ב"ה
יום חמישי, התל"מ מגיע- ולידה לא נראית באופק. אני כבר חודשיים עם צירים לא כואבים שלא מקדמים כלום. אני נוסעת לעבודה לסגור עניינים וככל שעובר היום אני נפרדת מהרעיון שאלד בתל"מ. את הקודמת ילדתי בדיוק בתאריך כך שהיתה לי איזו תקווה שגם הפעם.
שבת אצל ההורים, עוברת בכיף, יוצא הרבה זמן איכות יקר עם האחים, מה שלא יצא הרבה זמן וזה מרגיש לי מיוחד וממלא.
יום ראשון, מעקב הריון עודף. אני נוסעת עם בעלי ואומרת לו בדרך שבטוח יראו צירים במוניטור ויגידו לי שיש צירים משמעותיים ואוטוטו אני יולדת, אבל כבר חודשיים אני עם צירים כאלה אז לא להתרגש.. א"ס הערכת משקל 3.800. יבאלה, עוד אחד שמנמן. הראשון נולד 4.200 והיתה לידה לא קלה.. מקווה ללדת לפני שהעוברית תגיע לכזה משקל!
עושה מוניטור, רואים ירידה בפעילות העוברית. האחות רוצה שאשכב על צד שמאל ל20 דקות. אחד הלא נוחים והיד שלי כואבת מהתנוחה אבל מנסה לא לזוז כדי שהמוניטור יצא טוב. אחרי 20 דקות היא חוזרת ואומרת שעדיין לא טוב ושאוכל משהו ומנסה שוב. נתקעת במוניטור לעוד זמן.. בסוף בגלל עומס של מלא נשים בתור היא שולחת אותי לרופא שמעיף מבט ואומר שהמוניטור תקין. בודק פתיחה וצוואר רחם סגור. אומר לחזור ביום רביעי, חוזרים הביתה.
יום שני , לא הולכת לעבודה, אין לי כוח לעבוד ונשארת בבית לנוח ואת שאר הזמן מעבירה בכל מיני תעסוקות. רואה שזה לא עושה לי כלכך טוב לא לעשות כלום, יותר זמן להיכנס ללחץ על הלידה, וחושבת על דברים לעשות למחרת. יום שלישי גם במנוחה ועובר קצת יותר טוב.
רביעי שוב מעקב הריון עודף. מגיעים די מוקדם והכל מתקתק. שוב מוניטור לא טוב, מביאים לי פטל לשתות (שכחתי כבר כמה זה טעים..) האחות החמודה אומרת לי לקפוץ קצת ולזוז ובסוף משחררת אותי מהמוניטור. הרופא שואל אם אני רוצה זירוז ואני אומרת שלא. הוא מפרגן לי על הסבלנות ומשחרר אותנו. אומר ללכת ביום שישי למעקב בבית חולים כי בקופ"ח אין בשישי. יוצאים מבית אגד וקולטים שממש מוקדם ויש עוד הרבה זמן עד שצריך להוציא את הילדים מהגן. בעלי מציע שנלך לכותל, אני מתלהבת מהרעיון, לא היינו בכותל מתחילת ההריון! בגלל הקורונה וצירים מוקדמים לא הצלחתי להגיע לכותל להגיד תודה לה' על שפע הטוב שקיבלנו בהריון הזה ואני קופצת על ההזדמנות. נוסעים ברכבת הקלה (שכחתי כבר איך נוסעים ברכבת, לבעלי נגמרו הניקובים ברב קו ואמרתי לו בשיא הביטחון שאני אשלם עליו ברב קו שלי, וכשעלינו קלטתי שבעצם לא.. מזל שהיה לו רב קו נוסף..) והולכים ברגל מספרא. מדי פעם צירים ואני מאטה את הקצב. עוצרים לארוחת בוקר קלילה ברובע, הזדמנות לזמן זוגי בנחת. בכותל מתפללת על הלידה לפרטי פרטים ומוסיפה שגם אם יהיה אחרת שאזכור שהכל מכוון ממנו יתברך ואזרום עם זה. לא שוכחת תפילות על כלל ישראל ועל קרובים וחברות שזקוקים לישועה. מרגיש לי מעמד מיוחד.
אחרה"צ ההורים של בעלי מגיעים לעזור ולוקחים את הילדים עד הערב. יש לי זמן לנוח מהטיול המעייף.
יום חמישי, שבוע 41 מתחיל. כל יום שעובר נראה שהלידה מתרחקת ושזה לא יקרה לעולם. יוצאת בבוקר לסיבוב ארוך בשכונה, יורדת איזה אלף מדרגות, וקונה לבעלי מתנה ללידה. הטיול בחוץ מתיש אבל עושה לי טוב אחרי כמה ימים בבית. בצהריים שוב ההורים המהממים של בעלי לוקחים את הילדים וזה ממש עוזר לי. בערב יש לי קצת צירים שמתחילים לכאוב, אבל זה קורה לי מדי פעם בערב ועובר עם השינה. משתפת את בעלי ושנינו מרגישים שהפעם זה קצת יותר רציני מפעמים קודמות ועושים ארגונים אחרונים של אריזות לנו ולילדים שאמורים לנסוע לימים של האשפוז לחמי וחמותי. אני קצת מדחיקה כי לא רוצה לצפות ולהתאכזב, כבר ממש קשה לי לשאת את הציפיה ואת המחשבה שאלד רק שבוע הבא. הולכת לישון מוקדם.
מתעוררת בארבע לפנות בוקר. מסתובבת בבית, תוהה אם קמתי מהתרגשות או שזה משהו אחר. מרגישה רעבה ומכינה לי צלחת קורנפלקס. תוך כדי שאוכלת מתחילה להרגיש צירים קצרים. בהתחלה מתעלמת אבל מרגישה שזה מתחיל להיות צפוף. מתחילה לתזמן ומבינה שיש ציר כל שתי דקות. אמנם צירים לא מאד ארוכים- 40 שניות בערך- אבל ממש כל 2 דקות!
מעירה את בעלי ב5, הוא אומר לי בצחוק חצי מתוך שינה שעד שאין ירידת מים הוא לא קם. הוא מתחיל להתארגן, מתרגש. הילדים קולטים תכונה ומתעוררים. אני כל רגע עם ציר, נשענת על הקיר עם סיבובי אגן, הילדים לא מבינים מה עובר עלי והבת שלי מתחילה לדגדג אותי בגב. זה חצי מצחיק אותי וחצי מעצבן. כשאנחנו מסבירים לילדים שהולכים ללדת הם מתרגשים בטירוף ומתחילים לרקוד, שולחים אותם להתלבש ותוך חמש דקות הם מאורגנים. בעלי מתקשר לאחי שכבר חודש בכוננות וישן עם פלאפון פתוח ומקווים שהוא יתעורר מהצלצול. הוא עונה תוך רגע ובעלי אומר לו שאנחנו יוצאים אליהם בקרוב. התוכנית היא שהילדים נשארים עם אחים שלי ואמא שלי מצטרפת אלינו ללידה. יוצאים מהבית ב5:30, ב"ה שהכבישים ריקים בשעה הזו והדרך מהירה כי סיוט על לשבת עם צירים כשאי אפשר לזוז. אני עושה נשימות בזמן הצירים שכבר ממש כואבים.
מגיעים להורים, אחי לוקח את הילדים הנרגשים ואמא שלי מצטרפת אלינו. אני אומרת להם בדרך שאני לא מצפה שיהיה לי פתיחה כי אני לא רוצה להתאכזב, וגם הצירים לא כאלה ארוכים אז לא בטוח שמשהו זז. בליבי חושבת שתכלס מצפה לפתיחה 4 בערך.
6:20 מגיעים לבית חולים, נכנסים לקבלת יולדות. הכל ריק. שתי מיילדות בודקות אותי, מחברים למוניטור. המיילדת אומרת שבניגוד לכל האחרות שהגיעו הלילה נראה שאני באמת בלידה. בודקת פתיחה ו.... 9.5!!! היא אומרת שתי לחיצות והתינוק בחוץ. אני בשוק מהפתיחה, לא האמנתי שזה יקרה לי. תמיד היה נראה לי מסיפורים של אחרות להגיע עם כזאת פתיחה. אבל מהיכרותי את עצמי בלידות ואת עוברי השמנמנים אני יודעת שזה לא יסתכם בשתי לחיצות וזהו.
מכניסים אותי לחדר לידה הראשון הפנוי ואני איכשהו עוברת למיטה. מבקשת לא להיות בשכיבה ומרימים את האחורה של המיטה שאוכל להישען. כמה צירים כואבים והמים פוקעים. בגלל שהגעתי לפני החלפת משמרות יצא שעברו בלידה שלי 6 מיילדות שונות וזה די מבאס שאין מישהי אחת שמלווה אותי. שתי המיילדות מהקבלה שהכניסו אותי לחדר עוזבות ובאות שתיים אחרות. בעלי שב"ה מחזיק ראש על מה שצריך מעביר להם את המידע על התרופות שאני צריכה לקבל לפני הלידה, בגלל GBS חיובי וpph בלידות קודמות (דימום חריג אחרי הלידה). מחברים לי עירוי ומתחילים לתת לי תרופות. אחרי שהמים פקעו אני מתחילה להרגיש קצת לחץ, אבל לא לחץ שמחייב אותי ללחוץ. המיילדת אומרת לי להתחיל ללחוץ ואני אומרת לי שאני מעדיפה ללחוץ רק כשארגיש צורך. היא אומרת שסבבה ונחכה. אני מרגישה שהתנוחה של ההישענות אחורה לא טובה לי והמיילדת עוזרת לי להסתובב לשכיבה. ואז מתחיל הלחץ הגדול. בהתחלה אני לא מצליחה ללחוץ טוב, ומבקשת שיזכירו לי איך צריך ללחוץ. ואז מתחילה לחיצות ארוכות. לוקח קצת זמן עד שהעוברית יורדת והראש ממש למטה ואז כאב מטורףףף ואני צורחת את חיי. אמא שלי לידי מעודדת עד שהיא לא עומדת בזה ואני רואה אותה הולכת הצידה ונשכבת על הרצפה כדי לא להתעלף (מוכר לי כבר ואני לא נלחצת אבל הצוות קצת נלחץ). אני לוחצת עוד כמה צירים, כואב לי נורא והרגליים שלי רועדות בטירוף עד שאני לא מצליחה ללחוץ ומאבדת פוקוס. חוזרת לעצמי ומתפקסת כי אני מבינה שאחרת זה לא יתקדם ורק רוצה שהכאב הזה יגמר כבר. לוחצת עוד לחיצה אחת ארוווווכככהה והנסיכה בחוץ. נושמת עמוק ושואלת למה היא לא בוכה ואז בדיוק היא מתחילה לבכות. מניחים אותה עלי ואני נרגעת מהדקות האחרונות. אחרי שאני נרגעת אני מציעה לקטנה לינוק והיא נענית בהתלהבות. אני מניקה אותה מצד שמאל עפ"י צוואת רבי יהודה החסיד, כי שמאל כנגד הלב. היא יונקת כמו מומחית ואני מתפעלת מהפלא הזה. אמא שלי ובעלי מתחילים טלפונים לבשר למשפחה. בודקים לקטנה סוכר ורואים שהוא נמוך אז מעלים אותה לתינוקיה לטיפול. אני שמחה שאני אחרי ומרגישה טוב אבל לא לגמרי רגועה לאור נסיון הלידות הקודמות..
היה נחמד אם הסיפו היה נגמר כאן. אבל.. כנראה שאני צריכה להתרגל שללידות שלי יש פרק ב' פחות נחמד..
בלידה הקודמת גם היתה לידה מדהימה, טבעית ומהירה יחסית ואז התחיל דימום רציני וכל הצוות היה בהיסטריה, פיטוצין בכמויות, תפירה חפוזה וקטטר לכמה ימים. זה היה סיום ממש מבאס ללידה, במיוחד כשכבר אין כוח להתמודד עם עוד כאבים אחרי לידה ולא הייתי מוכנה לזה נפשית.
בהריון הזה רציתי לעשות הכל כדי למנוע את זה. היינו בייעוץ המטולוגי, עשיתי מלא בדיקות קרישה, וקיבלתי המלצות לחדר לידה.
אבל שוב היינו באותו סרט. בערך שעה אחרי הלידה, הרופאה שהגיעה לבדוק אם צריך לתפור לחצה על הרחם וכמויות של דם נשפכו החוצה. למרות שקיבלתי פיטוצין מיד אחרי הלידה בהוראת ההמטולוג, ועוד תרופה שמעודדת קרישה, עדיין הרחם לא התכווץ טוב. הרופאה הזעיקה מלא צוות וכל אחד שעובר לוחץ לי על הבטן כאילו זה איזה מוצג בתערוכה, וכל לחיצה כזאת כאבי תופת. הרופאה מתקשת להמטולוג ומתייעצת איתו, הוא מנחה לתת עוד מנה של תרופה. מיילדת אחרת נכנסת ומזריקה לי פיטוצין לרגל. מתישהו אני מתחילה להרגיש מעורפלת ושאני מתחילה לשקוע כאילו אני עוד רגע מאבדת את ההכרה. לחשתי לרופאה שאני עומדת להתעלף, והיא התחילה לשאול אותי שאלות כדי לבדוק אם אני עוד בהכרה. שמעתי אותה אבל בקושי היה לי כוח לענות, הרגשתי ממש שוקעת בערפל. זה היה ממש מפחיד. חיברו לי מהר עוד עירוי ביד השניה עם נוזלים ותוך כמה דקות חזרתי לעצמי פחות או יותר.
תוך כדי הדרמה הרופאה מסתכלת על הקרע ומחליטה שצריך לתפור. היא אומרת שזה קרע קטנטן ממש, רק שני תפרים ושואלת אם אני רוצה עם הרדמה או לא. בטפשותי אני מתלבטת ולא ברור לי שכן. בינתיים היא מקבלת טלפון שהגיעה אישה בלידה פעילה של תאומים וחייבים אותה דחוף. היא נלחצת ובלי לחכות לתשובה מתחילה לתפור אותי בלי הרדמה!! זה היה כואבבבבבב!! צרחתי שם כמו חיה. בעלי הצדיק עמד לידי וניסה להצחיק אותי ולדבר על דברים משמחים. אמא שלי היתה חצי מעולפת ואמרתי לה שתצא מהחדר. מסכנה למה היא צריכה לשמוע את זה.. הרופאה סיימה לתפור, לא בדיוק שני תפרים, ורצה לחדר ניתוח. לקח לי זמן להירגע מהטראומה ולהפסיק לרעוד. וכל הזמן עוד חששתי שאני מדממת ואף אחד לא רואה.
מדי פעם נכנסה המיילדת לבדוק ואמרה שהכל בסדר אבל לא סמכתי עליה כי גם לפני כן היא אמרה את זה ורק הרופאה ראתה את הדימום. מתישהו הרופאה חזרה והתנצלה שקודם היתה בלחץ, ועכשיו היא תבדוק יותר בנחת. תודה באמת.. בדקה ומצאה עוד קרע שצריך לתפור. הפעם עם אלחוש שלא באמת כלכך עזר.. בדקה את הדימום ועדיין היה הרבה והרחם לא התכווץ טוב. שמו לי קטטר ויצא מלא שתן כי שתיתי כמויות אחרי הלידה וגם בגלל הנוזלים שנתנו לי. הרופאה אמרה שכנראה בגלל זה הרחם לא התכווץ. אני התבאסתי נורא על הקטטר, הכי לא רציתי להיות סיעודית אחרי הלידה ופעם קודמת השאירו לי אותו למלא זמן והיה סיוט ללכת איתו להניק בתינוקיה ובכלל להתנהל איתו. אבל הבנתי שאין ברירה וקיוויתי שזה לא להרבה זמן (ב"ה בסוף הוציאו לי באותו יום). השאירו אותי להשגחה בחדר לידה לעוד כמה שעות עד שהרחם התכווץ והדימום פסק.
זו היתה חוויה לא נעימה אבל הודיתי לה' שהיתה לי שעה לנוח בין הלידה לחלק ב' כך שהספקתי לחזור קצת לכוחות והיו לי משאבים להתמודד. וגם כנראה שפעם שניה שזה קורה הייתי יותר מוכנה נפשית אז שרדתי את זה יותר בטוב מבלידה הקודמת.
ב"ה העיקר שהקטנה, ששכחתי לכתוב שנולדה לא כ"כ קטנה.. 4.035, בריאה ומקסימה. יונקת בלי עין הרע ונותנת לאמא להתאושש 
. באמת כולן מלבישות ככה?
נשמע ממש סיוט..
