מאד קשה לי עם חמותי.. גם ברמה הבסיסית - יש לנו אפס כימיה, שום תחום ענין משותף, השקפת עולם וסגנון חיים מאד שונה (בעלי שונה מהמשפחה שלו), אז לרוב אנחנו מתנהלות ברמה של נחמדות קורקטית אחת כלפי השניה. אבל גם ברמת יחסי חמות כלה - היא אישה מאד שתלטנית, נורא קשה לה שלא עושים מה שהיא רואה לנכון, היא לא ממש מחבבת אותי בלשון המעטה (בין היתר כי נראה לי שזה גרם לה להבין סופית שבעלי בחר דרך אחרת וכבר לא יהיה כמו שהיא תכננה), היא לא מבינה גבולות (מסוגלת להזמין אלינו אנשים הביתה) וגם היו כמה אירועים שהיא עשתה דברים מגעילים במיוחד כלפיי (לרוב מאחורי הגב) שפגעו בי מאד.
אחרי כל החפירה הזו.. אנחנו רוצים להתחיל לספר על ההריון למשפחות, אבל נורא קשה לי לחשוב על לספר לה. אני יודעת שאין ברירה, וגם בחיים לא אגיד לבעלי לא לספר לאמא שלו, אבל פשוט מכעיס אותי ובעיקר מעציב אותי שאני צריכה לשתף אותה בדבר שהוא ככ אינטימי מבחינתי. לא בא לי לשמוע את התגובה שלה, לא בא לי לקבל ממנה עצות, לא בא לי שהיא תהיה חלק מהדבר הזה שהוא של בעלי ושלי. לא בא לי שהיא תתערב (והיא תתערב.. לא חשוב מה נעשה).
מרגישה בנאדם כל כך רע, ואז אני קוראת פה שרשורים של נשים עם לב זהב שמבליגות על דברים כל כך קשים מצד המשפחה של הבעל ומתנהגות כאילו הכל בסדר, ומבינה כמה אני עוד צריכה להתבגר ולעבוד על המידות שלי..
לא יודעת מה אני רוצה לשמוע, אבל מקווה שתבינו אותי למרות שאיבדתי פורפורציות 😣
אחרי כל החפירה הזו.. אנחנו רוצים להתחיל לספר על ההריון למשפחות, אבל נורא קשה לי לחשוב על לספר לה. אני יודעת שאין ברירה, וגם בחיים לא אגיד לבעלי לא לספר לאמא שלו, אבל פשוט מכעיס אותי ובעיקר מעציב אותי שאני צריכה לשתף אותה בדבר שהוא ככ אינטימי מבחינתי. לא בא לי לשמוע את התגובה שלה, לא בא לי לקבל ממנה עצות, לא בא לי שהיא תהיה חלק מהדבר הזה שהוא של בעלי ושלי. לא בא לי שהיא תתערב (והיא תתערב.. לא חשוב מה נעשה).
מרגישה בנאדם כל כך רע, ואז אני קוראת פה שרשורים של נשים עם לב זהב שמבליגות על דברים כל כך קשים מצד המשפחה של הבעל ומתנהגות כאילו הכל בסדר, ומבינה כמה אני עוד צריכה להתבגר ולעבוד על המידות שלי..
לא יודעת מה אני רוצה לשמוע, אבל מקווה שתבינו אותי למרות שאיבדתי פורפורציות 😣
)
(וגם הם, לא ממש זמינים)