גם על הפירוט וההשקעה, ובעיקר על התובנות האלה.
@מיואשת****** - ממש עזרת לי להבין איך אנשים אחרים רואים את התהליך הזה ולמה זה משהו שמתעסקים בו. זה לגמרי תפיסה שרחוקה ממני ופשוט לא הצלחתי לעכל אותה.
@אמאשוני - חידדת לי מאד כמה התפיסה שלי מושפעת מהחברה שגדלתי בה, מהמנטליות המשפחתית הספציפית ומהקשר עם ההורים, וכמה זה לא הדבר ה"הגיוני" או ההסתכלות ה"אובייקטיבית על העניין הזה..
אנסה לענות למה שכתבתן, לא כי אני רוצה 'להגן' על התפיסה שלי אלא באמת להסביר קצת איך אני רואה את זה ושזה לא בא ממקום של זלזול במשפחות ח"ו או משהו כזה..
קודם כל ההשוואה לחתונה היתה מעולה כי גם על זה לא דיברו אצלנו.. עד האירוסין כמובן. זה נובע משילוב של תפיסה חרדית שמרנית כזאת שהכל בחיים זה סוד, וההורים שלי (על התפר בין חרדים לדת"ל) גם בגלל האופי שלהם ממש לקחו את זה לקיצון והם לא מדברים על כלום ושום דבר.. ונראה לי שגם זה נובע מהמחשבה שאם בסוף זה לא יגמר בחתונה (או ילד במקרה של הריון) - אז חבל סתם לדבר.
כאילו לא ידעתי שאחותי יוצאת עם מישהו, פשוט התקשרו לומר לי לבוא לוורט, ואצל אחי במקרה אמא שלי סיפרה לי שהם פוגשים את מי שהוא הולך להתארס איתה, אחרת כנראה באמת הייתי יודעת את זה כשהיו אומרים לי שיש וורט באותו יום/למחרת.. זה לא שלא אכפת לנו אחד מהשני או משהו כזה, ממש לא. אנחנו (לדוגמא האח הספציפי הזה ואני) ממש חברים טובים ובקשר מעולה, וזה לא גרם לו לספר לי שהוא יוצא עם מישהי רציני או משהו כזה, למרות שבאתי אליו לביקור איזה שבוע-שבועיים לפני שהוא הציע לה ודיברנו מלא על הרבה נושאים.
כן חלק מהאחים מדברים יותר, זה תלוי אופי.. נגיד אח אחר סיפר לי שהוא יוצא ומתלבט אז ידעתי שמשהו קורה, וזה סבבה גם כן לספר למי שרוצים אבל זה לא משהו שמצופה ממך. כאילו, יכול להיות שתספר לאח אחד ולא לאחרים, או לאף אחד או לכולם וזה לא גורם לנו להרגיש שלא אוהבים אותנו אם לא מספרים לנו, זה פשוט 'הסיפור שלהם' ואם הם יבחרו לספר זה אחלה ואם לא זה גם אחלה, וכשזה יקרה נשמח איתם ונתרגש, אבל אין איזו ציפיה ברורה וכל אחד מספר בזמן שלו ובקצב שלו למי שהוא רוצה..
ולגבי העזרה, עכשיו שאמרת את זה אני מבינה שזה מוזר, אבל כאילו לא היה אצלנו שום קשר בין הדברים.. זה מן דבר ברור מאליו שאם מישהו צריך את העזרה שלך תעזור לו והוא לא חייב לספר למה הוא צריך את העזרה הזו, וזה לא בא "בתמורה" לזה שתספר לו דברים.
נגיד אחותי הגדולה ילדה את הבכור שלה כשהייתי נערה, וזה היה בחופש הגדול, היא בחרה לחזור הביתה והיה ברור לכולם שאני נוסעת אליה לשבועיים לעזור עם התינוק, למרות שאני ממש לא זוכרת מתי היא סיפרה לנו שהיא בהריון (אני די בטוחה שידענו כמה חודשים מראש אבל גם כי ראו. כאילו לא זוכרת איזו שיחה רשמית לגבי זה). פשוט לא קישרתי את העזרה עם זה שהיא משתפת אותי בדבר הפרטי שלה או לא..
דיברת על לשתף כי זה פשוט משמח ואני מבינה את המקום הזה, אבל זה שוב חוזר לזה שברור שכולם ישמחו ממש לשמוע, אבל זה לא מעלה ציפיה לשתף בזמן ספציפי. נגיד כשאמא שלי היתה בהריון האחרון היא הרגישה ממש לא טוב וזה מנע מההורים שלי ללכת לשיחה בישיבה של אחי (היה לו קשה והוא עשה קצת בעיות באותה תקופה), ואח שלי בכה והתעצבן ואמר שזה ממש לא הוגן שההורים שלו כבר מבוגרים ואין להם כוח בשבילו - והם לא העלו בדעתם לספר לו שזה כי אמא שלי בחודש חמישי. הם פשוט העדיפו שהוא יבין לבד שהיא בהריון עם הזמן מאשר להרגיע אותו שהיא לא חולה וזקנה. אני מבינה שזה קצת דפוק, אבל יכולה גם להבין אותם באיזשהו מקום. הריון זה תהליך שמלא בחששות ודאגה ותקווה, ולא תמיד אתה רוצה לערב אנשים אחרים בכל הדבר הזה, ממגוון סיבות.
אצלנו גם מתווסף לזה הקשר עם ההורים - ( @ים... עונה גם לך פה) אנחנו לא בקשר הכי מעולה עם ההורים, משני הצדדים (שנינו שונים מהמשפחות וזה גם זה וגם דברים אחרים בחיים) ולא בהכרח משתפים אותם בכל מיני דברים. גם דברים בריאותיים שהיו לנו לא תמיד סיפרנו להם, אבל יכלתי גם לא לספר להורים משהו וכן לדבר עליו עם אחותי או חברה קרובה.
אולי גם נשמע מהשאלה המקורית שלי שאני ספציפית מנסה להדיר את חמותי או משהו כזה, אז זה ממש לא הסיטואציה. זה לא שסיפרתי לאמא שלי ורק תהיתי איך לספר לחמותי הכי מאוחר שאפשר. גם להורים שלי לא הרגשתי כל כך צורך לספר ישר, מצידי הייתי דוחה את זה גם מולם (כשאמרתי שהייתי מספר חודש לפני אם היה אפשר - זה היה על שני הצדדים). ספציפית מה שכתבתי בשרשור היה על חמותי כי עם ההורים שלי אני גם יודעת איך להתמודד וגם יודעת שהם מבינים את הענין של לא לספר, לעומתה שמצפה שנדבר על זה ונשתף בבדיקות ונשלח לה תמונות מהאולטרסאונד (שזה בכלל נשמע לי דבר הזוי) או נגיד לבוא לבי"ח ישר אחרי הלידה (ההורים שלי בחיים לא הלכו לבי"ח לפגוש את הנכד, חיכו לברית או שהיולדת תרגיש יותר טוב). אבל ברור לי שההורים הם סבא וסבתא ואני מאד רוצה ומקווה שהילדים יהיו מחוברים אליהם ויאהבו אותם, פשוט אין לי את הקישור בראש בין זה לבין הענין של לספר בכלל או בשלב ספציפי.
לגבי ההשוואה לקיבה -ממש ממש ממש לא מרגישה שזה שווה ערך לאיבר פנימי כלשהו שיש לי בגוף. ברור שזה תהליך שמרגש אותי ואני נדהמת מפלא הבריאה הזה שקורה לי בגוף. אבל כתבתי את זה בתור נסיון להסביר איך חשבתי שהם רואים את זה ולמה לא לספר. אולי (כלומר כנראה) זו דוגמא מפגרת, אבל היא עלתה לי בגלל שאצל ההורים שלי גם אם כבר יודעים שמישהי בהריון אז אסור לדבר על זה בכלל בפורום ציבורי, רק בין הנשים, ואם מישהו מעלה את הנושא בשולחן אז יש לי אח שבקבוע אומר "תפסיקו! אתם לא מדברים על המעיים שלה ועד שאין ילד זה כמו מעיים. לא מדברים על זה!".
חפרתי מלא, ואני בטוחה שיש דברים שכתבתי שנשמעים לכן הזויים במקרה הטוב ומזעזעים במקרה הפחות טוב, אבל מקווה שלפחות הצלחתי להסביר טיפה את המקום שאני באה ממנו, ושזה לא נסיון להדיר אף אחד (לא באופן אקטיבי בכל מקרה).
אם הגעתן עד כאן - אז שוב תודה לכן על הדברים כי באמת נתתן לי דרך אחרת להסתכל על זה, ולא יודעת אם אגיע אי פעם למקום הזה שברור שמדברים על הכל בכזו פתיחות, אבל בכל מקרה מקווה שכן אצליח להיפתח יותר כי זה נראה לי הרבה יותר בריא לשתף בטבעיות הרבה דברים. והלוואי שהמשפחה שאנחנו בונים עכשיו תהיה בריאה יותר בנושא הזה, ופתוחה יותר, ושהקשרים בינינו יהיו טובים וחזקים יותר.
