהבדיקה הזאת לא מגלה. כלומר אם מישהי עוברת דיקור מי שפיר רק בשביל לשלול תסמונת דאון והיא לא הייתה עושה אם לא היה עולה חשד לתסמונת הזאת, לדעתי כן כדאי לשקול ברצינות לעשות בדיקה ללא סיכון וללא זמן מנוחה וכו'.

אנחנו למשל לא הולכים לרפואה פרטית בהריונות, למרות שיש גם סל וגם ביטוח פרטי.

NIPT היה השימוש הראשון שלנו בסל, אחרי מספר הריונות שבהם הסל נשאר מלא...

או למשל אם מישהי הולכת לסקירה פרטית רק כי הסל מכסה, אבל סתם ככה זה לא באמת מאוד חשוב לה סקירה פרטית לעומת סקירה דרך הקופה, אז אולי אשה כזאת כן תשמח להחליף את הסקירה הפרטית בסקירה של הקופה + NIPT.

(אציין שבסקירה פרטית בודקים דברים שלא בודקים דרך הקופה אפילו אם מדובר באותו הרופא ממש, אז שלא ישתמע כאילו אני אומר שסקירה פרטית זה דבר מיותר... כאמור כל אחת והשיקולים שלה וניהול הסיכונים וניהול העו"ש שלה).

זה לא יורד מהסל הריון, אלא יש על זה החזר בנפרד.

אולי בקופות אחרות זה כן מהסל.

וזה לא ירד לי מהסל. קיבלתי פשוט החזר של רוב הסכום (עשיתי דרך מכון פועה ועלה פחות מ2000).

לא שלחו למיון.

הלכתי איתו לרופאה, ואחרי כמה ימים שעדיין לא עבר לקחתי אותו שוב.

היה זמן שהוא לא הסכים לינוק, ואז טפטפתי לו חלב לפה, כדי שלא יתייבש, וב"ה הוא חזר לאכול.

אם זה היה ממשיך יותר זמן, היה צריך לבדוק את זה.

יש לי תור ראשוני שקבעתי ממזמן והייתי אמורה ללכת כדי לבדוק את הסיפור עם המרפס... על הדרך אבקש לבדוק אותו כמובן

אם יש לך גודש, את יכולה לשאוב ולשמור, או לתת לו את החלב השאוב (אם ככה הוא אוכל יותר טוב).

מצד אחד היינו אצל הרופא הבוקר

הוא קצת מתנשם מהרגיל הוא אמר שזה נראה לו מהצינון

אבל החום כבר כן 38 ויולה ממש כל כמה שעות והוא כולה בן חודשיים בדיוק!!! ממש פיצקי וזה מדאיג אותי

נראה שפוך אבל כן מתעורר בין לבין ויונק פחות

הרופא אמר שאם ימשיך חום מחר נעשה בדיקת שתן ואני תוהה מה הסימנים שאני אמורה לחשוש מהם כבר היום

אם כן אז מבצעת בדיקות בקופה. במיון יש מלא וירוסים וזה מאוד מסוכן.

מצד שני הוא פיצי אז אולי כן לבקש הפניה למיון? לבקש שם חדר צדדי שלא ידבק ממה שהולך שם

רפואה שלימה!

תעדכני איך אתם

שולחים למיון רק בחום יותר גבוה.

רפואה שלימה!

הענין שנולד עם אגן כליה אחד מורחב

ובאולטראסאונד שעשינו בקהילה לפני שבוע אמר שלא רואה את זה כבר

אבל מן הסתם הרופא זוכר יותר טוב ממני.

בכל אופן, נשמע כמו וירוס. למה את כ''כ מוטרדת? כנראה נדבק מאחד הילדים (יכול להיות שהביאו וירוס והם עצמם  לא חלו ב''ה).

רק להקפיד שהוא חיוני ולא אפאתי ומרטיב טיטולים. יעבור בע''ה. ואת בנתיים תשאבי שלא תהיי עם דלקת וגם זו הזדמנות לאגור חלב. 

מזדהה עם חוסר ההכנה- הנפשית והפיזית. נראה לי שהכנתי תיק רק בסביבות התל"מ (אני תמיד יולדת אחרי, אבל תמיד יכולות להיות הפתעות).

מציעה כן לקחת פסק זמן לפני. לסיים מה שדחוף ולצאת. להספיק לנשום קצת לפני הלידה (בהנחה שאת לא מאלה שקשה להן להיות בבית ו"לחכות" ללידה. לי זה ממש סבבה, ואני נהנית מזה). 

חייבים?

לא בטוח

כל אחת מה שמתאים לה.

במקומך הייתי עושה השתדלות רק עד סוף החודש הנוכחי כדי שתהיה משכורת משמעותית לחל"ד

או לחילופין יוצאת עוד קודם ואז דצמבר כבר לא מחושב מבחינת ב"ל

אגב לגבי התגמול יש להם חישוב לזה

אם זה יותר מ- 25% מהמשכורת אז נותנים הפרשים.

למרות שזה נראה הדבר הכי לא מתאים.. אולי תנסי לפנות לך מעכשיו כל יום חצי שעה לעניני הלידה, ולנסות לארגן את הדברים.

גם יתן לך זמן מוגדר, וגם וגם יעזור לך להתכוונן ללידה.

כמו כן קחי בחשבון שלוקחים  בביטוח לאומי בחשבון רק חודשי עבודה מלאים. אז לכאורה, גם אם תסיימי את החודש הנוכחי (12) הוא יהיה החודש האחרון שנחשב לך לדמי לידה. 

אני במצב כזה יוצאת לחל"ד ב-1.1 וככה עוד יש לך כמה ימים עד התל"מ.. כמובן במידה ולא תלדי קודם.

חשוב לפנות זמן לזה, לידה טלטלה לגוף ולמשפחה, ולוקח זמן עד שהכל חוזר לתקנו, לפחות להגיע לשם במצב כמה שיותר רגוע ומאוזן.

העיקר שיהיה בקלות, בשמחה, בידיים מלאות, אמא בריאה ותינוק בריא בעז"ה.

מה בעצם את מתלבטת

אם ללכת עכשיו למיון?

אני חושבת שבאמת אין כ"כ מה לעשות עכשיו חוץ מלחכות למחר בבוקר ולקוות שלא יצא לבד

ולעבור את הגרידה כמתוכנן.

אולי אם תקפידי ממש לשכב כל הזמן עד הגרידה זה יעכב  במידה מסויימת.

חיבוק גדול ושיעבור בקלות.

היא האם זה שהופיע דימום אוטומטית פוסל את הגרידה?

זאת אומרת אם מחר כשאגיע ואגיד שהתחיל דימום יסרבו לבצע גרידה?

כדי לא לעשות סתם גרידה אם כל התוכן יצא.

הרבה נשים מגיעות מדממות לגרידה

קבעו לי תור לגרידה,

הייתי בשבוע 10 פלוס לעובר שהתאים לשבןע 8 פלןס 3

אבל ההפלה התחילה יום קודם. קצת דימומים שיתגברן ויתגברו עם כאבי בטן

אז בעלי לקח אותי למיון לבדוק אם יש מה לעשות גרידה או שהכל יצא.

שבאנו אמרו לי שיש שארית ממש קטנטונת.

ובאמת היא יצאה בהמשך... ולא היה צורך בגרידה.

הפלה ראשונה לקחה לי כמה ימים. התחיל דימום ורק ביום החמישי אחרי הדימום התחילה ממש ההפלה...

קיצר איפשר לדעת. אם הדימום מתגבר ומתחילים צירים וכאבי בטן הייתי הולכת לבית חולים. 

עשו לי גרידה שהייתה הרבה פחות מפחידה ממה שחשבתי

תודה לה'

מקווים שמעכשיו נזכה לבשורות טובות

מהממת שאת ותודה ממש על ההתעניינות❣️

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

מדפדפת להנאתי

הכי נוח שמצאתי 

מחולק לערימות: מטפחות של שבת, מטפחות צבעוניות, מטפחות חלקות, ומטפחות שאני פחות משתמשת.

לי נח ככה, אבל אולי אם היו לי יותר מטפחות זה כבר לא היה נח.

לא מסודר במיוחד אבל נוח מאוד

אבל האמת לאחרונה מרגישה צריך למצוא פתרון אחר.

זה ממש מבולגן בעין ו'שמן' ומלא פעמים אני לא מוצאת מטפחת על המתלה

שם זה מחולק ל4 קטגוריות שונות.

וכן, יש לי הרבה...

שנהיה גליל ארוך כזה

מרובעות מקפלת ל4 (שזה נהיה בצורה של צעיף) ואז מגלגלת

וכל המטפחות אחת על השניה במדף אחד- אבל ממש קל לשלוף גליל גם מלמטה וזה לא מבלגן את כל הערימה...

צריך קצת להתרגל לקפל ככה תמיד אבל מאז שהתרגלתי זה גם לא דורש ממני כ"כ

קיצר ממליצה!

מקופלות. מאורגן לפי צבעים. הכי נוח ככה...

אני לא מחפשת יותר מידי כי זה לפי צבע אז בדיוק יודעת מיקום, ולפי צבע זה עוזר שגם לא משנה לי הסדר בין חגיגיות לפשוטות

ומגלגלת

נוח ביותר!

הגיוני שיהיה שינוי הורמונלי בהפסקת ההנקה.

ועד שיהיה איזון.

הלכתית יש שוני לגבי דם בניגוב בין אשכנזיות לספרדיות אז כדאי לברר

גם לגבי התפקיד החדש שהיא יכולה להציע לך אצלה (תבקשי שהיא תציע),

אבל גם לגבי המשרה הכביכול לא טובה: למצוא עוד אנשים, בארגון ומחוץ לארגון, שיכולים לספר עליו ואיך הוא באמת...

ולכן אל תסמכי על מה שהיא אומרת

הייתי מבררת עוד קצת

אפשר גם לעשות יתרונות וחסרונות לכל תפקיד כדי לנסות לקבל החלטה מושכלת.

היא עשויה להיות מקור המידע הכי אמין שתוכלי לשמוע על המשרה.  תדברי איתה. תשתפי אותה ותתייעצי איתה.

מצטרפת לתחושה החזקה שהמנהלת הנוכחית פשוט לא רוצה לתת לך ללכת.  עכשיו היא תהיה בבעיה, אחרי שהמשרה ההיא, שלא הצליחו לאייש תקופה ממושכת, תתמלא בעובדת מעולה, והמקום שלך יישאר ללא איוש והמנהלת תצטרך להתאמץ מאוד כדי לאייש אותו.  

לגייס עובד טוב למשרה, זה ממש תיק לא פשוט למנהלים.  

לפרסם, לראיין מועמדים , לבחון, לברור, לבדוק, להתפלל ולקוות שמי שייבחר/תיבחר, אכן יהיה עובד מוצלח ומסור ואחראי.  וגם אז יש תקופת הסתגלות והכרות עם סביבת העבודה, ובתחילה העובד עוד לא כל-כך עצמאי וחלק לא מבוטל מהאחריות ממשיך ליפול על המנהל, עד שהעובד החדש הופך למיומן ועצמאי.

בהצלחה!!!

לא ברור לי למה שולחים עובדת להודיע למנהלת שמיעדים אותה לתפקיד אחד

וזה לא נסגר בדרג הבכיר לפני שזה הוצע לך

התגובה שלה גם מאוד מוזרה

ונשמע שזה נובע ממצוקה

אבל בשבילך זו הזדמנות לשפר תנאים

לעשות משא ומתן

ומי שמציע את הכי טוב- יזכה בך

מה גם שהיום עדכנו אותי שנשארנו שני מועמדים במכרז ויש ריאיון נוסף שהם רוצים שאעבור

ממש מוזר שלחצו לדבר עם המנהלת אם זה עדיין לא סופי.

ממש מעצבן

התנהלות אכן מוזרה. באסה.

שלך הגיונית

תינוק אכן יכול להוות קושי גדול

לא רק בגלל שלא רגילים

אלא בגלל שזה אינטנסיבי ועבודה קשה

אצלי דווקא ככל שהפער היה יותר גדול

היו לי יותר כוחות ויותר פניות לטיפול ויחס לתינוק

כנראה בגלל שנות המנוחה שהיו לי לפני

בין שני הקטנים, וזה דווקא היה נפלא.

נכון שקשה שוב לקום בלילות, אבל זה לא באותה רמת אינטנסיביות אינסופית.

כשיש עוד ילדים גדולים, את יכולה לברוח ולקבל קצת זמן לבד כמעט בכל רגע כי יש עוד מישהו שיעזור.

נגיד ממש עכשיו רציתי קצת זמן בטלפון, והבת שלי לקחה פיקוד על הקטן שוחררה אותי. זה כל כך אחרת מרצף של קטנים שאין לך שניה להיכנס לשירותים בלי שיספקו לך על הדלת...

ב''ה יהיה בטוב ובנחת.

תכתבי מה מטריד אותך, מה את חושבת שייה קשה,

וגם תכתבי מה מקורות האנרגיה,

במה ובמי את יכולה להיעזר.

לבנות מעין תוכנית עבודה, זה יעשה לך סדר.

ולדעתי נקודה חשובה דווקא בגלל שלא ילדת הרבה שנים- לדאוג לעצמך לתעסוקה כלשהי בחופשת לידה.

לא להיות תקועה בבית.

תבדקי אופציות מה את יכולה לעשות, אם יש מפגשי יולדות או קורסים או חוגים שאפשר לבוא עם תינוק.

מופרשים הורמונים אימהיים והם יתנו לך את החשק לטפל בתינוק ואת כל התנאים לזה. הגוף שלנו ממש מופלא ובנוי לזה...

כרגע את לא שם אז את בלחץ...אבל אחרי הלידה זה יבוא בעז"ה. גם אם לא מיד זה יגיע קצת אחרי.

ועכשיו לא יכולה להפסיק להסתכל עליה

אבאלה איזה מתיקותתתתתת

זה מה שאני מתפללת שזה ירחיב לי את הלב

ואני יהיה מאושרת מכל רגע.

שלא יהיה אכפת לי בכלל "הויתור" כביכול על השחרור והחופש.

כי באמת לא מגיע לו

ואחרי הלידה לאט לאט בטח הכל ישתנה..

נכון יקח כמה שנים שתחזרי למצב שאת בו עכשיו (ונשמע שאת מחבבת את המצב הזה)

אבל אלו יהיו שנים מאושרות של אהבה ונתינה

עצות פרקטיות אם את בענין של קניות וזה עושה לך טוב

זה "להכנס לאוירה" עם קניות לקראת...

שמיכה, ביגוד יפה שמושך לך את העין.... וכל דבר שעושה לך טוב

וגם עם הנתינה מגיעה אהבה

בהריון יש מתח פנימי כזה... הכל נהיה כזה קפיץ דרוך מבפנים

אחרי הלידה משהו נרגע

בע"ה יהיה בסדר!!!

ותמיד חוששת שהחופש שיש לי יפגע.. כי באמת תינוק קטן זה טיפול יותר אינטנסיבי.

אחרי הלידה הם כאלה מתוקים שעם הקושי יש סיפוק והנאה מהתינוק החדש. ז"א יש היבט מסוים שזז הצידה אבל נכנס משהו טוב אחר.

ולהרגשתי כבר אחרי כמה חודשים יותר קל להשאיר בייביסיטר ולצאת קצת יותר במיוחד כשיש כבר ילדים יותר גדולים. גם החופש לאט לאט חוזר, במינון שונה אבל זה בסופו של דבר משתנה ושוב אפשר להרפות ולשחרר.

אבל מזדהה עם הלחץ לפני הלידה.

איך אסתדר? גם ככה שאר הילדים ערים בלילה, זה אומר שיש לילות לבנים בלי תינוק חדש...

אין רגע לעצמי. ועוד עם NB

לא מצליחה להשתלט על הבית בלי תינוק קטן כשלבד בבית מרוב עייפות, אז מה יהיה אח''כ

וזה רק חלק מהמחשבות..

אבל אחרי הלידה, משהו נרגע. לא אגיד שקל..

המתיקות של הילדים והתחושת סיפוק עושים משהו

וגם מרגישה שיש ירידת מתח אחרי הלידה בכללי

אז כן - למדתי שאצלי זה חלק מהתחושות של ההריון.

בע"ה שיהיה בקלות ובידיים מלאות!

המתיקות לשהם נותנת כוחות שלא חשבתי שיהיו לי

ממש

לא ישנתי עכשיו כמעט שבוע יותר משעה רצוף ועדיין יש פשוט אושרררר בלב מהמתיקות, מהטוהר המדהים בלי עין הרע!!

שזה עומד להשתנות אחרי הלידה.

עשינו בשערי צדק, אצל מנהל מחלקת כירורגית ילדים.

בעיקרון היה באשפוז יום, אבל בגלל שהניתוח היה רק אחרי הצהריים, הוא נשאר ללילה להשתחרר על הבוקר.

ההתאוששות היתה ממש קלה.

מוזמנת לשאול עוד דברים.

אני כל כך בורה בכל המערכת....

או סתם יצא?  

היתה לנו אפשרות לבחור רופא ללא עלות.

זה היה לפני 6 שנים.

אני חושבת שהיה בלי תשלום בכלל, רק עם התחייבות מהקופה.

ובגלל שהיה לנו את הביטוח הכי גבוה, אז גם יכולנו לבחור רופא.

כירורג ילדים בקופה נתן לנו הפניה לבית חולים.

היו לתינוק אשכים טמירים (לא ירדו לשק האשכים אלא נשארו בבטן) ואח''כ, כשירדו למקום שלהם, הפתח, מעבר בין האשכים לבטן, נשאר פתוח. (בקע). עשינו ניתוח בשני הצדדים. בשניידר. היה מצוין ב''ה והחלמה טובה. מדובר לפני בערך 9 שנים. תרגישו טוב.

ועשיתי ניתוח הרניה בגיל שנה וחצי.

את שני הניתוחים עשיתי בשניידר ברפואה הציבורית 

בסה"כ שלחו לא"ס מוח וראו שהכל בסדר

אל תתרגשי

פשוט תעשי את הבדיקות ששולחים אותך וזהו.

שמשהו במבנה הראש קצת שונה והמצח קצת בולט

תאמת אני לא ראיתי שום דבר חריג

אבל לא היה לי אכפת לעשות את הבדיקה...

איך ההתפתחות שלו עד עכשיו?

לא קצת. משהו שרואים ישר. מאז שהיתה תינוקת.

לא יודעת אם ואיזה בדיקות עשו. אבל אין לה שום בעיות. נערה חכמה מאוד ורגילה לחלוטין. 

רק לשים לב לשינויים, ושהמרפס לא תופח.

ולהקשיב לעצמך. אם הרופא נראה לך פחות מבין בזה, לפנות לחוות דעת נוספת.

רק בריאות!

ממליצה ללכת לאחד כזה

ולא רק לרופא ילדים

כדי להרגיע את חששותיך.

אחי נולד עם מרפס סגור לגמרי ובגיל 4 חודשים עבר ניתוח לפתיחת מרפס כי כשהמרפס סגור אז הראש גדל לאורך ופחות מעוגל.

נעלמים מרשימת הפורומים, אחרי תקופה מסוימת ללא פעילות.

את יכולה לשאול בפורום משוב...

/forum/f51

(חיפשתי את השם של המנהלת, מסתבר שלשעבר, ודרכה הגעתי לפורום).

בשורות טובות!!!

ואנחנו לא משתמשים בו בכלל

קניתי גם מסאז' לעיניים מאין משקפת עם מוזיקה רטט חום ועוד - גם לא משתמשים.

השתמשתי בזה פעמיים שלוש וזהו. 

אבל זה לא בשימוש יומיומי

ואני עוד לט מוצאת לך קישור, אבל הוא מעולה

משו דומה - ידית עיסוי. ראיתי שמוכרים בדר גב

אחרי מה ששושנושי כתבה חשבתי אולי על משהו כזה

חגורת עיסוי רטט לגב BACK VIBRATION | ד"ר גב

אבל בהתחלה ראיתי את זה

מכשיר עיסוי ומסאז אישי PRO | ד"ר גב

זה דומה למה שיש לך?

אני לא מחפשת שיהיה לה לשימוש יומיומי, אבל כן רוצה שיהיה לה שימושי.

חבל לי להשקיע במתנה שתשב במגירה.

זאת מישהי בת 50+ עם כאבי גב שהולכת למסאז'ים מידי פעם (ככה שאני יודעת שהיא בסדר עם מגע)

לכן חשבתי שזה משהו שיכול להתאים לה ולשמח אותה.

מכשיר עיסוי חשמלי TWIN PRO | ד"ר גב

כזה

רק שאצלי יש לו 3 עיגולי רטט ובלי חימום

יש לי גם חגורת רטט מחממת שהיא גם ממש נחמדה אבל המכשיר בקישור יותר מתאים לגב לדעתי

היו לי ממש כאבי גב קשים, וזה עזר לי מאד...

מאז זה בקושי בשימוש, אבל זה היה לי מעולה כשהייתי צריכה.

עלה 160 לדעתי

בסליחה שהוא קצת מכני ומעושה, כשהוא מגיע בצורה של דרישה מילדים.

סליחה זה חשוב

יותר חשוב ללמוד איך מתנהגים

הסליחה היא לא מה שגורמת להם להבין האם מה שהם עשו בסדר או לא (לפי דעתי)

לגבי התנאים - בעיניי לא להכין לו אוכל, זו תגובה חריפה לאי בקשת סליחה. זה אמור להיות מנותק לפי דעתי. מה גם, שרעב (ועייפות גם, ועוד גורמים פיזיים), באמת מקשים על ההתנהלות ולפעמים אחרי זה הרבה יותר רגועים וקל לנהל כל סיטואציה הרבה יותר טוב 

הוא עלה על עץ, והיה צריך סולם לרדת ממנו.

זה באמת לא בסדר שהוא זרק קוביות, וגם לא בסדר שהוא ענה לך כמו שענה.

אבל אני מרגישה שיש כאן קצת פער בין הציפיות שלך, לבין ההבנה והיכולת שלו.

לא תמיד שיח הוא בדיוק מה שמתאים, במיוחד לא בזמן מעשה.

לפעמים משפט קצר וחותך, בטון החלטי, הוא יותר אפקטיבי משיח והסבר, שאולי מתאים שיהיו, אבל בשלב של נחת ואחרי מעשה, ולא תוך כדי.

זה לא שהוא נשאר רעב כן?

הוא רצה שאכין לו משהו ספציפי אחר משל כולם

אמרתי לו שאני בשמחה אכין לו אבל זה לא יתכן שהוא מתעלם מההוראות שלי

ואז רוצה שאני אשמע את כל הבקשות שלו

ולכן קודם כל הוא יפסיק את ההתנהגות שלו (כאמור משך בחצאית וכו')

ואז אני אכין לו את האוכל.

הכל קרה תוך כדי אמנם הסאגה התמשכה אבל עדיין עמדנו באותו מקום במטבח (ובאמת כשיצאתי זה נגמר.. כי הלכתי והוא נשאר וזהו)

ואני מסכימה שסילחה זה מעושה

במיוחד אם אומרים לך מה להגיד

אבל אם זה כל כך מעושה- למה זה כל כך קשה?

אני אשאל אחרת- את מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

(שוב, הוא עדיין מושך לי בחצאית וצורח, לא משהו שקרה שלשום- על זה אני באמת לא חושבת שיש ענין 'לבקש סליחה')

אם הוא היה מפסיק, היה אומר די, משהו, באיזשהו אופן מביע שינוי- הייתי זורמת איתו.

אני אומרת לו תגיד סליחה כי הוא אומר לי אבל אני לא יכול, אני לא יודע להתנצל אני לא יכול להפסיק אז אני אומרת עזוב, תגיד סליחה- מילה קצרה ופשוטה שאתה מכיר ובזה נסיים את הסאגה

לא צריכה להיות תלויה במה שבן 6 אומר (וגם לא באף מילה שאי מישהו אומר)

את צריכה לסיים את הסאגה לא הוא

הוא ילד קטן

הוא לא צריך לנהל אותך

להודות שהיה לא בסדר

למרות שהוא לא חושב ככה,

יש לך שתי אפשרויות:

1. להשתמש בכח כדי לגרום לו להגיד את זה

2. לתת לסיטואציה לשקוע ולייצר סביבה שמעודדת חשיבה רפלקטיבית ואינטגרטיבית, כזו שיכולה לקחת בחשבון את הצרכים והרגשות שלו וגם של הזולת בו זמנית, ובמקרה כזה יכול להיות שבין השאר יעלה בו הצורך להתנצל (אבל לא בטוח).

אבל

במקרה שלכם

אני ממש לא חושבת שהוא היה לא בסדר

ובעיני ממש לא כדאי להכנס לנישות האלה.

ילדים מונעים מדחפים

המח שלהם עוד לא בשל לראות את התמונה השלמה ולעשות מה שנכון

לפעמים הדחפים גורמים לפגיעה באחר

וזו אחריות שלנו המבוגרים לנהל את הסיטואציה.

כן כולל פגיעה בין האחים

וחוצפה (שהיא בכלל מגננה מובהקת).

אם התינוקת שלי צרחה כל הלילה ובגללה לא ישנתי

או נשכה ופצעה אותי בהנקה

זה בוודאי פוגע בי. אבת אין לי שום ציפיה שהיא תיקח אותי בחשבון כי היא לא בשלה לזה, היא עושה מה שהיא צריכה ויכולה בהתאם למה שעולה בה באותו רגע.

ילד בן 6 בדרך כלל מסוגל ליותר מזה, אבל לא תמיד. לפעמיפ הוא מוצף, לפעמים עולות בו אגרסיות, או מגננות מכל מיני סוגים וזה בסדר וטבעי שהוא מרביץ, מתחצף או לא רוצה לעושת מה שאמא אומרת.

אנחנו צריכים לנהל את הסיטואציה ולעזור לו שם, לא להפוך אותו למבוגר שעושה מה צריך אלא להתבונן בו ולהבין מה הוא מרגיש וצריך, לעזור לו להתווסת, לעודד אותו לעשות דברים שמתאימים ליכולות שלו באותה סיטואציה ולשלב ההתפתחותי שלו באופן כללי ולהמנע מלדחוק בו לעשות דברים שאינו מסוגל אליהם כרגע - מה שיפחית רצון נגדי.

חושבת, שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית

זה נכון שכהורים אנחנו צריכים לחנך את הילדים שלנו

אבל פשוט לא תמיד זה בדיוק הזמן המתאים, ואני לא חושבת שיקרה משהו אם נחליט בסיטואציה מסויימת לוותר על החינוך (הספציפי)

מה זאת אומרת בהקשר הזה?

את שואלת האם אני מכירה דרך אחרת שבה אנחנו אומרים הייתי לא בסדר?

באופן כללי, כן. דווקא לפעמים שהילדים שלי לא רוצים לדבר, אני מבינה שהם הבינו. זה לא תמיד נכון. אבל לפעמים אני אתחיל להגיד משהו, והם יגידו "אני לא רוצה לדבר על זה. הבנתי הבנתי" זאת אומרת, הם מתביישים, מבינים, אבל להגיד את זה ממש בפה מלא? זה כבר קשה. אז למה להקשות עליהם?

אותו דבר פה

השאלה מה המטרה

האם הוא עושה פעולה לא נעימה שאת רוצה שהוא יפסיק אותה מיד - והדרך שחשבת לנכון היא שמבקש סליחה

או שרצית ללמד אותו שהוא לא מתנהג יפה, ולכן רצית שיבקש סליחה

אלו שני דברים שונים

אם זו הסיטואציה הראשונה, כשרואים שזה לא עובד, ואם המטרה היא להפסיק התנהגות, אז עדיף היה לעבור לדרך אחרת. זה יכול להיות התעלמות, זה יכול להיות חיבוק גדול מרגיע, זה יכול להיות להגיד לו להירגע בחדר. לכל אחד מתאים משהו אחר.

אם זה היה לצורך חינוך, אז אני שוב חוזרת לנקודה שלי, שא. לא תמיד חייב לחנך, ב. לא תמיד חייב לחנך מיד, זה בסדר גם לחכות להזדמנות אחרת

'שלא כל סיטואציה בהכרח מחייבת הזדמנות חינוכית'

אני חושבת שכל סיטואציה בה ההורה מגיב נכון

זו הזדמנות חינוכית לילד

לראות הורה מגיב בסלחנות/ בסבלנות/ באסרטיביות/ באמפתיה

וזה רוב החינוך

דוגמא אישית טובה 

לדבר איתו, בלי שיפוטיות, לנסות להבין מה הכוונה שהוא לא יכול לבקש סליחה. אפשר לקרוא ביחד את הסיפור המקסים של אמונה אלון "איך מבקשים סליחה", ולדבר על זה.

אבל, לדעתי האישית, מאד מאד חשוב שידע כן לבקש סליחה. לא בשביל המילה, בשביל היכולת שלו להתנצל, להודות בטעות, להכיר בזה שהוא עשה משהו לא בסדר, מול עצמו ומול מי שנפגע ממנו.

אחרי כל השיחה וההבנה וכל זה, הייתי מבהירה שזה הכל טוב ויפה אבל בסופו של דבר - הוא יבקש סליחה. בעל פה, בכתב, איך שהוא רוצה. אבל הייתי דואגת שהוא יעשה את זה. (אצלנו בבית לא רק מתעקשים על הסליחה אלא גם על ההכרה המפורשת בטעות - "סליחה שעשיתי איקס")

לא הייתי מונעת אוכל ושתיה או משהו בסיסי כי זה יכול לקחת גם יומיים, אבל כן הייתי מתעקשת לפני משהו שהוא לא בסיסי לשמוע את הסליחה.

מצד שני, גם לא הייתי הופכת את זה למשהו עם כעס ואישי, או העלבויות ועניינים כי זה רק יהפוך את הסיטואציה למפלצת, פשוט בענייניות - כמו אם הוא לא התקלח, או שכח לשים גרביים - לא ביקשת סליחה, תבקש. 

שמושגי הזמן של ילדים הם קצת שונים משלנו.

זה נכון שהם זוכרים מה קרה, אבל "לגרור" מקרה במשך יומיים, זה לא בהכרח נכון...

ילד מבחינתו כבר עבר והתקדם הלאה, וזה קצת להישאר על מקרה יותר מידי זמן לגיל הזה.

אבל אני ממש ממש מאמינה בקריטיות של היכולת להכיר בטעות שלך מול עצמך ומול אחרים. גדלתי עם אחים שחלקם היו ילדים טובים טובים טובים ומדי פעם כשהתפלק להם משהו לא טוב הם מאד התקשו לבקש סליחה/להודות בטעות ולא רק מול אחרים, בכללי הם היו כל כך רגילים להיות ילדים בסדר גמור שממש לא הצליחו להכיל שעשו משהו לא בסדר, וקצת התנהגו כמו שהפותחת מתארת. בגלל שזה לא קרה כל הזמן, ורוב הזמן הם היו בסדר פשוט העבירו להם את זה, ועם השנים ממש הרגשתי איך הם בונים לעצמם חומה של חוסר מודעות עצמית רק כדי לעולם לא להיות טועים. והיום כמבוגרים - הם אף פעם לא אלה שלא בסדר, תמיד הם לא התכוונו, לא שמעת נכון, בשפה ההלכתית הביטוי הזה לגיטימי, לא הבנת אותם, או אלף ואחת תירוצים אחרים אבל בסופו של דבר הם לעולם לא מצליחים להודות בטעות שלהם, להתנצל גם אם אמרו משהו לא מתקבל על הדעת ולהכיר בזה שלפעמים הם לא בסדר.

נכון, זה תיאור קיצוני, אבל במציאות זה לא כזה קיצוני, כי גם היום הם אנשים בסדר גמור עם חיי חברה עשירים שרק מדי פעם יוצא להם כזה דבר אז כמו פעם - אנשים מרימים גבה ומחליקים להם. מה בגיל 30 תריבי עם אחיך על משפט אחד שהוא אמר?!

אבל ילד בן 6 שבוכה חצי שעה שהוא לא מסוגל לבקש סליחה - בדיוק ככה זה התחיל.. 

לא חולקת על הצורך של להכיר בטעות

לא בטוחה שהדרך היא בלהכריח לבקש סליחה ולהתעכב על זה כל כך הרבה זמן.

יש כל מיני דרכים לחנך, ולפעמים גם נבחר דרכים שונות בסיטואציות מסויימות ולא תמיד נפעל בדיוק אותו הדבר.

בעיניי צריך לסגור סיטואציות עם ילדים בטווח הזמן המיידי, ולא למשוך את זה, גם לא לערב.

לדבר באופן כללי? זה אפשר.

יכול להיות שיקרה משהו בבוקר, ואחליט במודע לדבר אחרי צהריים. אבל זה אז זה לא יהיה כדרישה ותנאי מה לעשות עכשיו, אלא כהסבר ושיח בינינו. 

מנסה לחשוב על עצמי בתור ילדה יותר קטנה מ6 גם, זה נותן לי איזשהי אינדיקציה, איך הרגשתי לגבי דברים או איך חשבתי עליהם. יצא לי בתור ילדה לקבל עונש על מעשים אחרי כמה שעות ואפילו אחרי שבוע (מעשה שנעשה בשבת והמענה היה בשבת אחר כך כשבסיטואציה דומה  לא התאפשר לי הדבר שבגללו התנהגתי לא בסדר) וכל עוד זה נאמר בהקשר של המעשה "עשית x ולכן זה לא מתאים ש-y" גם כשזו ממש לא היתה השלכה של המעשה שלי (נגיד לא קיבלתי ממתק כי התחצפתי), זה משהו שהבנתי וקיבלתי.

אני חושבת שילדים מסוגלים להכיל יותר ממה שמייחסים להם היום.

ברור שבמצב אידיאלי עדיף לסגור את הנושא באופן מיידי, בתוצאה למעשה, וכו וכו וכו.

בפועל דברים מורכבים יותר ובעיניי יותר חשוב שהילד מבין שהדברים נעשים מתוך שיקול דעת ולא מתוך כעס רגעי של ההורה ושיש משמעות למעשים שלו מאשר שהמענה ניתן באופן מיידי למשל.

ובסופו של דבר, האמת, זה גם מאד מאד קשור לאופי של הילד, והורים הרבה פעמים מבינים אינטואיטיבית מה יותר נכון מול הילד הספציפי, לא משנה מה יותר נכון לפי הספר.. 

כותבת באופן אמורפי

אני כותבת מניסיון שלנו

אצלנו ראיתי שאין טעם "לגרור" דברים.

זה לא קשור לשאלה כמה הילד שלי יכול להכיל

זה קשור לבשלות של ילד

אני לא אעשה לילדים שלי הנחות בהתנהגות

אבל אני פשוט אומרת, שהרבה פעמים לנו כהורים משהו נראה מאוד מובן מאליו, והילדים בכלל כבר שוכחים מזה.

זה קשור גם לתפיסה שלרוב יש מניע לילד אם הוא מתנהג בצורה מסויימת, מצד אחד לא תמיד יעיל לדבר באותו רגע, מצד שני, לגרור את התנאים הלאה, זה גם לא נכון.

אני אעדיף בזמן אמת להגיב במשפט קצר וחותך

ואם אראה שיש צורך, אדבר על זה גם בזמן רגוע אחרי זה. הם ייזכרו

אבל כל שפת התנאים, והחובה בהקשר לבקשת סליחה, בעיניי לא מתאימה לאורך זמן ולא יעילה

יש משהו לא הוגן או מלחיץ, להחזיק ילד באוויר בציפייה לעונש.

מאוד קשה בעיניי להתנהל ככה.

ילד שיודע שאם הוא עשה משהו לא בסדר, יכול לחכות עכשיו שבוע בשביל עונש, יוצר תחושת לחץ ממש גדולה.

הרבה יותר הוגן ונכון, לסגור אירועים, ולא להחזיק את הילד בפחד מה יהיה העונש ומתי הוא יהיה.

לצד זה שחשוב לחנך ללקיחת אחריות, בעיניי חשוב לא פחות לדעת להעביר הלאה לפעמים, ולא לנטור.

לגבי העונשים, זה לא ששבוע הילד "מחכה לגזר דין", אלא באותו רגע אומרים לו בזמן איקס יקרה ככה (בקניות הבאות לא תוכל להצטרף, בארוחת הערב לא תקבל את הממתק או כל דבר אחר) ואז גם אם היישום קורה לאחר זמן, פשוט מזכירים לו ברוגע ובשקט ובזה זה נגמר. זה לא הופך לאיזו עננה שמסתובבת לו מעל הראש 

כנראה לא לגמרי מצליחות להבין אחת את השנייה

או שההבדל הוא על הטרמינולוגיה של דרישה.

כי גם אני חושבת ששיחה רגועה מאוחרת יכולה להיות אפקטיבית יותר ונכונה יותר

פשוט להציב תנאי של "תבקש סליחה אחרת לא תוכל לעשות א,ב,ג" זה לא נכון בעיניי

זה מכניס את הילד למלכוד, וזה לא מה שמוביל אותו להבנה על הטעות

שיחות אצלנו יהיו יותר בכיוון של:

- דיבור על מה שהיה

- אתה מבין למה זה לא בסדר? / לא נעים / פוגע?

ואז אם זה באמת נעשה בצורה טובה הילד יבין מעצמו.

ואז השאלה תהיה

אז אני חושבת שצריך לבקש סליחה, מה אתה אומר?

ולרוב זה כבר יהיה כן, אם הוא באמת הבין.

אבל אם הוא לא הבין, גם אם אכריח אותו לבקש סליחה, זה לא מה שיגרום לו להבין.

נראה לי בעצם הבחבוש שלי זה כי סליחה מגיע רק אחרי הבנה בעיניי, ולכן אין טעם להכריח לבקש סליחה סתם ככה

השיחות הרגועות הן הכי מועילות, וכן אני מתעקשת על הסליחה אבל לא ראיתי סיטואציה שבה יש שיחה טובה והבנה של הילד ועדיין הוא לא מוכן לבקש סליחה.

אולי את צודקת והשיחה זה העיקר, כל עוד הילד לא רק מקשיב ומנסה להצטדק אלא אקטיבית מביע הבנה לעובדה שהוא היה לא בסדר.

למרות שעדיין יש משמעות בעיניי, גם אם סימבולית,,לבקשה של הסליחה ממי שנפגע. כאילו, יכול להיות שהילד שפגע הבין והפנים, הכל טוב, אבל הילד שנפדע הוא גם צד פה, הוא גם בנאדם, ומגיע לו גם לעשות קלוז'ר למה שקרה ולא רק שהשני יבין. גם אם הוא מבין אז למה ככ בעיה לבוא לנפגע ולתת תוקף לפגיעה שלו?

שהענשתי ילדים. ענישה היא דרך מאד מאד בעייתית לחנך, בטח אם זה כדרך חיים.

ברור שיוצא שאני כועסת/גוערת/מעירה/מסבירה

אבל להעניש? לא יודעת, לא זכור לי שיצא לי.

אבל כשצריך לדעתי אני עושה את זה. אולי זה גם תלוי מה את מגדירה עונש, אבל גם אם לא,  אם זה עובד אצלכם ואף פעם אין צורך בענישה - נהדר..

מניחה שגם ההודעה השניה שלך מכוונת אליי - זה בסדר גמור שזו הגישה שלך, הגישה שלי שונה, ואני רואה שזה מה שנכון לעשות אצלנו.

גם לא יודעת מה את מדמיינת, זה לא שאני לוקחת יום ויושבת עם הילד בחדר עד שיסכים לומר סליחה, אבל כן מדברת, מוודאת הבנה גם אם הוא לא מסכים להודות בזה, ואם הוא מבקש משהו אקסטרה, אז כן אסרב עד שיאמר סליחה.

בעיניי זה גם לפעמים עוזר להם לרדת מהעץ 

גם אם חשוב לך מאד בקשת סליחה והכרה בטעות, התעקשות על כך לא תוביל למקום הזה!

הוא בן 6 בסך הכל, יש לו מספיק שנים ללמוד להכיר בטעות ולבקש סליחה, להתעקש

ולהתווכח ולעמוד על כך במשך שעות, בודאי לא יוביל לתוצאה המבוקשת.

לאט לאט, בנועם, בדיבורים ולא בוויכוחים ובטח לא בעונשים- זה יגיע

 ואת מפעילה שיקול דעת עכשיו.

אני חושבת שיש הרבה דרכים לבקש סליחה, אפשר לבקש סליחה ואפשר להגיד לו: ''לאחותך היה לא נעים לפני כן, תעשה משהו שנעים לה, לדוג' תביא לב את הספר/ אוכל/ משחק שהיא אוהבת, תשיר לה שיר מצחיק, תעזור לי לגרוב לה גרביים/ להחליף טיטול''

הוא בעצם עושה מעשה כהכרה על זה שעשה משהו לא נעים, אבל לא מבקש סליחה באופן חיצוני ומעושה.

ולומד שהוא יכול בפועל לתקן טעויות ואיך.

ואת גם נותנת לו דוגמאות, אז הוא יכול לבחור. ו

אין מספיק שיקול דעת ושליטה עצמית 

בעיניי הסיטואציה שתוארה תקינה לחלוטין לגיל 6

כשילד אומר שהוא יכול לזרוק גם עלי או מושך בחצאית

אני לא אראה בזה חוצפה אלא מעשה שובבות/ תגובה של ילד קטן

גם ילדים גדולים יותר וגם מבוגרים

לא מגיבים תמיד בצורה אופטימלית  ולפעמים מגיבים בצורה גרועה

ככה שכדאי לקחת תגובות גרועות בחשבון מראש

בסיטואציה כשהילד עושה מעשה בעייתי

אני מבקשת להפסיק בצורה קצרה וברורה

אם יש צורך חוזרת שוב

וגם פעם שלישית

אם הילד מגיב תגובות פחות טובות לרוב אני לא אתייחס

רק אם זה משהו חריג וגם אז אני אגיב בקצרה שזה לא מתאים

בעיניי כבוד מקבלים

לא דורשים

כשהילד גדל הוא לומד לדבר בכבוד

לא בגלל שמישהו דורש אלא בגלל ששיקול הדעת והשליטה העצמית מתפתחים וגם הוא מקבל דוגמא אישית

כי אנחנו ההורים מדברים בכבוד אחד לשני ולילדים

לגבי בקשת סליחה

אני לא דורשת

אולי לפעמים מציעה לילד לבקש סליחה מאחיו (אני לא צריכה לעצמי בקשות סליחה)

לא כדאי להיכנס למאבקים על בקשת סליחה

זה לא יעיל לכלום וגם פוגע בהובלה ההורית

בין האוכל שהוא ביקש לזה שנוא לא ביקש סליחה

בעיניי אסור לקשור בין דברים כאלה וזה לא נכון גם כי זה עלול ליצור יותר אנטי. לילד רעב נותנים לאכול לדעתי בלי קשר לאם ביקש או לא ביקש סליחה, וזה לא כמו ממתק לפינוק נניח

אגב, ילדים רעבים/ עייפים בהחלט יכולים יותר להציק אז הפוך - במקום להתעקש על סליחה, ללכת אחורה ולהבין איזה מנגנון הופעל אצלו שהוא התנהג ככה. זה יכול להיות בהחלט רעב/ עייפות/ הצפה רגשית מכעס או רצון בתשומת לב

לבקש סליחה.

זו מיומנות שתלויה במצב רוח, בסופו של דבר, אפילו אצל מבוגרים... ובטח שאצל ילדים בגיל הזה.

טוב שדיברת אליו בנחת, זה חשוב, אבל נראה לי שנכון יותר היה לומר לו: "אני מבינה שעכשיו קשה לך לבקש סליחה, אבל אני בטוחה שבתוך הלב שלך אתה באמת מצטער על מה שאמרת, ולכן אני אסתכל על זה כאילו ביקשת סליחה." ואז לתת לו לאכול ולשתות, כי זה באמת יכול להרגיע...

זכורים לי מקרים שילדים באו אליי אחרי כמה זמן, כשנרגעו, ואז פתאום ביקשו סליחה... אז גם זה דבר שיכול לקרות.

בהצלחה, יקרה❤️

יכול להיות שאולי אן תספרי לו את זה ותעשו דיון סביב הסיפור על הילד ולא עליו זה יוכל לתת כלים לפעמים הבאות 

אם סליחה היא תשלום שצריך לתת לצד הנפגע תמורת הפגיעה שפגענו בו -

אז את צודקת.

פגעת - תשלם.

בעיני זה פספוס מהות של הסליחה.

(ולפעמים הילדים בעצמם מציפים את זה - "לא סולח!")

סליחה זה רגש

כמו הודיה

וככל שאנחנו מחנכים את הילדים לנפק "סליחה" ו"תודה" לפי דרישה - ככה החיבור שלהם לתחושות האלה ילך ויתרופף.

נכון שאנחנו צריכים גם לחברת את הילדים, ולהשתמש במילים כאלה בין השאר כקוד נימוסין, אבל לשים לב על מה אנחנו שמים את הדגש.

ילד בריא וטוב רוצה להיטיב, רוצה לפייס אם פגע. ואם זה לא המצב כנראה שחסר לו חלק בפאזל (לא מבין את האירוע, מרגיש פגיעות ואשמה שגדולים עליו, מגננות מכל מיני סוגים) ואם נטפל במה שצריך הסליחה תעלה מבפנים.

ואיך כן לעודד את הילד לתקשר את הסליחה? מצא חן בעיני - כמעט בטוחה ששמעתי מרותי דריאל - "אם אתה מרגיש שיש לך סליחה על קצה הלשון - אתה יכול לגלגל אותה החוצה".

לדעתי אין שום טעם לנסות לחנך ילד שנסער כי הוא רעב. מבינה אותך שאת רצית לראות שהוא מצטער ורוצה לתקן,

אבל מנסיוני ארועים כאלה, שנכנסים לאיזה 'מלחמה ראש בראש' עם הילד כשהוא ממילא נסער בגלל משהו פיזי רעב/עייף/צריך שרותים, עלולים להביא להחרפה לא רצויה במצב. לדעתי תפקיד המבוגר האחראי הוא למצוא את הדרך לרדת מהעץ, לטפל בצרכים הפיזיים, ולהמשיך את החינוך אחרי שהילד נרגע.

בהקשר הזה אזכיר גם את 'להכות בברזל בעודו קר', שהרבה פעמים יהיה עדיף לנהל שיחה, ואפילו להעניש אם נראה שיש צורך, אחרי שכולם כבר נרגעו, אין חובה להגיב להתנהגות השלילית דווקא באותו הרגע( כמובן אם זו התנהגות מסוכנת או מפריעה מאוד צריך להפסיק אותה. אבל לא חובה לעבור ישר לשלב ההשלכות, להפך, הרבה פעמים עדיף דווקא לתת לכולם להרגע ואז לחזור לנושא ). 

הסיטואציה הזאת מוכרת לי מאוד מהילד שלי ודווקא לא על לבקש סליחה בכלל, זה יכול להיות אצלינו על לאסוף משחק, להתפשט למקלחת, להרים משהו שזרק, לא יודעת, גם בקשת סליחה אבל גם הרבה דברים אחרים שהם לא קשורים שאני או בעלי דורשים ממנו ובדרך כלל אין בעיה אבל לפעמים הוא לא יכול.

הוא גם אומר שהוא לא יכול וגם יכול לצרוח שעה ולא לעשות פעולה פשוטה מאוד מאוד כמו להרים טישו מהרצפה ולזרוק אותו לפח.

נשמע לי שאת מכירה את הילד שלך ובהזדמנויות אחרות הוא כן מסוגל לבקש סליחה, אחרת לא היית דורשת ממנו את זה, נכון? אלא שבסיטואציה הזאת היה משהו מאוד מציף עבורו והוא הרגיש שהוא לא מסוגל להיענות לדרישה ואחר כך הוא כבר היה תקוע על העץ ולא הצליח לרדת ממנו.

כיוון שיש לא מעט סיטואציות כאלה אצלינו, אז למדתי, כשהבן שלי אומר שהוא לא יכול, אני מאמינה לו. טכנית ופיזית הוא יכול וזה אפילו קל קליל, אבל רגשית הוא באמת לא מסוגל. ומה שהוא צריך בזמנים כאלה זה סולם לרדת מהעץ, יחד עם עמידה על הגבולות שלי (למשל, לפעמים אני אאסוף את המשחק וזהו, אבל מותר לי גם להחליט שאני דורשת ממנו לאסוף ולא אוספת במקומו וזה לגיטימי, אחרי שיקול דעת שלי כאמא, מותר לי גם לדרוש דרישה הגיונית מילד גם אם זה גורם לו לצרוח עכשיו שעה).

המקרה שלך כבר עבר ואת גם מכירה את הסיטואציה יותר טוב ממני, אבל לדוגמא- אני אתחיל בהבנה של המקום שלו- מאוד קשה לך, אתה מרגיש שאתה לא מסוגל? ואז אני אשאל אותו מה אפשר לעשות? אם אין לו פתרונות אני אציע בעצמי, פתרונות שמשנים את הסמנטיקה של הדרישה, למשל- באמת קשה לך לבקש סליחה, אתה רוצה שאני אלך במקומך להגיד לאחותך שאתה מצטער? או שאני ארפה ואחכה לזמן רגוע יותר...

או בדוגמא שלי בוא נאסוף ביחד, או אין בעיה, אז לא נאסוף עכשיו הכל רק נשחק משחק הצבעים, עכשיו תשים בקופסא את כל החלקים האדומים...

מאוד אהבתי שאמרת לו שככה לא מתנהגים ומה שהוא צריך לעשות עכשיו זה לבקש סליחה

כי לפעמים אומרים לילדים מה לא ופחות מה כן

הדבר היחיד שאני חושבת שלא היית צריכה לערב את עניין האוכל

זה לא קשור אחד לשני.

וגם כנראה הכניס אתכם ללופ לא נגמר של אני רוצה לאכול X, לא קודם תבקש סליחה.

לגבי זה שהוא לא ביקש בסופו של דבר,

חינוך זה תהליך, לא אילוף

זה לא צריך להיות שאם את אומרת לו אתה צריך להתנהג כך וכך ואם תתנהג ככה אני אתן לך

ואוטומטית הוא יעשה מה שאת אומרת.

זה הגיוני שאמרת והוא לא עשה.

תתני לזה לחלחל לו למודעות.

אני אישית חושבת שתניחי לכל הסיפור, אל תזכירי ואל תעוררי.

מה שכן את יכולה לדבר באופן כללי מה עושים אם התנהגנו לא יפה

ולמה כדאי לבקש סליחה ולהביא דוגמאות מעצמך שלפעמים לא נעים לך לבקש סליחה וכו'

אבל את רוצה להתנצל וכו' וכו'

מה הייתה הסיבה להתנהגות לאחות בבוקר? אולי הוא הגיב כי נעלב ממנה ממשהו ואז גם נעלב ממך שישר הנחת שהוא האשם ולכן הרגיש שנעשה לו עוול ולא רצה לבקש סליחה?

כדאי לדבר איתו על האירוע כשהוא רגוע בלי שום שיפוטיות ואשמה. רק לדובב אותו כדי לברר מה גרם למה ומה היו הרגשות שלו בסיטואציה שהניעו אותו.

ילדים לא מודעים לעצמם ולדברים שמפעילים אותם ולכן לטווח הרחוק ,אם רוצים למנוע אלימות/דיבור לא ראוי- כדאי ללמד אותם להכיר מה הם מגישים ולתמלל את זה וככה לעזור להם לווסת את הרגש שלהם.

ופחות תוכלי לעשות אחרי הלידה. ואם אפשר עם הבעל אז בכלל נחמד. ערב זוגי כל יום.

וגם מכינים דברים שיעזרו לך אחרי הלידה. הזמנה אינטרנטית של קניות סופר ובכלל. מאכלים שאפשר להקפיא. כביסות לתינוק וכו. 

מה שהכי עוזר, תגידי לעצמך אני יולדת ב42.

זהו, תשחררי מ- אולי זה יקרה היום? אולי עכשיו? אולי מחר?

פשוט להתכוונן ל42, רק זה מה שעזר לי לא להשתגע 

והולכים יחפים על החול

שומעים מוזיקה שמרגשת אותך

נחיםםם

מדברים עם חברה

רואים סרט מעניין

מסתכלים על תמונות מרגשות של המשפחה

ומנסים להשתגע עם חיוך....

מה עוד את מסוגלת לעשות שאת אוהבת?

אני עוד לא ב41

"רק" 38

קשההה לי

אני ענקית

עייפה

עצבנית 

קצרת רוח

מכל מפגשי החנוכה ברחתי באמצע

יצאתי לחלד ב37 אבל אין לי שום רעיון איך להנות מהזמן החולף

חוץ מאשר שיחלוף

(אני גם לא מצליחה לאכול כי הכל עולה לי ולא לישון כי לא נח לי ולא לעשות קניות לליד כי אני מותשת)

אציין בהגינות שלא בכל ההריונות הייתי ככה,

זה פעם ראשונה

הלכתי למקסטוק וקניתי לי שם יצירות שאני אוהבת לעשות. אפשר גם תשבצים, פאזלים וכו'.

שמעתי פודקאסטים וריאיונות יפים, יכולה להמליץ לך אם תרצי.

קצת בישלתי ומילאתי את המקפיא אבל ממש בנחת ובקצב שהתחשק לי.

מילת הקוד היא נחת. להעביר את הימים במה שנחמד לך לעשות.

מסייגת שאני יצאתי לחלד בתאריך (וילדתי שבועיים אחרי), ככה שהייתה לי לפחות ידיעה שאין לי יותר משבועיים והיו לנו מעקבי היריון עודף שיצרו לנו אינסוף בקרים זוגיים.

והנאה

ואם אפשרי- ללכת לכותל !

להיות ביחד, לעשות ביום אחרי איזשהו זירוז טבעי - דיקור/רפלקסולוגיה , ואז בערב אחרי שוב להיות ביחד.

היא אמרה שזה תמיד עובד לה, שווה לנסות

(פעם בשבוע 37, פעמיים בשבוע 38, ועוד פעם בשבוע 40).

ב"ה אצלי תמיד הלידה הסתיימה באותו יום שבו התחלנו את הזירוז.

בכל הפעמים ניסיתי לעשות זירוזים טבעיים לפני - בעיקר רפלקסולוגיה ודיקור (בשתי הלידות האחרונות בשע"צ היה לי גם דיקור תוך כדי הלידה עם מדקרת שעובדת בבית החולים). זה אף פעם לא גרם לי להתחיל לידה, אבל אולי זה כן עזר לזה שהלידות התפתו בצורה טובה והתקדמו יחסית מהר (ואולי זה לא באמת השפיע, קשה לדעת רק על פי הניסיון שלי, לא יודעת מה היה קורה בלי...).

בעז"ה שיהיה בשעה טובה ובקלות!

שאין דרך להכריח את הגוף ללדת

אם לא הגיע הזמן- שום שיטת זירוז לא תעבוד.

מה כן?

מלא פעמים אפשר ללדת אבל

הראש לא במקום

החבל כרוך

יש איזושהי חסימה אנרגטית

מליון דברים כאלה- שמשתחררים בטיפול טוב ואז הלידה תקרה.

אבל גם מדקרת אמרה לי - יש נשים שיוצאות מפה לחדר לידה ויולדות תוך שעה

אבל אם זה לא הזמן שלך עדיין (רציתי מאדדדדד ללדת שבוע לפני התאריך מסיבות שונות)

והגוף לא בשלב של לידה- זה לא יקרה

על הדרך מקפיצה

לקחתי משהו אחר לחרדה במשך כמה חודשים והפסקתי

עם הזמן החרדה הפכה להיסטוריה ולא חזרה שוב

בעבר גם חוויתי דיכאון קל בלי טיפול תרופתי

גם הוא שייך להיסטוריה ולא מופיע יותר

בעיניי הדברים שצריך לטפל בהם לפני שמפסיקים לקחת תרופה:

1. בטריגר לחרדה/ דיכאון

אם הטריגר נשאר זה כנראה יחזור

2. מעבר לטריגר יש את סביבת החיים שאיפשרה לחרדה/ דיכאון להתפרץ

דברים/ הרגלים/ סביבה/ אנשים שגרמו לחיים להיות לחוצים/ מלחיצים/ מדכאים

אם לא משנים את הדברים הללו

הסיכוי שהדיכאון/ חרדה יחזרו גבוה

3. לחרדה ולדיכאון יש תסמינים

חלקם נפשיים וחלקם פיזיים

צריך ללמוד לתת מענה להם

כי הם כנראה יגיעו בהמשך

בלי קשר לטריגרים/ שינוי בסביבת החיים

לתסמינים יש חיים בפני עצמם

והופעה שלהם בחיים יכולה להיות טריגר בפני עצמו להתפרצות מחודשת של דיכאון/ חרדה

4. הבנה שכנראה יגיעו עליות ומורדות

לא לפחד מהם

ללמוד לזרום איתם

5. להאמין שאפשר לנצח את הדיכאון והחרדה

שאפשר לחיות בלעדיהם אם פועלים נכון

לא זוכרת

הוא מעולה אבל

וזול

ולא כבד

אבל צריך להוביל אותו איכשהו לבית כי זה מוצר גדול

פשוט מפעילים

בכפר סבא.

עם צינור.

2 עובדים ערבים העלו את המכונה על העגלה שלנו, בעלי הרים אותה לבד מהעגלה לאוטו ומהאוטו לבית, על המכונת כביסה. (אם לבעלך יש כוח, לא אמור להיות בעיה)

לא צריך להתקין כלום, פשוט לחבר לחשמל וזהו.

מה שכן, אני ממש נבהלתי לגלות שהדירוג האנרגטי שלו זה g😱

זה אומר שהוא שותה חשמל בטירוף (לשם השוואה, רוב מוצרי החשמל הם בדירוג Aאו B) ומייבשים שהם ידועים כזוללי חשמל ראינו בחנויות חשמל אחרות בדירוג c.

המייבש של אושר עד היה זול ביותר מ1,000 ממייבשים אחרים שבדקנו, אבל לא יודעת להגיד לך כמה כסף נפסיד על זה שהדירוג שלו מאוד גבוה. לא מבינה בזה, אבל אם עדיין לא קניתם לפי דעתי שווה לבדוק את זה. אני מרגישה כרגע קצת מחסום בלהפעיל אותו חופשי וזה מבאס אותי.

אצלנו למשל המיני מרכזי בדרוג נמוך לא זטכרת כמה ועדיין קנינו אותו..

זה יכול להיות שיקול אבל מנסיוני לפחות - היה לי מייבש בדרוג a וגם עכשיו יש לי מייבש (את זה של אושר עד) ולא רואה הבדל משמעותי בחשבון שגמככה גבוה אצלי

כרגע אני בעיקר מנסה לברר איפה יש, שלא נסע סתם.

לא עונים לי לטלפון.

אבל לא בימים האחרונים זה היה. היה לפני איזה חודש נגיד.

כן יודעת שהם עדיין מוכרים אותו אבל, כי ראיתי שבוע שעבר שיש בביתר בסניף החדש. אז זה לא שכבר לא במלאי שלהם.

אז לא הצלחתי לתפוס אותם בטלפון בבוקר, יכול להיות שהם עוד לא פתחו.

החלטנו לנסוע בכל זאת, כי ממילא לא היתה לנו הזדמנות אחרת.

נסענו לסניף בגבעת שאול, והיה רק דגם אחד בלי צינור.

המשכנו לסניף בשמגר, ושם קנינו מייבש של 7 ק"ג.

כרגע עוד ארוז באוטו, מחכה שיתקנו את המעלית בבניין, או שבעלי ימצא מישהו שיעזור לו להעלות אותו הביתה.

גרת פעם עם חברה/ בדירת שותפים? אני מניחה שלא

ההבדל הוא משיכה, חיבור, מחויבות

כשזה בפן הזוגי זה לא דומה בדשום צורה לעניין זל שותפות חברית. הגבולות הם שונים. האינטימיות הרגשית היא אחרת.

יש הרבה משותף

כי נישואים זה גם שותפות

אבל בנישואים יש גם

ילדים משותפים

כלכלה משותפת

ומחויבות (לנישואים לילדים)

באמת נשמע שאת לא מכירה את המציאות הזו

גם אם מדובר בחברים הכי טובים,

זאת לא אהבה ולא עומק רגשי כמו זוג נשוי (מניחה רגע בצד בני זוג שגרים יחד בלי להתחתן)

הרבה פעמים זה גם לא פסגת החברות, אלא שותפים.

וזה אומר בעיקר שזו תחנה זמנית.

וגם שלכל אחד יש עיסוקים משלו ועניינים שלו ושריטות שלו ויש פחות מוטיבציה להשקיע לטווח הארוך, להתחשב באחר (מעבר לנחמדות חברתית), לבוא לקראת....

מה את תעשי ותתאמצי בשביל בן משפחה לעומת חברה ממש טובה לעומת חברה סתם?

אותו דבר.

זה שונה ממש.

חיי זוגיות נועדו להיות חיים שלמים של בחירהה הדדית עם אהבה ומשיכה, מיניות וילדים.

שותפים חולקים אותה קורת גג ומקסימום חולקים בהוצאות ובתורנות שטיפה

למען הסר ספק, אני לא מרגישה סתם בדירת שותפים עם בעלי, ויש בינינו אהבה ושותפות לחיים והכל..

אבל מה ביומיום גורם להרגיש את זה? אנחנו נגיד בדכ נפגשים איזה שעה שעתיים ביום, שנינו גמורים עייפים מהיום ומהטיפול בילד. אז במצב כזה לא כזה מרגישים משהו מיוחד באוויר, זה מאוד טכני - אתה עם הילד, אני מכינה אוכל, אתה לומד, אני מנקה... כמו דירת שותפים..

מה עושה את השגרה יותר זוגית?

מאוד תלוי בכל זוג

כשבעלי מתעניין איך היה היום שלי, גם אם זה חמש דקות ואז ממשיכים עם הילדים - אני מרגישה אכפתיות

יש פעולות יומיומיות "פשוטות" שעושים תוך כדי, גורמות לך להרגיש אהוב.

ובאמת ממליצה גם מידי פעם לצאת כזוג ולהנות. אבל אלו פיקים

בעיניי מה שבעיקר מחזיק את זה זו השגרה, והפעולות בתוכה שמראות אכפתיות ואהבה

השגרה יכולה לכלול הרבה זמנים של יותר שותפות מאשר רגשות של משיכה ואהבה

בעיניי זה מקסים שיש שותף לחיים זה נותן לי בטחון ושלווה

רגשות משיכה וריגוש שמורים לזמנים זוגיים

וגם לפעמים יש סתם ימים עם יותר רגשות כאלה

בלי לעשות משהו מיוחד

זה מה שמחזיק את הקשר לדעתי

תחשבי שזוגות שנים רבות חיים בהעברת שרביט ושותפות מתוך מחויבות לבית הזה שהקימו, כדי לקיחם אותו. שזה מן הסתם רצון שניהם.

לפי מה שאת כותבת נשמע שאתם לא עושים הרבה דברים יחד. כמו לנקות או לבשל, אלא הכל בתורות כזה כמו סרט נע, יכול להיות שאם תתחילו לשתף פעולה גם בפעולות כאלה זה ירגיש לך אחרת

וגם, שבירות שגרה. מחוות אחד לשניה. שמעתי מפי רבנית אחת שאמרה שהרב דסלר כותב בספרו שאהבה זו נדיבות. אז מחוות של נדיבות אחד לשנייה, של מעבר למה שסוכם זה בהחלט מקרב

וגם, נשמע שאתם בלופ של שגרה שוחקת. תינוק, בעל סטודנט, נשמע עמוס. יש גם תקופות כאלה. זה מה שיפה בזוגיות ארוכת שנים. אחרי ובמהלך תקופות כאלה, למצוא את הקרבה מחדש ולהשתדרג. לשים את הביחד שלכם בראש סדרי עדיפויות. פתיחות, אינטימיות רגשית ופיזית.

או התכוונה לומר ששורש ותולדת האהבה היא הנתינה וכך אומר הרב דסלר ב"מכתב מאליהו".

הוא גם מספר על זוג עם ילד שהופרד בשואה והתאחד לאחר מכן. הילד נשאר רק עם אחד ההורים, לזכרוני עם האם. והיא זו זדאגה לכל מחסורו ולכל צרכיו לאורך כל הזמן הזה.

לאחר השואה, לכשהתאחדו ניכר היה שהאב אינו אוהב את בנו כשם שאימו אוהבת אותו וזאת לדעת הרב דסלר כיוון שלא עסק בנתינה כלפיו לאורך כל התקופה הזו. 

האמירה על הנתינה ידועה ומפורסמת

היא אמרה שבמקום נוסף בספר כתוב על נדיבות

(האמת שיש לי אותו אבל לא עברתי על כולו כדי לאמת את דבריה)

אני ביקשתי מבעלי שיקנה לי 🤭

אבל צריך לאחוז ראש וההתקדמות איטית 

כוס קפה בבוקר, או כוס תה אחרי שהילדים נרדמים

ללכת לישון ביחד זה משמעותי בעיניי (כלומר, להיכנס יחד למיטה. שלא יקרה שעד שאחד מגיע לחדר השני כבר נרדם), אפילו במובן של השיחה הקטנה על הא ועל דא.

ובנוסף, גם אם תסתכלי רק על ההיבט של שותפות בתפקידים. יש משהו בשותפות של נישואים שהיא הרבה יותר רחבה משותפות של חברות מאוד טובות.

נגיד חברות טובות יכולות להגיד - טוב, לא נעשה חצי חצי קלאסי, אני אהיה על כלים תמיד ואת תמיד על כביסה. נניח. ואז בסוף זה איכשהו יוצא שווה.

בנישואים זה רחב יותר. כי קודם כל אין לי עניין להשוות איתו. אנחנו לא צריכים לעשות את אותו הדבר.

וגם, נישואים זה קצת קיבוץ בהיבט הזה מבחינתי. כל אחד עושה לפי יכולתו ומקבל ע"פ צורכו.

נגיד, אם צד אחד בלימודים, וגם לא מרוויח כסף וגם בשגרה עמוסה בלימודים והרבה שעות מחוץ לבית.

אז ברור שהוא תורם פחות גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת טיפול בילדים, וגם מבחינת עבודות הבית.

זה לא בהכרח צריך לצאת פה שוויוני.

אם הזוג, כזוג, החליט שהלימודים האלו חשובים (מכל סיבה), אז זה מה שעושים. ושני הצדדים מתגייסים למאמץ. 

לנסות לפתור את הבעיה שאתם נפגשים שעה שעתיים כל יום

זה ממש מעט

זה לא בהכרח קצת.

זה כל מיני דברים שהם טיפה "אקסטרא".

למשל: אם בעלי מבקש אוכל להגיש לו יפה, חם עם סכו"ם ולברך שישבע ויהנה, להכין כוס קפה, לקנות שוקולד קטן, לבוא מאחורה לעשות קצת מסאז', וכד. להכניס בתוך הדברים שממילא עושים עוד קצת טעם אווירה.

חוץ מזה: לצחוק, סתם להריץ קצת צחוקים ביומיום על כל מיני דברים.

ובנוסף, להקפיד על דייטים וזמנים שהם בהגדרה מוקדשים לזוגיות והם נותנים בוסט של אנרגיה לכל ההתנהלות היומיומית

גופנית כמובן, אבל בעיקר רגשית.

מה שקורה בין בני זוג במערכת נישואין זה פתיחות וכנות, באופן שאין עם אף אחד אחר בעולם. היכולת להיות פגיע, כנה ולהביא את עצמך עד הסוף.

וזה דבר שלא קשור לכמות הזמן שמבלים ביחד או לסוג הפעילויות שעושים. כל השיח בזוגיות הוא שונה באופן מהותי משיח בין חברים. זה שיח נטול מסיכות, נטול אגו וריצוי.

כמובן שאם יש הסתרה של רגשות / תחושות / מחשבות וכל אחד מנסה לרצות את השני או מפחד להביא את עצמו אז האינטימיות נשחקת עד נעלמת. ושוב, בשונה מתגובות אחרות פה, לא חושבת שהזמן הוא הנקודה כי זה לא בהכרח הגורם שהכי משפיע על האינטימיות הרגשית.

כנה עם הרבה אנשים שאני בקשר

והשיח שלי איתם הוא שיח נטול מסיכות נטול אגו וריצוי

זה לא חייב להיות רק בזוגיות

בעיניי זה נכון וטוב לכל קשר

להיות בשיח כזה עם מחוייבות וברית נצחית. גם לי יש מערכות יחסים קרובות ומיטיביות, ועדיין, יש חלקים והיבטים ששמורים לזוגיות.

זה כמו להגיד- מה ההבדל בין להיות מורה ללהיות אמא. גם אם תהיה המורה הכי טובה בעולם אוהבת ואכפתית ומסורה, בסוף למחוייבות ולאהבה שיש לנו לילדים ולבן הזוג אין תחליף

ברור שהם שונים בזוגיות

אבל

השיח לא חייב להיות שונה

אם רגילים לדבר בכנות בפתיחות ובזרימה

זה יכול להיות עם הרבה אנשים אותו דבר

לי לפחות

בקשר ההבדל

במגע ויחסים

במחויבות

בחלק שלו בחיים שלי

כמו @תהילנה, השיח שלי עם בעלי הרבה יותר פתוח מאשר עם הסביבה שלי וגם עם החברים הקרובים ואפילו עם המשפחה וההורים. יש דברים שלא אגיד לאנשים סביבי ,לפעמים דווקא בשביל לשמור על המרחב שלנו לבד.

תודה על התגובות, העלה לי נק' למחשבה טובה 

שהתשובה בגוף השאלה ..

שותפות מול זוגיות.

לדעתי כל עוד אנחנו רק שותפים יש שלי, שלך

כשאנחנו זוג זה שלנו.

אני חייתי במשך חצי שנה עם חברה - שותפה, בילינו יחד מבחינת זמנים הרבה יותר מאשר בעלי ואני כיום.

גם עבדנו וגם גרנו יחד, כולל שבתות וחגים (הייתי איתה בשליחות בחו"ל). ועדיין זה לא מתקרב לחיים עם בן זוג. הדאגה, השותפות, ההתעניינות באמצע היום אחד בשניה.

גם מבחינת המשק בית, הכל שלנו ביחד אין תחום שלי ותחום שלך.. כמובן כל הנושא האינטימי..

בקיצור, יש יותר הבדל מאשר דימיון 

כמה פעמים ועלו לי נק' למחשבה.

בינתיים עוד שאלה בהקשר -

מרגיש לכן שיש פער בין האווירה וה'זוגיות' שהאישה רוצה שתהיה ביומיום לבין מה שהאיש רוצה?

לדוגמא עלה פה כמה פעמים לגבי לשבת יחד על כוס תה/קפה או מחוות קטנות במהלך היום. מרגיש לי שלי זה חשוב הרבה יותר מלבעלי, לא בקטע רע, פשוט זה לא חסר לו. הוא לא צריך את ה'דייט' הזה בסוף יום כששנינו עייפים ואם אני מבקשת ישב איתי כמובן אבל לא ביוזמתו. כנ''ל מחוות קטנות במהלך היום. כמה אתן מצפות מהאיש שלכן שיעשה משהו כזה ואולי בכלל זה בסדר שזה בא רק מצד אחד..?

אתם שני אנשים שונים שמביעים ומרגישים אהבה בדרכים שונות.

בעיני זה בסדר גמור שזה מגיע רק מצד אחד, ואם יש משהו שאת מרגישה צורך שיהיה מצידו פשוט לבקש...

תכלס

כל אחד עושה מחוות אחרות גדולות או קטנות יותר

אנחנו מצרפות במחשבה את המחוות של כולם ויוצרים גבר מושלם שלא קיים.

ולגבי מה ששאלת, ברור שיש פער.

באופן כללי בין גברים לנשים, ולכל זוג.

(אני ממש לא מצטטת את הפסוק הבא כאידאל, אלא כתיאור מסוים של המציאות: אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך....)

וכן זו הקללה שלנו

יש לנו כמו 'חור' כזב במיכל שמתמלא מתשומת לב של הבעל

חשוב להיות במודעות על זה

ולא לחשוב שהבעיה היא בו...

זה לא אידיאל אבל זו המציאות

(בדיוק כמו בזיעת אפך תאכל לחם) 

כתבתי כאן על מחוות

זה קודם כל דברים טכניים, שאני למדתי לפרש כאהבה

וכשאני נתתי לזה את הפרשנות הזו ופרגנתי או שמחתי בזה, זה גם הלך והתגבר.

וגם, זה ממש עניין של אופי ושל איך אתה "מדבר אהבה"

וזה גם עניין לדעת באיזו שפה בן הזוג שלך רוצה לשמוע אהבה, אבל זה גם עניין ללמוד את השפה שבה בן / בת הזוג מדבר ולזהות את זה כמשהו שהוא מעבר לטכני.

1. יש את כל העניין של "שפות האהבה" שצריך ללמוד אותן. וכשבעלי מחליף לי מצעים/ מתדלק לי את האוטו/ שוטף כלים אני "סופרת" את הדברים האלו כמחוות על אף שאני טיפוס יותר רומנטי.

2. עם השנים יותר לומדים ומתרגלים גם את השפה של הצד השני. אז למרות שעדיין אני יוזמת יותר מחוות אני רואה עם הזמן ( אנחנו נשואים 5 שנים) שהוא גם "לומד" דברים.

בעיניי צריך להחזיק את 2 הקצוות, מצד אחד לקבל ולאהוב את איך שהוא ולא לדרוש שינויים ומצד שני להאמין שאנשים הם דבר דינמי לומד ככה שבפרספקטיבה רואים שינויים והתקדמויות.

וכמובן לדבר על זה! על הצורך בקשר ביומיום, על איך היית רוצה שיהיה וגם לשמוע אותו. איך הוא מרגיש? מה עושה לו טוב? באיזו דרך הוא אוהב לתת ובאיזו לקבל? וכו' וכו'...

או פשוט סליחה שאומרת..לוקחים מהצ'קים שהביאו לכם מראש

אפשר להתיעץ עם עו''ד מה אפשר לעשות אבל ברור לי שאתם לא יכולים להמשיך ככה לספוג זה מממש מתסכל

מממש

תמיד צריך לקחת את כל הצ'קים מראש!

וכמו שכתבו לך למטה, יש עוד כללים שצריך להקפיד עליהם מראש כמו לקחת ערבים ותלושי משכורת. לפי החוק אפשר לקבל את הכסף ישירות מהמעסיק שלהם.

מציעה לכם להתיעץ עם עו"ד לפני שאתם משכירים את הדירה בפעם הבאה…

ולבטח את עצמכם. יש סיבה שדורשים ערבים או ערבות בנקאית וכדו'.

שווה התייעצות עם עו"ד אם אתם לא מבינים בתחום.

מקווה שיסתדר במהרה על הצד הטוב ביותר!

ואגב, לא מבינה בזה אבל צ'קים חוזרים הם לא סיבה לערב הוצאה לפועל? 

זה מאוד מסבך את בעל החשבון, עוד לפני ההוצאה לפועל

הם לא יכולים במשך שנים להחזיק כרטיסי אשראי, לקחת הלוואות בנקאיות ועוד

ולהשכיר רק עם ערבות + הוראת קבע

אתם צריכים לבטח את עצמכם.

בחוזה הבא תקחו עורך דין שיקח את כל הפקדונות הדרושים.

יש חברות כמו ויצ'ק שעושות בדיקות מקיפות על הדיירים ומבטחות אותכם במצב שלא משלמים שכירות.

צ'קים שחוזרים אפשר לקחת להוצאה לפועל אחרי התראה. תגידו להם שאם לא ישלמו עד תאריך מסויים אתם פונים להוצאה לפועל.

להשכיר פחות ממחיר השוק. לדעתי גם לפחות שיכסה את המשכנתא

קודם כל גשו לדירה לשוחח איתם ותראו לאן הרוח נושבת

בנוסף להבא תבקשו תלושי שכר + ערבות בנקאית

ותכתבו בחוזה שבמידה ולא ישולם שכד יותר מחודש אחד,יש לכם זכות לפנות את הדירה (לא יודעת כמה זה חוקי אבל ירתיע)

והאמת, אם לא משלמים - הייתי מפנה להם את החפצים ומוציאה אותם.

שיסתדרו על חשבון מישהו אחר

זה דטרש מידה מסוימת של אכזריות, נכון, אבל אתם מפסידים מזה. אז הייתי שולחת את בעלי לפנות את הדירה ולהחליף מנעול כשהם לא נמצאים. ושיסתדרו עכשיו.

לא ישלמו שילכו להורים

תופעה שצריך להוקיע

שוב, כתבתי מה אני הייתי עושה

הפותחת לא חייבת לקיים אבל זו דעתי

אפשר לפתוח בקשה לפינוי צושכר אבל זה יימשך נצח. רק בכח לפעמים זה עובד🤷

מהקיץ הם לא משלמים כבר.. יכלתם כבר לפתוח הליכים לפינוי

חבל שאתם מחכים עם הדברים האלה. ברגע שלא משלמים חודש אחד, ישר לטפל בזה ולא להאמין לטוב ליבם של אנשים. מי שחשוב לו לשלם פונה מעצמו לבעל הדירה ומבקש ארכה ומתנצל

נראה לי שהם נקלעו לסיטואציה שקשה להם להתמודד

אבל

זה עדיין לא אומר שאתם צריכים לרחם עליהם ולנהוג כלפיהם בסלחנות

כואב הלב

מקווה שתסתדרו איתם במהרה ושיעזבו את הדירה

לשוכרים הבאים תדרשו:

1. תלושי משכורת - 3 חודשים אחרונים

אם השכר נמוך פשוט אל תשכירו להם.

2. דירוג אשראי של השוכרים, אם הדירוג נמוך כנראה שהם לא עומדים בתשלומים ובהתחייבויות

3. צ'קים לשנה קדימה

4. צ'ק ערבות של קרוב משפחה בגובה 3 חודשי שכירות

בהצלחה!!!!

פשוט בהלם מהסיפור שלך

תפנו לעורך דין או למישהו שמבין בזה שימליץ לכם איך להוציא אותם מהדירה ולקבל את כל הכסף. עכשיו, אל תחכו עוד

דבר שני, מהניסיון שלי כשוכרת מה שבעלי דירה כתבו לנו בחוזים- קודם כל סעיף שמבהיר מה נחשב הפרה של החוזה (שדרך אגב יכול להיות עוד דברים חוץ מאיחור בתשלום) שבעקבותיה מותר לכם לסלק אותם מהדירה והם ישאו בהוצאות. ערבות, גם של גורם שלישי וגם ערבות בנקאית או פיקדון (היה לנו בלע בית אחד שביקש פיקדון מזומן של שלושה חודשי שכירות, נדיר אבל מותר חוקית). בנוסף, קצת מסובך מבחינת היתר עסקה אבל שישלמו לכם ריבית על האיחור בתשלום, שלפחות תרוויחו מזה בסוף משהו. וכן, אפשר גם לדרוש לראות לפני זה תלושי שכר עדכניים או מסמכים אחרים שיראו מאיפה הם הולכים לשלם שכ"ד. ממנו לא ביקשו מסמכים, אבל כל פעם שאלו ובדקו איך אנחנו הולכים לשלם.

2 ערבים (גם ההורים של בעלי, וגם ההורים שלי ערבים לנו לשכירות, ככה שאם אנחנו לא משלמים פונים אליהם)

צ'ק בנקאי על סכום של שלושה חודשי שכירות (צ'ק בנקאי זה לא צ'ק רגיל, הבנק שומר אצלו את הכסף עד שנפדה חזרה את הצ'ק או שבעל הבית יפדה אותו)

נראה לי שגפ ביקשו משהו כדי לראות את מצב העו"ש או משהו כזה, אבל בזה אני כבר לא בטוחה.

פשוט כמה שאנשים נראים טובים ומקסימים, אתם צריכים לדאוג לעצמכם

גם היינו במצב הזה

ודרשנו ערבנות ובטחונות וכלום לא עזר

ויש עוד מלא מקרים כאלה

אנחנו תבענו אותם מיד בצו פינוי כבר מהחודש השני שלא שלמו

ותבענו אחר כך בהוצאה לפועל

והם התפנו ממש דקה לפני שההוצאה באה לפנות בכח

וכל התהליך עלה לנו המון !!!

אבל לא כמו אם היינו נותנים להם להשאר לאורך זמן

סיוט שלא נברא כמעט עלה לנו בשלום בית

ממש מחזקת אותך לפנות לעורך דין כמה שיותר מהר שישוחח איתם וינסה להוציא אותם בדרך שיחה ואפילו יאיים לתבוע. לצערי אנשים כאלה רעים לא מבינים דרך אחרת!

אמן שיסתדר לכם במהרה בע"ה!!

והרופאה נתנה טיפות מסוג אחר.

אולי גם אצלכם יעזרו טיפות אחרות.

ואם הוא מצונן, יכול להיות שזה חלק מהצינון, ולא דלקת.

שדלקת עיניים עוברת לבד, באמת ראיתי את זה על הילדים שלי,  לי, שאני לא ילדה היתה דלקת עיניים שפשוט סבלתי ממנה, הביאו לי משחה בסוף

אם את רואה שמחמיר או לא עובר, תחזרי אל הרופא, אולי ייתן לך סינטומצין, זה עוזר ממש

וגפ הוא המליץ לכבס את המצעים והמשחקים אבל לא עשיתי את זה😅